המדריך של חבורת בני הנוער היהודים שהגיעה מלוס אנג'לס התלהב מהתגלית. הוא בדיוק בא להסביר לצעירים על הקרב ההרואי בתל פאחר לפני 50 שנה ומצא את ארבעת הלוחמים יושבים במקום. שאל אם מישהו מהווטרנים מוכן להגיד כמה מילים לטובת ההסברה והציונות.

דני ביזר התנדב. זו לא פעם ראשונה שהוא עומד מול קבוצה ומספר על מה שקרה במלחמת ששת הימים. רק שמילותיו, על רקע הדממה בתל הצופה על עמק החולה, לא היו יכולות לתאר לצעירים את הזוועה שעבר.

ב–9 ביוני 1967 דני שכב בתעלת המוצב הסורי, פצוע קשה מפגיעת רסיסי רימון, מוכן לרגע שבו יגיעו אליו חיילי האויב ויירו בו למוות. הוא שרד בדרך נס, אבל 34 לוחמים איבדו את חייהם על התל בארבע שעות של קרב. מערכה שהפכה לסיפור מופת בתולדות צה"ל, חלון ראווה לאחווה ולהקרבה: 21 לוחמים זכו לצל"שים על חלקם בלחימה הקשה.

“לפעמים אני מנסה להבין מה מצופה ממני כשמבקשים שאדבר בפני טירונים של גולני", אמר ביזר אחרי שסיים את חלקו מול המבקרים מאמריקה. "לא אומרים לי במפורש, אבל ברור שרוצים שאספר על הגבורה, שאומר לחיילים שאם ייקלעו למצב דומה הם צריכים להקריב את עצמם. ולא נוח לי לעשות שטיפת מוח לבחור בן 18. הרי ברגע הכניסה למעגל הלוחמים אתה מחויב לחברים, למסגרת. כמו רובוט שבכל סיטואציה יודע מה מצפים ממנו ולא משנה המחיר שישלם, או שהמשפחה תשלם. ששת הימים הייתה מלחמה מוצדקת, אבל היה לה מחיר. עכשיו ישבנו במעלה התל ארבעה לוחמים שחזרו מהתופת, אבל ברקע יש עוד מאה שסובלים כל חייהם מבעיות פיזיות ונפשיות, ועליהם לא שומעים".




מכסה של ביוב

במשך שנים תיק תל פאחר היה סגור אצל ביזר עמוק בתוך הבוידעם. הוא הדחיק את מה שעבר, עד שחבר ביקש שיעזור לו בהכנת הרצאה. השניים נפגשו, נסעו לתל ואז בלי שרצה הברז נפתח.

במהלך חיפושיו פגש ביזר את העיתונאי שלמה מן, שהיה בכיתה א' כשפרץ הקרב. כגולנצ'יק לשעבר, משהו בסיפור הלא פתור משך אותו להתחקות אחרי הלחימה שהייתה ברמת הגולן. “זה התחיל כשיגעון קטן והתפתח עם הזמן", מספר מן, “עד לסוג של אובססיה. דיברתי עם לוחמים, רובם שתקו כל השנים, ופתאום מצאו כתובת לפרוק משא כבד שישב עליהם. נפתח שסתום".




הקרב בתל פאחר. צילום: רוני שיצר, רפרודוקציההקרב בתל פאחר. צילום: רוני שיצר, רפרודוקציה





מן פתח בלוג בשם “נעמוש" על הרמה הסורית במלחמת ששת הימים. לא מזמן השיק את ספרו “תל התעלות" על הקרב בתל פאחר, שעליו עבד במשך מספר שנים. הוא אסף עדויות מהלוחמים והכין רשומון מפורט של הקרב. אחד מאלה שפגש היה צבי אייזנברג, מהנדס מרמת אביב, לפני 50 שנה מ"כ צעיר בגולני.

“כשדני ושלמה הגיעו לתחקר אותי, הם למעשה הרימו מכסה של ביוב", אייזנברג אומר. “עכשיו אני צריך להתמודד עם מה שהיה, כבר לא יכול להתעלם. תבין, זה קרה לפני 50 שנה, אתה היום אדם אחר לגמרי, אבל כנראה זה עשה משהו שאי אפשר למחוק".

