בכורדיסטן הוא גיבור לאומי. נשיא כורדיסטן האוטונומית היום, מסעוד ברזאני, היה קמ"ן שלו בקרב הנדרן. ראש הממשלה שם, נכרוואן אידריס ברזאני, הוא בנו של קצין האג"ם שלו באותו קרב. הממשל הכורדי שומר איתו על קשר באמצעות בכיר יהודי דובר עברית. הכירו את תא"ל בדימוס, צורי שינקין–שגיא.

בקרבות המפוארים ביותר בהיסטוריה ביצעו המנצחים תמרון לְפיתה. את התמרון הזה הגדיר אחד האסטרטגים המשפיעים ביותר בעת החדשה, הרוזן הגרמני פילדמרשל אלפרד פון שליפן, כשיא אומנות המלחמה: המנצחים העריכו בדיוק את מהלכי אויביהם, פיתו אותם בהתקפת כאילו או בבריחה לכאורה להיקלע לשטח הריגה, כיתרו אותם והשמידום. זה קרה בקרב מרתון בשנת 490 לפני הספירה, שבו האתונאים השמידו את הכוח הפרסי העדיף והחלו בכך את עידן הציוויליזציה המערבית; זה קרה בקרב קאנאי בשנת 216 לפני הספירה, שרבים רואים בו את המפואר בקרבות ההיסטוריה, שבו הביס חניבעל את הצבא הרומאי; וזה קרה במבצע “אבחת המגל" במאי 1940, שבו הכריעו הגרמנים את צבא צרפת ואת כוח המשלוח הבריטי, והחלו, למעשה, במלחמת העולם השנייה. זה גם קרה בעיראק, בשנת 1966, כאשר שני גדודי גרילה כורדים עם אמל"ח קל, בפיקודו של הצנחן הישראלי סא"ל צורי שגיא, השמידו את החטיבה המפוארת ביותר של צבא עיראק והרגו 3,000 חיילים, ושוב ב–1974, כאשר אל"מ צורי ולוחמי הגרילה הכורדים השמידו דיביזיית שריון ודיביזיית חי"ר. בישראל מעטים שמעו עליו, וצה"ל דחק אותו לשוליים, מה שמלמד על צה"ל ועל תרבות הביטחון הישראלית. 
 

"הם דגנרטים"
 

ב–1965 סיים צורי שגיא שנתיים של פיקוד על גדוד הצנחנים 890. מרגע שהתגייס ב–1952 הוא שירת בצנחנים והשתתף בפעולות התגמול, בפיקודם הישיר של אריק שרון ורפאל איתן. הוא הצטיין גם באומץ לבו, גם במנהיגותו, גם באינטליגנציה הצבאית הגבוהה שלו, ומעל לכל - בהבנתו העמוקה את השטח שעליו מתחולל הקרב היבשתי. רק למפקדים מעטים יש הכישרון להבין את השטח ולכן רוב המפקדים נכשלים בביצוע משימותיהם, כמו לדוגמה האלוף בדימוס אביגדור בן גל (יאנוש) ז"ל ורא"ל בדימוס אהוד ברק, הנחשבים למפקדים מהוללים, שנכשלו בקרב סולטן יעקב במלחמת לבנון הראשונה. 

צורי שגיא: "הצגתי בפני ברזאני את התוכנית. הוא לא ידע לקרוא מפה, אך הכיר כל אבן". צילום: אופירה הלויצורי שגיא: "הצגתי בפני ברזאני את התוכנית. הוא לא ידע לקרוא מפה, אך הכיר כל אבן". צילום: אופירה הלוי

 

לפני מלחמת ששת הימים לא היה בצה"ל מפקד יבשתי מנוסה מצורי, לרבות הרמטכ"ל יצחק רבין וכל חברי המטכ"ל דאז. באותו זמן הצהיר נשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, שחֶבל חוזיסטן באיראן, שבו מצוי רוב הנפט האיראני ובו חיים בעיקר ערבים סונים, שייך לערבים ויש להחזירו אליהם. המועמדת הערבית של נאצר הייתה עיראק, שנשלטה על ידי סונים, אף שרוב תושביה הם שיעים. האיראנים נבהלו וביקשו לעורר מחדש את המרד הכורדי בעיראק, כדי להעסיק שם את העיראקים. גם ישראל העדיפה להעסיק את צבא עיראק בארצו.
 

