זה היה אחד הקרבות ההרואיים והמורכבים במהלך מבצע חומת מגן בשנת 2002, שמטרתו הייתה למגר את הטרור הפלסטיני. שעה אחת אינטנסיבית ב־9 באפריל שהותירה מאחוריה 13 חללים, גילויי גבורה רבים וסיפורי אחוות לוחמים. כוח חי"ר במילואים, שפעל בתוך מחנה הפליטים ג'נין, נכנס לתוך מארב בחצר קטנה ונמוכה, שזכתה לשם "האמבטיה", ובכך הפך למטרה נייחת לעשרות מחבלים שהתבצרו בקומות העליונות של הבניינים סביבם. בחסות החשיכה צלפו בהם עשרות לוחמים מהג'יהאד האסלאמי והשליכו לעברם פחיות ממולכדות. אלא שהרעות של לוחמי המילואים הייתה בעוכריהם. תחת אש כבדה ותוך סיכון חייהם פעלו ללא פשרות לחילוץ חבריהם הפצועים. ההקרבה היא שהובילה לאובדן הכבד שחוותה הפלוגה המסייעת מגדוד 7020. 

כעת, בדיוק 14 שנים לאחר אותו קרב עקוב מדם, שהתחולל ביום השביעי של פסח, נחשף לראשונה יומן המבצעים של ג'נין. כריכתו הוורדרדה והאופטימית של היומן הסודי מנוגדת בתכלית הניגוד למרחץ הדמים שחוותה הפלוגה. בכתב עגול וילדותי, לעתים בשרבוט מהיר, רשמו סמב"ציות של החטיבה המרחבית מנשה את כל הדיווחים שהועברו ברשת הקשר, בהם ההתמודדות של החיילים מול אוכלוסייה אזרחית שבקרבה התבצרו מחבלים מתאבדים. 

דווקא לרגע ההיתקלות הקשה ב"אמבטיה" אין כל אזכור ביומן, משום שהקשר עם מפקד המסייעת ולוחמיו נותק למשך דקות ארוכות. רק כשעה אחר כך התמלא שוב היומן בדיווחים מחרידים ודרמטיים, הנוגעים למספר ההרוגים שהאמיר ולגופות החללים שנחטפו על ידי המחבלים. 
 

בשעה 10:40 בבוקר, כחמש שעות לאחר ההיתקלות, התבררה מעט התמונה הקודרת ותוצאותיה הקטלניות: עשרה הרוגים, תשעה פצועים ושלוש גופות נעדרות, שאותרו מאוחר יותר על ידי לוחמי השייטת. למרות הפגיעה הקשה, בעיקר במחלקת הדרגון, שאיבדה גם את המ"מ, החליטו חיילי המסייעת להמשיך לנקות את ג'נין ממחבלים. יחד עם שאר הכוחות בגזרה עזרו להביא כבר למחרת לכניעתם של כ־200 מבוקשים ולסיום הקרב.    
 

את רעש הפיצוצים והיריות שומע שניאור אלפסי עד היום. הוא היה לוחם במחלקת הדרגון, חבר בכוח הראשון שספג את האש. שלוש פעמים נכנס אלפסי אל החצר שהפכה למרחץ דמים וחילץ מתוכה פצועים וחללים על אף שנפגע במצחו. על הנחישות והגבורה שהפגין קיבל כעבור חודשיים צל"ש מאלוף הפיקוד. 

"המחבלים ירו עלינו אש תופת מטווח אפס", הוא מספר על הרגעים הקשים. "היה בלגן שלם והשבנו אש כמו מטורפים אף על פי שלא ידענו היכן הם מתבצרים. היינו חשופים לגמרי, ללא כל מקום מסתור. הסתכלתי לימיני ולשמאלי וראיתי אנשים נפגעים, אבל חייבים להמשיך להילחם. והרעש מטורף. היה הד כל כך חזק, משום שהחצר הקטנה הייתה מוקפת בבניינים שסגרו עליה. לא שמענו את הפקודות בקשר או את זעקות הכאב של הפצועים, רק פיצוצים ויריות". 