תל פאחר היה קרב בסדר גודל של גבעת התחמושת, אבל איכשהו די נשכח מאחור בספרי ההיסטוריה. בכל זאת, גבעת התחמושת נמצאת בירושלים הבירה, והכובשים שלה היו הצנחנים עטורי התהילה. תל פאחר הוא חור אי־שם ליד קיבוץ שניר, והקרב הקשה נרשם תחת חטיבת גולני, שבשנות ה–60 הייתה יחידה שלא רצו להתגייס אליה. מי שבכל זאת נקלט היו צעירי הפריפריה, גיוס מאי הקשה, ופליטים מחילות אחרים שבכו על מר גורלם. לא סתם דבק בהם הכינוי “גולני–חורני".

“הגעתי אחרי שלא התקבלתי לקורס טיס", מספר ביזר. “הסיעו אותנו מהבקו"ם במשאיות ושחררו את הברזנטים כדי שלא נדע לאן לוקחים אותנו. היו אנשים שהתאבדו, או איימו בהתאבדות. הרוב לא רצה להיות שם".

חטיבת גולני הרגישה רע במלחמת ששת הימים. חיל האוויר כתש את היריב תוך שעות, הצנחנים הגיעו לכותל המערבי, ואילו היא לא עשתה דבר ברמת הגולן. “היינו כאן כמעט חודש בתוך החורשות, חפרנו כל יום שוחות ואין מלחמה", מספר איזי גרנות, בן מחזור של אייזנברג, שאז כולם הכירו אותו בשם יצחק חמווי. “כולם נלחמים ואנחנו אמרנו שנשים אתי חפירה בהצלב בתג היחידה, מתחת לעץ של גולני. חיל חפרים. לא ידענו מה הפירוש של מלחמה. זו הייתה הפעם הראשונה שממש ששתי אלי קרב".

התסכול של הלוחמים גבר כשבלילה שבין 8 ל–9 ביוני ממשלת סוריה החליטה שהיא מוכנה לקבל את תנאי הפסקת האש. בבוקר אפילו הגיעו ידיעות על נסיגת הכוחות הסוריים. דווקא אז התקשר שר הביטחון משה דיין למפקד פיקוד הצפון דוד אלעזר והורה לפתוח במתקפה.

חטיבת גולני ישבה אז בהמתנה בחורשת טל. הוטלה עליה המשימה להשתלט על קו מוצבים סורי בצפון רמת הגולן ששלט ותצפת על עמק החולה. גדוד 12, בפיקודו של משה “מוסא" קליין, התבקש לכבוש את המוצב בתל פאחר, בסיוע מסיבי של כוח שריון מחטיבה 8. “רצו לקבוע עובדות לפני שהפסקת האש תיכנס לתוקף", הסביר ביזר. “הייתה חשיבות למקורות הירדן שמתחתינו. הסורים ניסו להטות את הבניאס, והיה צריך לתפוס את השטח".

גרנות זוכר צעקת “יש!" אדירה שיצאה מפי הלוחמים כשהבינו שהמלחמה לא הסתיימה ותהיה להם הזכות להשתתף בקרב. הם רבו על מקום בזחל"מים כשנאמר שיש יותר מדי לוחמים ופחות מדי משוריינים. “היה חייל צעיר שכשאמרתי לו לרדת מהזחל"ם הוא נשכב על הרצפה ובכה", מספר ביזר. “דוד שירזי, שנהרג באותו יום וקיבל לאחר מותו את עיטור הגבורה, הודיע שיזרוק את עצמו מתחת לזחל"ם אם לא ייצא לקרב".




