כשהסתיימה מלחמת ששת הימים ונדמו קולות הירי, שלטה האופוריה בארץ. גנרלים כמו יצחק רבין ומשה דיין הפכו לכוכבים, דגלי חילות צה"ל נתלו במרפסות. הר הבית בידינו. פחות היה זמן להתעכב על 779 הנופלים. מתחת לערימת חול צנועה, בבית העלמין הזמני שהוקם צפונית–מזרחית לקיבוץ בארי שבנגב, נטמן סרן נחמיה כהן, לוחם סיירת מטכ"ל, שנהרג כבר ביום הראשון ללחימה. לא עוד לוחם, אלא החייל המעוטר ביותר בזמנו בצה"ל - חמישה צל"שים - והוא בן 24 בלבד. עד היום יש המשוכנעים שחלק מהפעולות שביצע ונותרו חשאיות, בנו את התשתית המודיעינית לניצחון המוחץ במלחמה.

"כשמדברים על יחידות מיוחדות, תמיד חושבים על אנשים אמיצים שמסתערים, כוח קטן נגד כוח גדול, אבל זה לא הסיפור", מסביר תא"ל במיל' דב תמרי, שהיה באותן שנים מפקד סיירת מטכ"ל. "כשיחידה מיוחדת נכנסת לשטח אויב היא צריכה לצאת בלי שאף אחד יידע שהיא הייתה שם. לא רק עכשיו, גם בעוד חמש שנים. נחמיה היה אחד הבולטים. כל פעולה שעשה היה צריך לשקול ולדעת, כי אם מישהו היה נתפס, או הייתה היתקלות, זו הייתה מפולת. היו לו יכולות גבוהות ביותר".

נחמיה כהן במהלך שירותו הצבאי (מוקף בעיגול). "בין הלוחמים הטובים בצה"ל". צילום: אריאל בשור, רפרודוקציהנחמיה כהן במהלך שירותו הצבאי (מוקף בעיגול). "בין הלוחמים הטובים בצה"ל". צילום: אריאל בשור, רפרודוקציה

הלוחם הטוב ביותר?
"בטח קמו עוד לוחמים כמו נחמיה כהן, אולי אפילו יותר טובים, אבל איך אומרים, ‘יפתח בדורו כשמואל בדורו'. הוא הוביל מבצעים שנה אחרי שנה ובהצלחה בלתי רגילה. בחור צעיר. לא התחתן, לא הקים משפחה. אבל אז אפשר היה להביא הישגים אישיים בצבא גם בגיל צעיר מאוד. ההישג שלו היה בפיתוח יכולות, כל הזמן העלה דרגות קושי. אז בוודאי שנחמיה היה בין הטובים ביותר בצה"ל".

את ההשפעה של נחמיה על חייליו אפשר להרגיש גם עכשיו, 50 שנה אחרי. חלק מהם הפכו עם השנים לקצינים בכירים, אנשי עסקים מצליחים, אנשי אקדמיה מובילים. שמו מרחף מעל חייהם גם כעת.

"עלית על שם שלטעמי הוא אוצר", אומר אל"מ במיל' אבשלום חורן, שבקריירה העשירה שלו היה בין היתר סגן מפקד סיירת מטכ"ל ושירת כחייל וקצין עם נחמיה. "ראיתי מאות מפקדים בכל מיני רמות, אבל הוא היה ייחודי. תופעת טבע".

הגעתי לפרופ' דני מיכאלסון, מנהל מרכז רבין לנוירוביולוגיה באוניברסיטת תל אביב, הנחשב למוביל בחקר מחלת האלצהיימר. לפני 50 שנה מיכאלסון היה חייל צעיר בצוות של נחמיה. "בתי אומרת, ‘אבא, אתה פתטי', כי הדברים האלה מאוד חשובים לי", היה ניתן לשמוע בקולו את ההתרגשות.