"שמענו רק פיצוצים ויריות", שניאור אלפסי. צילום: דיאגו מיטלברג"שמענו רק פיצוצים ויריות", שניאור אלפסי. צילום: דיאגו מיטלברג



מתי הבנת שרוב החברים שלך למחלקה אינם בין החיים?

"רגע לפני שנכנסתי לחצר בפעם השלישית השתרר בבת אחת שקט. פשוט דממת מוות. 'האמבטיה' הייתה זרועה בגופות והמראה היה מצמרר. הרגשתי יראת כבוד כשניגשתי אל החברים ההרוגים וחילצתי אותם. חרדת קודש. הלוחמים האלה הם שהצילו אומה שלמה בכך שהקריבו את חייהם. אחרי מותם פחתו הפיגועים ואנחנו כאן בזכותם". 


מה אתה זוכר מחבריך לקרב?

"קשה לתאר במילים את מה שהרגשנו בג'נין, כי זו חוויה שצרובה עמוק בתוכנו. אני רואה את המראות של ג'נין מדי יום. אני מעדיף לזכור את החברים שלי כחיים ולא כמתים ששכבו בחצר בתוך מחנה הפליטים. הם לחמו בחירוף נפש. הם איתי כל הזמן". 

התייצבות מלאה

 

חודש מרץ 2002 היה עמוס פיגועים, כמותם לא ידעה ישראל במשך שנים ארוכות, ולכן כונה בפי כל "מרץ השחור". כ־11 פיגועי התאבדות התרחשו באותם ימים, ושיאם הפיגוע במלון "פארק" בנתניה, שבו נרצחו 30 ישראלים שהגיעו לחגוג את סדר הפסח. עוד באותו ערב החליט ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, על יציאה למבצע חומת מגן, במטרה לפגוע בתשתיות הטרור ולעצור את גל הפיגועים. 
 

המבצע הצבאי יצא אל הפועל ב־29 במרץ והקיף את כל שטחי יהודה ושומרון. כוחות צה"ל נכנסו לשכם, לרמאללה, לג'נין, לבית לחם, לקלקיליה ולטולכרם, לחמו מבית אל בית, חשפו מצבורי נשק ועצרו מבוקשים. ברוב הערים התנהלו קרבות קלים יחסית, אולם ג'נין הייתה סיפור אחר. 
 

הלוחמים נכנסו אל העיר ב־2 באפריל. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התמודד הצבא עם סביבה אזרחית רוויית מחבלים, המשתמשים בתושבים כמגן אנושי. אנשי הג'יהאד האסלאמי התכוננו היטב לקראת הקרב והטמינו ברחבי מחנה הפליטים הקטן והצפוף כ־15 אלף מטענים ומלכודות נפץ. בתוך הבתים התחבאו צלפים, ובסמטאות הצרות והמפותלות הוצבו מארבים. כיבוש ג'נין הוטל על חטיבת המילואים 5, שאחד מגדודיה הוא 7020, המכונה נחשון. החטיבה תוגברה בגדוד 51 של גולני בפיקודו של אופק בוכריס, ביחידות טנקים במילואים ובשייטת 13. בהמשך חברו לכוחות גם לוחמים מהנח"ל, חיל ההנדסה ויחידת דובדבן. 
 

"ביום שישי, יומיים אחרי הפיגוע במלון 'פארק', קיבלתי צו 8", משחזר אלפסי (43) שיצא למבצע והשאיר בבית מאחוריו אישה בהריון מתקדם. "הגעתי לבסיס של החטיבה וראיתי אנשים בבגדי חג וגם כאלה שחזרו במיוחד מטיול במזרח הרחוק. אף אחד לא היסס, אחוז ההתייצבות היה מלא. לכולנו היה ברור שהגענו כדי להציל נפשות בישראל. אחרי אימון של יומיים הודיעו לנו שהמשימה שלנו היא שכם. רק אחר כך שונתה הפקודה לג'נין, בירת המתאבדים". 


לנוכח זאת, היו חששות מקדימים?

