היום לפני 46 שנים, בלילה שבין שישי לשבת, 27-26 בדצמבר 1969, התרחש מבצע תרנגול 53 - השתלטות על תחנת המכ"ם הרוסית P–12 במפרץ סואץ שבמצרים, והובלת התחנה - המאתרת מטוסים בגובה נמוך ושוקלת שבעה טונות - במתלה מטען לארץ באמצעות שני מסוקים. באותה הזדמנות נלקחו גם ספרים רבים ברוסית שעסקו בפרטים הטכניים של תחנת המכ"ם וכן ארבעה שבויים שתוחקרו על אודות התחנה ולבסוף הוחלפו בשבויים ישראלים.

הרמטכ"ל דאז, רא"ל חיים בר–לב, אמר למשתתפים באבו רודס מיד בתום המבצע: “הביצוע היה מעולה, הכוח פעל בצורה מושלמת. ביצעתם את אחת הפעולות המסוכנות, הנועזות והיפות ביותר שצה"ל ביצע אי פעם".

תחקיר מדוקדק המתפרסם לראשונה כאן, מעלה שהביצוע היה רחוק מלהיות מושלם, שהתחקירים בעקבותיו היו פגומים, שהרמטכ"ל וקצינים בכירים נוספים הביעו דעה על נושאים שלא הבינו בהם. אף שהאירוע כמעט הסתיים באסון, צה"ל הפיץ מיתוסים על התוצאות, שלא היו ולא נבראו, לא רק לשם תעמולה, אלא גם משום שמפקדיו האמינו בהם. במבט לאחור, מסכם היום האלוף בדימוס דוד עברי, שפיקד על החלק האווירי של המבצע: “הלכנו על הקצה של יכולת הביצוע. לקחנו יותר מדי סיכונים. יכולנו לגמור אחרת, באסון, כפי שגמרו האמריקאים באיראן בניסיונם לחלץ את בני הערובה באפריל 1980 במבצע ציפורן העיט, ומאותן הסיבות".

ק"ג לפה, טונה לשם

הגיבור הבלתי מעורער של המבצע היה סמל בשירות חובה, רמי שלו (לימים מנכ"ל חברת קוקה קולה). הוא היה אז אחד מחמשת המפענחים של תצלומי אוויר ביחידה לשירותים טכניים למודיעין (שט"ל) בחיל האוויר. הדמיון היוצר וההעזה האינטלקטואלית שגילה אפשרו את המבצע. לדבריו: “בסתיו 1969 הועמדה בפני יחידת המודיעין שלנו תעלומה: תחנת המכ"ם בראס עריב הותקפה חזור ותקוף על ידי מטוסינו, אותרו פגיעות ישירות שלנו, אולם התחנה המשיכה לשדר כל הזמן, לקלוט ולגרום לנזק מתמשך לפעולות כוחותינו. במשך כשלושה חודשים נמשך התסריט המוזר הזה".

גילה את המכ"ם. רמי שלו. צילום: אופירה לויגילה את המכ"ם. רמי שלו. צילום: אופירה לוי

"בבוקר יום שני, 22 בדצמבר, לאחר גמר עבודת מודיעין רצופה בת 24 שעות על תצלומי אוויר של גזרות ‘חמות' - תעלת סואץ, סוריה, לבנון וירדן, וכשאני עייף עד מוות, התפניתי לטפל בגזרה המשנית של מפרץ סואץ. במהלך הסריקה עליתי על שתי נקודות זעירות בסביבת אוהלי בדואים, שהיו ממוקדמות על ג'בל באזור ראס עריב, במרחק חמישה ק"מ מהמכ"ם שהופצץ שלושה חודשים קודם לכן והתגלה לבסוף כמכ"ם דמה במרחק של שבעה ק"מ מכוחותינו. רק שביל עזים צר הוביל לאותן נקודות. אי אפשר היה להבחין בצורה מלאה במתקן שאיתרתי, והיה צורך להשלים פרטים רבים בדמיון. אמצעי הפענוח היו אז פרימיטיביים, והעבודה על תצלומי האוויר הייתה במידה רבה בגדר אמנות".