חשבון פתוח

ישראל הוברמן שימש כמש"ק חבלה בגדוד. הוא היה עם אנשי הצוות בחורשה ליד מושב שדה אליעזר. “היה לנו חשבון פתוח עם הסורים. המארבים, ההפגזות על קיבוצים", הוא נזכר. “התושבים שאלו אותנו מתי זה ייגמר. ואז בשבע וחצי בבוקר פתאום המ"מ שלנו צרח 'יש מלחמה'. עלינו לרכב, היינו צריכים להגיע לחורשת טל, שם חנתה פלוגת השריון שאליה היינו אמורים להתלוות. חששנו שנפסיד בקרב. צרחנו על הנהג 'סע' והוא על 100 קמ"ש. מגיעים לחורשת טל, נכנסים בסערה, קופצים על מ"פ השריון של יחידת המילואים וצועקים 'מלחמה'. כל החבר'ה מסביב אוכלים באדישות ארוחת בוקר, ואז הופיע משפט שחרות בזיכרוני. המ"פ אמר: 'קינדרלעך, שבו, תאכלו, אל תדאגו, יהיה לכם היום גם זמן להילחם'".

לא עברו דקות רבות, והזחל"מים החלו לעזוב את המתחם בדרך אל התל, רק שאז התגלתה תחילתה של הזוועה: זחל"ם שרוף ולידו שתי גופות. “כל מי שעבר שם החליף דיסקט. ככה נראית מלחמה, אוי ואבוי", אומר הוברמן. “אצלנו בזחל"ם השתררה דממה, וכל אחד התכנס בתוך עצמו. כנער הייתי מעורב בתאונה קטלנית, אצל אבי בחנות התפוצץ עלי משהו בפרצוף. הבנתי שמלאך המוות מתרחק, אבל צופה עלי, והמלאך גבריאל שומר. איך שיצאנו, טנק ישראלי ירה לעבר המוצב הסורי בתל עזזיאת. ראיתי פגיעה ישירה ואמרתי שבטח גמר עליהם. כשהתפזר העשן הבחנתי שכלום, מקסימום קילף את הטיח. סיננתי לעצמי: 'ישראל, אם פגז של טנק לא עשה כלום, אז מה אתה עם העוזי מסוגל?'".

הוברמן, כאמור, היה מש"ק חבלה, והזחל"ם שבו נסע היה מלא בחומרי נפץ ולבנות חבלה. ובנוסף, מכל הדלק היה מלא כי רק עכשיו הם יצאו לדרך.

“ספגנו פגיעה ישירה", הוברמן נזכר בטראומה האישית. “פגז חדר והרג שלושה במכה. את משה דרימר, שישב ליד המקלע, הוא פצע. למזלי, ניגשתי רגע לפני לחלק האחורי כדי לירות מרגמה. אם הייתי נשאר במקום, לא היית מדבר איתי כעת. כל מי שישב בחלק השמאלי לא נפגע וקפץ החוצה. אני זוכר שירדתי, התרחקתי שלושה מטרים ונשכבתי. דרימר נשאר בזחל"ם, המשיך לירות, חיפה על החבר'ה. תוך כדי כך התחילו לו כאבים חזקים והוא צעק: 'הצילו, אמא'. אמרתי: 'נלך לעזור לו'. פתחתי את הדלת והוא מלא דם. המקלע זז והבחור תקוע, אי אפשר להוציא אותו. אני מנסה ולא הולך, ואז פצצת מרגמה סורית פגעה במכל הדלק".

ישראל לא חוסך בפרטים: “הבנזין, כמו מזרקה, נשפך עלי, ואני עומד למטה. למזלי הייתה לי קסדה. זה שרף אותי בעיקר ברגליים וכמובן פגע בדרימר. הרגשתי שאני נגמר, נתתי משיכה אחרונה רצינית והוא לא יצא. ברחתי. התחלתי לרוץ, כולי אש. הרוח הפכה אותי ללפיד בגובה של כמה מטרים טובים. לא הייתי בפוקוס, אז עצרו אותי, גלגלו על החול וכיבו עם מים. לימים הבנתי שמים הם לא הכי טובים לכוויות. התחלתי ללכת על תוואי ההטיה, שרוף לגמרי, כמעט בלי מכנסיים, ומכל זחל"ם שעבר ביקשתי מים. הרגשתי צמא מטורף".

הוברמן נכווה ב־40% מגופו. יותר מאוחר קיבל את צל"ש הרמטכ"ל, שהומר לעיטור העוז, על ניסיון החילוץ. דרימר, שנהרג, קיבל את עיטור הגבורה על המשך הלחימה, למרות מצבו. ישראל אומנם המשיך בחייו, אבל האירוע בתל פאחר לא עוזב אותו. ביום הזיכרון האחרון הוזמן ביחד עם אבי דרימר, אחיו של משה, לתוכנית הבוקר של “קשת".