"הייתה תחושת שליחות גבוהה. אם היו חששות הם הודחקו. הגענו בתחילה למחסום סאלם, בפאתי ג'נין, ומיד הבחנתי בסביבה הפסטורלית. מרחוק אפשר היה לראות את עמק יזרעאל והרי הגלבוע, אבל המטוסים שחגו מעל ועשרות הנגמ"שים החזירו אותי למציאות. חשבתי על הסמליות של מבצע צבאי בפסח, שהוא חג החירות. ביום הראשון בג'נין הוצבנו על גבעת האנטנות, אבל למחרת חזרנו למחסום סאלם ונכנסו בלילה עם הנגמ"שים לתוך מחנה הפליטים, שנמצא במרכז העיר. ליד בית החולים ירדנו מהכלים ומסביב היה חושך. הדבר הראשון שראיתי היה פלקטים מודבקים על קירות רוב הבתים ובהם תמונות של מחבלים מתאבדים או של יהודים שנרצחו. זה הכניס אותי לפוקוס. נכנסנו מיד לאחד הבתים וככה נראתה הפעילות שלנו בימים הבאים. עברנו מבית לבית תחת אש חזקה. בכל פעם שוברים את הדלת, מטהרים את הקומות, ואין רגע שקט".  


טנק מרכבה בזירת הקרב במחנה הפליטים בג'נין. צילום: דובר צה"לטנק מרכבה בזירת הקרב במחנה הפליטים בג'נין. צילום: דובר צה"ל


הכניסה למחנה הפליטים הייתה אטית ומורטת עצבים. הקרקע הייתה מלאה מטעני חבלה, המחוברים לתיל ממעיד, והיה צריך לנטרל אותם אחד אחד. במקביל הושלכו על החיילים פחיות שמולאו בחומרי נפץ מאולתרים. מדי פעם רצו לעברם מחבלים מתאבדים בניסיון להתפוצץ בקרבם. יומן המבצעים של ג'נין מפרט את ההיתקלויות התכופות שאיתן התמודדו הלוחמים. "מרדף אחרי סובארו כחולה ליד בית הקברות, בתוכה שמונה איש עם אפודים ונשקים. מתכוונים לבצע לעברם ירי פגז טנק", נכתב לדוגמה ב־6 באפריל בשעה 11:20. חמש דקות אחר כך כתבו הסמב"ציות: "ירי מצריח מסגד לעבר כוחותינו. השיבו באש צלפים. כמו כן זיהו 20 חמושים נכנסים לתוך בית, ומתכוונים להפגיז את הבית במסוקי קרב". 
 

ב־11:40 נורה טיל מהמחלקה המסייעת לכיוון הסובארו הכחולה. "יש פגיעה. כוח מילואים עם טנק התקדם לעבר הנקודה וזיהה התקהלות של מקומיים מפנים את הנפגעים". כעבור שעתיים אישר צה"ל לשלושה נהגי אמבולנס לצאת מג'נין לכיוון ישראל כדי להביא מנות דם לפצועים. 


מחבל בכל פינה


אלפסי זוכר היטב את המתח בג'נין, את תחושת הסכנה המרחפת תדיר ואת ניסיונותיהם של לוחמי צה"ל לא לפגוע באזרחים. "בכל פעם שראינו תושב של מחנה הפליטים והוא הרים ידיים, הסתתר מאחוריו מחבל", הוא אומר. "גם כאשר נורתה לעברנו אש ממסגד, נאסר עלינו לירות בחזרה. השתדלנו להיות הומניים. כאשר בבתים שאליהם נכנסנו היו אזרחים, חלקנו איתם את מעט האוכל שלנו. כל בית הוא מה שמפריד בינך לבין המוות, ואין לך מושג מהיכן יקפוץ עליך מחבל עם חגורת נפץ". 


המתאבדים של הג'יהאד הפכו לתופעה נפוצה בלחימה בג'נין. ביומן המבצעים נכתב כי ניסו להפתיע את החיילים גם בשעות הקטנות של הלילה. "הרגו מחבל מתאבד שלבש חגורת נפץ. השאירו את החגורה על המחבל", נכתב ב־7 באפריל בסמוך ל־1:00 לפנות בוקר. ב־8:40 חזר המחזה על עצמו: "כוח שלנו ביצע ירי לעבר מחבל מתאבד במחנה הפליטים. חגורת הנפץ התפוצצה". 
 