לפי נספח צה"ל באיראן, אל"מ בדימוס יעקב נמרודי (מבעלי “מעריב" בעבר), בשיחה עם ראש אמ"ן האיראני, הגנרל כמאל, אמר לו האחרון ש"הוא היה שמח מאוד אילו היו מאמנים בעבורו, באימוני קומנדו, פלוגה נבחרת של 50 קצינים מאמ"ן האיראני ומהצנחנים, במטרה לאמן כורדים שברחו מעיראק, לביצוע פעולות חבלה בתחומי עיראק". שנתיים אחר כך הבשיל הרעיון: צה"ל שלח לאיראן את צורי שגיא, ותחת פיקודו שני קציני צנחנים - יהודה בר (י"ב) ועוזי פרומר, וכן מומחה לחבלה מיוחדת, נתן רהב. לפי י"ב: “כל הסיפורים על צבא איראן לא מתחברים לי. זה היה צבא מצחיק. ניסינו לאמן אותם, ולא היה את מי לאמן. לדוגמה: קבענו בבוקר אימון. הגיע רק אחד. אמרו שחשבו שזה בערב. הכלל אצלם היה לאט־לאט". רהב: “האיראנים לא היו שווים הרבה. התברר שלא ניתן לעשות איתם עבודה". צורי: “במושגים שלי הם היו דגנרטים. הם פחדו לרדת מהכביש. גם לא היו מפות טופוגרפיות של איראן. צבא איראן היה בלון שאפשר להוציא ממנו את האוויר, אך לא בטוח שכדאי". לפני סיום הקורס הפגיש נמרודי את צורי עם הגנרל כמאל, שהתעניין אם החניכים האיראנים יוכלו לאמן את הכורדים. ראש סניף המוסד בטהרן, מקי עברון, שאל את צורי את אותה שאלה. “אמרתי להם", סיפר צורי, “תביאו לאיראן את המפקדים הטבעיים של הכורדים ונכשיר אותם. קנו את הרעיון". 
 

צורי וצוותו הושאלו למוסד והעבירו קורס למפקדים כורדים. כחניך של אריק שרון תחקר צורי את הכורדים ביסודיות על האופן שבו הם נלחמים, על הצבא העיראקי ועל אזור המרד בכורדיסטן. “מתחקירים אלה גיבשתי תפיסת מלחמה חדשה שתתאים לשטח, ליכולות של הכורדים ולצורת המלחמה של העיראקים. התפיסה אמרה כך: בצבא העיראקי יש אוגדות שריון שאינני יכול לעמוד מולן. נחסום דרך חיונית של רכס בלתי עביר לשריון, נתכנן הגנה קונבנציונלית של לחימת חי"ר מבוססת על יכולות צליפה מעולות של הכורדים, עד למרחק של 800 מטר, ועל כושרם הגופני הגבוה. נבנה במדרון מערך קדמי ברוחב של 40 ק"מ עם מוצבים מחלקתיים וחיפוי הדדי וירי בכינון ישיר של תותחי לא רתע ומרגמות 81 ו–120 מ"מ. אמרתי לנמרודי ולמקי שיש לי תוכנית, בניתי שולחן חול של הגזרה בכורדיסטן ואימנתי אותם על פי התוכנית הזאת".