"כאן בא לידי ביטוי החוש השישי, האינטואיציה, הדמיון, הקליק שאומר לך שזה המתקן המסוים שאנחנו מחפשים. הוא היה מוסווה בצורה יוצאת מן הכלל, ללא יחידות הגנה, ללא תותחים וללא מבני מגורים. במקרה חריג כזה אתה חש שמה שלפניך הוא המטרה. מאוחר יותר, כאשר ביקשנו אישוש לממצאינו, טענו כל שאר יחידות המודיעין חזור וטעון כי מדובר באוהלי בדואים. מפקדי, סגן יחיאל הלאור, השתכנע שאיתרתי את התחנה ואמר שיש לשלוח מטוסים לפוצץ אותה. אז, בהברקה של רגע, שאין לי עליה הסבר, אמרתי לו: ‘למה שלא ניקח אותה?'".

תא"ל בדימוס שייקה ברקת פיקד אז על המודיעין בחיל האוויר: “הופיע במשרדי סֶגן בשם יחיאל, נרגש מאוד, עם תצלום אוויר, ואמר: ‘גילינו את תחנת המכ"ם האמיתית, והיא פה על הגבעה הזאת. הסתכלתי על זה ואמרתי ‘זה מעניין מאוד'. הזמנתי לחדרי את דוד עברי, שהיה ראש אגף המבצעים בחיל. הסתכלנו על תצלומי האוויר. באופן ספונטני אמרנו אחד לשני שיש להפציץ אותה מהאוויר ולהשמידה. ואז שני הבכירים, ראש המודיעין וראש המבצעים, הסתכלנו על הילד, והוא אמר ‘למה שלא ניקח את זה?'. עברי אמר: ‘בוא נרד למוטי (מפקד חיל האוויר, אלוף מוטי הוד ז"ל). אמרתי ליחיאל ‘בוא איתנו'. נכנסנו אל מוטי. אמרתי: ‘המפקד, זה מה שקרה, והנה הבחור המפענח, יחיאל, והוא מציע שניקח את זה'. מוטי אמר: ‘מעניין, תבדקו מה ניתן לעשות'. אמרתי ליחיאל ‘תביא הגדלות של תצלום האוויר'. משהביא, אמרתי ‘תודה', והוא פרש. מוטי, עברי ואני גלגלנו את הנושא והבנו שיש לבצע מהר, בטרם יבצעו המצרים שינוי באתר".

עברי: “ביחידה שלי, בענף מבצעים משולבים, שירתו טייסי המסוקים צ'יטה (אליעזר) כהן וכוכב הס. זימנתי אותם אלי והתחלנו לבדוק את היתכנות הובלת המכ"ם. המודיעין סיפק לנו מידע שמשקלו שבעה טונות. משקל כזה שום מסוק שנמצא ברשותנו לא יכול היה לשאת. קיימנו דיון עם מפקד טייסת המסוקים דורסי הלילה אברהם פרי. ברור היה שיש לשאת בשני מסוקים, לחוד את המכ"ם ולחוד את האנטנה. זמן קצר לפני כן הגיעו ארצה שלושה יסעורים מתוך חמישה שרכשנו בארצות הברית. הם שיפרו מאוד את יכולת ההובלה. מפקד גף המסוקים היה נחמיה דגן. פרי התקשר לדגן".

המבצע של רפול ונדל

שני גיבורי המשנה של המבצע הם תא"ל בדימוס נחמיה דגן ואל"מ בדימוס זאב מטס. אומץ הלב המטורף שגילו השניים מנע את כישלון המבצע. דגן: “פיקדתי על גף יסעורים שהביאו אז מארצות הברית. היינו רק ארבעה טייסים בגף: זאביק מטס, יוסי טרון, עופר בן פרץ ואני. מפקד הטייסת, אבי פרי, התקשר אלי מהמטה ושאל אם אני יכול להרים את המכ"ם. שאלתי כמה זה שוקל. אמרו ששוקל 3.2 טונות ואמרתי שאני יכול להרים יכול 2.9 טונות. התשובה שקיבלתי: ‘נחמיה, אל תדבר על בעיות שלך. מה שתאמר, זה מה שיהיה. תאמר - לוקחים, ניקח. לא לוקחים - אז מפציצים. מה שתגיד, זה מה שיהיה'. אמרתי לעצמי: ‘עוד 300 ק"ג זה לא נורא. אם לא אוכל לשאת, אזרוק אותו'. לנסות כדאי, ולהפציץ תמיד אפשר. ואז התחיל המבצע להתגלגל. אבל המטען שנישא שקל לפי מד משקל המסוק 4.3 טונות ולא 3.2". מיותר לציין שאילו המידע הזה היה בידי המתכננים, המבצע לא היה מתקיים.

