בגיל 81 יונתן אֶטְקֶס נראה חזק ובריא. השבוי הישראלי היחיד ממבצע קדש לא רק שב לפעילות אחרי שחזר מהתופת המצרית, אלא הספיק להטיס 15 סוגי מטוסים ולבלות במצטבר כשלוש שנים מחייו במרומים כטייס חיל האוויר וכקברניט בכיר בחברת אל על. אלא שבלילות הוא לא מצליח לישון יותר משעתיים ברציפות, מאז חזר מהשבי בינואר 1957. למה? "לא יודע", הוא עונה ועובר מיד הלאה.

אטקס לא שוכח את הרגעים שבהם הופל מטוס המוסטנג שלו ב-2 בנובמבר 1956 ואת התקופה שעבר בשבי המצרי עד לחזרתו ארצה ב־27 בינואר 1957, במסגרת עסקת חילופי שבויים. במשך שנים לא דיבר על מה שעבר, הדחיק. "לקחו אותי ישר למטֶה לספר מה קרה, וראיתי שלא כל כך מאמינים שעמדתי בעינויים ולא דיברתי", סיפר כשנפגשנו בביתו המטופח בצפון תל אביב.

"רק אחרי שהגיעו מקהיר האימותים שדברי נכונים, קיבלתי מברק: 'הרמטכ"ל מזמין אותך לארוחת צהריים'. ישבתי עם משה דיין ועם עזר ויצמן, שהיה גיסו ובכיר בחיל האוויר. דיין שאל: 'מה אתה מבקש על ההתנהגות שלך בשבי?'. אם היה לי יותר שכל הייתי אומר: 'וילה בסביון', אבל במקום זה הסברתי שלא גמרתי את החשבון עם האויב ושאני רוצה להמשיך להטיס מטוסי סילון. דיין הסתכל בעזר ושאל: 'גיס, יש התנגדות?'. עזר ענה שאין. לא היה לי פחד, רק רציתי לדפוק את המצרים".

"אני נשאר"

אטקס, הילד הראשון שנולד בקריית מוצקין, בכלל לא חלם להיות טייס. הוא היה נער ים שברח בכל רגע פנוי לחוף, אבל כשהובטחה חופשה לכמה מחבריו שביקשו להיבחן לקורס טיס, ירד איתם למרכז. "חזרנו לחיפה אחרי המבדקים, ובראש שכנעתי את עצמי שאני הולך לחיל הים", הוא נזכר. "הייתי בן 17 וחצי כשקיבלתי את המברק 'נמצאת מתאים'. צריך לזכור שהשנה היא 1953, לא היו הרבה טייסים. אמרתי: 'מה יש לי לעשות?'. התנדבתי".

אטקס עבר שלב אחר שלב עד שקיבל זימון לבדיקה חוזרת בוועדה הרפואית. "בבדיקת העיניים פתחו ספר ושאלו איזה מספר אני רואה. עניתי: 'אין מספר'", אטקס משחזר. "הבודק לקח את דף הבדיקה הקודם - שם היה כתוב שהכל בסדר - ושאל: 'את מי שלחת לאותה בדיקה?'. היה לו מזל שלא היה לי אקדח. הייתי הורג אותו. איך הוא מדבר אלי? לא ידעתי שיש לי בעיה קטנטנה להבדיל בין ירקרק לצהבהב. הוא שאל: 'באיזה שלב אתה בקורס?'. עניתי שבסוף, מחכה למסדר כנפיים.

הוא הסביר שיש משהו משונה, ואחרי שאסיים יעשה לי בדיקה מקיפה. הגענו לרמת דוד לאימונים המבצעיים - שם הופכים אותך לטייס קרב. תוך כדי קיבלתי שוב זימון לוועדה רפואית. סיפרתי למפקד, והוא זרק את הזימון לפח. לא חשבתי אפילו לטלפן לאופטומטריסט. האופטומטריסט כנראה כעס, ובתיק הרפואי כתב: 'מוגבל למטוסי בוכנה עם רדיו בלבד'. כשסיימנו היינו אמורים לעבור למטוסי מטאור, הסילון היחידי שהיה אז בחיל האוויר. מפקד הטייסת אמר: 'אתה לא עובר בגלל מגבלה'. שלחו אותי להדריך בבית הספר לטיסה".