ההרס במחנה הפליטים לאחר הקרב. צילום" דובר צה"לההרס במחנה הפליטים לאחר הקרב. צילום" דובר צה"ל

 

למחרת, בערב יום השואה שחל ב־8 באפריל, כינס מ"מ מחלקת הדרגון דרור בר את חייליו באחד החדרים הפנימיים של בית שבו התבצרו ושוחח עמם על התאריך המשמעותי. הוא ביקש כי יעריכו את העובדה שבניגוד ליהודי הגטאות, יש בידם נשק ויכולת להציל חיים. דבריו חיזקו את הלוחמים, והם התכוננו להמשך הפעילות בכוחות מחודשים.  


אוויר הבוקר הקריר של יום שלישי, 9 באפריל, נסך אופטימיות בחיילי המסייעת. למחלקת הדרגון נאמר כי הם אמורים להשתלט על בית בצפון מחנה הפליטים וכי זו עומדת להיות הפעילות האחרונה שלהם במסגרת מבצע חומת מגן. החיילים נשמו לרווחה. כשבוע לאחר הכניסה לג'נין נותרו כולם ללא פגע. לרגע לא שיערו כי מדובר ביום גורלי שישנה לתמיד את פניה של הפלוגה. היציאה שלהם לכיוון הבית הצפוני, ב־4:30 בבוקר, לא תועדה ביומן המבצעים, משום שלא הייתה מלווה באירועים חריגים. סמוך לאותה שעה נרשם רק דיווח סתמי על בעיות של מים, חשמל וביוב בעיירה קבטיה, הממוקמת מדרום לג'נין.  

הייתה למישהו מהחיילים תחושה רעה רגע לפני הסיום?

"רק לאחד מהם. הוא אמר לי ערב לפני שהוא חושש להיפגע. אני זוכר איך צעדנו בבוקר אחרי המ"פ עודד גולומב והתקדמנו בטורים בסמטה הראשית של מחנה הפליטים. זה היה רחוב צר ברוחב שני מטר, שהתעקל ימינה ושמאלה. ההליכה הייתה אטית, עם נשקים שלופים, וכל הזמן הסתכלנו על הבתים כי אי אפשר לדעת מהיכן יגיע המחבל הבא. כשהגענו, המתנו בחוץ ועודד עלה לבית עם כמה חיילים כדי לבדוק אם הוא מתאים למשימה. אחרי כמה דקות הועבר לנו דיווח שממשיכים הלאה כי אי אפשר להתבצר בבית. אני מניח שהמיקום שלו וריבוי החלונות היוו בעיה".  


המ"פ הנערץ החליט באותו רגע לפנות לבית אחר, המרוחק כמה עשרות מטרים מערבה, ולהשתלט עליו. ההחלטה המבצעית והטקטית, הגם שהייתה נכונה מבחינה צבאית, שינתה באותו הרגע את פני הקרב בג'נין.


בתוך הגיהינום

 

התחקיר המבצעי שבוצע בפיקוד המרכז כחודשיים לאחר היציאה מג'נין בחן לעומק את צעדיה והתנהלותה של מחלקת הדרגון בת 14 הלוחמים, שהייתה תחת פיקוד המ"פ ומלווה בשני הקשרים שלו. מעדויות החיילים עלה כי גולומב והקשר טירן ארזי צעדו בראש הכוח והובילו את שאר הלוחמים דרך סמטה צרה לכיוון הבית החדש שנבחר. בשעה 5:40 הם נכנסו ל"אמבטיה", שסביבה ארבעה בניינים בני שתיים ושלוש קומות, והסתדרו בצורת האות ח' מול הבית, בעוד המ"פ ושני הקשרים הכינו לבנת חבלה לפיצוץ הדלת. בטרם השלימו את משימתם, נפתחה על המחלקה אש צולבת. החיילים ששהו בנחיתות טקטית השיבו אש, אולם 20 המחבלים שארבו להם ירו מגובה מכמה מוקדים ולכדו את מחלקת הדרגון במרכז. הראשון שנהרג היה ארזי. מיד אחריו נפצע גולומב, שניסה לגונן על הקשר ההרוג בלי לדעת שהוא כבר אינו בין החיים.  
 

