למעלה מ-200 צעירים התגייסו השבוע לחיל הטכנולוגיה והאחזקה, שאותו אנחנו מכירים בשמו הקודם: חיל חימוש. שינוי השם הוא חלק מתהליך מיתוג שעבר לאחרונה החיל הוותיק, לאחר שנים שבהן חלה ירידה בפופולריות שלו ועל מנת להעלות את המוטיבציה לגיוס. תהליך המיתוג כלל שורה של צעדים משמעותיים בחיל, ובהם שינוי עיסוקן של יחידות שונות והתמקדות בפן הטכנולוגי ובמערכות מתקדמות. 



כבר במהלך מבצע צוק איתן, עם כניסתו לתפקיד קצין החימוש הראשי, הגיע תא"ל אליעזר בן הרוש למסקנה כי יש למתג את החיל מחדש בצורה שתיצור עניין וגאווה בקרב המתגייסים, והחליט להוציא עבודת מטה שבסופה הגיע השינוי המיוחל.
 
בחיל הטכנולוגיה והאחזקה, שהוא חלק מאגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצה"ל, שמו דגש על המערך ההנדסי, העוסק בפיתוח מערכי לחימה, אמל"ח וטכנולוגיה לזרוע היבשה של הצבא. קברניטי החיל תקשרו את הפן הזה, מתוך הבנה כי הוא ייצור עניין בקרב הצעירים המעומדים לגיוס, ודיברו על הצורך להשיג מועמדים לשירות בעלי השכלה מתאימה ומוטיבציה גבוהה. הצד הטכני, הכולל בעלי מקצוע שמתחזקים ומטפלים בציוד הלחימה ובציוד המסייע ללחימה, לא נשכח, אולם לא הושם עליו זרקור.
 

קצינים ונגדים מהענף יצאו בשנה האחרונה אל 140 בתי ספר ברחבי הארץ, שם נפגשו עם מועמדים לגיוס ופרשו בפניהם את משנתו של החיל, זאת במסגרת פרויקט "עתיד מבטיח" שיזם תא"ל בן הרוש. המלש"בים נחשפו לאמצעים הטכנולוגיים החדישים שבהם משתמשים בשדה הקרב, וקיבלו הסבר על האופן שבו הפיתוח הטכנולוגי עוזר לנצח במלחמות.
 
במאמץ שיווקי הם הצליחו להביא אלפי מועמדים לשירות ביטחוני, בדומה למספרים שמתהדרים בהם בחטיבות חי"ר ובהכנות לקורסים מתקדמים בצה"ל. נראה כי גאוות היחידה שהייתה חסרה עד היום בחיל החימוש, מרימה את הראש ו־200 הצעירים מלאי המוטיבציה שהתייצבו השבוע בבקו"ם הם הסנונית הראשונה. 

השבוע לפני 28 שנה פרצה האינתיפאדה הראשונה, שנמשכה שש שנים, עד חתימת הסכמי אוסלו בין ישראל לרשות הפלסטינית. גל הטרור הארוך היה הראשון שבו התקוממו התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון ובמקביל גם רצועת עזה.
 
בניגוד לגל הטרור הנוכחי, שהחל בטרור סכינים ופיגועי דריסה, האינתיפאדה הראשונה החלה בעיקר ביידוי אבנים. זמן לא רב לאחר שפרצה, החליט אש"ף לקחת אחריות עליה וטען כי מדובר ביוזמה שלו, אולם לימים התברר כי המהומות היו חסרות ארגון וההתקוממות פרצה מהעם.
 
באותם ימים ההערכות במנהל האזרחי היו כי מי שעומד מאחורי ההתקוממות הם משוחררי עסקת ג'יבריל, שהקימו תאים מקומיים של התארגנויות עממיות, שהיוו ציר מרכזי באינתיפאדה זו. "המסה של האסירים ששוחררה אז בנתה מנהיגות חדשה קיצונית ואקטיביסטית", אמר יובל דיסקין ששירת באותה תקופה כרכז נפת שכם ולימים התמנה לתפקיד ראש השב"כ. "זה, יחד עם התרוממות הרוח והתחושה שהצליחו לכופף את מדינת ישראל, הובילו לפיצוץ".


נערים מידים אבנים במהלך ההתקוממות. צילום: יצחק אלהרר

כמו פרצי התקוממות אחרים שהגיעו בעקבותיה, גם האינתיפאדה הראשונה פרצה בעקבות אירוע מכונן אחד. השטח התחיל לגעוש בראשית חודש אוקטובר, אז ירה ישראלי תושב השטחים בילדה ערבייה, דבר שהוביל ליציאה של פלסטינים לרחובות.
 
יום לפני פרוץ האינתיפאדה התקיימה הלווייתם של ארבעה פועלים פלסטינים ממחנה הפליטים ג'בליה שברצועת עזה, שנהרגו בתאונת דרכים. נהג משאית ישראלי פגע בשתי מוניות שבהן נסעו, מדרום למחסום ארז.
 
מיד לאחר התאונה נפוצו שמועות ברחוב הערבי כאילו לא הייתה זו תאונה, אלא פגיעה מכוונת כנקמה על רצח שלמה סקל, שנדקר למוות יומיים לקודם לכן בשוק המרכזי בעזה. השמועות הללו עוררו מהומות במחנה, שהתפשטו לשאר הגזרות.