כשנפתח מבצע קדש, צוּות אטקס לטייסת 116 של מטוסי מוסטנג, שהורכבה ממדריכי בית הספר לטיסה. כשהמצרים חסמו את מצרי טיראן והציבו לידם תותחי חוף, הוא וחבריו נשלחו להפציץ. "על גבעה בראס נצרני היו שני תותחים. אפשר לראות אותם היום במוזיאון צה"ל", הוא משחזר. "טסנו דרומה בגובה עשרת אלפים רגל, רביעייה של מוסטנגים. אני עם שתי פצצות, שש רקטות, שש מכונות ירייה - ונהנה מהנוף. אומר לעצמי: 'אני טס למלחמה, איזה ניגוד'. אנחנו מתקרבים, ובקשר שומעים 'בני, אתה בוער, תקפוץ'. מטוסו של בני פלד, לימים מפקד חיל האוויר, נפגע.

יונתן אטקס. רפרודוקציה, אריאל בשוריונתן אטקס. רפרודוקציה, אריאל בשור




חסר לנו דלק, ובני נפל קרוב מאוד למוצב המצרי. לא היה בסביבה מי שישמור עליו. הטיפש הקטן יונתן אמר: 'אני נשאר'. אני ומספר 2 נשארנו להחזיק את המצרים תחת אש. היה ירי נ"מ חזק לעברנו. זו הייתה הטיסה הרביעית שלי במלחמה, אבל דבר כזה לא ראיתי. הגיעה אלי אש מהצד. בדיוק כשרציתי לפנות כדי להשתיקה - נכנס לי פגז ברגל. כל המכשירים לפנַי היו מכוסים בדם". אז נזכר אטקס במקרה שהתרחש יומיים קודם לכן. סרן אורי שלזינגר ז"ל מהטייסת סיפר בקשר שנפגע. הוא לא דיווח אם זו הייתה פגיעה בגוף או במטוס. הוא הודיע שהוא לא מסוגל להמשיך ונחת נחיתת אונס בחולות חלוצה. כשהגיעו אליו, כבר היה מת.

אטקס לא רצה להמשיך להסתכן - והודיע שהוא נוחת במקום. "נכנסתי באדמה, ורק כשחזרתי אמרו שהיה מזל גדול. זה היה מטר וחצי משדה מוקשים", הוא מחייך. "פתחתי את החגורות, ובגלל הפציעה נפלתי ליד המטוס. ניסיתי לעשות חוסם עורקים ברגל שמאל. את אות מלחמת סיני אני לא תולה על החזה, אלא פה", אטקס אומר ומצביע על רגלו. "הכל רסיסים. מהברך עד לחוט השדרה".

מטוס פגוע לצדו, החום של סיני באוויר והרגשה שהאויב עומד להגיע בכל רגע. "השעה הייתה אחת בצהריים", הוא מספר. "אני רואה מעלי ציפורי טרף. הייתה תחושה שבכל סיבוב שלהן באוויר הן עומדות לרדת עלי. רק אחרי שחזרתי עדכנו אותי שכל זמן שהאוכל חי, הן לא נוגעות בו. הרגשתי שאני הולך ושוקע, ופתאום שמעתי רעש של מטוס מוסטנג. פקחתי את עיני וראיתי מטוס בודד טס צפונה. קרה לי דבר מדהים. הרגשתי שאני מתרומם מעל האווירון. ראיתי את צָחיק (יצחק יבנה - א"ל), מפקד הטייסת שלי, נלחם כדי להחזיק את המטוס ישר. לקח את צינור החמצן וקשר איתו את הסטיק (מוט ההיגוי - א"ל). זה שיגע אותי. לא יכולתי להסביר את זה".

כשחזר מהשבי, במעבר רפיח, בין כל האח"מים שהגיעו לקבל את פניו, הוא ראה את יבנה: "בנוכחות כולם שאלתי: 'צחיק, טסת ב-2 בנובמבר?'. הוא השיב: 'אל תשאל מה קרה. בשארם נכנס פגז בכנף שמאל ועשה לי כזה חור'. שאלתי: 'ומה עשית?'. הוא אמר: 'קשרתי את הסטיק עם צינור החמצן'. אני שואל אותך, זה לא סיפור?".

