יצחק רבין אמר פעם שהמודיעין טעה תמיד. הוא התכוון בעיקר להערכה המוטעית של אמ"ן בסוף 1966, בעת שהיה רמטכ"ל, שלא צפויה מלחמה עם מצרים עד שנות ה־70, וכן למחדל המודיעיני הגדול לפני מלחמת יום הכיפורים, אז טענו באמ"ן שלא צפויה מלחמה לפני שמצרים תגיע לאיזון אווירי עם צה"ל, ויהיו לה טילי קרקע–קרקע שיוכלו להגיע עד מרכזי האוכלוסייה בישראל.

לפני שלושה שבועות הרצה מי שהיה סגן הרמטכ"ל במלחמת לבנון השנייה, האלוף בדימוס משה קפלינסקי, ביום עיון על מלחמת לבנון השנייה. קפלינסקי טען כי בעשר השנים שעברו מאז אותה מלחמה היה שקט בגבול הצפון, כפי שלא היה בשום תקופה אחרת, בין היתר משום ש"חיזבאללה מורתע מעומק החדירה המודיעינית שלנו". צריך להניח שסגן הרמטכ"ל לשעבר יודע מה הוא אומר.

אם כך, איך למרות העומק הזה לא היה לרוב מפקדי צה"ל שלחמו בלבנון השנייה מידע על כ–40 “שמורות טבע" (בונקרים ומנהרות תת־קרקעיים) - שגבו במלחמה חיי ישראלים רבים, ושחיזבאללה בנה אותן סמוך לגבולה של ישראל בהשקעה כספית עצומה ובמשך שנים? ואיך פיקוד הצפון בפיקודו של האלוף אודי אדם, ואוגדת גבול לבנון (91) בפיקודו של תא"ל גל הירש, לא קיבלו שום התרעה על החטיפה ב–12 ביולי 2006 שהובילה למלחמה, אף שהמתקפה של חיזבאללה - כך על פי המודיעין שהתגבש בשוך הקרבות - תוכננה במשך חודשים אחדים?

לחפות על אמ"ן

מתברר שגם בנוגע למלחמת לבנון השנייה רבין צדק: כמו שלפני מלחמת יום הכיפורים היה לצה"ל מידע על המלחמה הממשמשת ובאה, אך הוא לא הובן ולא הגיע למקבלי ההחלטות; כמו לגבי המנהרות במבצע צוק איתן, שהיה עליהן מידע וגם הוא לא הובן ולא הועבר - כך גם היה באמ"ן מידע על תוכנית החטיפה ועל "שמורות הטבע", שלא הגיע לאגף המבצעים ולמפקדי השדה. על כך רמז הרמטכ"ל גבי אשכנזי בפורום מטכ"ל בנושא רה–ארגון אמ"ן בעקבות תחקירי המלחמה, ב–29 במאי 2007 - שלושה חודשים לאחר שנכנס לתפקידו, אחרי שרמטכ"ל המלחמה, דן חלוץ, התפוטר. אשכנזי קבע בין היתר: “יש לשפר את האפקטיביות של אמ"ן כקמ"ן צה"ל כדי לתת מענה מודיעיני, בהתאם למשימה שתיקבע על ידי אגף המבצעים. במהלך השנים היה קושי בתפקוד אמ"ן כקמ"ן צה"ל. על אמ"ן לפעול מול הרמטכ"ל כמו קמ"ן בפיקוד או באוגדה".

"המידע נשאר בארגזים", תותח של חיזבאללה. צילום רויטרס

לרוב הנוכחים בפורום המטכ"ל לא היה מושג למה אשכנזי התכוון בדיוק, שכן בנושאים מודיעיניים נשמרת סודיות גם מפני הבכירים ביותר. אף שבעניינים אינטלקטואליים סודיות היא אסון, כפי שהוכח בברית המועצות. ובכל זאת הסתנן מידע ונשמעו התלחשויות. מקצת מן המידע ה"סודי ביותר" הזה הגיע לתחקיר הנוכחי.

