ביום 29 באוקטובר 1956 צנחו במיתלה חיילי גדוד 890 של הצנחנים בפיקודו של המג"ד רפאל (רפול) איתן. שנתיים לאחר מכן התגייסתי אני לאותו הגדוד. קרב המיתלה הוצג לנו כיעד שאליו עלינו לשאוף להגיע - לנהל קרב מושלם מכל הבחינות. שנתיים לאחר מכן מינה אותי המח"ט אלי זעירא, בלחצו של הסמח"ט רפול, להיסטוריון של הצנחנים - תפקיד שמילאתי בחובה ובמילואים במשך 14 שנים, בצד תפקידי הצבאי כחובש קרבי במלחמות. כל הארכיונים הסודיים נפתחו בפנַַי וכל המפקדים והלוחמים - בסדיר, בחובה או במילואים - נצטוו להתראיין אצלי. את האפשרות הזאת ניצלתי עד תום. בדרך הטבע חקרתי לעומק את קרב המיתלה, ואני ממשיך לחקור אותו עד היום. ב־56 שנות מחקר התברר לי כי אף שהיו בו היבטים חיוביים רבים, ההיבטים השליליים שבו, אשר לא נחקרו מספיק בצה"ל ולקחיהם לא הופקו, עולים על ההיבטים החיוביים לאין שיעור.

בקרב המיתלה השתתפו - הן בלחימה והן בקבלת ההחלטות - אנשים שעמדו לימים בצמרת צה"ל והמדינה במשך עשרות שנים: ראש ממשלה אחד - אריאל שרון; שני שרי ביטחון - משה דיין ושרון; ארבעה רמטכ"לים - דיין, מוטה גור, רפול ומשה לוי ("משה וחצי"); וכמה אלופים ותא"לים. לחבורה הזאת חלק נכבד לא רק בעיצוב צה"ל, אלא גם בעיצובה של מדינת ישראל - וכולם נושאים בתרמילם את קרב המיתלה.




האסטרטגיה שהשתבשה

מבצע קדש היה החלק הישראלי במערכת סיני. במסגרת המערכה תכננו צרפת, בריטניה וישראל לעבוד על כל העולם. המטרות: להחזיר לשתי המעצמות האירופיות, שירדו מגדולתן, את השליטה בתעלת סואץ שהולאמה בידי מצרים, להכות בצבא מצרים ולהפיל את משטר גמאל עבד אל־נאצר. תנאי הכרחי להצלחה היה צניחת גדוד 890 בפיקודו של רפול במצר המיתלה, כפי שהודה הרמטכ"ל דאז דיין באוטוביוגרפיה שלו: "1. הכוחות הישראליים יפתחו ב־29 באוקטובר 1956 אחר הצהריים בתקיפה בקנה מידה גדול נגד הכוחות המצריים, על מנת להגיע ביום המחרת לאזור התעלה. 2. לאחר שייווכחו באירועים אלה יציגו ממשלות בריטניה וצרפת ב־30 באוקטובר 1956 לממשלת מצרים ולממשלת ישראל, בנפרד ובמקביל, את הפניות המנוסחות ברוח הקווים העיקריים האלה: א. הפסקת אש מוחלטת; ב. להסיג את כל הגייסות לטווח עשרה מילין מן התעלה; ג. להסכים לכיבוש זמני של עמדות המפתח של התעלה בידי כוחות אנגליים־צרפתיים, כדי להבטיח חופש מעבר בתעלה לאניות כל האומות, עד להסדר סופי".