"לנסות כדאי, ולהפציץ תמיד אפשר". נחמיה דגן. צילום: אופירה לוי"לנסות כדאי, ולהפציץ תמיד אפשר". נחמיה דגן. צילום: אופירה לוי

במקביל תכנן קצין צנחנים וחי"ר ראשי, רפאל איתן (רפול), פשיטה על יעד הדֶמה שהופצץ שוב ושוב במטרה לגלות מקרוב מה סודו. ביום שלישי בערב נודע לפָקודו, מפקד חטיבת צנחנים 35, חיים נדל, שהיה במלחמת ששת הימים ראש ענף מבצעים במטכ"ל, כי משהו מתבשל באגף שבו שירת לפני כן. לדבריו, הוא החל לתכנן פשיטה בלי שהיו לו פרטים על ההכנות במטכ"ל. למחרת בבוקר הוא יידע את רפול, שמיהר למטכ"ל וביקש מהרמטכ"ל בר–לב לשנות את המשימה, מיעד דמה ליעד אמת. על אף שבר–לב ביקש להטיל את המשימה על סיירת מטכ"ל, הוא נענה להפצרותיו של רפול והאחרון הטיל את המשימה על גדוד הנח"ל המונצח (50), שעליו פיקד אז סא"ל (לימים תא"ל) אריה צידון (צימל). ההכנות לפשוט על היעד, לפרק את המכ"ם ולשאת אותו, ארכו יומיים בלבד, מרביעי בצהריים עד שישי בצהריים. בחמישי בלילה התקיים בחוות פלמ"חים תרגיל מסכם של כל הכוחות.

אלה היו עיקרי התוכנית: שלושה מסוקי סופר–פרלון, שבכל אחד 22 צנחנים עם נשק אישי וכלים לפירוק המכ"ם, יובילו את הכוח מאבו רודס עד מרחק של חמישה ק"מ מהיעד המבודד בראס עריב. צימל ביקש לצרף צנחנים נוספים, אך נענה בסירוב כדי לא להוסיף משקל שגם כך היה גבולי בגלל מכשירי הריתוך ובלוני החנקן. ברגע האחרון צורף לפשיטה העיתונאי רן אדליסט. אברהם פרי סירב לצרפו, אלא אם כן יורידו מן המסוק צנחן אחד, וכך היה, לאחר סקנדל גדול.

התוכנית קבעה כי לאחר הנחיתה יתקדם הכוח ברגל, יתפצל לכוח משימה ולכוח משתלט ומפרק. 300 מ' לפני היעד יזחלו הלוחמים על אדמת המדבר, כדי להשיג הפתעה מוחלטת. לאחר ההשתלטות, יפרק את המכ"ם צוות בפיקוד נחמיה תמרי ז"ל ויכין אותו להובלה. יתר הכוח יאבטח את המקום. במקביל יפציצו מטוסי חיל האוויר בסיסים מצריים בסביבה, לשם הטעיה ויצירת רעש, כך שטיסת המסוקים עם הצנחנים לא תתגלה, וצוותים של לוחמה אלקטרונית (ל"א) ישבשו את פעולת יעד הפשיטה ומכשירי מכ"ם נוספים ואת התקשורת של הצבא המצרי בסביבה.