לפי אחת הגרסאות, המתפרסמת כאן לראשונה בתחקיר עומק מיוחד של “המוסף", הגיעו לאמ"ן לפני המלחמה לא פחות מ–30 ידיעות שהתייחסו לאפשרות של חטיפה. ניתוח של כמה מהן אף הצביע על תכנון חטיפה במקום שבו היא לבסוף התבצעה. אחת מהן, לדוגמה, קשורה להיערכות של חיזבאללה, האופיינית להיערכויות קודמות של הארגון טרום חטיפה.

ידיעות אלה, שהיו בעלות ערך התרעתי גבוה במיוחד, אמורות היו להימסר מיד למודיעין של פיקוד הצפון ולמודיעין של אוגדה 91, אבל הדבר לא קרה. אחרי המלחמה, כשאנשי המודיעין בצפון חקרו את הנושא באופן לא פורמלי, הם עלו על הידיעות שלא הגיעו גם לראש אמ"ן ולרמטכ"ל (אירוע דומה התרחש יממה לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים. הרמטכ"ל דאז דוד אלעזר ז"ל אמר כי אילו היה מקבל את הידיעה הזו שהגיעה לאמ"ן, כל המלחמה הייתה נראית אחרת).

על פי אותה גרסה, שש שנים לפני כן, באוקטובר 2000, חמישה חודשים אחרי נסיגת/בריחת צה"ל מדרום לבנון, התחולל מחדל דומה באמ"ן, ואז חטף חיזבאללה שלושה חיילים מחיל ההנדסה בגזרת הר דב: בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד, בשעה שביצעו סיור לאורך גדר המערכת. ארבע שנים לאחר מכן הוחזרו גוויותיהם יחד עם אלחנן טננבוים, תמורת שחרור 400 מחבלים פלסטינים ו–36 בני לאומים אחרים, רובם לבנונים.

דן חלוץ, צילום: רויטרסדן חלוץ, צילום: רויטרס

זאת, כנראה, הסיבה למחדל המודיעיני ב–2006: לאחר חטיפת גלעד שליט באזור כרם שלום שבעוטף עזה, נשלחו אנשי 8200 המנוסים מהצפון לדרום, כדי לסייע בחיפוש אחרי מקום כליאתו של שליט. את תפקיד קצין הבינה הרשתית (קב"ר), שאמור לסנן מידע מודיעיני בתחום איסוף האותות האלקטרוניים, מילא קצין לא מיומן, שלא הבין את ערך הידיעות שקיבל ולא העביר אותן כנדרש, לפי ערכן. כשנודע לרמטכ"ל דן חלוץ על כך, אחרי המלחמה, הוא דרש לבצע בדיקה יסודית. לפי אחת הגרסאות המהימנות, לא בוצעה החקירה גם אחרי עשר שנים.

אל"מ (במיל') חן ליבני, מפקד חטיבה 300 שהייתה אחראית על גזרת החטיפה ב–2006, מבסס בדבריו את הטיעון על משמעות המחדל המודיעיני: “הערכנו שחיזבאללה ינסה לתקוף את אחד המוצבים של צה"ל, וזאת הייתה נקודת התורפה שלנו. לא הערכנו שהם יבצעו מעטפת ויפנו לתקוף רכב מזדמן, שפעם עובר ופעם לא. כדי למנוע את החטיפה צריך היה להמשיך במדיניות ‘אפס מטרות' שבה נקטנו במשך שלושה שבועות, מאז חטיפת שליט, דהיינו - לא לנסוע בקרבת הגבול כדי לא לתת לחיזבאללה מטרה לפגוע בה. אבל אם את החטיפה ביולי 2006 ניתן היה למנוע, הרי שבמצב שנוצר לאורך הגבול עם לבנון, בין 2000 ל–2006, ובמדיניות ההכלה של צה"ל, ברמה האופרטיבית לא ניתן היה באופן דטרמיניסטי למנוע חטיפה. בהנחה שהיינו מתפקדים בצורה הטובה ביותר, כמו שמנענו באוקטובר 2005 חטיפה ברג'ר, אחוז אחד של ניסיונות חטיפה היה מוכרח להצליח".

