המאבק הנעלם: הקרב בחאן ארינבה שצמרת הצבא התאמצה להסתיר

זה היה עוד קרב במלחמת יום הכיפורים, אבל בניגוד לקרבות אחרים, שהפכו למור"קים או נותחו מכל כיוון בשל הטעויות שנעשו במהלכם, הקרב הזה נדחק הצדה. הסיבה, ככל הנראה, הייתה טעות גדולה מאוד בהבנת המהלכים מצד פיקוד הצפון. התוצאה, למרבה הצער, גבלה במחדל וחזרה על עצמה תשע שנים לאחר מכן, בקרב המר בסולטן יעקוב בדרום לבנון. אין על הקרב הזה ערך בוויקיפדיה, ובצה"ל לא ממהרים להיזכר בו. אנחנו מביאים אותו כאן לראשונה, בהרחבה. הכירו את הקרב בחאן ארינבה, שהסתיים במכת מחץ חד־ צדדית שהנחיתו הסורים על גדס"ר 134 - שאיבד כמעט את כל חייליו.

לא מוכנים, כמובן 

חודש לאחר המלחמה נקרא אל"ם בדימ' רן שריג, מבית השיטה, שפיקד במהלך הקרבות על חטיבת השריון בגיוס מהיר 179, למפקד הפיקוד יצחק חופי. “הוא אמר לי ‘רן, ההתקפה על מתחמי הסורים בחאן ארינבה, דרך ציר אמריקה (כביש קונייטרה־דמשק - א"מ), הייתה הטעות הכי גדולה שלי במלחמה. אני אוכל את עצמי'". את המחיר שילמו בעיקר מילואימניקים מגדס"ר 134 של אוגדת רפול (36), בפיקוד סא"ל חנני תבור, שהיו כוח החוד בהתקפה הזו. 12 לוחמים נהרגו, רבים נפצעו. תבור: “קרב חאן ארינבה הוסתר, וזה דבר שצריך לצעוק אותו. לא זה שטעו, וטעו בגדול, אלא זה שהסתירו אותו, לא תחקרו אותו ולא הפיקו את לקחיו. לא סתם זה חזר על עצמו בסולטן יעקוב, שם השתתפתי בקרב כסמח"ט".
 

גדוד הסיור 134 הוקם שנתיים קודם לכן. אלוף בדימ' אורי שמחוני: “ב–1971 קרא לי אלוף פיקוד צפון, מוטה גור, ואמר שצריך להקים גדוד סיור לאוגדה 36, שהפכה אז לאוגדה קבועה בפיקוד גורודיש. למשך שלושה שבועות השארתי את ‘אגוז', שעליה פיקדתי, בידי סגני, והקמתי את גדס"ר 134. אימון ההקמה הסתיים בתרגיל אוגדתי. מפקד הפלוגה הבולט היה חנני תבור - אדם מרשים מאוד, מפקד כריזמטי". 

באותה שנה הקים צה"ל גדודי סיור בכל האוגדות, במטרה לתפוס במלחמה הבאה שטחים חיוניים בגזרת האוגדה - תפרים בין יחידות האויב - ועל מנת לספק מודיעין קרבי לאוגדה בזמן אמת. הבסיס לגדס"ר 134 היה שתי פלוגות סיור ותיקות של חטיבות שריון; צעירים יוצאי סיירות, וצוותי טנקים שהשתחררו משירות חובה. מבחינת גרעין כוח האדם וצוות המפקדים, הוא נחשב לאחד מגדודי המילואים המעולים של צה"ל. ב–1972 החליף רפאל איתן את שמואל גורודיש בפיקוד על אוגדה 36, למרות התנגדותו של מפקד הפיקוד החדש, חופי, והסתייגותם של שר הביטחון משה דיין ושל הרמטכ"ל דוד אלעזר.