מעמיסים מחדלים

ביום שישי בתשע בערב המריאו שלושה מסוקים ועליהם 66 לוחמים, בהם צנחנים, חוקר שבויים, רופא, אנשי אספקה, טכנאי אלקטרוניקה ועיתונאי אחד מאבו רודס לראס עריב. למרות כל ההכנות, הבחינו המצרים בחדירת המסוקים והכניסו את כוחותיהם לכוננות - בייחוד סביב מכ"ם הדמה המופצץ. הם לא שיערו שצה"ל גילה את המכ"ם האמיתי. אברהם פרי הוביל את הטיסה. המלאכה העיקרית הוטלה על הנווט, סרן עידו אמבר - לכוון לנקודה המדויקת שנקבעה.

אמבר: “האדרנלין זרם בעורקי, ועיני התמקדו חליפות בתצלומי האוויר שעל ברכי ובפני השטח. לא היו לנו אז אמצעי כיוון. כבר בהתחלה חשתי שהפעם זה לא יהיה פשוט. השטח היה הומוגני לחלוטין ורק פה ושם אפשר היה להבחין בשינוי גון הקרקע. ‘נקודת ההצלה' הייתה איזה פיתול קטן בכביש שאותו היינו אמורים לחצות כעשר דקות לפני הנחיתה. כשחלפנו מעל הפיתול חשתי ממש התרוממות רוח, כמו תלמיד שמקבל 100 במבחן קשה. עכשיו נותר לי רק לאתר את שטח הנחיתה ולכוון אליו את פרי. את נקודת הנחיתה ראיתי משמאל, כמתוכנן, והתחלתי להזרים נתוני כיוון ומרחק. מציאת שטח הנחיתה היא מעין השלמת המשימה לנווט, ועכשיו זו בעיה של הטייס להנחית את המסוק. רגעי הסיפוק האלה היו מוכרים לי ממבצעי העבר והתרווחתי קצת במושב, מפנה מבטים לכל עבר, כדי לאתר מכשולים או הפתעות בלתי רצויות. פרי החל להנמיך ולהאט את המהירות. התקרבנו לנקודה ושנינו חשנו שמשהו אינו כשורה".

פרי: “בגובה של 20־30 מ' הרגשתי שמשהו לא בסדר. המסוק לא התנהג כפי שציפיתי ממנו. נזקקתי לכוח מנועים רב, הרבה מהרגיל. הראות קדימה הייתה די עלובה בגלל האובך. לא מצא חן בעיני שאני נאלץ להשתמש בכוח מנוע רב כל כך בזמן ההנמכה, וחששתי שאולי לא תישאר לי רזרבת כוח לריחוף. בגובה 20 מ' מעל השטח אני מחליט שצריך ללכת סביב. דבר כזה מעולם לא קרה לי, הליכה סביב בשטח אויב דווקא, כשחשוב כל כך לא להרעיש".

שלוש פעמים תמרנו פרי ואריק בן ארי מסביב, עד שנחתו. שמעון קרן נחת רק אחרי הסיבוב הרביעי. 20 דקות יקרות בוזבזו. בדרך נס לא גילו המצרים דבר. פשר האירוע התברר לפרי לאחר כמה שנים, כשסיפר עם צימל על המבצע לחניכי קורס מ"כים צנחנים. אז הוא שמע את צימל אומר שלצורך ניתוק המכ"ם מהקרונות הם העמיסו על המסוקים “מסגרייה שלמה". “ישבתי שם, שמעתי והזדעזעתי", כתב פרי בספרו “טרפז", “יפה מאוד ששמתם לי במסוקים מסגרייה שלמה, אבל למה לא סיפרתם לי? מדוע לא הבאתם לידיעתי שנוסף על 2,200 הק"ג - 22 חיילים שהוקצו לכל מסוק, העמסתם מאות ק"ג נוספים? התוספת הזאת למשקל הייתה מעבר למגבלותיו של הסופר–פרלון. כלי טיס שמתרומם לאוויר אינו משאית שאפשר להעמיס עליה ככל שנפח הארגז שלה מאפשר. במטוס ובמסוק כל ק"ג מחושב. כל ק"ג קובע. אם העמסתם יותר מדי - הכלי לא ימריא או במקרה שלנו לא יצליח לנחות. אלמלא הניסיון הרב שלנו, הטייסים, עלול היה המבצע המפואר הזה להסתיים בנחיתת ריסוק של שלושה מסוקים בשטח אויב, ואם זה לא אסון לאומי, אני לא יודע מה כן".