בסיום הקורס ביקש צורי לבצע תרגיל באש חיה. האיראנים סירבו. שני מטוסים של חיל האוויר הטיסו את החניכים לישראל. הם התגוררו בבית מלון קטן בחיפה וביצעו תרגילים באש חיה יחד עם יחידות של צה"ל בשטח אימונים ליד דליית אל־כרמל. אחרי התרגיל חזרו הכורדים לאיראן ומשם דרך ההרים לכורדיסטן. צורי האמין שאחרי הפאוזה הכורדית הוא יקבל מינוי בכיר יותר בצה"ל, אך היה זה דווקא ראש המוסד מאיר עמית שזימן אותו לשיחה ושאל אם הוא מוכן לצאת לכורדיסטן ולארגן שם את מה שהוא לימד אותם. צורי: “לא ראיתי תפקיד יותר מעניין בצה"ל ב–1966. השבתי בחיוב ויצאתי לכורדיסטן. איתי היה רק ישראלי אחד, מקי עברון מהמוסד, איש מודיעין מעולה, השולט בשפה הכורדית, שבין יתר משימותיו היה המתורגמן שלי. פגשתי שם את אידריס ומסעוד, שני בניו של מנהיג המרד מולא מוסטפא ברזאני. הסברתי להם את התוכנית. השיבו שאת ההחלטות מקבל אבא הנמצא בגזרה הדרומית של המרד, שם הוא מנהל מלחמה נגד הצבא העיראקי. הוא ואנשיו היו מתקרבים עד 800 מטר מבסיס צבאי, יורים ובורחים להרים. כך הוא ניהל עד אז את המרד. לאחר זמן מה הוא הגיע לבית המשפחה בכפר ברזן, שהיה המפקדה הראשית שלו.
 

“הצגתי בפניו את התוכנית. הוא לא ידע לקרוא מפה, אך הכיר כל אבן בכורדיסטן. במקום מפה לקחתי את הנעליים שהאנשים חלצו בפתח האוהל, נתתי להן את שמות ההרים, וכך הסברתי להם את תוכנית המערכה שלי. הוא הבין הכל. לדבריו, לעיראקים היו חיל אוויר ושריון, ואין הוא רוצה ללכת לקרב גלוי מולם. התווכחנו כמה ערבים ולא שכנעתי אותו. החלטתי לצאת לשטח ולסייר. נוכחתי שהתוכנית שהגיתי באיראן מצוינת, והיחידות הכורדיות נערכו בדיוק כפי שלימדתי את מפקדיהן בקורס. החלטתי לחכות להפשרת השלגים ולראות מה יהיה".

שגיא: "שלחתי שני גדודים לערוצים משני עברי השלוחה ופקדתי להסתער". צילום: יח"צשגיא: "שלחתי שני גדודים לערוצים משני עברי השלוחה ופקדתי להסתער". צילום: יח"צ

 

"שלושת אלפים קברים"
 

בתחילת מאי 1966 הפשירו השלגים והצבא העיראקי יצא למתקפה. הוא פרס 30 אלף חיילים בבקעת רואנדוז, בשתי דיביזיות, עם שריון, ארטילריה, חי"ר, הנדסה ואוויר, על מנת לחסל את המרד. לרשות צורי עמדו ארבעה גדודים מגויסים, אלף איש בסך הכל. ב–4 במאי התחיל חיל האוויר העיראקי להפציץ את הכורדים. צורי הורה לפקודיו לתפוס מחסים בין הסלעים, אך לא להתחפר, כדי שהעיראקים לא ידעו היכן הם נמצאים. למחרת פסקה האש. התברר שנשיא עיראק, עבד א–סלאם עארף, נהרג בתאונת מסוק. אחרי שנים גילה המולא לצורי כי אנשיו הם שחיבלו במסוק. אחרי שלושה ימים התחדשה האש. העיראקים טיפסו בדיוק כפי שצורי צפה. שיירת תחמושת שהייתה אמורה להגיע מאיראן - לא הגיעה. העיראקים כבשו מוצב אחרי מוצב.
 