אטקס מספר כי לכל אורך השבי קיווה שיוכל לשאול את יבנה מה קרה באותה טיסה. אלא שהייתה לו עוד דרך ארוכה לעבור. את ציפורי הטרף החליפו חיילים מצרים שהגיעו מהבסיס הסמוך. "הם ראו אותי בתוך כתם דם גדול. עינַי היו סגורות, הסרבל היה קרוע. היו משוכנעים שאני מת", נזכר. "התחילו להעביר אותי מזה אל זה, בעזרת כידוני הרובים. מניסיוני האישי, גם כשאתה מאבד דם ומחוסר הכרה - עם כידונים אתה מתעורר. ברגע שפתחתי עיניים הם נבהלו וברחו. כשתפסו את גודל הבושה, איך הם בורחים מחצי גווייה, ראיתי אותם רצים לעברי עם הכידונים. היו הורגים אותי. ופה המזל. הקצין שלהם עמד מעלי - וכל מי שהתקרב עם הקת של הרובה קיבל ממנו. רק אחרי שהרגיע אמר לי, עם הדמיון המזרחי: 'הפלנו שישה אווירונים, אנחנו הולכים לקחת את הטייסים. בדרך חזרה ניקח גם אותך'. עזבו אותי. לא חסַר הרבה כדי שאמות מאיבוד דם. מהאופק ראיתי פייפר ממריא ואמרתי בלבי: 'הוציאו את בני'".

פלד אכן חולץ מהברוך, אבל חיל האוויר לא הצליח לחלץ את אטקס - ובינתיים המצרים חזרו אליו, כפי שהבטיחו. "שמעתי שהם מתווכחים ביניהם - ואני לא מבין ערבית", הוא מספר. "הקצין הסביר לי באנגלית טובה שהם צריכים לקחת אותי. אמרתי להם שבמטוס יש מצנח, שיעשו ממנו ערסל וככה יסחבו. אמר שזה רעיון טוב. שוב התגלעו ויכוחים. מה התברר? הם הוציאו את המצנח, אבל פחדו למשוך את הידית, כי אולי זו פצצה שתהרוג אותם. הביאו אלי את המצנח, וכל החיילים ברחו. פתחתי אותו,וכשהגענו לבסיס אמרתי למפקד: 'במקומך הייתי מסתלק, כי יבואו לחלץ אותי'". זה היה ביום שישי. בשבת כבר שלחו המצרים את השבוי הישראלי לשארם, ומשם הגיע בספינת דיג סעודית לבסיס המצרי גרדקה (ע'רדקה). מבסיס זה יצאו ברכב משא שהוביל עזים ובאמצעות רכבת המשיכו לקהיר.

כל אותו הזמן היו לצדו של אטקס הסגן שהציל אותו מהלינץ' ושני חיילים, שסייעו לו ללכת. "בנסיעה שאל הסגן: 'כמה ילדים יש לך?'", אטקס נזכר. "אמרתי שאין. הוא הוסיף: 'מה הבעיה?'. אמרתי לו שאני לא נשוי. שאל בן כמה אני. עניתי שאני בן 21, והוא הקשה בפליאה: '21 ולא נשוי?'. הגענו לקהיר בראשון בבוקר. לא פחדתי, אבל הוא אמר: 'אני מרחם עליך. בקהיר אצטרך להעביר אותך לחוקרי המודיעין, והם אנשים מאוד מאוד רעים'. סגן מצרי אומר על המודיעין שלהם שהם אנשים רעים. הוא היה בכלל מחיל הים, במקור מאיסמאעיליה".

בתחנת הרכבת בקהיר היו הרציפים עמוסים, מעיד אטקס. אומנם הוא היה לבוש במדים מצריים, אבל נראה שונה. אחד שם צעק: 'אנגלי'. יש לציין שאז שנאו המצרים את הבריטים לא פחות ממה ששנאו את הישראלים. "ברגע שהתחילו לצעוק מסביב, הסגן נהיה לבן", אטקס מספר. "ידע שהם יהרגו אותי, אז עלה לו רעיון. הוא לקח מאחד החיילים את הכובע ושם עלי. סרבל מצרי וכובע - ופתאום מאנגלי הפכתי לגיבור. כמו שבני ישראל עברו בחורבה, כך פתחו לנו דרך וחצינו את התחנה".