רפול הדיח את המג"ד, מינויו של גורודיש, ומינה במקומו את חנני. בכך הוכיח רפול, ולא בפעם היחידה, את גאוניותו באבחון אנשים המתאימים לתפקידים קרביים. מינויו של חנני היה מן הגורמים העיקריים שהצילו את רמת הגולן במלחמה, וגם עניין זה הוסתר עד היום בשפע של השמצות. 

למלחמת יום הכיפורים הגיע הגדוד בלא שהסתיים תהליך התארגנותו ואימוניו, שהרי ראשי מערכת הביטחון העריכו כי המלחמה הבאה לא תפרוץ לפני 1975. כשפרצה במפתיע באוקטובר 1973 היה הגדוד מורכב משלוש פלוגות מעורבות, שבעה טנקים ושמונה נגמ"שים בכל אחת; פלוגת ג'יפים אחת (13 כלים) ופלוגת מפקדה גדולה שאמורה הייתה לתחזק את הגדוד במלחמה, כגדוד עצמאי ולא כחלק מחטיבה. חלק ניכר מחיילי הגדוד שובץ זמן קצר לפני המלחמה. הגדוד לא התאמן, לא נוצרה היכרות בין הלוחמים, ובעיקר בין צוותי הטנקים. הגדוד היה מיועד לאימונים בתקן מלא בדצמבר 1973. המלחמה תפסה אותו לא מוכן.

מכיוון שהמלחמה פרצה חודשים לפני האימון, רשת הגיוס עוד לא הייתה מושלמת, ומשובצים חדשים לא ידעו שבסיס הכינוס ומחסני החירום של הגדוד נמצאים במחנה יפתח, ליד היישוב אליפלט מצפון לכנרת. אף על פי שחסרו צוותי טנקים, התארגן רוב הגדוד עד יום ראשון בצהריים, 24 שעות לאחר פרוץ הקרבות, אך לחלק ניכר מן הלוחמים חסר נשק אישי, ולנגמ"שים ולג'יפים לא היה נשק אנטי־טנקי, מה שהקשה מאוד על הפעלתם בשדה קרב רווי מאות טנקים סוריים. 
 

בלילה שבין יום כיפור ליום ראשון, התברר שחטיבת הטנקים הסדירה 188, שאמורה הייתה לבלום את פריצת הסורים במרכזה ובדרומה של הרמה, חדלה לתפקד. באותו לילה לאחר חצות נשלח גדוד מילואים - גיוס מהיר 266 - לתגבר את 188. הגדוד נפגע באורח קשה. עם שחר החלו ראשי מערכת הביטחון של ישראל ומפקדי חזית הצפון להבין את גודל המחדל, והערכתם הייתה שהסורים עלולים לא רק להשתלט כבר בבוקר על כל מרכז רמת הגולן, אלא אף לפרוץ את הקו הירוק מערבה, דרך גשר בנות יעקב וגשר אריק, ולחדור לעמק החולה ולעמק הירדן.

מפקד הפיקוד, חקה, פקד על מפקד אוגדת מילואים 210, דן לנר, לרכז ציוד מכאני כבד ולהקים מכשולים על הכבישים שיורדים לירדן, וכן להתכונן לפוצץ את גשרי הירדן. עד מהרה התברר שהציוד המכאני לא זמין והמשימה אינה בת ביצוע. 
 

לפי סמג"ד 134, סא"ל בדימ' אריה שמחוני (וייסר), “בשעה תשע בבוקר הגיע נציג ממטה האוגדה של רפול ושאל אותי מה העניינים. אמרתי שאנחנו עומדים לצאת. הוא אמר: ‘תשמע, המצב חמור מאוד, כל קנה שמוכן - שירוץ!'. שאלתי: ‘לאן?'. הוא אמר: ‘תנועו בציר חושניה–גשר אריק (“כביש" במפת הקוד - א"מ) ותתחברו עם הכוחות'. אחרי רבע שעה הופיע מנחם אבירם, סגנו של רפול, ושאל אותי מה המצב. אמרתי לו שישנה יחידה שכבר עושה תיאום כוונות. אז הוא אמר לי שאקרא למ"פ. קראתי לאילן אשל. אבירם מסר לו שייכנס לרשת ‘זברה' של גדוד 96, שיצא לציר ‘כביש', ויפגוש שמה את הכוח שעליו פיקד רן שריג". 