“ישבנו שם בחוץ, באווירה נינוחה והתפתחה שיחה מעניינת על השפה העברית", הוברמן חייך. “אמרתי לאחיו שאני ניצלתי, אבל משה דרימר נצלה. הסתכלתי לראות מה תהיה תגובתו, די חששתי, אבל אז הוא אמר: 'יש גוף ויש גופה, מה ההבדל? כל מה שעם האות ה' בסוף אדוני לוקח'. כל פעם שהיו שואלים אותי על האירוע, הייתי עונה שבטח כל אחד אחר היה עושה כמוני. את התשובה הכי יפה קיבלתי משלמה מן, שכתב את הספר. הוא אמר: 'לא היית בודד ליד הזחל"ם, היו אחרים, אבל אף אחד לא ניגש חוץ ממך'. אני חושב שאלה שקיבלו צל"ש עשו משהו מעבר למה שמצופה. אני זוכר שכילד עמדתי עם עוד ילדה על גג בית הספר וביום הזיכרון הקראנו את 'מגש הכסף' של אלתרמן. בחיים לא חשבתי שאהיה מגש הכסף של רמת הגולן. אני מרגיש ככה. אם הרמה לא הייתה בידינו, אני לא יודע איפה הסורים היו היום".

ביזר טוען שהייתה מטרה במתן הצל"שים הרבים ללוחמים בתל פאחר. “בכלל לא תחקרו את הקרב ועדיין נתנו צל"שים", הוא טוען. “אמרו 'בואו נחלק מהר'. אני אומר דברים חריפים, אבל רצו לסגור את הסיפור כי היה ברור לכל אחד שקרה אסון. 34 הרוגים. כמה שזה היה מוצב קשה לכיבוש, זה לא היה צריך לקרות".




מוצב תל פאחר, 1973. צילום: גבי ניסים, לע"ממוצב תל פאחר, 1973. צילום: גבי ניסים, לע"מ






ההסתבכות הגדולה

כמו שאמר הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, משה (בוגי) יעלון: "במקום שבו צריך לתת צל"שים, צריך לבדוק את נוהל הקרב". קרב תל פאחר הסתבך. על פי התכנון, לשריון היה משקל רב בריכוך המוצב הסורי. ואז גדוד 12 יגיע לתל ממזרח, פלוגה אחת תשתלט על החלק הדרומי, פלוגה אחרת על הצפוני, וכך ייכבש היעד. בפועל השריון נקלע לקרב גבורה משלו, והמג"ד קליין שינה את התוכנית: במקום מזרחה, חתך צפונה. "זו בעצם נקודת ההכרעה", אומר ביזר. "מידיעות המודיעין שהגיעו בבוקר היה ידוע שמתחת לתל זה אזור השמדה שהצבא הסורי הכין ורצה שניכנס אליו".

אי אפשר לדעת למה המג"ד קליין קיבל את אותה החלטה. הוא נהרג על התל. למעשה כל שדרת הפיקוד נפצעה או סיימה את חייה מהאש שנורתה מכל עבר. “אתה בתוך ארגז אש", מספר גרנות. “יורים עליך מרגמות, תול"רים, פה עמד טנק. היה נתק עצום בין הכוחות. לא ראיתי את הגדוד אלא רק זחל"מים שעלו באש. זה יכול היה להיות אחרת - חשיבה נוספת של מפקדים וקבוצת פקודות תוך כדי קרב. אבל צריך לזכור שאלה מונחים של מעבדה. הייתה כאן אש תופת".

באין תוכנית קרב, זו הייתה שעת המבחן של המפקדים הזוטרים. מ"כים, מ"מים צעירים. “סולוביץ' הסמ"פ אסף אותנו וצעק: 'יש זחל"ם, תעלו כולם, אתה מ"כ תשב פה'", מספר אייזנברג. “היה סיפור מאוד אידיוטי עם הנהג. הוא כנראה ברח. הלכו לחפש אותו ואז מישהו אמר: 'אני יודע לנהוג, אבל אין לי רישיון'. צעקו לו 'תתחיל לנסוע'. ישבתי לידו וכל הזמן דפקו הכדורים על דופן הברזל של הדלת. לא היה ניהול קרב בכלל. כל אחד לקח קבוצה ונכנס למלחמה. קרב מפורק לחלוטין. שום סינכרוניזציה. לא הכרתי אפילו את השם תל פאחר".