הסגן מסר את השבוי לאנשי המודיעין. הם כיסו את עיניו והובילו אותו לכלא צבאי בפרברי קהיר. שם הושלך לחדר חשוך, לבד. "במשך חמישה שבועות הייתי בחדר חשוך ועברתי עינויים. יש לי בפנים כתם לבן מחור שנפער בגלל הסיגריות שכיבו עלי", הוא מצביע על צלקת לבנה בלחיו. "יום אחד לקחו אותי מהחדר, עם כל הטינופת, קשרו את העיניים שלי - ולפי ההרגשה שלי, הכניסו אותי לתא מטען של מכונית. הביאו אותי לבית חולים. אמרתי: 'יופי, אני אקבל טיפול'. שמו אותי על מיטה, לקחו פלטת מתכת, שמו מתחת לישבן, שפכו מים. חוט חשמל אחד חובר למיטה, השני היה ביד של החוקר, כמו

מיקרופון. הוא התחיל לנגן עלי. כשנותנים לך מכה בפרצוף, הזרם עובר דרך הלב, כולך מתכווץ. וכשנותנים לך מכה באזורים הרגישים, ואי-ואי".

לא טיפלו ברגל שלך?
"אני מכיר את הרופא שטיפל בי: 'ד"ר אטקס'; היה מגיע חובש עם תרמיל צד קטן, ובפנים היו תחבושות ויוד. הייתי מוציא בעצמי את המוגלה, מורח יוד וחובש. בכלא, כשהגעתי, היה אחד שקרא לעצמו רופא. הוא ביקש ממישהו שיביא מספריים. הביאו לו מספריים של חייט, וכל מה שהיה רקוב הוא גזר, בלי לחטא, בלי לתת זריקת טשטוש".

איך שורדים במצב כזה?
"עובדה שאני כאן איתך. איך ידעתי שעובר הזמן? מעל הדלת היה חור, וקרן אור הייתה נכנסת דרכו. היא הייתה פה בבוקר, שם בצהריים ולמעלה לפנות ערב. בעזרת קרן האור הזאת ספרתי את הימים, אבל ספרתי עוד משהו. התקרה הייתה עשויה מקורות עץ. ספרתי אותן בסדר עולה ויורד. אני לא זוכר כמה קורות היו. ספרתי כל כך הרבה פעמים כדי שלא אשתגע".

מדי יום היה נכנס לתאו חייל שהבריג מנורה. יונתן ידע שמיד לאחר מכן יגיעו החוקרים. "הם היו באים בלי דרגות, אבל לפי ההתנהגות ידעת מי מהם הבכיר", הוא נזכר. "ניסו ללחוץ אותי. הייתי ממש מלוכלך מכל הדם, ולא יכלו לגלח אותי, כי הפנים היו פצועות. שאלו: 'מי מפקד הטייסת? כמה מטוסים יש?'. אמרתי רק את השם, הדרגה והמספר האישי ונדמה לי שגם את תאריך הלידה. בסוף כבר לא עניתי, אז אחד מהם טען אקדח, שם ליד הרקה שלי ואמר: 'נמאסת, עכשיו תדבר או שאני יורה'. אמרתי לו: 'לך על זה'. לא ידעתי אם אשמע את הירייה ואמות, או שאמות בלי לשמוע אותה. שקט. הוא הוציא את המחסנית, שפך עלי את הכדורים ואמר: 'מה זה כדור אחד בשבילנו?'. אמרתי בלבי: 'יונתן, ניצחת'".

אטקס הבין במהלך הזמן שבאותו כלא שוהים עוד שבויים ישראלים. אלה היו יהושע אניקסטר, אלכסנדר רוזנברג ושמעון אוחנה, שנשבו לפני המלחמה בפעילות ביטחון שוטף. שניים מהם ידעו ערבית והתיידדו עם הסוהרים. הסוהרים סיפרו להם על הטייס הישראלי שנמצא במתחם, וגם דיווחו באיזה תא הוא ממוקם.