“היה לחץ כבד", מספר שגיא. "דיווחתי ארצה שהכורדים מתמוטטים. קיבלתי הוראה לבצע תוכנית מילוט. איש בישראל לא חשב שאוכל לעמוד מול צבא עיראקי. אמרתי ‘בשום אופן לא'. אחרי דין ודברים אמרו לי: ‘עשה כמיטב יכולתך'. מטה צבאי לא היה לי. מסעוד ריכז את המודיעין, ואידריס היה קצין האג"ם שדרכו העברתי את הפקודות למפקדים בשטח. שאלתי את מקי איזו חטיבה היא הכי איכותית אצל העיראקים. אמר לי ‘חטיבה 4', שבמלחמת העצמאות דפקה את חטיבת ‘כרמלי' בג'נין. חטיבה זאת עלתה אלינו בשלוחה של הר הנדרן, שגובהו 2,500 מטר. שלחתי שני גדודים לערוצים משני עברי השלוחה ופקדתי להסתער בירי מדויק למטרות, ולא בצרורות, כדי להימנע מאש ידידותית כשהם מסתערים אחד מול השני. למפקד המערך הקדמי הוריתי לסגת, כדי לתת לעיראקים להיקלע לשטח הריגה. שני הגדודים הסתערו, ותוך שעה לא הייתה חטיבה. העיראקים שלחו למעלֶה ההנדרן שתי חטיבות נוספות, על מנת לחלץ את חטיבה 4 שלהם, והן נהדפו בהרוגים רבים. התוצאה: חטיבה עיראקית אחת הושמדה ושתי חטיבות נוספות יצאו מכלל שימוש. שש החטיבות האחרות נסוגו. אנשי המוסד ספרו בבית הקברות שהוקם לחללי הקרב כשלושת אלפים קברים".
 

צורי מיהר לבשר למולא על הניצחון. ברזאני הגיב בדאגה, מחשש שבעקבות המפלה ירדפו השלטונות העיראקים את הכורדים עד חורמה. אחר ימים אחדים קלט המנהיג הכורדי את גודל ההישג, והניח לצורי לפקד כרצונו. צורי כיתר את הצבא העיראקי והחל לנגוס בו חתיכות חתיכות. העיראקים הבינו שהכורדים מכתרים אותם ושלחו מפקדים בכירים בשני ג'יפים עם דגלים לבנים למפקדת המרד, בבקשה להגיע להסדר. צורי ישב באוהל המפקדה בזמן המשא והמתן, בלי שהקצינים העיראקים הבכירים ידעו על זהותו. אחרי שהלכו אמר בראזני לצורי “אולי אכריז עצמאות". “עלי לקבל הנחיות מישראל", השיב הצנחן הישראלי. הוא שלח על כך מברק ארצה. אחרי יומיים הגיעה משלחת שכללה את אנשי המוסד, דוד קרון, חיימק'ה לבקוב ואלישע רואי, ואת קצין הצנחנים, סא"ל אריק רגב (נהרג במרדף בבקעת הירדן ב–1968). קרון אמר לצורי: “מה אתה חושב, שאתה בן־גוריון? מה אתה מציע להם עצמאות?". צורי הסביר שזה היה רעיון של ברזאני.
 

לפי אל"מ בדימוס יצחק (איני) עבאדי, שבעצמו היה שליח בכורדיסטן, “האיש המרכזי בכל הפרשה הכורדית, לכל אורך שנותיה, היה צורי. לפעולה הצבאית בהנדרן הייתה השפעה גדולה על מורל הכורדים ועל התייחסות הצבא העיראקי אליהם. זה היה שלב קריטי במרד".

העיתונאי וההיסטוריון שלמה נקדימון, שחקר את הפרשה, פרסם לפני 20 שנה את ספרו “תקווה שקרסה" ובו כתב “ההישג הכורדי עורר עניין רב בלשכותיהם של שלושת הקודקודים הישראליים הקשורים בסיוע לכורדים: ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, הרמטכ"ל יצחק רבין וראש המוסד מאיר עמית". לשלושתם היה עכשיו תמריץ ברור להגברת התנופה לחיזוק המיעוט הכורדי מול רודפיו בעיראק. “אלא ששלושתם לא התעניינו, וכמובן לא הבינו, כיצד הושג הניצחון. הם לא הבינו שהאיש שלהם בכורדיסטן היה צורי ולא ברזאני, ושעליהם לטפחו לטובת ביטחון ישראל. צורי נשלח לארה"ב לקורס פיקוד ומטה במארינס, ובמלחמות ששת הימים ויום הכיפורים כמעט לא נוצל. האלוף רחבעם זאבי (גנדי) וראש המוסד עמית נשלחו לשוחח עם ברזאני, ועל תשתית ניצחונו של צורי הם סיכמו עם המולא, בתיאום עם האיראנים, לאמן את הכורדים, לספק להם אמצעי לחימה, לבנות להם בית חולים שדה ולשגר לשם רופאים מישראל.
 