אייזנברג עצר לשנייה, נראה שקצת קשה לו. “לא יודע אם סיפרתי לכם", אמר לבסוף לחבריו, “כשעצרנו בכניסה לתל שכב קצין פצוע ושלחו אותי לטפל בו. הוא חטף כדור בראש. כשסובבתי אותו המוח נשפך לי על הידיים. אני לא חובש, אבל עשיתי בדיוק מה שלימדו אותנו. חבשתי בן אדם מת. זו טראומה שליוותה אותי הרבה בחלומות. התחושה הזו שאתה מרים ראש והמוח נשפך. נורא".

זה היה הקרב של חיילי גולני הפשוטים. פה על התל דוד שירזי ויעקב חודרה נשכבו על הגדר בזמן שחבריהם דרכו ועברו עליהם, מה שהוליד את המושג שמלווה לוחמים עד היום. פה יצחק חמווי נלחם לבד במשך שעה וחצי בתעלות נגד חיילים סורים. בזמן שהיינו בתל הוא הדגים וסיפר איך ירה וחילץ פצועים, לא סתם חבריו מכנים אותו היום "רמבו".

“חייתי כל השנים עם האמת והזיכרונות שלי", מספר גרנות, אז חמווי. “כשהתחילו התחקירים, בא אלי שלמה מן עם איזו תמיהה מצד כמה מהמפקדים שאמרו 'רגע, אתה עשית את כל זה?'. הופתעתי בכלל מהשאלה, אבל לפני חודש יצר איתי קשר גיסו של המג"ד מוסא קליין. מסתבר שהוא ראיין אותי שלושה שבועות אחרי המלחמה ובתחקיר שלו אמרתי אחד לאחד את הדברים שאני אומר היום. לא חשבתי שאני מיוחד".

איפה נמצא החשש ממוות בזמן הקרב?
“אתה רץ מול הכדורים ומאמין שלך זה לא יקרה. נפל לידי פגז מרגמה שהעיף אותי קיבינימט. קמתי והמשכתי לרוץ. מטומטם. נפל פה פצוע בין שתי תעלות וירו עלי אש. היה לי ברור שאני לא משאיר אותו. כמו במשחק וידיאו, ירו עלינו ואני הולך וגורר אותו, והכדורים הנותבים עוברים מעלי. אחד פגע בסלע משמאלי ועוד אחד פגע ליד. כמו בסרטים. כאילו הייתה כיפת ברזל שהגנה עלינו".

הפכת לאיש מאמין?
“לא יודע למה, אבל לא. אף על פי שאמרתי 'שמע ישראל' לפני שהרגתי את הסורי הראשון שלי. אולי זה עזר. עמדתי מולו במרחק של ארבעה מטרים. אני רואה אותו מזיע ומפויח וכנראה שגם אני נראיתי ככה. הוא הסתכל עלי, הסתכלתי עליו. לא יכולתי להרוג אותו, אז אמרתי 'שמע ישראל', הרמתי את העוזי וזו פעם ראשונה שהרגשתי כאילו שאני יולד את הכדור. טאח, נכנס בו. ההרוג השני כבר הלך בקלות".

ביזר שמע את הסיפור והקושי בירי באויב נשמע לו מוכר. באותו יום ארור הוא נקלע לאחת התעלות, ראה מולו חייל סורי ולא ירה. ההיסוס עלה לו בפציעה קשה מרימון שאותו לוחם זרק. “בדיעבד אני מצטער שלא יריתי", הוא אומר. “אפשר להסתכל עלי כנמושה, אפשר להצדיק, הרי אתה לא רגיל להרוג אנשים. בצבא הבריטי כן היו מרגילים. הכניסו לשקים חתולים או תרנגולות והיית צריך לדקור בכידון. או שזה מחשל או שהופך אותך לטומטום מוחלט. לא הכרתי את הפטנט של 'שמע ישראל'. לא הייתי מסוגל להרוג אותו, ויכולתי. למה? לא יודע".