ואשר ל"שמורות הטבע" של חיזבאללה, שיעילותן הייתה אחת הסיבות לתפקודה הלקוי של זרוע היבשה של צה"ל במלחמה: לאמ"ן היה מידע מדויק על כולן, אך החומר בארגזי המידע לא נחשף בפני איש, ואולי ממילא לא הייתה בו תועלת, כדי לא להסגיר את המקורות, שלפי מה שמשתמע מדברי קפלינסקי, היו בדרג הבכיר ביותר של חיזבאללה. כדי להגן על ראש אמ"ן - ידידו של חלוץ, איש חיל האוויר עמוס ידלין - וכדי להגן על היחידה היוקרתית 8200, מצאו שעיר לעזאזל שהיה “אשם" בכל מה שקרה ולא קרה - מפקד אוגדת הגליל, תא"ל גל הירש - וזרקו אותו בבושת פנים מצה"ל. מדובר, יש להזכיר, באדם שבוגי יעלון, עת כיהן כרמטכ"ל, ייעד אותו להיות אחד המפקדים הבאים של הצבא, ולכן מינה אותו לפקד על הגבול מול חיזבאללה.

צבא שאינו מתאמן

בהרצאתו הוסיף קפלינסקי: “צה"ל לא עשה טוב במלחמה. לא עמדנו במשימה, ומה שעשינו, לא עשינו נכון וטוב, לא רק כפי שכתב חלוץ - שלא השתקנו את הרקטות קצרות הטווח, אלא נלחמנו 34 יום מול ארגון קטן, בדרך מבולבלת. זה גרם להרבה סימני שאלה על היכולת של צה"ל וערער על תחושת המסוגלות. בשש השנים שלפני המלחמה הצבא הסדיר התאמן רק חודש וחצי בשנה, ברוטו, שהם ארבעה ימי אימונים נטו. היה מג"ד שריון שלפני זה לא הוביל כלל גדוד, היה מפקד אוגדה משוריינת שלא עשה הסבה לשריון. בלי אימונים, בלי תוכניות חלופיות, התוצאה לא טובה". לאחר שמוּנה, אמר הרמטכ"ל אשכנזי בפורום מטכ"ל ב–2007: “מלחמת לבנון השנייה גרמה לסדק בתוך צה"ל ובין צה"ל לציבור".

את ההסבר לכך שצה"ל הגיע למלחמת לבנון בלתי מוכן מכל הבחינות, יש לחפש עוד בשנת 2000. מאז, לפי קפלינסקי, זרוע היבשה של צה"ל חדלה להתאמן. במאי פונה צה"ל מלבנון בביזיון וקלס. במקצת אמצעי הלחימה שהשאיר אז לחיזבאללה, השתמש הארגון, אחרי שש שנים, באירוע שפתח את המלחמה: חטיפת חיילי המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב. יומיים אחרי שצה"ל עזב את לבנון טען מזכיר חיזבאללה נסראללה, בנאום בעיירה בינת ג'בייל, שישראל “חלשה יותר מקורי העכביש". אחת המטרות של לבנון השנייה הייתה להוכיח לנסראללה שהוא טועה בגדול, ואכן במלחמה התעקש חלוץ לכבוש את בינת ג'בייל מטעמים סמליים, וללא היגיון צבאי. התחוללו שם קרבות קשים ונהרגו שמונה חיילים, לרבות הסמג"ד רועי קליין שהשתטח על רימון כדי להציל את פקודיו.

בספטמבר 2000 החלה האינתיפאדה השנייה, וזרוע היבשה של צה"ל, שלא התאמנה, התמקצעה בלחימה בטרור ושמרה במידה מוגבלת על תורת לחימה. תורת לחימה מול ארגון גרילה, שמתוך אי הבנה הקפידו בצה"ל לכנותו ארגון טרור, לא פותחה בצה"ל, אף שהיו קצינים מהפכנים שניסו לעשות זאת. זהו חטא אינטלקטואלי בל יכופר הנמשך עד היום.

שני הקצינים המהפכניים היו מפקד חיל הים, האלוף ידידיה יערי, והמומחה לאסטרטגיה, שהיה יועץ לביטחון לאומי של יצחק רבין, רס"ן (במיל') ד"ר חיים אסא. השניים פיתחו את רעיון “המלחמה המבוזרת" על פי האופן שבו השתלט מפקד חטיבת הצנחנים 35, אביב כוכבי, על מחנה הפליטים בלטה בשכם במבצע “מסע בצבעים" ב–2002. המודל תורגל שלושה שבועות לפני המלחמה בתמרון “זמזום דבורה" של אוגדה 91, אך לקחיו לא נלמדו - כי פרצה המלחמה.