מגדלי הנפט בכרכוך
 

אריק רגב החליף את צורי כראש המשלחת הצבאית. אחריו הגיעו לשם קציני הצנחנים מיכה קפוסטא, אהרון דוידי ויורם זמוש. בדצמבר 1968 שלח המוסד את איני לכורדיסטן. בפקודת המבצע נאמר: “לטפל במצבורי התחמושת שנשלחו מישראל, להקים קואופרציה ולטפח זני טבק חדשים". הפקודה נראתה לו מוזרה שכן מעולם לא גידל טבק, וארגון קואופרציה בכורדיסטן נשמע אוטופי. הוא סיפר: “פגשתי בשטח את איש המוסד, מוסה. ממנהיגי הכורדים לא דיבר איתי איש. לא ידעתי לשם מה נשלחתי. באחד הימים הופיע מישהו בחלון ואמר לי שלום בעברית. הוא שאל אם הוא יכול להיכנס. השבתי בחיובי. הציג את עצמו בשם סמי (ד"ר מחמוד, רופא, ממנהיגי המרד ושר החוץ שלו) במשך ימים אחדים שוחח איתי על בעיית הכורדים ועל המרד. אחר כך לקח אותי לסיורים בסביבה. באחת השיחות אמר לי: ‘אילו מישהו היה עושה איזה בום שיפנה את תשומת לב העולם אלינו, היינו אסירי תודה'. המשפט הזה נתקע במוחי.
 

יצחק עבאדי: "ביקשתי מסמי 20 איש, בניתי איתם שישה צוותים ואימנתי אותם לטווח"יצחק עבאדי: "ביקשתי מסמי 20 איש, בניתי איתם שישה צוותים ואימנתי אותם לטווח"

 

“במסעות שלנו הגענו לאזור חוות המכלים ובתי הזיקוק בכרכוך ולידם מחנה צבאי וגדוד קומנדו מוסק עיראקי. היו שם 42 מגדלי נפט שפרץ מן האדמה בלחץ של 32 אטמוספירות. אמרתי לעצמי שאם אצליח לעשות חור קטן באחד המכלים, יתרחש פיצוץ שידליק את כל החווה. מבלי לשוחח עם איש התחלתי לבדי לתכנן את הפיגוע. התברר שניתן להתקרב באופן מוסתר לאזור, עד מרחק חמישה ק"מ. לכורדים היו רק תותחי לא רתע שהטווח שלהם 1,250 מטר. החלטתי לנסות ירי תלול מסלול בתול"ר. אלתרתי מד שיפוע, ובמטווח מוסתר ולאחר ניסיונות רבים גיליתי שב–32 מעלות ניתן בתול"ר לפגוע בטווח הרצוי. שלחתי למוסד מברק, סיפרתי את כל המעשה וביקשתי הוראות. כעבור ארבעה ימים הגיע אלי קצין הצנחנים אמיר קרן מקיבוץ גבעת חיים, שאמר: ‘בבית אומרים שהתחרפנת'. לקחתי אותו למטווח הסודי שלי והוכחתי לו שאני בהכרה מלאה. הוא חזר לישראל ודיווח. אחרי ימים אחדים קיבלתי הוראה לנסוע לטהרן. בנציגות הישראלית שם אמר לי נמרודי שראש המוסד, צבי זמיר, מחכה לי. נכנסתי לחדרו של זמיר וסיפרתי לו הכל. שאל ‘מה אתה צריך?'. אמרתי: ‘עשרה טון כדורי 106 מ"מ, מרגמות 120 מ"מ ופצצות ושלושה מדי שיפוע'. אמר: ‘תקבל'. אחרי כשבוע הגיע כל הציוד. ביקשתי מסמי 20 איש, בניתי איתם שישה צוותים ואימנתי אותם לטוֵוח בשלושה תול"רים ושלוש מרגמות ל–5,250 מטר. כשהסתיימו ההכנות התקשר אלי זמיר ושאל אם הכל מוכן. השבתי בחיוב. הורה לי לחזור מיד לישראל כדי שבזמן הפעולה לא אמָצא שם. חזרתי לביתי בדגניה א'. הפיגוע בוצע במהלך נסיעתי לישראל, ב–1 במרס 1969. אחרי כמה ימים סמי הגיע אלי וסיפר לי על הצלחת הפעולה. עוד אנחנו מדברים, הגיע לביתי דוד קרון ואמר: ‘סמי, מזל טוב! נבחרת להיות שר הנפט והאנרגיה של עיראק".
 