רק בגלל הרוח

רק התקרבות הצנחנים ליעד וההשתלטות עליו בוצעו באופן כמעט מושלם. לפי הסמג"ד, רס"ן דורון רובין (לימים אלוף), שהוביל את ההתקדמות, “נדל לחץ מהחפ"ק על צימל שיתקדם מהר יותר. צימל דחק בי. אמרתי לו שיש לנו לוח זמנים, ולא נעשה שטויות בגלל נדל. במקרים כאלה אינני נותן לאיש לבלבל את המוח. אמרתי לצימל ‘עזוב, נגיע!'".

הכוח הגיע בזחילה סמוך ליעד. צימל שלח את כוחות המשנה למשימותיהם. לדבריו, “ראיתי אנשים זוחלים ומגיעים עד המחפורת. השומר המצרי המשיך להתהלך בשלווה. הוא הוריד את הקלצ'ניקוב מהכתף ונכנס לכוננות. ראיתי את החבר'ה של נחמיה ואת יואל, שהגיע לרדאר ממש. השומר המצרי רץ וצעק, ואז הבנתי שהשמחה מתחילה".

ההשתלטות על המתחם ארכה 25 דקות, והפירוק עוד כשעה. בשתיים וחצי אחר חצות הגיע נחמיה דגן. אנשי אספקה חיברו את המכ"ם אל תחתית היסעור. “התרוממתי והרגשתי שכבלים נקרעים. כשהייתי באוויר נדלקו אורות. תקלה הידראולית. לפי הנחיות היצרן, יש להשליך מיד את המטען ולנחות נחיתת חירום. אם הייתה נפגעת המערכת השנייה, היינו מתפוצצים. דיווחתי לחפ"ק. פרי לא אמר לי כלום. חשבתי שאש נ"מ מצרית פגעה במערכת. למרות הסיכון הרב החלטתי להמשיך. טסתי נמוך בדרך הצרה ביותר ונחתִּי בשלום בצד הישראלי של המפרץ". כוח צנחנים וטכנאים הוקפץ במסוק כדי לבדוק את המכ"ם ולשמור עליו. התברר שלא היה בידוד בין שני צינורות המערכת ההידראולית. הם השתפשפו זה בזה, אחד מהם התפוצץ והשמן של המערכת התרוקן. כדי לא לחשוף את הרשלנות של צוות הקרקע שהיה אמור להכין את המסוק, התפרסם ברבים שהתקלה אירעה עקב המשקל הרב של המכ"ם.

פעולת גניבת המכ"ם. צילום: מתוך הספר "תרנגול 53"פעולת גניבת המכ"ם. צילום: מתוך הספר "תרנגול 53"

מטס, שהספיק להביא את האנטנה (הקלה יותר) לאבו רודס, נשלח עם המסוק התקין להביא את המכ"ם. לדבריו “התחברתי למכ"ם והתרוממתי. המכ"ם התנדנד בצורה פראית שסיכנה את המסוק. שקלתי אם להשליך אותו למדבר. המשכתי בטיסה מסוכנת מאוד. התברר שהצנחנים שנשלחו לשמור עליו נכנסו לתוכו, ולא סגרו את הדלת ואת החלונות. רוח הפרצים טלטלה אותנו באופן מסוכן".

האיש המאושר בשבת בבוקר היה סמל רמי שלו. לדבריו, “במשך כל השבוע הייתי אפוף אימה שמא צדקו האחרים ואין מדובר בתחנת מכ"ם, אלא באוהלי בדואים. וחס וחלילה, אם במקרה כזה היו גם נהרגים לוחמים" (לעניות דעתי, הגיע לרמי שלו עיטור המופת, יותר מרוב העיטורים שהוענקו לפני כן ואחרי כן. מסתבר שהקצינים הבכירים שכחו את הסמל, שהעניק להם רוח גבית לקידומם - א"מ). 