דני ואיזי זוכרים היטב את פרטי הקרב. אצל אייזנברג יש חורים בסיפור, כאילו מחק את הרגעים הקשים. כאשר מן וביזר באו לתחקר אותו, הם שאלו אם הוא מכיר את השם יאיר ישי. לאייזנברג זה אפילו לא צלצל מוכר. מתברר שאברהם סולוביץ', מפקד הכוח, השאיר את שניהם ברתק מאחור בזמן שהוא ויתר החיילים הסתערו על הסורים. אף אחד לא חזר מאותה מתקפה.

"שלמה סיפר שאותו יאיר היה איתי לאורך כל הקרב והוא מחפש אותי כבר 40 שנה", שחזר אייזנברג. “הוא טלפן אליו ונתן לי לשוחח איתו. אחרי ההלם הראשוני אמרתי שכשאתאושש אחזור אליו. לקח לי שבוע. טלפנתי ואמרתי שאשמח להיפגש. הוא גר במושב בית שערים. ישבנו במשך ארבע שעות ודיברנו, והוא שחזר לי בעל פה. אמר לי בסוף: 'אם אתה רוצה, נעלה ביחד לתל'. עלינו והוא הוסיף לי את הרצף שהיה חסר. בכנות, הזיכרון לא חזר אלי".

איך אתה מסביר את זה?
“בשלב מסוים, בתעלות, איבדתי גם את יאיר. נשארתי לבד בלב המוצב, ותחושת האימה מחקה את הקטע לחלוטין. יש לי פריים פה, פריים שם. ההתגוננות היא כנראה בכל מיני דרכים. לקטע של התעלות אני קורא החור השחור".




האתוס והביקורת

בשעה 18:22 יצאה ההודעה שתל פאחר בידינו. 34 הרוגים לכוחות צה"ל, 50 לסורים, שהשאירו גם 19 שבויים. “המח"ט הגיע כשירד הערב", נזכר אייזנברג. "אמר שלא היינו צריכים לקחת שבויים. הפרשנות שלי לדבריו הייתה שהקרב היה כל כך קשה, נהרגו בו המון אנשים, אז להתעסק עם שבויים? זה נשאר לי בראש - קבוצת השבויים שישבה עם ידיים קשורות מאחור, הסתכלה עלינו ואמרה 'ילדים'. כשיצאנו מהתעלות והיריות פסקו, הלכתי הצדה והקאתי את נשמתי. כנראה שזה היה אקט של שחרור. אחרי הקרב ראיתי איך כולם על הפנים וחשבתי על מלחמת השחרור. הפלמ"ח שנלחם קרב אחרי קרב ועבר מחזית לחזית, או הצבא האדום שנלחם שנים במלחמת העולם השנייה. הטראומה שלנו היא בסך הכל קרב של כמה שעות".




הקרב בתל פאחר. צילום: אתר ההנצחההקרב בתל פאחר. צילום: אתר ההנצחה





ביזר והוברמן פונו לבית החולים בסיום הלחימה. ישנה תמונה של שר הביטחון דיין מבקר את הוברמן בעת שהיה מאושפז. ביזר חשב בזמן ששכב במחלקה שמדובר דווקא בהצלחה. “כל פעם כשגיליתי שחייל ששוכב לידי הוא מהגדוד, וגם ההוא ששוכב שם, אמרתי לעצמי: 'אנחנו יותר גיבורים, יש לנו יותר פצועים'. אתה מנסה לשכנע את עצמך שהיית בסדר", הוא צוחק.

היום ביזר חושב אחרת. בספר של מן הוא פרק לא מעט ביקורת על ניהול הקרב וספג ריקושטים מחבריו ללחימה. “הם קראו קטעים שהיו רלוונטיים לגביהם והחזירו עם הערות, מה פתאום מעלים ביקורת? יש פרק של ניתוח טקטי. כתבתי שברור שהיו שגיאות ואת זה לא אהבו, בעיקר הקצינים היותר בכירים. אנשים נהרגו אז עכשיו רק נשבח ונהלל?".