בצהרי יום ראשון התפרסו 24 טנקים של גדס"ר 134, בשלוש פלוגות, מדרום לציר “כביש". הם לחמו במשך ארבעת ימי הלחימה הראשונים יחד עם גדוד 96, שפעל מצפון ל"כביש". שני הגדודים יחד מנו 60 טנקים. לפי חוקר צבא סוריה, אל"ם בדימ' פסח מלובני, מפקדי צבא סוריה ידעו שצה"ל זקוק ל–48 שעות כדי להעביר יחידות שריון במילואים לחזית.

לאחר שהסורים הכריעו את הכוחות הסדירים בגזרה המרכזית, הם הופתעו לפגוש מולם, כבר אחרי 13 שעות, טנקי מילואים ישראליים, וכל התכנון שלהם השתבש. בגזרה שבה לחמו 134 ו–96 הם בלמו שלוש חטיבות שריון סוריות. בארבעת הימים האלה, שבהם נהרגו או נפצעו כל מפקדי הפלוגות של הגדס"ר וחלק ניכר ממפקדי המחלקות, ממפקדי הטנקים ומהלוחמים, מינה חנני מפקדים חדשים, שמר על מסגרת הגדוד, והפעיל את הנגמ"שים לפינוי נפגעים ואת הג'יפים לאיסוף מודיעין, ששימשו גם את הגדוד וגם את אוגדת לנר, שהייתה אחראית על הגזרה. זה היה הגדוד היחיד במלחמה שפעל כגדוד באופן עצמאי. את הטנקים של כל הגדס"רים האחרים צירפו לחטיבות שריון. 
 

בלילה שבין 7 ל–8 באוקטובר התמקמו טנקים סוריים על רכס 655, הסמוך לצומת משתא של ציר הנפט והכביש המוביל לגשר אריק. רכס זה היה שטח מפתח חיוני שחלש על כל הגזרה. חנני העריך שאם הסורים יתבססו שם, תהיה להם עדיפות מוחלטת על גדודו ועל גדוד 96 והם יוכלו לפרוץ לעבר ישראל. הוא יזם מיד, ללא קבלת פקודה מגבוה, התקפה גדודית, ואחרי קרב קשה הצליח להשמיד חלק מן הסורים, ואחרים נסוגו.

מתברר שבמפקדת אוגדה 210 לא האמינו שלוחמי 134 סילקו את הסורים מהרכס, אף על פי שדוּוחו על כך, ושיגרו אליו התקפת מטוסים. לאחר המטס היבש דרש חנני מהאוגדה לסלק את המטוסים משם. אנשי מפקדת האוגדה טענו שגדודו נמצא באל־עמרה, מרחק כשלושה ק"מ משם. המטוסים חזרו, הפציצו, פגעו בטנק ישראלי אחד והרגו את המט"ק, סמל ראשון איתן מוסיוב. רק אז הבינו באוגדה את טעותם, ולא שלחו שוב את המטוסים. 
 

בארבעת ימי הלחימה הראשונים ברמת הגולן נהרגו בגדוד 22 לוחמים, נפצעו 13 והושמדו 13 טנקים. באותם ימים אנשי הצוות הטכני של הגדוד החזירו לפעילות שישה מן הטנקים שנפגעו, והגדוד קלט צוותים נוספים לקראת המבחן הבא: קרב חאן ארינבה.