החיים בסרט\ רן אדליסט
 

"כמו בסרט", אמר לנו הרמטכ"ל בר–לב, ובאמת זה היה חתיכת סרט אקשן. לזחול במדים מצריים במעלה גבעה תחת חוטמו של גדוד מצרי בדרך ועמדת גוריונוב ברום הגבעה ולהתפלל שהמצרי לא יתעורר מן הכסכוס הרך של חצצי החמאדה - לא כיף? ולצאת בחתיכה אחת מפעולה על הקשקש לא שווה את הסיכון? ולשמוע את הדי מחיאות הכפיים על הביצוע, לא גאווה? ולקרוא את הערכות המצב ה"אסטרטגיות" על הצלת העם והמדינה, לא כבוד?

הבעיה היא שהמבצע בראס עריב לא נועד להיות פעלול האקסטרים הפרטי שלנו. בעיקר הוא היה סוג של מניפולציה. צה"ל והממשלה היו חסרי אונים מול המבוי הסתום והמדמם במלחמת ההתשה. כל יום וההרוג שלו, וכל לילה בשורת איוב. דיין ואריק רצו לסגת למעברי הגידי והמתלה ולהניח למצרים לשקם את התעלה ואת הגאווה. גולדה וצה"ל לא רצו לזוז מ"מ. אז הריצו מבצעים לשיפור מצב הרוח. זרוענו הארוכה מעבר לקווי האויב וגו'. בניגוד למציאות היום, כאשר לירות ברחוב בילדה עם מספריים מספק את התחושה שיש לנו מגן וחרב, בימים ההם היית צריך להשקיע הרבה יותר. כמו המבצע שהייתי שותף בו כחודש אחרי תרנגול 53, מבצע רודוס באי שדואן. בראס עריב זה הסתיים בפצוע אחד. בשדואן, בגלל תקלה טיפשית בשוליים (אסון משאית התחמושת), זה הסתיים ביותר מ־20 הרוגים.

מסוק יסעור של חיל האוויר. צילום: אורן רוזן, ויקיפדיהמסוק יסעור של חיל האוויר. צילום: אורן רוזן, ויקיפדיה

מסוק יסעור של חיל האוויר. צילום: אורן רוזן, ויקיפדיה




שלא תבינו כאילו לא רציתי להשתתף בחטיפת הרדאר. באותה מסיבה, 40 שנה אחרי, ביקשתי מעל הבמה את סליחת הלוחם שהורד בגללי. מובן שאם היה צורך הייתי תולש אותו מן המסוק במו ידי, אלא שמעבר לאדרנלין הנעורים, השורה התחתונה אומרת שאפשר גם אחרת. לא ברמת ההסתערות, ישר לתוך המכתש או דרך פתחי הקרונות, אלא ברמת ניהול המדיניות שגרמה למלחמה שגרמה למבצע שגרם לבחור שישב לידי במסיבה לספר לכרמלה מנשה, "זה אני שנפצעתי ועיכבתי אותם".

ל"תרנגול" הייתה גם סיבה טקטית. הרדאר שחטפנו היה אמור לעזור לחיל האוויר להתחמק מטילים או משהו כזה. לא נראה לי שזה השפיע על התוצאה הסופית. כמה חודשים אחר כך, באורח פזיז ויהיר, חטפתי כמה כדורים מצריים. חודש ניתוק מן המערבולת היה הזדמנות מצוינת להקשיב לניקור ספק מטריד. האם מלחמת ההתשה על מבצעיה הנועזים נועדה להגן על המדינה או נבעה משיכרון המרחבים, מאופוריית ששת הימים? ממכלית הנפט שהייתה יוצאת מראס סודר לאילת על בסיס יומי? הבונוס של אותם מבצעים (למה לעזאזל היה צריך לכבוש את האי גרין?) היה גאווה לאומית ואמונה בכוחו של צה"ל. המינוס הוא חללי שווא, חוסר תוחלת צבאית וסיכול התהליך המדיני מול מצרים. ומלחמת יום הכיפורים כמובן, שלוש שנים אחרי. לא חבל?