"34 ימים תחת אש"., בית שנפגע מקטיושה בקריית שמונה. צילום:חיים לחיאני"34 ימים תחת אש"., בית שנפגע מקטיושה בקריית שמונה. צילום:חיים לחיאני

אסא: “ב–2003 קרא לי הרמטכ"ל יעלון וביקש לשמוע את דעתי על הכרעה מול יריב נעלם, כפי שלחמו חמאס וחיזבאללה. אמרתי שהתמרון המסורתי שבו כוחות גדולים משתלטים על שטחים לא מתאים לסוג הזה של המלחמה. בעקבות הפגישה הקים בוגי צוות אלטרנטיבי. ציוות אותי עם דידי יערי, ואלינו הצטרפו בני גנץ, אביב כוכבי, ניצן אלון וגדי איזנקוט. יחד פיתחנו תפיסה שבה כוחות קרקעיים משולבי אוויר וים פועלים במקביל נגד נקודות חיוניות רבות של האויב, מוציאים אותו משיווי משקלו, ותוך כדי חיכוך איתו משיגים מודיעין שמאפשר לפגוע בנקודות הרגישות שלו. הגישה המבוזרת מאלצת את היריב החמקמק להתמודד במקום שנקבע על ידינו. דן חלוץ אפשר לנו להמשיך לפתח את התפיסה, והיא פותחה בעיקר ביחידת מגלן, המתמחה בהשמדת מטרות איכות בעומק שדה הקרב וביצירת מודיעין.

“באה המלחמה וחטפנו מכה. התפיסה לא הופעלה, אלא רק בפעילות של מגלן, ושם השיגה את ההצלחה הגדולה במלחמה. בפקודה של גל הירש עלה כוח של היחידה על ג'בל שקיף אל חרדון. הכוח היה מבודד שם במשך ארבעה ימים והביא להשמדת שליש ממשגרי הטילים לטווח בינוני, שהשמיד חיל האוויר בכל המלחמה".

המעבר מהכלה למלחמה

חוקר האסטרטגיה והביטחון הלאומי, אל"מ בדימוס ד"ר שמואל גורדון, חקר את ההחלטות האסטרטגיות במלחמת לבנון השנייה ופרסם את ממצאיו בספר “מ'חניבעל' למלחמה". בראיון לתחקיר זה הוא אומר: “אחרי שאריק שרון יצא מפעילות, חשב אהוד אולמרט, שבא במקומו, שהמצב בלבנון בלתי נסבל ויש לפתור אותו בדרך הכוח. ייתכן שלא היה מודע לכך שתפרוץ מלחמה, אבל התהליך שהוא הוביל גרם באופן דטרמיניסטי למלחמה. עד הרגע שאולמרט עלה לשלטון כממלא מקום ראש הממשלה, ב–4 בינואר 2006, הייתה מקובלת תפיסת ה'הכלה', ששרון היה הקברניט שלה, כלקח ממלחמת לבנון הראשונה, שנלמד על ידו היטב. היתרונות החשובים של אסטרטגיה זו הם: רמת ביטחון גבוהה יותר, הפחתת האלימות, הסכמה לאומית רחבה, תמיכה בינלאומית גדולה יותר ואולי אף התקרבות הפלסטינים לשולחן הדיונים".

אולי אבי אסטרטגיית ההכלה הוא אהוד ברק ביציאה מלבנון?

“אבות רבים להכלה. עובדה שברק, כראש ממשלה ושר ביטחון, הכיל את התוקפנות של חיזבאללה. כל בר בי רב הבין שזאת הגישה הנכונה. אולמרט פעל כמו שנתניהו פעל בצוק איתן, כשמיד לאחר רצח שלושת הנערים בחברון הוא הוביל תהליך שהביא למבצע בעזה. גם נתניהו לא הבין ברגע הראשון שהוא מוליך למלחמה. זה תהליך של החלטה הגוררת החלטה, שמובילה באורח כמעט דטרמיניסטי למלחמה. שר הביטחון בתחילת 2006 היה שאול מופז, אדם נבון ומנוסה שלמד אצל שרון כמה דברים ברמה המדינית. לכן, דווקא מופז היה מתון, בין היתר כי רגליו טבלו לא רק בבוץ הלבנוני, אלא גם בדם הלבנוני.

