ביום שישי ערב סוכות תשנ"ז, 27 בספטמבר 1996, הצליחו הפלסטינים לרשום את אחד מהישגיהם הגדולים ביותר במאבק נגד ישראל: כדור בודד מירי צלף פלסטיני או מירי תועה (בהסתברות קרובה לאפס) פגע בסגן מפקד אוגדת עזה, אל"מ נביה מרעי, במוצב טרמית על ציר פילדלפי. זה היה ההישג החשוב ביותר של הפלסטינים בימי מהומות מנהרת הכותל שזכו לכינוי הצה"לי “ברזל לוהט".
מרעי היה חבוש כובע פלדה וחגור בשכפ"ץ קרמי, המיגון הטוב ביותר שיכול היה לעטות באותה העת. הוא לא היה רק אחד מאלופי המשנה הרבים בצה"ל, הוא היה דרוזי מהכפר חורפיש בגליל העליון, שב–1972 פרץ את הדרך לבני העדה ליחידות השונות בצה"ל, ולא רק ליחידת המיעוטים. נביה ושלושה מחבריו התגייסו לגדוד הצנחנים 202, שעליו פיקד האלוף בדימוס דורון רובין. ב–1996 הוא נחשב לבכיר הלוחמים הדרוזים בישראל, “מאיר הר ציון" של העדה. רבים ניבאו לו עתיד מזהיר - אולי אלוף הפיקוד.
חישול בשדות טבק
נביה נולד ב–1954 למשפחת פלאחים דרוזית ענייה מחורפיש, כפר שממנו התנדבו, יחסית למספר תושביו, יותר לוחמים ומפקדים קרביים מכל יישוב. האח מופיד מרעי, ראש המועצה, סיפר: “היינו חמישה אחים עם אחות בכורה. נביה היה האח המבוגר. מגיל צעיר מאוד היינו מתעוררים מדי לילה, בשעה שתיים אחר חצות. הלכנו ברגל לשדות בהרים לקטוף עלי טבק, ואחר כך הלכנו לבית הספר. כך חושלנו".
בכפר לא היה בית ספר תיכון. נביה החליט ללמוד בפנימייה החקלאית "עירון" בחדרה, ושימש שם מדריך בתנועת הצופים. כשהתגייס לצה"ל הופנה, ככל המתגייסים הדרוזים עד אז, לגדוד חרב, יחידת המיעוטים השייכת לחטיבה 300 הצפונית. הוא פנה במכתב אישי לשר הביטחון משה דיין וביקש להתגייס לצנחנים. דיין השיב אישית שיבחן בכובד ראש את הפנייה. התוצאה: נביה פרץ את הדרך והתגייס עם עוד שלושה מבני העדה לצנחנים.
האלוף בדימוס רובין, שפיקד אז על גדוד 202, סיפר: "נביה היה אצלי חייל וקצין. הוא וחבריו היו לוחמים מצוינים, ויחד איתי נכנסו למלחמת יום הכיפורים לקרב ואדי מבעוק, שבו השמדנו, כחיילי חי"ר, את רובה של חטיבה מצרית משוריינת. את נביה וחבריו אפיין הרצון להוכיח שהם לא פחות טובים מחבריהם היהודים. נביה היה בחור מקסים עם חיוך כובש. כשהייתי גוער בו, היה משפיל עיניים ומרים יד לציין שלא יחזור על השגיאה".
אל"מ במיל' יוסי חדד, המנהל היום את אגף המיעוטים במשרד השיכון, היה סמח"ט של נביה בחטיבת הערבה, בתחילת שנות ה–90 של המאה שעברה. לדבריו, “השנתיים שהייתי סגנו היו עבורי בית ספר למנהיגות. הוא היה מפקד בעל שיעור קומה ועם קסם אישי. אזרחים וחיילים העריצו אותו. הוא השתתף אישית בכל מרדף. עבדנו קשה ונהנינו, כי הייתה תחושה שלא עובדים לחינם. אחר כך הוא הלך למכללה לביטחון לאומי וקיבל את הפיקוד על החטיבה הצפונית ברצועת עזה. אני הקמתי את גדוד הסיור הבדואי ופיקדתי עליו. נפגשנו הרבה בפעילות מבצעית, לפני הסכם אוסלו ואחריו. למרות ההסכם, לא חדלו התקריות. ביום האחרון של ‘ברזל לוהט' נפגשנו שוב בשדה הקרב. זה היה יומו האחרון".