הישג אדיר? רק רגע

 


על המכ"ם שנתפס כתב ד"ר חיים נדל בספרו: “ישראל לא הכירה את תכונותיו ואת יכולותיו המלאות של המכ"ם P–12, אף שהיה ברור שהוא אחד המכ"מים המשוכללים בעולם". הרמטכ"ל בר–לב אמר “זאת הפעם הראשונה שבה התאפשר לצה"ל להכיר מקרוב ובאופן יסודי מתקן מכ"ם סובייטי מדגם P–12". הנשיא לשעבר, האלוף חיים הרצוג ז"ל, כתב בספרו “עם כלביא יקום" ש"השגת מכ"ם רוסי חדיש זה, סוג P–12, הייתה חשובה לאין־ערוך, לישראלים ולמעצמות המערב, בתחום הלוחמה האלקטרונית".

כבר באותם ימים היו אנשים בצה"ל, אף כי מועטים, שתמהו על הצהרות אלה. אחד מהם הוא רמי אושה, שסיים חודשים אחדים לפני כן את קורס ל"א הראשון בחיל האוויר. לדבריו, “בקורס נאמר לי שמכ"ם זה הוא מיושן וכל תכונותיו מוכרות. בעת המבצע נכללתי בצוות ל"א באום חשיבה, שעקב אחר המכ"מים המצריים ונטרל אותם. חברי ואני תמהנו מדוע צה"ל מסכן מסוקים ולוחמים כדי להביא ארצה מכ"ם מיושן". האב המייסד של הל"א בצה"ל, אל"מ יוסקה נאור ז"ל, צוטט בספר פנימי של היחידה: “לפני מלחמת ששת הימים קיבלנו ידיעה שיש מכ"ם P–12 באל עריש". המפקד המבצעי של יחידת הל"א ב–1969, סא"ל בדימוס ויקטור פרנקו: “התדר של המכ"ם היה פשוט, ובקלות ניתן לחסום אותו. אחרי שבדקנו אותו נוכחנו שהוא לא שווה הרבה".

אל"מ בדימוס, מהנדס האלקטרוניקה אליהו יצחקי, שפיקד על הל"א של חיל האוויר בשעתו הגדולה במלחמת לבנון הראשונה, קבע כי “P–12 הוא חיקוי סובייטי של מכ"ם גרמני ממלחמת העולם השנייה. המודל הסובייטי הראשון היה P–10. אחריו הייתה קפיצה. פיתוח הדגם שלקחנו במבצע הושלם ב–1954. לכל השיפורים שהוכנסו בו אחר כך לא היה ערך מבצעי אלא תחזוקתי בלבד. מכ"ם זה חיוני להפעלת סוללות טילי נ"מ סאם 2. במלחמת ששת הימים היו למצרים 18 סוללות כאלה. שלוש מהן בסיני, והן נפלו לידינו. הכרנו אותן היטב. כקצין צעיר ביחידה נמניתי עם הצוות שבדק את המכ"ם בבסיס סירקין. לא היה בו שום חידוש שלא הכרנו. האמריקאים אכן נטלו אותו מאיתנו לתקופה ארוכה, אך לא כדי ללמוד את תכונותיו, אלא כדי להכין על פיו רפליקות מדויקות לצורכי אימונים. לפשיטה היה ערך אסטרטגי, מדיני ותעמולתי עצום, אך בתחום הלוחמה האלקטרונית לא היה לו שום ערך".

דוד עברי מסכים עם הערכתו של יצחקי ומוסיף: “היה ערך רב לידיעה שלא היה במכ"ם הזה שום חידוש, והכרנו אותו לפני ולפנים". את המבצע הקרקעי סיכם הסמג"ד, האלוף בדימוס דורון רובין: “זאת הייתה הצלחה אדירה, שיחידה רגילה של צה"ל מסוגלת לבצע פעולה מיוחדת ומורכבת בשטח אויב, בנוהל קרב ובהכנות של יומיים. לסיירת מטכ"ל זה היה לוקח כמה חודשים".