“אחרי הבחירות מופז הוחלף בעמיר פרץ. ממשלת אולמרט–פרץ הוקמה ב–4 במאי, וכבר אחרי שישה ימים, ב–10 במאי, התקיים דיון מכריע שהוביל למלחמת לבנון השנייה, דיון שבו השתתפו כל המי ומי בצמרת הביטחון. שר הביטחון החדש היה נלהב מאוד לבטל את אסטרטגיית ההכלה, מבלי שהבין את משמעות ההחלטות. אחרי הדיון טס אולמרט לוושינגטון להציג את מדיניות האי־הכלה לפני האמריקאים. זהו רוביקון, שאחרי שחצו אותו קשה לחזור לאחור.

“בעקבות המהפך האסטרטגי הזה התחיל בפיקוד הצפון, הזכור לרע בזמן המלחמה, גיבוש תוכנית צבאית למלחמה בלבנון. זאת הייתה אמורה להיות התקפה קרקעית מטופשת בעיקרה, שהתבססה על פלישה קרקעית. לא נלמד הלקח שאיפה שנכנסים עם הרגליים, טובעים, ולא בבוץ אלא בדם. התוכנית עצמה הייתה גרועה ולא הייתה עומדת במבחן של שום גנרל נועז, מבחינה מקצועית. במקביל, במטכ"ל בראשות חלוץ גובשה תוכנית חלופית, אווירית וארטילרית בעיקרה, המבוססת, כמו במבצעים קודמים, על טקטיקה של ‘אש מנגד'. היא הזכירה את המבצעים דין וחשבון וענבי זעם, שהיו מבוססים על לחימה קצרה, מכה אווירית חזקה, וסיום המלחמה מבלי להגיע להכרעה".

הצלחה אווירית אדירה

מכיוון שחלוץ היה הרמטכ"ל, הוא כפה על פיקוד הצפון ועל אוגדה 91 להתאים את עצמם לתוכנית שהם התנגדו לה. זה יצר משבר חריף במשולש חלוץ–אדם–הירש. לפי מפקד ענף היסטוריה של חיל האוויר, אל"מ מוטי חבקוק, בכנס של העמותה להיסטוריה צבאית ושל הענף שהוא עמד בראשו: “בפעם הראשונה חיל האוויר השתמש בפצצות מדויקות מונחות GPS. תוך 20 דקות הושמדו 44 משגרי טילים ארוכי טווח שהיו חבויים בתוך מבנים. זאת הייתה הצלחה מודיעינית ומבצעית אדירה, שהפתיעה את חיזבאללה, את כל המומחים בעולם וגם אותנו. אבל על חיל האוויר מעולם לא הוטלה משימה לטפל ברקטות קצרות טווח. לא נערכנו לכך מבחינה מודיעינית ומבחינת אמצעי הלחימה".

"משבר עם הרמטכ"ל": גל הירש. צילום: יהודה לחיאני"משבר עם הרמטכ"ל": גל הירש. צילום: יהודה לחיאני

הצלחת חיל האוויר בהשמדת הטילים ארוכי הטווח לא מנעה את שיגור הטילים קצרי הטווח ליישובי הצפון עד סוף המלחמה. לפי מפקד כנף 1 (רמת דוד), תא"ל בדימוס רמי בן אפרים, באותו כנס, “יצאנו להילחם בארגון טרור, וקיבלנו ארגון גרילה עם יכולות צבאיות שיש למעט מדינות בעולם, עם יכולת לוחמת טילים שיש רק לחמש עד עשר מדינות בעולם. פגענו קשה ברובע דאחיה של חיזבאללה בבירות; הפעלנו לשם כ–500 טיסות מדויקות; הרסנו 300 בניינים ופגענו בעוד 700. אבל עם כל ההצלחה, צריך להודות שירי רקטות ממרחבים אורבניים לא ניתן היה להפסיק".