כדי לתת לצבא צרפת ולצבא בריטניה תירוץ להתערבות במסגרת מבצע מוסקטר, היה על גדוד 890 לצנוח בקצה מצר המיתלה, המרוחק 35 קילומטרים מתעלת סואץ, ולהתקדם אליה יבשתית. שאר חטיבה 202 בפיקודו של שרון, על שלושת גדודיה הנוספים, ופלוגת טנקים AMX-13 בפיקודו של צביקה דהב, הייתה אמורה לחבור אליהם במסע יבשתי. אבל רפול ופקודיו צנחו לא באתר המתוכנן, אלא 32 קילומטרים ממזרח לו, בפתח מצר אל־חיטאן, ולכן שמו לא אמור להיות קרב המיתלה, כי אם קרב אל־חיטאן. רוחב מצר זה כ־50 מטרים; הדרך חצובה על מדרון גבעה ועוברת תחת מצוק תלול, ושדה הראייה מוגבל. לצנחנים לא היו צילומי אוויר או מפות טופוגרפיות של שדה הקרב, כמצופה מצבא מקצועי, וגם סיירים לא הביאו מידע עליו, אף שמהצניחה ועד תחילת הקרב חלפו 41 שעות. טעות לשונית־תרבותית זאת, שבזכותה השתרש השם קרב המיתלה, אינה מקרית, אלא אופיינית לתת־התרבות הביטחונית הישראלית ונועדה להסתיר את המחדל המודיעיני־אסטרטגי שכמעט גרם לצרפתים ולאנגלים לפרוש מהמבצע.

ראש אמ"ן דאז האלוף פרופ' יהושפט הרכבי - כקודמיו וכממשיכיו עד מלחמת לבנון השנייה - לא עסק במודיעין קרבי, אלא במודיעין אסטרטגי בלבד. התוצאה: אמ"ן לא ידע שהמצרים הכינו במעבר אל־חיטאן מערך בלימה כדי למנוע מכוחות צה"ל להתקדם דרכו לתעלת סואץ (מחדל מודיעיני דומה התרחש בצומת "טובלָנו" - כפי שכונה בצה"ל - מדרום לסולטאן יעקוב, אחרי 26 שנים, במלחמת לבנון הראשונה).

יום לפני המבצע הסתבר מפענוח צילום אוויר כי ממערב למיתלה יש 29 אוהלים, שלושה צריפונים וכמה כלי רכב. אנשי אמ"ן העריכו בטעות כי מדובר בצבא מצרים, ודיין החליט להעתיק את הצניחה למצבת פרקר, כ־75 קילומטרים מתעלת סואץ, ובכך למעשה הפך את הסיבה לצניחה - הענקת יתרון צבאי בדרך לכיבוש התעלה - ללא־רלוונטית. אלא שביום שבו נפתח המבצע - יום שני, 29 באוקטובר 1956 - הוכיח צילום אוויר מבוקרו של אותו היום, כי מדובר בפועלי כביש מצרים.

לפי רס"ן (בדימוס) גרשון גלעד, שהיה אמור להעביר את צילום האוויר העדכני מבסיס חיל האוויר בחצור למרכז הפענוח של אמ"ן, אפילו מכונית לא הועמדה לרשותו - ואת משימתו הוא מילא באמצעות טרמפים. הפענוח קבע: "במעבר המיתלה אין כל כוח צבאי. המחנה שהתגלה הוא מחנה של פועלי כביש". את המידע הביא מתל אביב לשדה התעופה בתל נוף עוזר ראש אג"ם עוזי נרקיס, והוא מסר אותו לרפול כשהצנחנים כבר עלו למטוסים. לפי עדות נרקיס, הוא הניח לרפול להחליט את ההחלטה החשובה ביותר במבצע: האם יצנחו פקודיו לפי התוכנית המקורית או לפי התוכנית ששונתה. לרפול לא היה מושג כמה אסטרטגי תפקידו, והוא החליט כלאחר יד: "התוכנית ששונתה". תא"ל (בדימוס) עמנואל (מנו) שקד, שבאותם ימים שימש קצין אג"ם של חטיבת הצנחנים ובמלחמת יום הכיפורים שימש בתפקיד הקחצ"ר (קצין החי"ר והצנחנים הראשי), טען באוזני כי מדובר במשגה קריטי וכי האחריות אינה נופלת על רפול אלא על דיין. תא"ל (בדימוס) צורי שגיא (שינקין), שהיה קצין אג"ם של נרקיס אחרי מלחמת ששת הימים, כשזה שימש מפקד פיקוד המרכז, טען כי לנרקיס לא היה מושג בשום דבר הקשור למלחמה.