יצחק חופי ז"ל. צילום: אלי דסה

 
טעויות של בכירים 

ביום רביעי, 10 באוקטובר 1973, העריך מפקד פיקוד הצפון כי כוחותיו דחקו את הסורים מעבר לקו הסגול. הוא אמר לקצין האג"ם שלו, אורי שמחוני: “אסור להסתפק בזה שטיהרנו את רמת הגולן, יש לעשות מהלך התקפי". לפי שמחוני, “התקפת נגד לא הייתה בתוכניות. לקח לחקה חמש דקות כדי להחליט לתקוף. הוא רצה לתקוף כבר באותו יום, אבל מפקדי האוגדות והחטיבות אמרו שהם זקוקים ליום אחד לשם התארגנות, וההתקפה נדחתה למחרת".

חקה היה אופטימי, כי הגיעו באותו בוקר ידיעות שבצבא סוריה מתחוללות מרידות. על פי אחת הידיעות, מפקד דיביזיית שריון סורית הודיע לרמטכ"ל הסורי ש"מספר המתמרדים רב יותר ממספר הישראלים. יש קרבות בינם לבין עצמם". זמן קצר אחר כך שיגר חקה לדדו את המברק הבא: “מאושר להודיעך שלאחר ארבעה ימי קרבות קשים ביותר הצליח פיקוד הצפון, בסיועו המרבי של חיל האוויר, לשבור את הצבא הסורי, אשר איבד מאות טנקים בקרבות. קו האש בגולן בידינו. אנו מנצלים את ההצלחה ותוקפים מעבר לקו הפסקת האש". הוא הוסיף בטלפון שיורה ללנר לפרוץ לסוריה בגזרה הצפונית. דדו אמר לנוכחים בלשכתו: “חבר'ה, נדמה לי שלא תהיה מחר מתקפה על סוריה, היא תהיה עכשיו!".
 

בפיקוד הישראלי העליון היו חילוקי דעות. שר הביטחון דיין וסגן הרמטכ"ל טליק התנגדו בהתחלה להתקפה וביקשו להיכנס למגננה בצפון. דדו, שחש עצמו מומחה לרמת הגולן, מהיותו מפקד פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים, לחץ לאשרהּ. משהגיעו ידיעות כי אפשר שמועצת הביטחון של האו"ם תחליט, תוך יום־יומיים, בהסכמה בין ארצות הברית לברית המועצות, על הפסקת אש, שינה דיין את דעתו, ובחמש דקות לחצות שיגר לדדו פתק: “דדו, אני בעד דפיקת הצבא הסורי עד הסוף... כניסה לדמשק תאזן את נסיגתנו מהתעלה".
 

ב–11 דקות לאחר חצות, אור ליום 11 באוקטובר, התקשר דדו לחקה, ואף שהיו עייפים מאוד, הם סיכמו את תוכנית ההתקפה לאותו יום: אוגדת רפול, שעמדו לרשותה מאה טנקים עם חטיבה 7, שאריות חטיבה 188, שעליה פיקד עמוס כץ, וחטיבת גולני, תבקיע בשעה 11 לפני הצהריים בגזרה הצפונית של רמת הגולן, על ציר “צין" מדרום לחרמון, לכיוון מזרעת בית ג'אן וסעסע. היה זה ציר קל יחסית עם מעט מתחמים ומעט כוחות סוריים, ועם הגנת מורדות החרמון מצפון. לאחר שיתברר כי רפול הצליח במשימתו, תבקיע אוגדת דן לנר, בשעה שתיים בצהריים, מצפון לקונייטרה על ציר “אמריקה" המגיע לדמשק.

