לא מוכנים, כמובן
באותה שנה הקים צה"ל גדודי סיור בכל האוגדות, במטרה לתפוס במלחמה הבאה שטחים חיוניים בגזרת האוגדה - תפרים בין יחידות האויב - ועל מנת לספק מודיעין קרבי לאוגדה בזמן אמת. הבסיס לגדס"ר 134 היה שתי פלוגות סיור ותיקות של חטיבות שריון; צעירים יוצאי סיירות, וצוותי טנקים שהשתחררו משירות חובה. מבחינת גרעין כוח האדם וצוות המפקדים, הוא נחשב לאחד מגדודי המילואים המעולים של צה"ל. ב–1972 החליף רפאל איתן את שמואל גורודיש בפיקוד על אוגדה 36, למרות התנגדותו של מפקד הפיקוד החדש, חופי, והסתייגותם של שר הביטחון משה דיין ושל הרמטכ"ל דוד אלעזר.
רפול הדיח את המג"ד, מינויו של גורודיש, ומינה במקומו את חנני. בכך הוכיח רפול, ולא בפעם היחידה, את גאוניותו באבחון אנשים המתאימים לתפקידים קרביים. מינויו של חנני היה מן הגורמים העיקריים שהצילו את רמת הגולן במלחמה, וגם עניין זה הוסתר עד היום בשפע של השמצות.
למלחמת יום הכיפורים הגיע הגדוד בלא שהסתיים תהליך התארגנותו ואימוניו, שהרי ראשי מערכת הביטחון העריכו כי המלחמה הבאה לא תפרוץ לפני 1975. כשפרצה במפתיע באוקטובר 1973 היה הגדוד מורכב משלוש פלוגות מעורבות, שבעה טנקים ושמונה נגמ"שים בכל אחת; פלוגת ג'יפים אחת (13 כלים) ופלוגת מפקדה גדולה שאמורה הייתה לתחזק את הגדוד במלחמה, כגדוד עצמאי ולא כחלק מחטיבה. חלק ניכר מחיילי הגדוד שובץ זמן קצר לפני המלחמה. הגדוד לא התאמן, לא נוצרה היכרות בין הלוחמים, ובעיקר בין צוותי הטנקים. הגדוד היה מיועד לאימונים בתקן מלא בדצמבר 1973. המלחמה תפסה אותו לא מוכן.
מכיוון שהמלחמה פרצה חודשים לפני האימון, רשת הגיוס עוד לא הייתה מושלמת, ומשובצים חדשים לא ידעו שבסיס הכינוס ומחסני החירום של הגדוד נמצאים במחנה יפתח, ליד היישוב אליפלט מצפון לכנרת. אף על פי שחסרו צוותי טנקים, התארגן רוב הגדוד עד יום ראשון בצהריים, 24 שעות לאחר פרוץ הקרבות, אך לחלק ניכר מן הלוחמים חסר נשק אישי, ולנגמ"שים ולג'יפים לא היה נשק אנטי־טנקי, מה שהקשה מאוד על הפעלתם בשדה קרב רווי מאות טנקים סוריים.
אש על כוחותינו
מפקד הפיקוד, חקה, פקד על מפקד אוגדת מילואים 210, דן לנר, לרכז ציוד מכאני כבד ולהקים מכשולים על הכבישים שיורדים לירדן, וכן להתכונן לפוצץ את גשרי הירדן. עד מהרה התברר שהציוד המכאני לא זמין והמשימה אינה בת ביצוע.
בצהרי יום ראשון התפרסו 24 טנקים של גדס"ר 134, בשלוש פלוגות, מדרום לציר “כביש". הם לחמו במשך ארבעת ימי הלחימה הראשונים יחד עם גדוד 96, שפעל מצפון ל"כביש". שני הגדודים יחד מנו 60 טנקים. לפי חוקר צבא סוריה, אל"ם בדימ' פסח מלובני, מפקדי צבא סוריה ידעו שצה"ל זקוק ל–48 שעות כדי להעביר יחידות שריון במילואים לחזית.
לאחר שהסורים הכריעו את הכוחות הסדירים בגזרה המרכזית, הם הופתעו לפגוש מולם, כבר אחרי 13 שעות, טנקי מילואים ישראליים, וכל התכנון שלהם השתבש. בגזרה שבה לחמו 134 ו–96 הם בלמו שלוש חטיבות שריון סוריות. בארבעת הימים האלה, שבהם נהרגו או נפצעו כל מפקדי הפלוגות של הגדס"ר וחלק ניכר ממפקדי המחלקות, ממפקדי הטנקים ומהלוחמים, מינה חנני מפקדים חדשים, שמר על מסגרת הגדוד, והפעיל את הנגמ"שים לפינוי נפגעים ואת הג'יפים לאיסוף מודיעין, ששימשו גם את הגדוד וגם את אוגדת לנר, שהייתה אחראית על הגזרה. זה היה הגדוד היחיד במלחמה שפעל כגדוד באופן עצמאי. את הטנקים של כל הגדס"רים האחרים צירפו לחטיבות שריון.