אחרי איני נשלח ב–1969 אל"מ מיל' אלישע שלם, שבתיאום עם האיראנים היה עליו לעורר מחדש את המרד. האיראנים תכננו אז לקבוע בכוח את הגבול בינם לבין עיראק במרכז נהר שאט–אל–ערב. לפני כן כל הנהר היה בשטח עיראק. הם ביקשו להעסיק את צבא עיראק עם הכורדים. איש המוסד אז היה יוסף לונץ. אלישע: “הצענו להם להשתלט על סכר דוקן, על מנת לאיים בפתיחתו בהצפת בגדד ולפגוע בבתי הזיקוק בכרכוך. הם שיחקו איתנו משחק כפול: לכאורה עודדו אותנו לתכנן מבצע, אך בו זמנית ניהלו משא ומתן עם העיראקים. בינתיים, שיירת אוניות מלחמה איראניות ביצעה את משימתה, ללא תגובה עיראקית, והצורך בהבערת המרד ירד. סיירתי הרבה בהרים היפהפיים בכורדיסטן וחזרתי ארצה".

אחרי אלישע, גייס הקצ"ר רפול את סא"ל מיל' דן זיו, בעל אות הגבורה מקרב המיתלה, לנסוע לכורדיסטן ולפוצץ טייסת מיג 21 בשדה התעופה בכרכוך. במרכז המוסד תדרך אותו אלוף הראבן. זיו: “אחרי חודש נשאלתי מהבית מה הסיכויים. השבתי: ‘80% להתנדנד על חבל בחוצות בגדד ו–20% לחזור הביתה'. אמרו שאציע משהו מתאים. נראה לי הרעיון להשתלט על הגדוד העיראקי בסכר דוקן ולאיים בהטבעת בגדד. יצאתי לשם לסיור בן שלושה שבועות, עם המח"ט הכורדי ושלושת המג"דים. תכננתי את ההשתלטות ואימנתי את הכוחות. לפני הביצוע קיבלתי הוראה לחזור הביתה. חזרתי לקיבוצי איילת השחר ושולבתי בתורנות מטבח. בוקר אחד קראו לי לטלפון מחדר האוכל. מן המוסד אמרו לי ‘לפני ארבעה ימים הם ביצעו והצליחו, וביקשו לומר לך תודה רבה'. אחרי שבוע טלפון נוסף: ‘מצטערים לומר לך, אחרי הכיבוש הם לא הניחו את החסימה שתכננת למנוע תנועת טנקים לבסיס. הגיעו לשם טנקים עיראקיים וגירשו אותם'. אחרי זמן רב פגשתי את אליעזר (גייזי) צפריר מהמוסד שאמר: ‘נפגשתי עם מסעוד והוא סיפר שהחליטו לא לבצע'. למרות מה שגייזי אמר, אני סבור שכן ביצעו".
 