כדי לנטרל את ירי הרקטות לטווח קצר, נכנע חלוץ ללחצים שהופעלו עליו ואישר התקפה קרקעית, שכאמור לא יכולה הייתה להצליח, כי צה"ל לא התאמן במשך שש שנים. לפי סיכום המטכ"ל של תחקירי המלחמה, “הכשרת מפקדים בכירים לקויה; דיווחי מפקדים לא שלמים; תפיסת ההפעלה לא חלחלה לדרגים; השיתופיות בין הזרועות לקויה". לכן אחד הלקחים שעליהם עמד אשכנזי היה “להגביר שילוביות וקישוריות של כל גורמי הכוח - החל מן הרעיון המערכתי דרך התכנון ועד הביצוע".

ד"ר חיים אסא: “ימים אחדים אחרי תחילת המלחמה אולמרט שלח אלי את ראש לשכתו, יורם טורבוביץ, ואת יועצו לסקרים ולדעת קהל, קלמן גייר. הם היו באופוריה ושאלו מה אני חושב. אמרתי: ‘אתם מטורפים. חיזבאללה אינו חמאס, הוא יותר מורכב ואין יוצאים כך למלחמה. צריך לחשוב, להתארגן ולרכז כוחות. אסור לצאת למלחמה רק עם הכוחות המצויים בשטח'. ישבנו כשעתיים. הם הקשיבו בנימוס. השיבו שמשחקים אותה בענק ונפרדנו כידידים.

“אחרי שבועיים ביקשו להיפגש שוב. העסק היה לא טוב. צה"ל היבשתי לא עשה כלום, גירד פה וגירד שם, ונתן לחיל האוויר לעבוד. אמרתי להם שיש להילחם במפוזר, לתפוס נקודות שולטות, ולהתחיל להשתלט על המשגרים. שוב נפרדנו כידידים.

“אחרי שבוע אמרו שראש הממשלה רוצה לפגוש אותי. אמרתי ‘בסדר, אך אני לא בא לבד, ומבקש לצרף מלבד דידי יערי את עמירם לוין ואורי שגיא - אנשים שיש להם שכל'. חזרו ואמרו ‘או־קיי, תבואו ביום שישי בעשר בבוקר לביתו שברחוב בלפור בירושלים'. בסוף שגיא לא בא. ישבנו איתו שלוש שעות בבית לבד. לא הביא אנשים משלו, אפילו לא מזכירה, מחוץ אולי לקלמן גייר. אשתו הייתה בסלון. ישבנו בחדר העבודה עם דלת נעולה. באמצע דיבר בטלפון עם שר הביטחון, הלך לחדר אחר, אמר: ‘אני חוזר מיד, ואחרי חמש דקות חזר'.

“כולנו דיברנו. ראש הממשלה ישב וכתב בעצמו. מאוד הערצתי אותו. הוא היה רגוע. אמרנו לו לעצור את המלחמה. שרת החוץ, ציפי לבני, הייתה אז במועצת הביטחון. דובר על הפסקת אש. הלבנונים לא היו מוכנים לסיים את המלחמה, כי נציג חיזבאללה התנגד. אולמרט סיפר על גיוס שלוש אוגדות. אמרנו: ‘תניע אותן קדימה, אבל ברגע שינועו, אנחנו מניחים שנציג חיבאללה יסכים להפסקת אש ונציג לבנון יחתום. ואז תעצור גם אתה'. סיכמנו איתו שכך ינהג.

“באחת בצהריים הלכנו לאכול באבו גוש. ישבנו סביב שולחן כרבע שעה, בלא לדבר. היינו בשוק. לא האמנו שכך מתנהלת המלחמה. לא היה אף אחד בפגישה איתו. אנחנו שלושה אנשים מהרחוב, שלושה אזרחים, שלוש שעות עם ראש הממשלה, ביום האחרון של המלחמה. באחת בלילה הודיעו שבעוד 60 שעות תהיה הפסקת אש. מדוע עוד 60 שעות? לא הבנתי. למרות שסיכמנו שעוצרים, צה"ל לא נעצר. ב–60 השעות האלו קרו הרבה אסונות, בגלל אינטרס של מי שרצה לשפר עמדות. נכנסו כוחות לסלוקי, לא במבוזרת. טנקים שלנו חטפו בראש, בזה אחר זה. זה היה אסון מיותר לחלוטין".