שאון הירי הבהיל אל המתחם לוחמים נוספים מהפלוגה. ב־6:11 ניסתה מחלקת המרגמות להשתלט על בית סמוך, אולם אז הופעלו נגדה מטענים. המ"מ אייל יואל נהרג ומספר חיילים נפצעים. הדיווח על הקרב הקשה הגיע לחמ"ל המרכזי רק בשעה 6:20, אז נרשם הדיווח הראשון. "ישנם 10־5 חיילים בתוך בית במחנה הפליטים ג'נין. תחת אש. המצב קשה. עדיין לא חילצו אותם". מיד אחר כך מתקנת הסמב"צית את המידע ומציינת כי "ישנם שני הרוגים ו־10 פצועים". 
 

אלפסי מסביר כי בתוך המהומה, מטח היריות והשלכת המטענים על החיילים, קשה היה לדעת כמה מהם נפצעו ומהו מספר ההרוגים. "רגע אחרי שנכנסנו לתוך 'האמבטיה', שמעתי את דרור המ"מ צועק 'נתקלנו'. מאחר שברגע הזה לא היו עדיין יריות ולא ידענו שאנחנו מוקפים במחבלים, אני מעריך שהוא שמע דריכה של נשק. תוך שנייה השקט הפך לסיוט. היינו חשופים ולא היה איפה להסתתר. ירינו למעלה על החלונות, אבל היה קשה לפגוע במחבלים. הם כמעט לא הציצו החוצה ורק הוציאו את הנשק וירו ללא הבחנה. מפקד מחלקת הרתק, עופר, הגיע לעזור אבל החיילים שלו נכנסו ישר לתוך הגיהינום. פתאום השתרר שקט, ורק אז הבנתי מה קורה סביבי. ביחד עם אייל צימרמן, הקשר השני של המ"פ שנהרג אחר כך, פינינו את אחד הפצועים אל מאחורי קיר שמחוץ ל'אמבטיה', ושמתי לו חוסם עורקים. חזרתי בחזרה לחצר וגררתי את המ"פ עודד לנקודת איסוף הפצועים, אבל בדרך הוא נפטר. כשחזרתי שוב ל'אמבטיה' פגשתי את מ"מ הפינוי קובי אזולאי, שהתעקש לסייע אף על פי שזה לא היה התפקיד שלו. באותו רגע המחבלים שוב פתחו באש וקובי נהרג בפתח הסמטה". 


איך מתפקדים ברגעים כאלה?

"הייתי על אוטומט. לא חשבתי מי נהרג ומי נפצע, אף על פי שזה רץ בראש. רק רציתי לתפקד ולהציל כמה שיותר פצועים. פיניתי עם חייל נוסף את קובי ושוב חזרתי ל'אמבטיה'". 


ב־6:30 בבוקר, כשעה לאחר תחילת מכת האש, הצליחו לוחמי צה"ל לגבור על המחבלים ולהניס אותם. בעודם נסוגים לאחור, גררו המחבלים שלוש גופות והניחו אותן בקומה השלישית של אחד הבתים הצפוניים במחנה, במטרה לנהל מו"מ על החזרתן. על "האמבטיה" נפל שקט כבד. המילואימניקים שנותרו בחיים הביטו בכאב על חבריהם חסרי החיים והעלו אותם בעדינות על אלונקות. רק אז התברר כי שלושה מהלוחמים נעדרים. 
 

ב־8:20 דיווח החמ"ל לראשונה על חטיפת הגופות. "9 הרוגים, מתוכם גופות של 3 לא נמצאות. חייל פצוע נוסף". שאר הדיווחים ביומן המבצעים מושפעים מההלם וממצב החיילים המותשים בשטח. "יש 10 הרוגים. כל הגופות פונו. בנוסף שני נעדרים. (נערכים לכניסה לבית). האירוע: בוצעה סריקה בסמטה ואז נפתחה אש ונזרקו מטענים", נכתב בשעה 10:40. כעבור 20 דקות כותבות הסמב"ציות ביומן כי יש כנראה רק נעדר אחד, אולם דקה אחר כך מגיע מידע מדויק ממינהלת התיאום והקישור, המצביע על שלושה חטופים שמצבם אינו ידוע.   
 