מתברר שבמפקדת אוגדה 210 לא האמינו שלוחמי 134 סילקו את הסורים מהרכס, אף על פי שדוּוחו על כך, ושיגרו אליו התקפת מטוסים. לאחר המטס היבש דרש חנני מהאוגדה לסלק את המטוסים משם. אנשי מפקדת האוגדה טענו שגדודו נמצא באל־עמרה, מרחק כשלושה ק"מ משם. המטוסים חזרו, הפציצו, פגעו בטנק ישראלי אחד והרגו את המט"ק, סמל ראשון איתן מוסיוב. רק אז הבינו באוגדה את טעותם, ולא שלחו שוב את המטוסים.
טעויות של בכירים
חקה היה אופטימי, כי הגיעו באותו בוקר ידיעות שבצבא סוריה מתחוללות מרידות. על פי אחת הידיעות, מפקד דיביזיית שריון סורית הודיע לרמטכ"ל הסורי ש"מספר המתמרדים רב יותר ממספר הישראלים. יש קרבות בינם לבין עצמם". זמן קצר אחר כך שיגר חקה לדדו את המברק הבא: “מאושר להודיעך שלאחר ארבעה ימי קרבות קשים ביותר הצליח פיקוד הצפון, בסיועו המרבי של חיל האוויר, לשבור את הצבא הסורי, אשר איבד מאות טנקים בקרבות. קו האש בגולן בידינו. אנו מנצלים את ההצלחה ותוקפים מעבר לקו הפסקת האש". הוא הוסיף בטלפון שיורה ללנר לפרוץ לסוריה בגזרה הצפונית. דדו אמר לנוכחים בלשכתו: “חבר'ה, נדמה לי שלא תהיה מחר מתקפה על סוריה, היא תהיה עכשיו!".
את ההבקעה יבצעו גדודים 134 ו–96, בפיקודו של שריג, שנפצע קשות ביום השני של המלחמה, אך ברח מבית החולים וחזר לחזית. לרשות האוגדה עמדו 60 טנקים, אך הובטח שיגיע אליה עד הצהריים “כוח נתי", עם 30 טנקים ששוקמו, וצוותים שהגיעו מחו"ל. הרעיון היה שאוגדת רפול בדרכה מזרחה תשלח כוח שיכתר מצפון–מזרח את המתחם האנטי–טנקי הסורי החזק, חאן ארינבה, שהיה ממוקם סמוך לגבול, ושמר על הדרך לדמשק. הערכת חקה ודדו הייתה שהסורים, השבורים והמורדים במפקדיהם, יברחו כשיבינו שהם מכותרים.
בשעה 11:00 פרצה אוגדת רפול מזרחה. ב–12:06 הגיע דיין לצפון. אחרי חצי שעה דנו דיין, דדו וחקה על המהלך הבא. אז דיווח חקה שהסורים בורחים מחאן ארינבה. אף על פי שלמידע לא היה אישור, והוא היה מוטעה, הרמטכ"ל, המתאמץ להציל את כבודו, הורה להכניס את לנר לציר אמריקה שעה ורבע לפני המתוכנן, ולפני שכוח רפול כיתר את המתחם. כוח החוד שנע ראשון לפרוץ לתוך המתחם הסורי היה גדס"ר 134.
לסגת בכל מחיר
יצרתי קשר עם שפירא. אמרתי לו שיצטרף אלי, יחפה עלי, ואני אכנס לשטח. זה היה שטח פתוח לגמרי, והם כל הזמן הרביצו שם בנק"ל עם בזוקות ותותחי נ"ט. לי נראה שלגבי טילים, הם ירו את המטח הראשון. אחרי זה לא ראיתי יותר טילים. שפירא ענה לי שהוא מתקרב אלי, אך הוא נפגע בראש, והמט"ק שהיה איתו אמר שהוא מתפנה אחורה. היה לי קשר עם עוד טנק אחד שדיווח שנפל לבור. הוא לא ידע לחלץ את עצמו בשום אופן, וכמה שניסיתי שיצטרף אלי וייתן לי חיפוי, הוא לא יצא משם בלילה ולא הצטרף.