גרנות חושב בדיוק ההפך: “אסור לנו להרוס את האתוס. אנשים נלחמו בגבורה כאשר כל שדרת הפיקוד נהרגה או נפצעה. אין אח ורע לזה בשום קרב בתולדות מדינת ישראל. הסתערו כאן, כבשו, ומכאן העוצמה".

יש לוחמים, גם לא מגדוד 12 של גולני, שעדיין נוסעים כמה פעמים בשנה לתל פאחר כדי לתת כבוד ולהיזכר בנופלים. אחד מהם הוא עיתונאי הספורט אשר גולדברג, שהיה חייל בגדוד 51 של החטיבה ולקח חלק בכיבוש הרמה.

גולדברג פרסם בעבר סיפור על חברו מגדוד 12 יגאל כהנא, שהיה שוער בקבוצת הכדורגל של הפועל עכו. באותו יום, לפני שיצאו לקרב, כהנא עלה לזחל"ם, לא לפני שנופף לו עם הנשק וזרק משפט שאשר לא קלט. כהנא נהרג על התל.

“כמו שהכדורגל של היום לא דומה לכדורגל לפני 50 שנה, גם הקרבות לא דומים", גולדברג אומר. “היינו ילדים בני 19 שנלחמו צבא בצבא, לא כמו היום עם כל הסיוע של הטכנולוגיה. מה היה לנו? ררנ"ט, מקלעון ובאותה מחלקה מרוקאים ואשכנזים שאכלו מאותו מסטינג. היו לי הרבה חברים שלא חזרו מאותו קרב".

לפני כחודש נערך טקס השקת ספרו של מן, שאליו הוזמנו הלוחמים. היו שם אנשים שלא ראו זה את זה עשרות שנים. כאלה שרק לאחרונה התל חזר אליהם בלי שכלל ביקשו.

“יש לוחמים שבכלל לא הכירו את הקרב", מספר מן. “הם ידעו רק מה עשו באותו יום, אבל זו הייתה לחימה מורכבת ומסובכת עם המון כוחות. אחרי התחקיר, אני ממש מרגיש שנלחמתי בתל פאחר, אף על פי שהייתי ב–67' בסוף כיתה א'. יש לי סוג של הלם קרב. לא הלם של לוחמים שראו את חבריהם נהרגים לידם, אבל ממש נכנסתי לזה".

ביזר אומר שדי, אחרי התחקיר המעמיק הוא מעוניין להחזיר את תל פאחר לבוידעם. רק שעדיין כואב לו שהיה מי שהתאמץ להלל את הקרב וראה רק את חצי הכוס המלאה. “היה אז ניצחון גדול של כל המדינה", הוא אומר. “תחשוב שמפקד פיקוד הצפון דוד אלעזר, התחרה עם ישעיהו גביש ועוזי נרקיס מי גיבור יותר גדול, אז למה לעשות רעש? אולי יכעסו עלי, אבל מלחמת ששת הימים היא נס. הצבא שלנו לא היה מקצועי. אני מקווה שהקצינים היום הם ברמת מקצוענות אחרת. לא 'דני קופץ מפה לשם' ובזה נגמר הסיפור. אם המג"ד נפגע, לא הכל גמור. צבא בנוי משרשרת פיקוד, צריך מישהו שימלא את מקומו".

ארבעת הלוחמים שישבו איתי בתל הם כבר אנשים בסביבות גיל 70. סיימו את המלחמה ואף אחד מהם לא הפך לבר כוכבא הבא או לטרומפלדור החדש. לוחמים שחזרו ממעשי גבורה מעוררי השראה אל אלמוניות. התמודדו לבד עם הפחדים.

“התגייסתי כי מתגייסים", אייזנברג סיכם בדרך חזרה למרכז הארץ. “הייתה מלחמה, אז נלחמתי, ונשארתי אחריה בצבא, כי בסך הכל הייתי עשרה חודשים חייל כשזה קרה. אחר כך מילואים ועוד מילואים עד ששוחררתי. צבא אף פעם לא היה כוס התה שלי, אבל היה צריך לעשות, אז עשיתי".