עוזי נרקיס. צילום: לע"מ




תא"ל (בדימוס) אפרים חירם (פיחוטקה) היה אז מפקד מחלקת מרגמות בפלוגה של אל"ם (בדימוס) טוביה (טיבי) שפירא. "יום לפני הצניחה נתן רפול תדריך בתל נוף", סיפר חירם. "על השולחן הייתה פרושה מפת סיני. איש לא ידע מה הולך לקרות. רפול לקח מקל, הניח את קצהו על מצבת פרקר ואמר: 'מחר צונחים כאן'. בגדוד עבר חשמל. התרגשות עצומה. התגשם משהו שחשבנו עליו ולא האמנו שיגיע. למחרת, לפני הצניחה, נתן רפול תדרוך ואמר שייתכן שנשהה שם לבד תקופה ארוכה, ולכן יש לקחת מים ואוכל ותחמושת. היינו כבדים מאוד. כשעמדתי במסדר בשדה התעופה בתל נוף נרגש מול 16 מטוסי דקוטה שהיו אמורים להטיס אותנו למיתלה, הגיע ג'יפ עם מדריך טיסה ואמר לי שרפול אמר לו לקחת אותי למטוס 'נורד' צרפתי שנחת עכשיו בסמוך.

ידעתי קצת צרפתית, ומשימתי הייתה לקבל הדרכה איך להפעיל מרגמות 120 מ"מ חדשות, שהצרפתים היו אמורים להצניח לנו במיתלה. הקצין הצרפתי היה מופתע ומבולבל כששמע שהלילה צונחים. הוא אמר לי: 'תדפקו אותם, תכניסו להם'. הסבר ממשי הוא לא נתן לי, כי המרגמות היו ארוזות. הבנתי שאני עלול להפסיד את הטיסה. נפרדתי ממנו. הוא ביקש להרים כוסית יין. השארתי אותו עם היין ומיהרתי למטוס. פקודי עמדו עם מצנחים על הגב. זאת הייתה הפעם הראשונה שסיפקו לנו מצנח רזרבי ואני לא ידעתי איך לחגור אותו. הבת של אברהם יפה (הוא שהוליך במבצע את חטיבה 9 בדרך לכיבוש שארם א־שייח' - א"מ), שהייתה סרן וצנחנית, עזרה לי לחגור".

בשעה 16:59 הסתיימה הצנחת 395 צנחנים - חמישה קילומטרים ממזרח למקום שנקבע, שהרי בלי לטעות אי אפשר. רפול ופקודיו יצאו למסע רגלי של שבעה קילומטרים, להתארגנות להגנה באזור מצבת פרקר. איתם היו העיתונאי אורי דן והצלם אברהם ורד. ביומן המבצעים של הגדוד נכתב: "שעה 19:45 - תקיפת משאית נושאת מים שבאה מכיוון ביר חסנה. לנו פצוע קל, לאויב הרוג. המים ברשותנו; שעה 20:15 - מחלקה תפסה מאהל של עובדי כביש על יד המצבה, 7 הרוגים ו־37 שבויים; שעה 21:30 - התחלת הצנחת אספקה. הוצנחו שמונה ג'יפים, ארבעה תותחים, שני פק"לים פלוגתיים; שעה 07:35 - תקפנו משאית אזרחית על יד המחצבה. המכונית באה מכיוון סואץ. במכונית עשרה הרוגים ושבעה פצועים. נשים וילדים שהיו במכונית נשלחו בחזרה. המכונית תוקנה; שעה 09:15 - שני מיגים התקיפו - וירו על הפייפר שלנו. לנו ארבעה פצועים, ביניהם הדוקטור".




"רק רכב שרוף"