"יהרגו וייהרגו"
בקדנציה השנייה של יצחק רבין כראש ממשלה, ב–1992, הוא האמין וגם הצהיר שבמלחמה שהתנהלה נגד חיזבאללה בדרום לבנון צה"ל יחסל את הארגון, וגם יכריע את האינתיפאדה הראשונה שהתנהלה ביהודה ושומרון וברצועת עזה. הצהרה זו מלמדת על בוחן מציאות לקוי. האינתיפאדה פרצה כשרבין היה שר ביטחון. ולא רק שהוא כשל מלהדביר אותה אלא שבשלב הראשון הוא אף לא הבין את משמעותה ובילה, זמן ממושך יחסית, ב"מסע עבודה" בארצות הברית. לאחר חתימת הסכם אוסלו הוא טען שבחסות ההסכם יכריע צה"ל את חיזבאללה, בעוד ערפאת יחסל את חמאס.
עד רצח רבין, ביצעו חמאס ותנזים של ערפאת פיגועים רבים, וחיזבאללה הלך והתעצם. על אף זאת, שררה בצה"ל אווירת אוסלו: את המומנטום לשלום לא ניתן היה לעצור.
הרמטכ"ל היה אמנון ליפקין שחק, שרשמי הקרב הנורא בחווה הסינית ביום כיפור, שם שימש סמח"ט 35, הותירו בו חותם, ואולי בשל כך נעשה חסיד של אוסלו. כשהיה סגן רמטכ"ל מינה אותו רבין ליו"ר המשלחת הישראלית לשיחות טאבה, שבהן הגיעו ישראל והפלסטינים להסכם אוסלו ב' שעסק בין היתר בהסדרי ביטחון.
בבחירות לראשות הממשלה ב–1996 ניצח בנימין נתניהו את שמעון פרס, וירש בלא חמדה את תרבות אוסלו. על העבודות לפריצת פתח היציאה למנהרת הכותל הוחלט עוד בממשלות המערך. נתניהו קיווה לזכות בתהילה, במוצאי יום הכיפורים, 23 בספטמבר, שלושה חודשים בלבד אחרי הבחירות. אבל לא הוא ולא שר הביטחון איציק מרדכי למדו את הנושא הרגיש של המנהרה בעיר העתיקה בירושלים. אומנם קודמיהם הגיעו להסכם בעל פה עם הווקף המוסלמי, שהיה אחראי על הר הבית, ועם ממשלת ירדן, אך כל מקבלי ההחלטות לא היו ערים לכך שראש הרשות הפלסטינית ערפאת לא רק היה מעוניין להמשיך לדחוק את ישראל לפינה, על פי תוכנית השלבים הערבית, אלא גם שהוא שואף להיות מעורב יותר בעסקי הר הבית.
נתניהו ומרדכי אולי לא היו מודעים לכך, ואפשר שגם לא התעניינו ביחסים הפנימיים בקרב הפלסטינים. לכן ראש הממשלה לא תיאם את פתיחת המנהרה עם שום גורם פלסטיני וירדני, והפתיע את כולם בהכרזתו על פתיחתה. צעד זה הוביל למחאה חריפה מצד הווקף, שטען טענה שקרית, שלפיה המנהרה עוברת תחת הר הבית ופוגעת בקודשי האסלאם. ערפאת קרא לפלסטינים להגיב באלימות וכלל בהצהרתו פסוקים מן הקוראן: “אלוהים קנה מהמאמינים את נפשם ורכושם, כי הם ירשו את גן עדן ויילחמו למען עמם. יהרגו וייהרגו".
למחרת הצהרת נתניהו על פתיחת מנהרת הכותל, הוא יצא למסעו הראשון במדינות אירופה כראש ממשלה. את מקומו ואת אירועי “ברזל לוהט" ניהל סגן ראש הממשלה ושר התיירות, משה קצב. על פי האופן שבו ניהל קצב את המשבר האישי שלו, ניתן לקבוע שהוא האיש האחרון שראוי היה להנהיג את מדינת ישראל במהומות מנהרת הכותל.
"הפלסטינים אחוזי טירוף"
האירוע החמור ביותר ב"ברזל לוהט" התרחש ב–26 בספטמבר, במתחם קבר יוסף בשכם. כתב על כך סא"ל (במיל') עו"ד משולם גלעד, בעבודה סמינריונית בחוג למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן: “חוסר המוכנות התבטא בחוסר יכולת להכיל ולהכריע את האירועים הנרחבים שפרצו כנגד כוחות צה"ל, שעל פניו ניתן לומר כי לא היו ערוכים לרמת התפרצות שכזו".