בסביבות הצהריים הוזעקו למחנה הפליטים לוחמי השייטת. בשעה 13:30 הם איתרו את הגופות הנעדרות וחזרו איתן אל נקודת האיסוף. ב־16:20 סוכם האירוע ביומן המבצעים ובו צוין כי המסייעת איבדה 13 לוחמים, ביניהם מפקד הפלוגה ושני מפקדי מחלקות.  


העיטור של כולם

 

הלחימה בג'נין דעכה לאחר קרב הדמים בעקבות ההחלטה להכניס למחנה הפליטים דחפורי D־9 משוריינים, שהרסו את הבתים הממולכדים ושיטחו את חלקם כליל. על אף העוז והמסירות של לוחמי המסייעת, הם מצאו עצמם לאחר הלחימה מתמודדים בשתי חזיתות שונות לחלוטין. הראשונה הייתה מול הפלסטינים שהאשימו את צה"ל בטבח בג'נין, טענות שהופרכו על ידי ועדת חקירה של האו"ם. החזית השנייה הגיעה מבית, כאשר התחקיר הצבאי מתח ביקורת על תפקוד המפקדים הזוטרים וכן על הדרך שבה התגלגלה תקרית "האמבטיה". 

צה"ל אומנם שיבח את הלוחמים על גבורתם, על כך שסירבו להפקיר את חבריהם והתעקשו לחלצם תחת אש כבדה, אולם במקביל צוין כי לא אבטחו עצמם כראוי ובכך נתנו למחבלים יתרון טקטי. ביקורת נוספת נמתחה על הכנות הצבא לקראת הלחימה בג'נין. התברר כי ציוד הלחימה ותצלומי האוויר של העיר היו מיושנים. 




שניאור, מה אתה חושב על הביקורת כלפי הלוחמים?

"אני מאמין שהצבא הפיק לקחים. זו הייתה לחימה קשה ומי שלא לקח בה חלק לא מסוגל להבין מה עברנו. במלחמה יש תוצאות עגומות. אנחנו היינו הפיילוט למבצעים שבאו אחרינו, לחימה בתוך מחנה פליטים כאשר המחבלים משתמשים באזרחים כמגן אנושי. העובדות הן שמבצע חומת מגן הצליח להפחית את מספר הפיגועים. באופן סימבולי, נכנסנו לג'נין ביום השביעי של פסח, שזה היום שבו יצאו בני ישראל ממצרים. לפני הקרב סיפר לנו הרב של הגדוד את סיפורו של נחשון בן עמינדב, שהיה הראשון שקפץ לים שנבקע לשניים, ואחריו עברו שאר בני ישראל. בזכותו בני ישראל ניצלו, ובזכות גדוד נחשון שלנו ושאר הלוחמים במבצע ניצל גם העם שלנו".


מה לקחת מהקרב לחייך הפרטיים?

"הפכתי לרציני יותר. היום אני מחנך את ששת ילדי לתרומה מקסימלית לצה"ל, והבכור התגייס לאחרונה ליחידה מיוחדת. גם הבן שנולד לי לאחר המבצע, ונקרא נחשון, גדל על המורשת של הקרב בג'נין". 


אתה חולם בלילות על אותו הקרב?

"אין לי סיוטים, רק מחשבות שילוו אותי כל החיים".  


איך הרגשת כשחזרת למילואים עם מחלקה חסרה?

"ההתחלה לא הייתה קלה, קשה לא לראות את החברים. הצעירים שהגיעו למלא את מקומם התקשו להיכנס לנעליהם, אבל עם הזמן הכל הסתדר".   


התרגשת כשהעניקו לך צל"ש, כמו גם לסרן קובי אזולאי ז"ל ולרס"ר מנשה חבה ז"ל ממחלקת הרתק?

"בעיקר הופתעתי. העיטור מגיע לכל הלוחמים בג'נין ושמחתי שאלוף הפיקוד העניק גם צל"ש פלוגתי למסייעת. בסך הכל עשינו את מה שנדרש מאיתנו כחיילים, והוא לא להפקיר מאחור את הפצועים וההרוגים. לולא היינו נחושים לחלץ אותם, מצב הפלוגה היה גרוע בהרבה. ייתכן שהמחבלים היו מצליחים לגרור יותר הרוגים, ואולי גם פצועים, ולהחזיק בהם לאורך זמן".