את ההבקעה יבצעו גדודים 134 ו–96, בפיקודו של שריג, שנפצע קשות ביום השני של המלחמה, אך ברח מבית החולים וחזר לחזית. לרשות האוגדה עמדו 60 טנקים, אך הובטח שיגיע אליה עד הצהריים “כוח נתי", עם 30 טנקים ששוקמו, וצוותים שהגיעו מחו"ל. הרעיון היה שאוגדת רפול בדרכה מזרחה תשלח כוח שיכתר מצפון–מזרח את המתחם האנטי–טנקי הסורי החזק, חאן ארינבה, שהיה ממוקם סמוך לגבול, ושמר על הדרך לדמשק. הערכת חקה ודדו הייתה שהסורים, השבורים והמורדים במפקדיהם, יברחו כשיבינו שהם מכותרים. 
 

בשש בבוקר הגיע דדו לחדר המלחמה של פיקוד הצפון בצפת וקבע עם חקה שלנר ייכנס לסוריה אחרי רפול באותו ציר, או מעט מדרום לו, או כפי שתוכנן תחילה, בציר אמריקה. לאחר שנים, מודה קצין האג"ם של חקה, אורי שמחוני, שהתוכנית שנקבעה לאוגדת לנר, להבקיע בציר אמריקה דרך חאן ארינבה, הייתה מוטעית. על טעות של הבכירים משלמים הלוחמים.

בשעה 11:00 פרצה אוגדת רפול מזרחה. ב–12:06 הגיע דיין לצפון. אחרי חצי שעה דנו דיין, דדו וחקה על המהלך הבא. אז דיווח חקה שהסורים בורחים מחאן ארינבה. אף על פי שלמידע לא היה אישור, והוא היה מוטעה, הרמטכ"ל, המתאמץ להציל את כבודו, הורה להכניס את לנר לציר אמריקה שעה ורבע לפני המתוכנן, ולפני שכוח רפול כיתר את המתחם. כוח החוד שנע ראשון לפרוץ לתוך המתחם הסורי היה גדס"ר 134.

לסגת בכל מחיר 

חנני נע מזרחה בראש גדודו, שמנה 19 טנקים, בלי לקבל את החיפוי המתוכנן, כי “כוח נתי", שזה היה תפקידו, עדיין לא הגיע. שלושה מטוסים ישראליים שאמורים היו להפציץ את הסורים הופלו, ואחרים לא הגיעו. הגדוד נתקל בהפגזה כבדה עוד בטרם הגיע לקו הסגול. משהגיע אליו נתקל במוקשים שהניח צה"ל, והיה צריך לפרקם תחת אש. משהתקדם בדרך מקבילה שבין חאן ארינבה לתל צחי, אל מתחם הבלימה הסורי, נורתה עליו אש נ"ט מכלים שונים, לרבות טנקים חפורים וסָגרים. הטנקים החלו להיפגע, לוחמים נהרגו ונפצעו, והטנקים שלא הושמדו חזרו לאחור עם הנפגעים.  זמן קצר אחרי המלחמה מסר חנני עדות מזעזעת על הקרב למחלקת ההיסטוריה של צה"ל. זה פרסומה הראשון. 
 

“גדוד 96 היה צריך לנוע במקביל, אך הוא איחר מאוד. הסביר לי רן שריג, שפשוט באזור גבעת הבוסתר (בדרום עמק הבכא) נערכה חטיבה 679 והיא חסמה את הציר. 134 נכנס יחידי. היינו 20 דקות עד שכוח נוסף נכנס לשטח. סביבנו שכבו מוסלמים בטווחים קרובים וירו אר־פי־ג'י ונק"ל (נשק קל). נשארתי טנק בודד בשטח. לפני ראיתי שני טנקים בוערים של הגדוד. הרבה טנקים דיווחו לי שנפגעו. שניים דיווחו שהם שלמים ויוצאים החוצה עם פצועים. חשבתי שבטנקים הבוערים יש פצועים.