"הם הלכו ליד החלון שלי, בזמן הטיולים בחצר, ושרקו שירים ישראליים", נזכר. "בהתחלה אמרתי: 'המצרים מנסים לעשות לי אמבוש'. לא הגבתי. למחרת שוב שרקו, ואמרתי: 'לא ינצחו אותי'. ביום השלישי שרקו את 'בת שבע'. זה שיר שנכתב לפלמ"ח, אבל באותה תקופה היה ההמנון הבלתי רשמי של חיל האוויר, כי באחד הבתים כתוב: 'ממרום השמיים, לך זמר נשלח'. הם שרקו והפסיקו. אמרתי: 'זה כבר יותר מדי'. מהמיטה שרקתי מהנקודה שבה הפסיקו. הם שרקו בתגובה את התקווה. עד היום כשאני שר את התקווה אני נזכר בקהיר".

כשראו המצרים שאטקס לא נשבר, הם העבירו אותו לתא שהוא מכנה הילטון בשל גודלו הסביר ובשל החלון שהיה בו. אלא שהוא ביקש מסוהריו להצטרף לשבויים הישראלים. "שאלו: 'אתה משוגע? אתה קצין'", הוא מספר. "אמרתי להם: 'בצבא הישראלי כולנו אותו הדבר'. במקום להביא אותם אלי, לחדר הנורמלי - ומשום שחשבו שאני פסיכי - הכניסו אותי לחדר הקטן שהם היו בו". אטקס הצטרף לשבויים הישראלים, ועד היום הוא עומד בקשר עם אוחנה.

היה מבקר אותו מדי שנה ביום השחרור. שרידי מטוס המוסטנג של אטקס. צילום: ארכיון היסטורי "אגד" CC BY-2.5היה מבקר אותו מדי שנה ביום השחרור. שרידי מטוס המוסטנג של אטקס. צילום: ארכיון היסטורי "אגד" CC BY-2.5

טיסת בכורה לקהיר

באותו זמן, כשישראל נלחמה בקרבות מבצע קדש, הוכרז כי אטקס נעדר. צה"ל מצא את הדסקיות שלו במוצב מצרי בשארם, אבל המצרים הכחישו שהוא בידיהם. "יש לי מכתב שאבא שלי כתב לבן-גוריון: 'מה עם הבן שלי? פצוע, מת, איפה הוא?'", מספר אטקס. בסוף המצרים הודו. היו להם ארבעה קלפי מיקוח, חיילים שבויים, לעומת כ־6,000 שבויים מצרים שהיו בידי ישראל.

"לקראת השחרור החליטו לצלם אותנו כמו שהמשטרה מצלמת פושעים", נזכר אטקס. "לא יודע מי, אבל אחד מהשלושה אמר שהוא לא רוצה. בגלל החוצפה נכנסה לתא הקטן כיתת חיילים והתחילה להרביץ לנו. לא יכולתי לעמוד, אז נפלתי - וקיבלתי בעיטה בעין. זה דחה את השחרור בעוד שבוע".

בסוף ינואר 1957, אחרי כמעט שלושה חודשים בשבי, שב אטקס לישראל במסגרת עסקת חילופי השבויים בין ישראל למצרים. בתמורה להשבתו ולהשבת שלושת חבריו, החזירה ישראל 5,800 שבויים מצרים. המצרים העבירו את השבויים הישראלים לאל-עריש. צה"ל, לפני שעזב את השטח, דאג לשבש את הכבישים - ואטקס, שגופו היה ספוג רסיסים ובגבו נותר קליע, זוכר את הדרך לא פחות מאת העינויים שעבר בשבי.

מי שהוביל אותם לצד הישראלי של הגבול היה קצין שוודי מכוח האו"ם ושמו בול הנסן. 25 שנים אחרי השחרור, ב-1982, כשפינה צה"ל את סיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים, קיבל אטקס טלפון מאדם שהציג את עצמו כקצין הקישור בין ישראל לכוח הרב-לאומי. "הוא שאל: 'אתה מכיר אחד ששמו בול הנסן?'", אטקס נזכר. "אמרתי לו שבטח. הקצין סיפר שהנסן הוא מפקד הכוח הרב-לאומי והוא ביקש שאבוא אליו לביקור.

"המפקדה שלהם הייתה בשדה התעופה 'איתם' שבנינו בסיני, לא רחוק מכרם שלום. היה לו זמן משבע עד שבע ורבע בבוקר, בגלל הלו"ז הצפוף. אמרתי שאין בעיה. ארזתי את המשפחה בשלוש בלילה ונסענו. נכנסנו למשרדו בדיוק בשבע בבוקר ויצאנו בשמונה ורבע. המסדרון היה צפוף בגלל קצינים קנדים ואוסטרלים שחיכו לפגישה איתו".