מיד אחרי הצניחה קיבלו שני גדודים מצריים מחטיבת סואץ הוראה לתפוס את מערך הבלימה במצר אל־חיטאן. אחרי חצות דיווחו טייסים ישראלים: "30 כלי רכב וזחל"מים נעים לכיוון מזרח. תנועה נוספת מכיוון סואץ". למחרת, מ־10:00 בבוקר, היו המצרים ממוקמים בכוכים שבמצר, ושמרו על דממה וחוסר תנועה מוחלטים במשך 26 שעות. באותו בוקר שלח רפול את המ"פ עובד לדיז'ינסקי, בליווי חוליה, לסייר במצר אל־חיטאן. סא"ל (בדימוס) דן זיו היה אז מפקד מחלקה בפלוגה של לדיז'ינסקי והשתתף בסיור. לדבריו הם הגיעו עד סמוך למצר, וראו מצרים על הגבעות, אך מכיוון שמטוסי חיל האוויר של צה"ל תקפו את המצרים, הורה להם רפול לחזור. ביומן המבצעים של גדוד 890 נכתב ב־30 באוקטובר: "שעה 11:30. שני מיסטֵרים שלנו טיפלו בשיירה שבאה ממערב. מרגמות 120 (מילימטר) שלנו השמידו ארבעה כלי רכב על צוותיהם. בשעה 12:30 החל דו־קרב מרגמות 120. נפלו אצלנו שני פגזים. באו מטוסי אורגן וטיפלו במרגמות שלהם. אחר כן, בשיירה שבאה מכיוון הסואץ, החליפו אותם זוג מיסטרים והמשיכו בתקיפת השיירה, שהכילה זחלים ומכוניות נושאות חי"ר ותותחים. בשעה 01:00 הגיעה החטיבה".

ביום הקרב, 31 באוקטובר, לפני הצהריים, שבו מטוסים ישראליים ותקפו את המצרים. קצין הקשר הראשי קרקע־אוויר דיווח בקריה כי לפני הצהריים, ב־11:30, נותר "על הכביש במעבר המיתלה רק רכב שרוף". הטייסים לא יכלו להבחין ששני גדודים מצריים מחכים לצנחנים בכוכים, ודיווחיהם יצרו אצל שרון ופקודיו הרגשה שמצרי אל־חיטאן והמיתלה ריקים מאדם, והנסיעה בהם איננה אלא טיול. כמו במלחמת יום הכיפורים, גם אז הטעה ביטחון הכחולים את הירוקים.

אריק שרון ואורי דן לפני הכניסה למיתלה. צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

ביום שלישי, עם עלות השחר, הגיעה חטיבת הצנחנים 202 למוצב תמד, שגדוד ד' (גדוד מילואים) בפיקודו של אהרן דוידי, תכנן לכבוש. דוידי כבש את המוצב בתמרון מבריק, בלי שקיבל משרון אישור לעשות זאת. סמוך למותו, לפני ארבע שנים, סיפר תא"ל דוידי - אחד המפקדים הנערצים ביותר בצנחנים - למקורביו תא"ל (בדימוס) צורי שגיא (שינקין) ודן זיו, כפי שהם מסרו לי בנפרד, שבאותו לילה, לפני שחברה החטיבה לגדודו של רפול, הדיח אותו שרון מתפקידו כמג"ד - ומכיוון שלא הייתה לו אפשרות לנסוע הביתה, כפי שנהוג במקרים כאלה, הוא המשיך במסע כחייל פשוט בעל דרגה גבוהה. זו אולי הסיבה שבגינה לפני מותו השמיץ דוידי את שרון וכינה אותו באמצעי התקשורת פחדן.

שרון, שחבר כאמור לרפול אחרי חצות, אור ליום רביעי, סבר שעליו להגיע לתעלת סואץ מהר ככל האפשר. הוא הורה לחטיבה לנוע משעה 04:00 בבוקר מערבה, דרך מצר אל־חיטאן. דקות לפני שיצאה החטיבה לדרכה, קיבל שרון מברק ממפקד הפיקוד, האלוף אסף שמחוני, ובו הוראה שלא להתקדם. מחשש שמטוסים מצריים ישמידו את השיירה, הורה שרון לגדודים להתפזר. ואכן מטוסים מצריים תקפו את הצנחנים, בעוד ארבעה מטוסים מצריים הופלו בידי מטוסים ישראליים. לפי אלוף משנה (בדימוס) צביקה דהב, שרון חשש מהשמדת חטיבתו בידי טנקים מצריים שייסוגו מאבו עגילה לעבר מצרים, והורה לו להציב חסימה של ארבעה טנקים ממזרח למצבת פרקר. שרון ביקש למקם את החטיבה על הגבעות של מצר אל־חיטאן, כדי שיוכלו להתגונן טוב יותר אם יתקפו אותם טנקים מצריים. גם מג"ד גדוד הנח"ל המוצנח 88, מוטה גור, לחץ עליו. "לפי דיווחו של רפול באותו לילה, ביקשתי מאריק שנמשיך להתקדם אל המצרים", סיפר גור. "סברתי שמהלך כזה יהיה נכון מבחינה טקטית. הגיעו אלינו שמועות על הצלחותיו של צה"ל בחזיתות אחרות במדבר סיני, אך אנחנו עברנו עד כה מסע מפרך במדבר ללא קרבות ממשיים".