ביקשתי ארטילריה וסיוע של טנקים ממפקדת האוגדה. התחילו לשאול אותי שאלות, כמה טנקים מולך? איזה כוח מולך? ואיפה הקש"א (קצין שיתוף ארטילרי) שלך? אמרתי שהקש"א כבר מזמן איננו, ואני לא יודע איפה הוא ושייתנו אש ואני אטווח את התותחים. אז, משום מה, בלי טיווח, ציינתי פחות או יותר את הנקודה שאני נמצא בה. התחילו לטווח איזה שלושה פגזי עשן באזור תל צחי, וזה כל הארטילריה שקיבלתי. סיוע לא קיבלתי מאף אחד, למרות שהתחננתי וביקשתי שייתנו לפחות עוד כמה טנקים, כי אולי יש כאן עוד פצועים להוציא.
“ראיתי את הכוחות פזורים על הכביש. זאת הייתה חטיבה 179, ויותר מאוחר חטיבה 679 של אורי אור. ראיתי שאין לי סיכוי לקבל סיוע ממישהו. הלילה התקרב. ניהלתי עוד אש עם טנק סורי באזור תל דהור. הטנק הסתלק משם אחרי שלושה פגזים שירינו. גם זה היה טווח רחוק. הבעיה שלי פיזית, במקום, הייתה להתמודד עם כוחות חי"ר שהיו בטווחים קרובים מאוד.
מימיני ומאחורי ראיתי עוד טנק פגוע, שעולה בלהבות. זה היה הטנק של אורטל. הצוות קפץ ממנו והספיק לרוץ לכביש. הצלחתי לקלוט מיריב שהוא נסע לכיוון הכפר ופנה בציר ימינה, בכיוון דרום. התחלתי לשאול אותו מי נמצא איתו. הוא לא ידע לענות לי תשובות, מה שהדאיג אותי בשלב הזה, זה לנסות לראות אם בשני הטנקים שלפני יש עוד מה להוציא.
“כשראיתי שאין שום סיכוי שאקבל סיוע ממישהו, וכל השאלות ששאלו אותי לא היו לעניין, נכנסתי לאדישות, והחלטתי שאני, בכל מחיר, נכנס כמו שאני, עם הטנק. יהיה מה שיהיה. חדרנו לתוך השטח, וכמו שהתרוממנו נפתחה עלינו אש צפופה של בזוקות מכיוון התעלות, שבין המוצב של חאן ארינבה ותל צחי. מכיוון תל צחי ראיתי שני פצועים מנפנפים לי ביד. אחד ששכב בוואדי הדאיג אותי יותר, כי ראיתי אותו שוכב ולא יכול לזוז. את זה מימין ראיתי קם על הרגליים. אז הבנתי שאיכשהו הוא יכול לזחול ולהתקרב, לכן רצתי קודם לזה ששכב בוואדי.
כשהתקרבתי אליו התגלגלתי מהצריח כדי להעלות אותו. התותחן שלי הרים את הראש, כדי לצאת אחרַי ולעזור לי, וקיבל פגיעה של בזוקה במקלע. רסיס מהמקלע חתך לו חתך בפנים. הוא נפל לתוך הטנק או שהתגלגל החוצה, ואחר כך הרמנו אותו. אני לא זוכר. על כל פנים העמסנו את הפצוע הזה. כמובן שאש לא השבנו, כי כולנו היינו עסוקים בהעמסת הפצוע. הטען–קשר, אמוץ, קפץ ועזר לי גם. התחלנו לנוע אחורה. הנהג, לפי אינטואיציה, אני לא יודע עד היום איך, חש את זה, ואף אחד לא נתן לו את הפקודה, כמו שהעמסנו את הפצוע, התחיל לנוע אחורה.
ניגשנו לפצוע השני, העמסנו גם אותו תחת אש צפופה מאוד של בזוקות וחי"ר. החזקתי את שני הפצועים על הסיפון. התותחן שהיה בתוך הצריח איבד את ההכרה ונפל כנראה פנימה. הצריח פתאום התחיל להסתובב. תוך כדי תנועה אחורה תפס את אחד הפצועים והתחיל למשוך אותו. אמוץ הטען–קשר קפץ פנימה והזיז אותו, ואז העסק נפתר. נענו ברברס עד הכביש, אבל נענו לכיוון יותר מזרחה.