יצרתי קשר עם שפירא. אמרתי לו שיצטרף אלי, יחפה עלי, ואני אכנס לשטח. זה היה שטח פתוח לגמרי, והם כל הזמן הרביצו שם בנק"ל עם בזוקות ותותחי נ"ט. לי נראה שלגבי טילים, הם ירו את המטח הראשון. אחרי זה לא ראיתי יותר טילים. שפירא ענה לי שהוא מתקרב אלי, אך הוא נפגע בראש, והמט"ק שהיה איתו אמר שהוא מתפנה אחורה. היה לי קשר עם עוד טנק אחד שדיווח שנפל לבור. הוא לא ידע לחלץ את עצמו בשום אופן, וכמה שניסיתי שיצטרף אלי וייתן לי חיפוי, הוא לא יצא משם בלילה ולא הצטרף.

ביקשתי ארטילריה וסיוע של טנקים ממפקדת האוגדה. התחילו לשאול אותי שאלות, כמה טנקים מולך? איזה כוח מולך? ואיפה הקש"א (קצין שיתוף ארטילרי) שלך? אמרתי שהקש"א כבר מזמן איננו, ואני לא יודע איפה הוא ושייתנו אש ואני אטווח את התותחים. אז, משום מה, בלי טיווח, ציינתי פחות או יותר את הנקודה שאני נמצא בה. התחילו לטווח איזה שלושה פגזי עשן באזור תל צחי, וזה כל הארטילריה שקיבלתי. סיוע לא קיבלתי מאף אחד, למרות שהתחננתי וביקשתי שייתנו לפחות עוד כמה טנקים, כי אולי יש כאן עוד פצועים להוציא.

“ראיתי את הכוחות פזורים על הכביש. זאת הייתה חטיבה 179, ויותר מאוחר חטיבה 679 של אורי אור. ראיתי שאין לי סיכוי לקבל סיוע ממישהו. הלילה התקרב. ניהלתי עוד אש עם טנק סורי באזור תל דהור. הטנק הסתלק משם אחרי שלושה פגזים שירינו. גם זה היה טווח רחוק. הבעיה שלי פיזית, במקום, הייתה להתמודד עם כוחות חי"ר שהיו בטווחים קרובים מאוד.

מימיני ומאחורי ראיתי עוד טנק פגוע, שעולה בלהבות. זה היה הטנק של אורטל. הצוות קפץ ממנו והספיק לרוץ לכביש. הצלחתי לקלוט מיריב שהוא נסע לכיוון הכפר ופנה בציר ימינה, בכיוון דרום. התחלתי לשאול אותו מי נמצא איתו. הוא לא ידע לענות לי תשובות, מה שהדאיג אותי בשלב הזה, זה לנסות לראות אם בשני הטנקים שלפני יש עוד מה להוציא. 

“כשראיתי שאין שום סיכוי שאקבל סיוע ממישהו, וכל השאלות ששאלו אותי לא היו לעניין, נכנסתי לאדישות, והחלטתי שאני, בכל מחיר, נכנס כמו שאני, עם הטנק. יהיה מה שיהיה. חדרנו לתוך השטח, וכמו שהתרוממנו נפתחה עלינו אש צפופה של בזוקות מכיוון התעלות, שבין המוצב של חאן ארינבה ותל צחי. מכיוון תל צחי ראיתי שני פצועים מנפנפים לי ביד. אחד ששכב בוואדי הדאיג אותי יותר, כי ראיתי אותו שוכב ולא יכול לזוז. את זה מימין ראיתי קם על הרגליים. אז הבנתי שאיכשהו הוא יכול לזחול ולהתקרב, לכן רצתי קודם לזה ששכב בוואדי.

כשהתקרבתי אליו התגלגלתי מהצריח כדי להעלות אותו. התותחן שלי הרים את הראש, כדי לצאת אחרַי ולעזור לי, וקיבל פגיעה של בזוקה במקלע. רסיס מהמקלע חתך לו חתך בפנים. הוא נפל לתוך הטנק או שהתגלגל החוצה, ואחר כך הרמנו אותו. אני לא זוכר. על כל פנים העמסנו את הפצוע הזה. כמובן שאש לא השבנו, כי כולנו היינו עסוקים בהעמסת הפצוע. הטען–קשר, אמוץ, קפץ ועזר לי גם. התחלנו לנוע אחורה. הנהג, לפי אינטואיציה, אני לא יודע עד היום איך, חש את זה, ואף אחד לא נתן לו את הפקודה, כמו שהעמסנו את הפצוע, התחיל לנוע אחורה.