"שהאנגלים והצרפתים יקיזו דם"

שרון שלח שוב ושוב מברקים לפיקוד הדרום ולמטכ"ל, וביקש לשלוח סיור למצר אל־חיטאן. שמחוני לא נענה. רחמיו של דיין נכמרו, והוא שלח את ראש מטה פיקוד הדרום, סא"ל רחבעם (גנדי) זאבי, בפייפר אל מצבת פרקר ונתן בידיו את הסמכות לקבל שם החלטה לפי שיקול דעתו. "בישיבת מטה הפיקוד, בראשות שמחוני, נכנס ראש הלשכה ואמר שדיין רוצה לדבר איתי", סיפר זאבי. "היה מתח גדול בין דיין לשמחוני, והרמטכ"ל רצה לדבר רק איתי. יצאתי מהלשכה, ודיין אמר לי: 'איך אתה מבטיח שהצנחנים לא ייכנסו למיתלה, לא יעשו שטויות - ויחכו עד שהאנגלים והצרפתים יקיזו את דמם?'.

אמרתי: 'תדריך אותי'. הוא פקד 'קח פייפר! טוס לשם, תראה מה קורה ותחליט'. עליתי לפייפר וטסתי לסיני. הטייס התבלבל וכמעט נחת בשדה תעופה בעיר סואץ. כשהיה סמוך לקרקע צעקתי לו שזה לא מצבת פרקר, והוא התרומם והסתלק משם כל עוד נפשו בו. ניסינו לנחות במיתלה וקיבלנו מכה מחבית שעמדה שם. הגעתי לאריק סמוך לצהריים, ודיווחתי לו מה קורה. אמרתי שהפקודה של דיין היא שלא להסתבך. הוא אמר שהוא רוצה לעשות רק סיור. אמרתי: 'סיור - בבקשה. אבל רק סיור'. חיכיתי לחבר'ה שיכתבו מכתבים הביתה. ראיתי שיירה של זחל"מים וג'יפים. אמרתי לאריק: 'דיברנו על סיור'. הוא השיב: 'אני יוצא לסיור כמו לקרב. יהיה בסדר, סמוך עלי'. כשחזרתי לפיקוד בבאר שבע עם שק מלא מכתבים, אמר לי שמחוני: 'הצנחנים בצרות, הם תקועים בתוך המיתלה בקרב נורא. הזמינו סיוע אווירי'. אמרתי: 'אני בא מהמיתלה, הם יושבים, שותים מיץ וכותבים מכתבים. אישרתי לו פטרול סיור'. אחר כך, כשנסענו במיתלה, הבנתי איזו טופוגרפיה גרועה הייתה להם - והבנתי את אריק".

שרון רצה לשלוח את רפול לסיור. אבל גור התחנן בדמעות לקבל את המשימה, שהרי "רפול צנח במיתלה". שרון נענה. מטוסי חיל האוויר דיווחו על נסיגה של כוח האויב, שהתקיף במעבר המיתלה, חזרה לכיוון התעלה". לפי דהב, שרון לא סמך על דיווחים אלה, והעלה פעמיים את הפייפר שברשותו לסייר מעל מצר אל־חיטאן: פעם עם הקמ"ן גדעון מחניימי, ופעם עם איש מפקדת גדוד הנח"ל המוצנח, צבי עופר. השניים דיווחו כי אין איש במצר. שרון הורה לגור לשלוח למצר סיור שינוע, רק אם לא ייתקל בשום כוח מצרי, וצירף לסיור את הסמח"ט יצחק (חקה) חופי. גור יצא מערבה עם שתי פלוגות, עם שלושה טנקים בפיקודו של דהב, עם הסיירת החטיבתית בפיקודו של מיכה קפוסטה ובה המג"ד המודח אהרן דוידי, עם מרגמות 120 מ"מ, עם משאית מלאה פגזים ועם משאית דלק. בראש השיירה, במרחק כמה מאות מטרים, נע משוריין בפיקוד המ"מ אריק כספי, ואחריו משוריין נוסף. על כספי היה לדווח על כל דבר חשוד. שרון סיפר כי התכוון להכניס למצר את כל החטיבה ולמקמה על הגבעות שם, אך קיבל הודעה כי דיין עומד לבקרו במצבה, והוא השהה את הפעולה.