מה הוא סיפר לך?
"הוא אמר שאחרי שהעביר את ארבעתנו לישראל, הוא ליווה למעלה מ-500 קצינים מצרים שהיו בשבי. כשעברו במשאיות את הגבעות הראשונות וכשכבר לא היה אפשר לראות אותם, הם נעצרו, הקריאו את שמותיהם של קרוב ל־100 קצינים, לקחו קלצ'ניקוב וירו בהם. הם הסבירו שהם בוגדים. לכן אני חושב שאת הסגן, שהתנהג אלי יפה בשבי, המצרים הרגו. כמה שחיפשתי לא מצאתי אותו".

ב־1977, כשהחלו שיחות השלום עם מצרים, ביקש אטקס, שהיה אז טייס באל על, להיות הקברניט בטיסת הבכורה של אל על לקהיר. הוא התקשר אל ויצמן, ששימש אז שר הביטחון: "אחרי שראיתי את סאדאת בטלוויזיה התקשרתי לעזר; תמיד קראתי לו בשם 'המפקד'. אמרתי לו: 'המפקד!', והוא בלי להקשיב ענה: 'אטקס, זה בסדר'. הוא הבין וסגר את הטלפון. הייתי קפטן באל על והייתה רק בעיה קטנה: חבר שלי, הטייס יאיר ברק, היה בשבי המצרי בששת הימים. אומנם הייתי שבוי לפניו, אבל באל על הוא היה לפנַי. מה עשה עזר? שלח שני קפטנים".

מה הייתה הרגשתך כשנחתם הסכם השלום?
"הייתה הרגשה של היסטוריה כשנחתנו בקהיר, אבל אמרתי כבר אז שלא יצא מזה דבר. כשנחתנו אמרו לנו הערבים במקום: 'לכו'. רצו שנחזור הביתה. ברק עמד בקשרים איתם, אז אמרתי לו: 'נו, אלה החברים שלך?'. לא טעיתי. עובדה, ראית באולימפיאדה את הג'ודאי המצרי שלא רצה ללחוץ יד לבחור שלנו".




24 אלף שעות טיסה

אחרי קדש צבר אטקס עוד ארבעה אותות מלחמה: ממלחמת ששת הימים, ממלחמת יום הכיפורים, ממלחמת ההתשה וממלחמת לבנון הראשונה. מהאחרונה הוא זוכר כיצד הנחית מטוס הרקולס לא רחוק מביירות. "צברתי 24 אלף שעות טיסה", הוא אומר. "אמרתי שפעם, מעל האוקיינוס האטלנטי, שלחו אותי לטוס בגובה 43 אלף רגל, בגלל תנועה כבדה באוויר. הזמנתי קפה - והדיילת בטעות שפכה אותו עלי. אמרתי: 'או אלוהים', אז פתאום שמעתי: 'כן, בני'".

איך השפיע עליך השבי נפשית?

"לא היו לי סיוטים. רק כשהפסקתי לעבוד התחילו המראות לחזור. מישהו שאל: 'כמה אחוזים קיבלת?', ולא הבנתי על מה. הייתי בשבי פצוע ולא ידעתי שמקבלים אחוזי נכות. בשנת 2000 נתנו לי 10%, ואז אמרתי להם: 'אם לא נתתם, אז לא נתתם - אבל אם כבר נתתם, אז להעליב ב-10%? זה כמו לתת אפס'. לפני שמונה שנים נתנו לי את אחוזי הנכות שמגיעים לי".

במשך שנים היה אטקס חוזר לראס נצרני מדי 27 בינואר - היום שבו שוחרר מהשבי. שרידי מטוסו עוד היו שם, גם כסמל מצרי למלחמה ההיא. "ב־1982 נסעתי לבקר את האווירון עם האישה והילדים", הוא מספר. "הגיע אוטובוס עם תלמידות. הלכנו הצדה, והמדריך סיפר להן שבמטוס הזה היה טייס ישראלי - ואת כל הסיפור. עמדתי בשקט, וכשסיים עליתי על הכנף ואמרתי 'כן, אני יונתן אטקס'".