ניגשנו לפצוע השני, העמסנו גם אותו תחת אש צפופה מאוד של בזוקות וחי"ר. החזקתי את שני הפצועים על הסיפון. התותחן שהיה בתוך הצריח איבד את ההכרה ונפל כנראה פנימה. הצריח פתאום התחיל להסתובב. תוך כדי תנועה אחורה תפס את אחד הפצועים והתחיל למשוך אותו. אמוץ הטען–קשר קפץ פנימה והזיז אותו, ואז העסק נפתר. נענו ברברס עד הכביש, אבל נענו לכיוון יותר מזרחה.

“על הכביש פגשנו את רן שריג. זה היה מתחת למוצב סוויר, אבל לא היה ברור לי אם הוא יורה או לא יורה. ביקשתי מרן שייקח איתו את שלושת הפצועים, ואני רוצה להיכנס מחדש לשטח שבו הייתי, עם הספק, שאולי קיים מישהו מ–19 טנקים שהיו לי. 17 נפגעו. השניים שלא נפגעו, אחד היה בבור, ואחד נסע לאחור. היה לי קשר עם הסמג"ד וייסר, ועם הנגמ"שים, ועם הפלוגה והנגמ"ש של עופר. הצטרפו ארבעה נגמ"שים. את הפצועים מסרתי לשריג ונתתי להם הוראה, ‘תיכנסו מאחורַי'. התחיל להחשיך. היה שם שדה מוקשים. אמרתי להם לנסוע אחרי. מקסימום אני אעלה על מוקש. לא לקח הרבה זמן ונגמ"ש של אסי עלה על מוקש. האנשים קפצו. לא קרה שום דבר. פקדתי ששני נגמ"שים יתחברו וימשיכו על ה'קולי' שלי.  

“הדחיפות לגבי החושך שהולך לתפוס אותנו הייתה כזאת, שלקחנו על עצמנו את הסיכון. רציתי להגיע לאזור של הטנקים האלה מחדש. הייתי בספק שאולי יש כאן עוד אנשים חיים. הורדנו חוליה רגלית, ואז הם פתחו באש נק"ל, ונדמה לי שאז צבי נפצע ופינינו אותו. נפצע עוד אחד על הנגמ"ש, ואז כשהיינו בטווח 400 מטר מהכביש, הטנק שלי קיבל פגיעה של בזוקה.

מהרגע הזה אני לא זוכר הרבה. אני זוכר שצעקו לי בקשר. אמרתי שקשה לי לענות. זה היה הדף חזק מאוד, ואני הייתי די מטושטש. כשקצת התעוררתי ראיתי שהצוות שלי יורה. הרמתי את הראש וראיתי את הנגמ"שים נעים אחורה. נתתי לנהג לסובב את הטנק, וכמו שהוא התחיל לנוע, עלינו על מוקש. הראש שלי היה בחוץ. קיבלתי הדף נוסף מהמוקש, ומאז אני לא זוכר הרבה. אני זוכר שבשלב הראשון לא ראיתי כלום. גיששתי ומצאתי את המפה, הכנסתי אותה לתוך הפה ולמעשה מרגע זה, אני לא זוכר כלום".