בשעה 12:30 הגיעה השיירה לפתח המצר בנסיעה מנהלתית ובלתי מאובטחת ובלי לשגר סיירים אל הגבעות הצפוניות והדרומיות, שבכוכים שלהן חיכו להם המצרים. "כספי היה מתוח מאוד", סיפר פקודו אבי פלד. "הוא ראה אנשים רצים על הרכסים שמאחורי גבעות המצבה. היה ברור שאלה אינם ישראלים. הוא ביקש אישור לירות בהם ולא נענה, מחשש שאלה ישראלים". אחרי כמה מאות מטרים נפתחה אש על שני הזחל"מים המובילים. גור הורה להם להמשיך, שהרי הצנחנים אינם נבהלים מכמה יריות. החלטה זאת הייתה לא רק הפרת פקודה, אלא גם החלטה הרת אסון יותר מכל החלטה אחרת באותו יום. כך נכנסו הצנחנים למלכודת, נתקעו וקראו לחילוץ. בלי לנסות ללמוד את השטח ולהתייעץ עם חופי, מיהר גור קדימה לחלץ את כספי, משך אחריו חלק ניכר מגדודו והכניסו למלכודת. רק דוידי המודח הבין את ההסתבכות, עצר את כניסת הסיירת למצר, קיבל עליו את הפיקוד על הכוח ודיווח לשרון. שרון שלח את רפול ושתי פלוגות לעזרה. כך התחיל קרב המיתלה, שנמשך כשמונה שעות רצופות.




"להציל את אנשיך"

"נכנסנו למלכודת עם שלושה טנקים וזחל"ם פיקוד", סיפר דהב. "מוטה קפץ מהזחל"ם שלו, נדבק לסלע עם קשרו דן שליט. דני מט, שהיה בזחל שלי, נפצע קשה. לחצתי בכף ידי את אזור הפציעה כדי לחסום את הדם והזעקתי את כולבו, החובש הפלוגתי שלי. דני סבל מכאבים וסינן מבין שפתותיו: 'עזוב אותי, אני אסתדר'. כשהגיע החובש משכתי ממנו את כף ידי, וסילון דם כיסה את פני ואת פניו. הוא הניע את זקנו מצד לצד. בכך שעצרתי את הדימום, ניצלו חייו. הפגזים שנחתו על הטנקים חיסלו את הקשר החיצוני שלהם. המדפים היו סגורים. עברתי ברגל מטנק לטנק והוריתי למַט"קים (מפקדי הטנקים) בטלפון האחורי של הטנקים להפגיז את הכוכים שמהם ירו על הצנחנים. איתי היו אורי דן ואברהם ורד, שצילם הכל. מוטה, שראה אותי רץ מטנק לטנק, צעק: 'צביקה, תחזור לפה, אתה מסתכן'. השבתי: 'מוטה, עלי להפעיל את הטנקים בצורה יעילה כדי לפגוע במצרים ולהציל את אנשיך'".

לגור היה קשר רק עם דוידי, ורק כאשר יצא שליט מהמחסה, עלה על מדרגה וחשף את עצמו. באמצעות שליט הוא ביקש מדוידי לשלוח את הסיירת של קפוסטה באיגוף מהגבעות הצפוניות, כדי לרדת מלמעלה למטה אל הכוכים, לחסל את המצרים ולחלצם. הוא לא ידע כי מדובר במצוּק, ולא דיווח כי גם בגבעות הדרומיות ממוקמים מצרים, אף שמהמקום שממנו התקשר שליט לדוידי, היה אפשר להבחין בכך. הסיירת לא הצליחה להגיע מצפון לגור, וסבלה אבדות כבדות. "כשהגעתי למרחק 30 מטר מהמצוק, קיבלתי אש חזקה", סיפר אפרים ברנד, מפקד מחלקה בסיירת. "הבנתי שאנחנו מחליפים אש עם אנשים שאנחנו לא רואים אותם. על הצוק איתרנו כוכים רבים, וראינו בהם חיילים מצרים".