שוטרים פלסטינים עמדו מנגד ולא עצרו את המתפרעים, כמתחייב מהסכם אוסלו, אלא לקחו חלק במעשי האלימות ואף ירו על כוחות צה"ל. המון פלסטיני תקף את מתחם קבר יוסף, פרץ פנימה ופצע שם קצין צה"ל. 40 לוחמי משמר הגבול הסתתרו באחד החדרים בישיבה והיו צפויים ללינץ'. נהרגו שישה לוחמים מגדוד חרוב שחש לעזרה. הקצין הפצוע חולץ רק אחרי ארבע שעות ברכבו של מפקד האזור הפלסטיני. הפורעים הרסו את הישיבה, שרפו מאות ספרי קודש וגדעו עץ תות עתיק שעמד בפתח המבנה.
אחרי 16 שנים שִחזר המפקד הבכיר של צה"ל במרחב את האירוע, בעילום שם, בכתבה של אלי קמיר ב"מעריב": “המצב היה נורא. היו לנו הרוגים, פצועים, ומסביב עשרות אלפי פלסטינים אחוזי טירוף. כל חיי לא אשכח את המראות מקבר יוסף. זה היה מחזה מחריד. הדרך שבאזור הקבר הייתה זרועה בכלי רכב צה"ליים שרופים. העשן היתמר מהם. אלפי פלסטינים חמושים הקיפו את הקבר עצמו, כשבפנים נותרה נצורה חבורה של 40 חיילים ישראלים".
על פי עדות שמסר לי א', ששירת בגזרה כקצין ופיקד על יחידה סודית שהשתתפה באירועים, “בסיום אותו יום נכנסו לקבר מסתערבים בכלי רכב, חילצו את לוחמי משמר הגבול, ובמשך חודש ימים שמרו, יחד עם אנשי יחידת העילית הפלסטינית, על מתחם הקבר המנותץ".
לפי ראש מטה פיקוד מרכז, תא"ל יעקב זיגדון, “לא היינו מוכנים מהבחינה הצבאית למצב מעין זה. הלקחים העיקריים היו סביב בעיות טקטיות של חבירה בין הכוח הפורץ לבין תצפית מגבוה, הצורך בהשתלטות סביב המתחם, והיעדר שפה משותפת וטכניקה קרבית להפעלת מסוקי קרב על ידי כוחות היבשה". בתגובה פרסם א' מאמר ב"מערכות", ובו ציין שהיו גם ליקויים ב"ניתוח מודיעיני מקדים". ליקויים בנושאים אלה מעלים סימן שאלה על איכותו של צה"ל באותה עת, משום שהם התגלו גם במלחמת יום הכיפורים, גם במלחמת לבנון הראשונה וגם באינתיפאדה הראשונה - והתברר שלא תוקנו.
אחרי זמן מה פרסמתי ביקורת קשה על תפקוד צה"ל בקבר יוסף, אך לא קשה יותר מביקורתו זו של תא"ל זיגדון. ימים אחדים אחרי הפרסום התקשר אלי המזכיר הצבאי של שר הביטחון, תא"ל יעקב עמידרור, גער בי על ביקורתי וטען בשמו של שר הביטחון מרדכי שפעולת צה"ל בקבר יוסף הייתה דווקא מוצלחת מאוד. השבתי לו שאני מצפה מתא"ל שיאמר אמת, שלא יהסס לחשוף ליקויים, אפילו בהיותו מזכירו הצבאי של שר הביטחון.
"אני מאמין בפיקוד מלפנים"
ביום האירועים בקבר יוסף התרחשו חילופי אש ליד כפר דרום ברצועת עזה ובהם נפצע באורח קשה מפקד החטיבה הדרומית, אל"מ אסף שביט. על האירועים ברצועה סיפר אלוף פיקוד הדרום בזמנו, שלמה ינאי: “במשך שלוש שנים, מהסכם אוסלו עד ‘ברזל לוהט', היו חיכוכים, הפגנות, זריקת אבנים ובקבוקי תבערה, אך לא חילופי ירי באש חיה. לא הייתה התרעה מודיעינית שהם הולכים לפתוח באש. האירועים התחילו בהתקהלויות המוניות, ומתוכן נפתחה אש. ברור היה לי שהמצב השתנה ושיש להגיב במהירות. הוריתי לקדם כוחות גדולים לרצועה, לרבות טנקים. לראשונה גם השתמשנו בנגמ"שים. עמדו לרשותי חטיבת גבעתי וגדוד הסיור הבדואי, שהיו מורכבים מחיילים וממפקדים מצוינים".
האם הרמטכ"ל ליפקין שחק הורה לך להכיל את המצב ולא להפעיל כוח רב מדי?
“לא קיבלתי שום הנחיות מסוג זה. לא הצרו את צעדי. פעלתי מתוך הבנה מקצועית, וקיבלתי גיבוי כנדרש".
איך תפקד נביה מרעי?