התאימו את ההיסטוריה 

אל"ם בדימ' עופר אבידוב היה אז קצין המבצעים של הגדוד. לדבריו: “ירו עלינו בזוקה מכיוון המוצב. הבזוקה פגעה בטנק של חנני. היה חושך. כל פעם שהפסקנו לירות הם הרימו את הראש וירו עלינו חזק. דיווחתי לווייסר שלדעתי אין תכלית לעניין, ואני מציע להתפנות. הוא אמר לי לעשות את זה. עם חנני כבר אי אפשר היה לדבר. התחלנו לסובב את הנגמ"שים בתוך שדה המוקשים, לאור פנסי כיס. חנני שכב בנגמ"ש כמו שק תפוחי אדמה. אני הגעתי לאפיסת כוחות. וייסר התחיל לטפל בעניין".

הסמג"ד אריה שמחוני (וייסר): “שני הטנקים הבוערים היו שני קילומטר מהכביש. מצאו שם פצוע. ניסו לטפל בו, ואז אמרתי להם שילכו לטנק הנוסף. נורתה עליהם אש נק"ל ואחד הלוחמים נפגע בבטן. הורדתי עוד כמה מהנגמ"ש, בפיקוד שוקי. הוא עשה את זה בצורה יותר מוצלחת. לקח איתו את הפצוע. בינתיים שלושה לוחמים הוציאו מהטנק עוד פצוע. התברר שהוא נפצע פצעי מוות".

רס"ן גלי טבנקין, מ"פ פלוגה ב': “הבעיה שרן שריג לא ענה בקשר. הוא היה די מוכה ולא היה הכי עדכני. אנחנו רדפנו אחריו. בסוף עמדנו, והחבר'ה שאלו אותי: מה אנחנו עושים פה? אמרתי: אני לא יודע. בכל המקומות יורים. אני לא יודע, אין לנו מקום יותר טוב להיות בו, בינתיים נעמוד פה. ובאמת אולי זה היה טוב, כי עובדה שעמדנו ולא קרה כלום. אבל האמת שלא ידענו לאן כן ללכת. בסוף וייסר קרא לי". 

את מתחם חאן ארינבה כבשה וטיהרה באותו לילה חטיבת שריון במילואים 679, בפיקודו של אורי אור, שאליה צורף גדוד צנחנים במילואים, בפיקודו של חזי שלח. חנני, שחזר להכרה, סירב להתפנות לבית חולים. 12 לוחמים נהרגו באותו לילה, ורבים אחרים נפצעו. אבל הגדוד לא התפרק והמשיך לפעול, במסגרת חטיבה 179, בקרבות במובלעת. לוחמיו היו שותפים לבלימת כוח המשלוח העיראקי, בחילוץ נפגעים, באבטחת שיירות אספקה ובמלחמת ההתשה לאחר הפסקת האש.

בטקס הזיכרון לחללי הגדוד, אחרי 20 שנה, אמר חנני: “ממורשת הקרב הלאומית של מלחמת יום הכיפורים נגרע חלקו של גדס"ר 134, אשר לחם בחזית ההתרחשויות, בשלבים הקריטיים של המלחמה. לא פעם בביקורינו אצל משפחות שכולות ובשיח עם לוחמי הגדוד, נדרשנו לגבי מזעור חלקנו. אודה על האמת, לא הייתי שלם עם תהליך התאמת ההיסטוריה לצורכי בעלי עניין.

כאשר האירועים, בעיקר מסופרים, ולא נחקרים. אינני יכול לנתק את הזיקה בין חקירת האירועים, לצורך הפקת לקחים וגיבוש מורשת הקרב. למיטב הכרתי, צה"ל לא השכיל לממש באמינות ראויה שני מרכיבים אלו ובעלי כישורי הסיפור המיטיבים ‘יצרו' את מורשת הקרב המוסדית וגם היוו מקור להוצאת לקחים מעוותת. ספרים וסרטים שהופקו הינם מורשת קרב לכל דבר ועניין, אך הם החוויה האישית ו/או הקבוצתית, ואסור שישמשו כמורשת הקרב המוסדית, תוך קיפוח העמיתים".
 

שוברים את קשר השתיקה. חנני (משמאל) ואבידוב. צילום: אורי מילשטיין