לאחר מכן דיווח על כך ברנד לדוידי, וזה החל להבין את פני השטח. במקביל התקדם לבדו הקמב"ץ שלו, חיים נדל, לתוך המצר עד סמוך למארב, וחזר לדווח לדוידי. כך נהג גם יאיר תל־צור. מטוסים מצריים תקפו את הצנחנים בכניסה לוואדי ופוצצו את המשאית עם הפגזים. דוידי החליט לשלוח נהג בג'יפ למצר, ועל פי אש המצרים ידע היכן הם נמצאים.

"ברנד, נדל ותל־צור התקדמו עד כ־400 מטר מהמצרים ונתנו מידע", סיפר דוידי. "אך בשביל לתכנן התקפה הייתי צריך לקבל מידע מדויק על המארב המצרי. כשלא יורים לא רואים. שלחתי את הנהג שלי, יהודה קַן־דרור, למשוך אש".

מדובר בהתאבדות. איך נולד אצלך הרעיון לשגר למיתלה מתאבד?
"מי שיש לו ניסיון יודע שבשביל למשוך אש אתה צריך לעשות תנועה כדי שיירו עליך. חשבתי שצריך לשלוח מישהו והתייעצתי עם הקצינים שהיו לידי. שאלתי: 'מי מתנדב?'. התנדבו רפול, נדל, תל־צור ו'משה וחצי'. חשבתי אז על התקפת לילה ואמרתי לרפול: 'אתה לא. אתה תארגן את הגדוד שלך להתקפה'. בחרתי ביהודה, כי אם הוא נפגע, הוא לא פוגע ביחידות נוספות. זה היה השיקול. מהיכרותי אותו הייתי בטוח שהוא ימלא את המשימה גם אם ייפגע. חייל רגיל היה נעצר לאחר מכת האש הראשונה, ולא היינו לומדים כלום. אני זוכר את מראה הפנים שלו כשתדרכתי אותו. טיפה חיוור, שפתיים קפוצות. אמרתי לו: 'תיסע מהר על הדרך, אתה מבין'. השיב 'כן' ויצא. פיזרתי את הקצינים לתצפית, וראינו איך המצרים ירו בו מכל הכלים. זה היה חשוב מאוד, אך לא די".

היו לך ייסורי מצפון אחרי זה?
"לא. אני חושב על זה הרבה. אין לי ייסורי מצפון".

בדיעבד לא למדתם מפעולת קן־דרור הרבה, ושלחת אחריו את דן זיו בזחל"ם. האם שליחת קן־דרור לא הייתה פעולה מיותרת?
"היה צריך לשלוח מישהו. נשאלת השאלה מדוע אני לא הלכתי. אבל אני פיקדתי על כל הכוחות. הפעולה הייתה חשובה ועזרה להבהיר את התמונה. אכן, היא התבהרה בשלבים. ברנד נתן ידיעות נהדרות. אם היה מגיע קודם, אולי היה אפשר להימנע מהעניין. הייתי לחוץ. היה צריך לחלץ את הגדוד של מוטה, ולא לגמור את הפעולה בכישלון".

"הייתי אז חודש אחרי סיום קורס קצינים, מפקד צעיר וחסר ניסיון, בפלוגה של עובד", סיפר דן זיו, שהיה אז מפקד מחלקה. "הגעתי למיתלה עם רפול. נמצאתי די קרוב לחבורת המפקדים. דוידי אמר ליהודה: 'קפוץ לג'יפ, סע על הכביש עד שתגיע למוטה'. יהודה היה לבן יותר מהקיר. הוא עבר את הסיבוב. שמענו מכת אש אדירה - והיה שקט. לי היה ברור שיהודה לא יכול למלא את המשימה. פתאום באו אלי דוידי ורפול ואמרו לי: 'דן, עכשיו תורך, תגיע למוטה. תראה מה מצבו, תיקח פצועים, תראה מה מצבו של יהודה, ותביא מידע על מבנה השטח'. ילד בן 20. מנחיתים עלי דברים כאלה ושולחים אותי למות.