“על הכביש פגשנו את רן שריג. זה היה מתחת למוצב סוויר, אבל לא היה ברור לי אם הוא יורה או לא יורה. ביקשתי מרן שייקח איתו את שלושת הפצועים, ואני רוצה להיכנס מחדש לשטח שבו הייתי, עם הספק, שאולי קיים מישהו מ–19 טנקים שהיו לי. 17 נפגעו. השניים שלא נפגעו, אחד היה בבור, ואחד נסע לאחור. היה לי קשר עם הסמג"ד וייסר, ועם הנגמ"שים, ועם הפלוגה והנגמ"ש של עופר. הצטרפו ארבעה נגמ"שים. את הפצועים מסרתי לשריג ונתתי להם הוראה, ‘תיכנסו מאחורַי'. התחיל להחשיך. היה שם שדה מוקשים. אמרתי להם לנסוע אחרי. מקסימום אני אעלה על מוקש. לא לקח הרבה זמן ונגמ"ש של אסי עלה על מוקש. האנשים קפצו. לא קרה שום דבר. פקדתי ששני נגמ"שים יתחברו וימשיכו על ה'קולי' שלי.
“הדחיפות לגבי החושך שהולך לתפוס אותנו הייתה כזאת, שלקחנו על עצמנו את הסיכון. רציתי להגיע לאזור של הטנקים האלה מחדש. הייתי בספק שאולי יש כאן עוד אנשים חיים. הורדנו חוליה רגלית, ואז הם פתחו באש נק"ל, ונדמה לי שאז צבי נפצע ופינינו אותו. נפצע עוד אחד על הנגמ"ש, ואז כשהיינו בטווח 400 מטר מהכביש, הטנק שלי קיבל פגיעה של בזוקה.
מהרגע הזה אני לא זוכר הרבה. אני זוכר שצעקו לי בקשר. אמרתי שקשה לי לענות. זה היה הדף חזק מאוד, ואני הייתי די מטושטש. כשקצת התעוררתי ראיתי שהצוות שלי יורה. הרמתי את הראש וראיתי את הנגמ"שים נעים אחורה. נתתי לנהג לסובב את הטנק, וכמו שהוא התחיל לנוע, עלינו על מוקש. הראש שלי היה בחוץ. קיבלתי הדף נוסף מהמוקש, ומאז אני לא זוכר הרבה. אני זוכר שבשלב הראשון לא ראיתי כלום. גיששתי ומצאתי את המפה, הכנסתי אותה לתוך הפה ולמעשה מרגע זה, אני לא זוכר כלום".
התאימו את ההיסטוריה
הסמג"ד אריה שמחוני (וייסר): “שני הטנקים הבוערים היו שני קילומטר מהכביש. מצאו שם פצוע. ניסו לטפל בו, ואז אמרתי להם שילכו לטנק הנוסף. נורתה עליהם אש נק"ל ואחד הלוחמים נפגע בבטן. הורדתי עוד כמה מהנגמ"ש, בפיקוד שוקי. הוא עשה את זה בצורה יותר מוצלחת. לקח איתו את הפצוע. בינתיים שלושה לוחמים הוציאו מהטנק עוד פצוע. התברר שהוא נפצע פצעי מוות".
רס"ן גלי טבנקין, מ"פ פלוגה ב': “הבעיה שרן שריג לא ענה בקשר. הוא היה די מוכה ולא היה הכי עדכני. אנחנו רדפנו אחריו. בסוף עמדנו, והחבר'ה שאלו אותי: מה אנחנו עושים פה? אמרתי: אני לא יודע. בכל המקומות יורים. אני לא יודע, אין לנו מקום יותר טוב להיות בו, בינתיים נעמוד פה. ובאמת אולי זה היה טוב, כי עובדה שעמדנו ולא קרה כלום. אבל האמת שלא ידענו לאן כן ללכת. בסוף וייסר קרא לי".
בטקס הזיכרון לחללי הגדוד, אחרי 20 שנה, אמר חנני: “ממורשת הקרב הלאומית של מלחמת יום הכיפורים נגרע חלקו של גדס"ר 134, אשר לחם בחזית ההתרחשויות, בשלבים הקריטיים של המלחמה. לא פעם בביקורינו אצל משפחות שכולות ובשיח עם לוחמי הגדוד, נדרשנו לגבי מזעור חלקנו. אודה על האמת, לא הייתי שלם עם תהליך התאמת ההיסטוריה לצורכי בעלי עניין.
כאשר האירועים, בעיקר מסופרים, ולא נחקרים. אינני יכול לנתק את הזיקה בין חקירת האירועים, לצורך הפקת לקחים וגיבוש מורשת הקרב. למיטב הכרתי, צה"ל לא השכיל לממש באמינות ראויה שני מרכיבים אלו ובעלי כישורי הסיפור המיטיבים ‘יצרו' את מורשת הקרב המוסדית וגם היוו מקור להוצאת לקחים מעוותת. ספרים וסרטים שהופקו הינם מורשת קרב לכל דבר ועניין, אך הם החוויה האישית ו/או הקבוצתית, ואסור שישמשו כמורשת הקרב המוסדית, תוך קיפוח העמיתים".