"כשקיבלתי את הפיקוד בתחילת 1996, פגשתי אותו כמפקד החטיבה הצפונית של הרצועה. הוא היה מח"ט מאוד מנוסה, הכיר היטב את המקום ואת האנשים, גם יהודים וגם פלסטינים, שאיתם דיבר בערבית. כולם חיבבו אותו. הוא שלט ביד רמה בגזרתו. לפני תחילת המהומות סיים את תפקידו, ואחרי חופשה קצרה מונה לסגן מפקד אוגדה, במקום יוסי גז. היו כמה ימי חפיפה, והוא נהרג ביום הראשון בתפקידו הבכיר החדש. כשפרצו המהומות הנחיתי את כל המפקדים הבכירים לצאת לשטח ולפקד מקרוב על אזורי החיכוך. אני מאמין בפיקוד מלפנים. היה חשוב שאנשים מנוסים ייתנו תשובות נכונות במקום. מוצב טרמית היה בניין מבודד על ציר פילדלפי. מפקד האוגדה איציק איתן שלח לשם את נביה ואת יוסי גז. כך הם נקלעו לקרב".
עד "ברזל לוהט" היה טרמית מוצב בן שתי קומות, שעל גגו הוקמה עמדת תצפית שחלשה על ציר פילדלפי באזור רפיח. המוצב הוקם ב–1995 על בסיס מבנה מקומי, עד אשר פונה ב–2005 במסגרת ההתנתקות. את טרמית איישו ב–27 בספטמבר חיילי גדוד הסיור הבדואי.
סיפר המג"ד, יוסי חדד: "התקשר אלי נביה ואמר ‘אני בדרך אליך. ניפגש בנקודה 22 על פילדלפי'. הוא הגיע עם יוסי גז ועם אחד המ"מים שלי, איברהים רחאל. בדרך פגשנו שוטרים פלסטינים. נביה עצר את הג'יפ, ניגש אליהם, חיבק את המפקד וניסה לשכנע אותם להרגיע את ההמון. הם הכירו אותו והעריצו אותו. עד אז פיקדתי כל בוקר על סיור לפינוי הציר, ובסיומו שתיתי תה עם השוטרים הפלסטינים. היחסים לכאורה היו מצוינים. בדרך למוצב פינינו מחסומים מהציר. כמאתיים מטר מהמוצב התחילו לירות עלינו, גם מרפיח הפלסטינית, וגם מרפיח המצרית".
אל"מ גז כתב: "דיווחתי בפלאפון למפקד האוגדה על המצב. צפינו על המשך הציר לכיוון מגדל התצפית ‘חרדון', כדי להעריך את ההתקדמות, ואז נפתחה אש מדויקת לתוך עמדת התצפית הדרומית (טרמית) ולתוך חלונות המבנה. השבנו אש. הוריתי לחיילי התצפית לתפוס עמדות נמוכות. נביה ניגש לחלון הדרומי וירה. לאחר מכן לקח את המאג שהיה בעמדה, טען אותו, קיפל דורגל והניח על אדן הפתח. הוא דיווח לי שהוא מזהה מחבל ושהוא ‘מוריד אותו'. הוא התכופף כשהמאג מכוון. נביה ירה צרור קצר, חזר מעט לאחור, וכשהחל לירות שוב, נפגע. הוא השמיע זעקת כאב, התרומם, שמט את המאג, פנה לכיווני ונפל על צדו. נביה איתר אש של פלסטיני, בכך אין כל ספק, משום שהוא תפס עמדה במקום בלי קשר עין לצד המצרי. הוריתי להמשיך לירות וקפצתי לעברו. הבחנתי בשינוי בצבע פניו ובכך שהכרתו מתערפלת. הבנתי שפגיעתו קשה, מישהו אמר שהוא נפגע ביד. פתחתי לו את השכפ"ץ הקרמי ואת החולצה, וזיהיתי חור כניסה גדול יחסית, בצד הימני העליון בחזה. הכדור חדר דרך השכפ"ץ, לתוך גופו. פיו היה סגור בחוזקה, הוא לא דיבר יותר".
רס"ן (מיל') איברהים רחאל, מהכפר טורעאן: "לדעתי פגע בו צלף במקום הרגיש היחיד שהיה חשוף, כי נביה גם חבש כובע פלדה. יוסי חדד תפס את הפיקוד, וגם הוא נפצע ברגל. יוסי גז דיווח למפקד האוגדה והזמין חילוץ. הגיעו נגמ"שים בליווי מסוקי קרב. היה קרב קשה, ירו עלינו מכל הכיוונים. רופא שהגיע עם החילוץ קבע את מותו. גם אני נפצעתי וחולצתי".