אמרתי בלבי: 'כבוד השם, אני מבקש ממך שתסתכל עלינו בעין הטובה שלך'. לקחתי זחל"ם וארבעה חבר'ה, התיישבתי ליד הנהג, פתחתי את אשנבי הירי כדי להשקיף על הסביבה, כדי להביא מידע. נסענו. סביבנו היו חוטי אש. בחיים לא חטפתי אש כזאת. הגענו למוטה. אף אחד לא נשרט. סובבתי את הזחל"ם כשאש תופת ניחתת עלי. ראיתי אמבולנס במרחק 30 מטר מאיתנו. אמר לי קצין של הנח"ל המוצנח ששוכבים שם פצועים. שאלתי: 'למה אינכם מפנים אותם?'. השיב: 'השתגעת? זה יהרוג אותם'. אמרתי לארבעת חיילי ולנהג: 'בואו, תקפצו. נראה לנח"לאים מה זה גדוד 890'. הם קפצו מהזחל"ם כמו אריות והעבירו פצועים לזחל"ם.

בדרך ראיתי את יהודה בתנוחה של הרוג. לא עצרתי. חזרתי לדוידי, קפצתי מהזחל"ם ואמרתי לנהג: 'סע לתאג"ד (תחנת האיסוף הגדודית)'. הייתה אז התקפה אווירית. דוידי ורפול שכבו על האדמה, ומהמטוס צלפו עליהם. דוידי שאל: 'מה ראית?'. השבתי שהכביש מלא מצרים ושמצבו של מוטה בסדר. שאל: 'מה אתה מציע'. אני סגן־משנה, והוא אליל. אמרתי: 'נלך דרך הערוצים מצפון ונגיע מלמעלה למטה'. אמר: 'קח פלוגה ובצע'. אמרתי לעצמי: 'חכה רגע, מה אתה עושה?'. רפול צעק עלי כל הזמן: 'תשכב! יהרגו אותך'. אמרתי: 'רפול, סתום את הפה ושתוק, אני באמצע משימה. מה אתה מפריע לי?'. רפול הגיב בתדהמה, קפץ ונעמד על ידי כשזרועותיו שלובות כדרכו. דוידי החכם אמר: 'בואו, שני גיבורים שלי, בפקודה אַרצה!'".

זיו יצא לאיגוף הצפוני עם הפלוגה של לדיז'ינסקי, אך בדרך הורה להם דוידי לחזור כי הוא ארגן את התקפת הלילה. עם רדת החשיכה יצאו בפקודת דוידי שני כוחות משימה למצר: לדיז'ינסקי עם 25 לוחמים לכוכים הדרומיים - ולוי חופש, מפקד פלוגת קורס המ"כים של הנח"ל המוצנח, עם 25 לוחמים לגבעות הצפוניות. הכוחות חיסלו את המצרים בקרב גבורה פנים אל פנים. בקרב נפל לדיז'ינסקי. מכוחות חטיבה 202 נפלו בקרב 49, ו־120 אחרים נפצעו. למצרים היו 260 הרוגים. 23 מלוחמי צה"ל קיבלו עיטורים על הצטיינות וגילוי גבורה. לקן־דרור ולדן זיו הוענקו עיטורי הגבורה.




כרוניקה של הסתבכות

"הפכו את קרב המיתלה למיתוס", סיכם צורי שגיא, "אך למעשה זה היה ברוֹך של הסתבכות. ברגע של אמת היו הצנחנים זקוקים למפקד של אמת - אך לא אריק, לא רפול ולא מוטה קיבלו עליהם את הפיקוד, אלא דוידי, שהודח בלילה הקודם. הוא שחילץ במנהיגותו הטבעית את החטיבה מאסון כבד הרבה יותר. השטח מכתיב את הפתרון. היה הכרח לסייר את השטח ולהכירו לפני שנכנסים למצר. לא היה מה למהר. בשביל זה הייתה לצנחנים סיירת".

זיו ודהב העידו כי לא תוחקרו מעולם על אודות הקרב, עד התחקיר הזה, ל"מעריב". בלי לתחקר אותם לא יהיה אפשר לדעת מה התרחש שם ולהפיק לקחים למלחמה הבאה. מכיוון שהם לא תוחקרו והלקחים לא הופקו, שילמו על כך הצנחנים בקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים וגם בקרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים.ˆ