האיש שעשה היסטוריה
 

אחרי מלחמת יום הכיפורים פיקד צורי על חטיבת צנחנים במילואים 317 (80 ההיסטורית). צורי: “ראש המוסד זמיר קרא לי ואמר: ‘ברזאני בצרות. הוא נסוג עד גבול איראן. מבקש שתגיע אליו מהר'. הרמטכ"ל מוטה הציע לי לסרב. התעלמתי מהצעתו ונסעתי. ראש משלחת המוסד שם היה אז גייזי. ברזאני היה מיואש. אמר לי שהגעתי באיחור ואין יותר מה לעשות. הרגעתי אותו. תחקרתי את המפקדים בכל הגזרות ולמדתי שנותרו שבועיים עד להתקפה, כי העיראקים עסוקים בבניית גשר על ציר חיוני שפוצצו הכורדים. לכורדים היו אז המון בזוקות, תול"רים ואר־פי־ג'י משלל מלחמת יום כיפור. על פי תוואי השטח הערכתי את צירי ההתקדמות של העיראקים והצבתי שם שני מארבים של נ"ט לאורך עשרה ק"מ. פקדתי עליהם לא לפתוח באש עד שהטנקים העיראקיים יגיעו לפסגה. בחי"ר העיראקי טיפלתי כמו בהנדרן ב–1966. שתי דיביזיות עיראקיות רצו במעלה ההר לעומק השטח הכורדי והושמדו. ספרנו שלדים של 290 טנקים. הכורדים ראו שהטנקים בוערים וחגגו לשמיים כאילו נגמרה המלחמה. העיראקים תקפו עם דיביזיית חי"ר. תקפתי את הדיביזיה גם באגפים וגם בפריצה למפקדת הדיביזיה. בסך הכל נהרגו במערכה זאת כ–7,000 עיראקים, מהם קצינים בכירים רבים. העיראקים לא העזו יותר לתקוף וצלפו מרחוק עם תותחי טנקים. התחילה מלחמת התשה. ביקשתי מישראל לשלוח סאגרים. ביוזמת ראש אג"ם, האלוף הרצל שפיר, התקיים בישראל קורס סאגרים לכורדים שהעביר אותו אורי ארבל. לאחר סיום הקורס הם חזור לכורדיסטן, והשמידו טנקים עיראקיים. המלחמה הסתיימה בניצחון כורדי גדול".
 

אחרי שנה הגיעו איראן ועיראק להסדר בוועידת אלג'יר. האיראנים חדלו לתמוך בכורדים. ברזאני ברח לאיראן עם רבים מתומכיו, משם המשיך לארה"ב לטיפול רפואי ונפטר ב–1979. בעקבות מלחמת המפרץ השנייה ומיגור שלטונו של סדאם חוסיין בעיראק, זכו הכורדים לאוטונומיה רחבה. משנת 2005 ועד היום, הקמ"ן של צורי, מסעוד ברזאני, הוא כאמור נשיא האוטונומיה, ויש לו איש קשר מיוחד עם צורי.
 

האם מסעוד ביקש ממך לבוא לכורדיסטן לסייע במלחמה נגד דאעש?

צורי: “הוא היה רוצה מאוד. לפני שעה היה לי טלפון משם".
 

האם אתה מוכן לשוב ולפקד על כורדים, למרות 82 שנותיך?

“אני מוכן, אך אינני איש פרטי ועל ראשי המדינה והמוסד להחליט".
 

את הרפתקת חייו סיכם צורי בסדרת שאלות: “מה הייתה ההשפעה של הכישלון העיראקי בכורדיסטן על הוויתור העיראקי לאיראנים בהסכם ב–1975? מהי ההשפעה של הוויתור בנהר שאט אל־ערב ב–1975 על יציאת עיראק למלחמה באיראן, אחרי שאיראן נחלשה צבאית בעקבות המהפכה האיראנית של חומייני? מה הייתה ההשפעה של מלחמת עיראק–איראן שנמשכה שמונה שנים על ביטחון ישראל? מה הייתה ההשפעה של הכישלון העיראקי על החלטת עיראק לכבוש את כווית? מה הייתה השפעת מלחמת המפרץ הראשונה על ביטחון ישראל? מה הייתה השפעת מלחמת המפרץ השנייה על ביטחון ישראל?". התשובות לכל השאלות האלה מלמדות שצורי השפיע בשתי המערכות שעליהן פיקד על התהליכים העיקריים במזרח התיכון. מכאן שאחד האישים המרכזיים, לא רק בביטחון ישראל, אלא בהתפתחויות באזורנו, ב־50 השנים האחרונות, הוא תא"ל בדימוס צורי שגיא. 
 

(בשבוע הבא: הצנחנים שפיקדו על הכורדים מדברים על ארגון דאעש ועל הלחימה בו היום)