"בחירום אנחנו שמים את הרגשות ונלחמים. אנחנו צריכים להיות משימתיים ולנצח. אבל כדי שנוכל לעשות את זה לאורך זמן, אסור לנו לתת לזה להשתלט עלינו. אנחנו לא בנויים להכיל את חוויות הקרב והאובדן בלי לעבד אותן בינינו. מצטברים אצלנו הרבה רגשות של זעם, תסכול ואשמה". כך מתאר סרן (מיל') ירון אדל (33), מ"פ בגדוד 931 של הנח"ל, את הסיבה שהובילה אותו להקים ולנהל את עמותת רסיסים. מדובר בגרעין של כ־50 מתנדבים, שקיבצו הוא ורעייתו הדס במהלך ארבע השנים האחרונות, במטרה לעבד יחד את השפעת חוויות הקרב והאובדן על חייהם.

בחטיבה של אדל לחם גם רס"ן (מיל') שלומי אסקירה, בוגר סיירת הנח"ל בן 33, שהגיע לתפקיד מ"פ בטרם השתחרר מקבע. כמו ירון, הוא נלחם במלחמת לבנון השנייה ופעיל בעמותה. "המפגשים לא רק שלא פוגעים בחוסן שלנו כצבא וכחברה, הם מחזקים אותנו".

מפגשי העמותה מעניקים במה לחוויית הקרב ולהתמודדות עם החיים שאחרי. גם הערב, עם הישמע הצפירה ב־20:00, יתכנסו בשני מוקדים שתי קבוצות של משפחת השכול המורחבת, בבית הנסן בירושלים ובמרכז מזא"ה 9 בתל אביב.

ליאור רז בכנס של העמותה. למפגש הראשון הגיעו כ-1000 איש. צילום: יעקב שרתליאור רז בכנס של העמותה. למפגש הראשון הגיעו כ-1000 איש. צילום: יעקב שרת

"אחרי שהשתחררתי מקבע, מצאתי את עצמי מתמודד עם חוויות מורכבות מאוד", מספר אדל. "התגייסתי בשיא האינתיפאדה השנייה, חוויתי על בשרי שני אירועים חבלניים והשיא היה בלבנון השנייה, שם הייתי סמ"פ, כשהמ"פ שלי נפגע ותוך כדי קרב לקחתי פיקוד. התמודדתי עם 30 חיילים פצועים תחת אש ועם שלד פיקודי שנמחק, וכל זה תוך כדי קרב, ששיאו היה ברגע שבו חטפנו פצמ"ר לבית שבו שהינו. פיצוץ אדיר, חול, אבק ואבנים נכנסים לי לעיניים, לפה ולאף. הבנתי שאני שלם, אבל מימיני שכב מ"מ בפלוגה שנאנק מכאבים וראיתי חור כניסה של רסיס ברגלו. היה מלא דם בכל מקום, אנשים צעקו, ואני ניהלתי את האירוע בניסיון לייצב את הסיטואציה תחת אש".

"הרבה שנים שתקתי", אומר אדל. "לא רציתי לדבר. הרבה מערכות יחסים שלי, עם המשפחה, קולגות וחברים היו על הקצה. הייתי קצר רוח, עם לא מעט התקפי זעם, והכל כדי להישאר בשליטה". ב־2013, בעקבות תמונת קרב שקיבל מחבר, משהו השתנה. אדל פרסם פוסט בפייסבוק וביקש מלוחמים נוספים לשלוח אליו תמונות. הפוסט הפך ויראלי ולימד את אדל על הצורך של לוחמים לשתף. בעקבותיו הקים אדל אתר אינטרנט ובהמשך את עמותת רסיסים. "כל הצוות השתתף בסדנה, שבה הבנתי כי כל מי שהיה איתי בסיטואציה הוא בודד כמוני".

שלומי אסקירה. "המפגשים מחזקים את החברה שלנו". צילום: עמותת רסיסיםשלומי אסקירה. "המפגשים מחזקים את החברה שלנו". צילום: עמותת רסיסים

אסקירה, חברו של אדל, שלחם בקרב הסלוקי, אחד הקרבות הקשים במלחמת לבנון השנייה, שבו איבד צה"ל 33 לוחמים, מספר: "הובלתי את אחד הכוחות שחצו את הוואדי כמ"מ ומצאתי עצמי בהיתקלות. אש תופת. אני מסתכל בעיני החיילים שלי ומתחיל לצעוק פקודות ולהסתער על המחבלים. חילצנו הרוגים תחת אש, הייתי ספוג דם, אבל זה משהו שתוך כדי קרב אין לך אפשרות לעבד. כשהשתחררתי, הגיע השבר. אחרי כמה שנים אמא שלי אמרה לי 'חזרת מהמלחמה שפוף, איבדת את הברק בעיניים, נעשית קצר בדברים, חסר אמונה בעתיד וזה גורם לנו למועקה גדולה'. לא צריך להיות פוסט־טראומטי או נכה גוף כדי להבין שחוויות כאלה משפיעות על הנפש".

למפגשים הראשונים הגיעו מייסדי העמותה בחשש רב שלא יגיעו מספיק אנשים. אבל אולם של 500 מושבים שהזמינו במחשבה שיגיעו רק כ־200 היה צר מלהכיל את המפגש הראשון, שאליו הגיעו כאלף איש, בהם לוחמים, משפחות של הלומי קרב, חברות שכולות וגם הורים ואחים שכולים. מאז מתנהלים המפגשים בתל אביב ובירושלים. אנשי העמותה מתכוונים להרחיב את הפעילות גם לצפון ולדרום.