"בארנק עד היום יש לי את סמל היחידה. כשאני נזכר בהישג מדעי, ההתרגשות שלי פחותה פי מיליון מאשר עכשיו, כשדיברתי איתך על נחמיה. הוא הצטרף אלינו באמצע השירות, כשהפכנו לצוות מבצעי ביחידה. היינו צוות עם הרבה תיישים צעירים, קצת שחצנים. המפקד הקודם לא כל כך הסתדר איתנו, אבל עם נחמיה היה קליק מהרגע שהגיע. הסגנון שלו היה מינורי. הוא כבש אותנו בצניעות. עשה ולא דיבר. זה נשמע קצת חנטריש, אבל זה מה שהיה. לא מקובל ביחידות כאלה לאהוב. מותר להעריך, להעריץ, אבל מבחינתי זה היה קרוב לתחום של אהבה. אחרי השחרור נפגשנו ליד האוניברסיטה ואמרתי לעצמי ‘וואו, נחמיה פוגש אותי מבלי שהוא צריך אותי בתפקיד'. זה מראה את הכבוד שהיה לי אליו".

תעזבו אותו

נחמיה כהן לא היה מסומן מגיל צעיר כמו חברו ליחידה, אהוד ברק. להפך, בילדות הוא נשאר הרחק מאחור בעוד שני אחיו עולים ומצליחים. אליעזר (צ'יטה) כהן הפך לטייס ומפקד טייסת, ולימים לחבר כנסת מטעם ישראל ביתנו, ואורי ז"ל שימש כמפקד פלוגת שריון.

הבן של שלום, נהג האוטובוס משכונת בית הכרם, לא הסתדר עם מסגרת הלימודים. "היה מופנם, שקט, חשבו שהוא דפ"ר", נזכר אחיו אליעזר. "אמרו שהוא תלמיד לא טוב אז הורי העבירו אותו לבית חינוך תיכון. התייחסו אליו שם כמו לסמרטוט. אני זוכר את הסצינות במשפחה, עד שהתערבתי ואמרתי ‘תעזבו אותו'. שאלתי אותו מה הוא רוצה? הוא ענה ‘לעשות בגרות לבד'. זה מה שעשה".

נחמיה סיים את לימודיו והתגייס לצבא. הוא היה בן 10 כשאחיו צ'יטה קיבל את כנפי הטיס, אז לא יכול היה לאכזב. "נפגשנו לראשונה בגדוד 890", מספר חברו קובי מירון. "משם לקחו אותנו לסיירת. חיפשו פרופיל מסוים של אנשים".

דב תמרי. "נחמיה התעורר לחיים ביחידה". צילום: יעקב סער, לע"מדב תמרי. "נחמיה התעורר לחיים ביחידה". צילום: יעקב סער, לע"מ

אברהם ארנן, המייסד והמפקד הראשון של סיירת מטכ"ל, היה זה שזיהה את נחמיה וצירף אותו ליחידה, שאז מנתה צוותים בודדים. תמרי, שהצטרף מאוחר יותר לסיירת, סיפר על הקליטה והסודיות: "הגעתי באוגוסט 1963. לא היה לי מושג מה עושים שם. ארנן שכנע אותי, בלי לגלות דבר. הייתה למטכ"ל הילה רק בחוג המצומצם של המודיעין. לא בחוץ".

היה צריך להיות סופרמן כדי להתקבל?
"נחמיה היה נער ישראלי ממוצע שגמר תיכון. לחשוב שליחידה הגיעו רק מוכשרים ואינטליגנטים זה לא נכון. היופי בסיירת זה שהיא מיצתה מכל אחד את המקסימום. את תהליכי הקבלה אני שיניתי אחרי שנעשיתי מפקד. לפני זה חבר היה מביא חבר ומפקד היחידה החליט אם האיש נראה לו".

"למשל היה אחד שהגיע מגולני. לא ידע בכלל למה קוראים לו. נכנס לחדר חשוך, שם ארנן שאל ‘אם יהיה צורך, אתה מוכן למות למען המדינה?'. הבחור אמר ‘תן לחשוב על זה'. חזר אחרי חמש דקות ואמר ‘אני לא מוכן להיהרג למען המדינה, אבל אני מוכן להרוג'. הוא התקבל והפך לאחד הקצינים הבכירים ביחידה ובצה"ל".

נחמיה היה שקט ומופנם, אבל ביחידה הוא התעורר לחיים כשביקשו ממנו לשלב יכולות פיזיות עם הטכנולוגיה המפותחת שנכנסה אז לחיל המודיעין. "הוא היה מכונס בעצמו, לא דיבר הרבה", סיפר אבשלום חורן, שיותר מאוחר גם חלק עם נחמיה את אותו חדר ביחידה, "אבל זה לא מנע ממנו להיות אהוב וחבר. הייתה אצלו הפרדה ברורה בין עבודה ומשימות ובין להיות לא פורמלי. גם כמפקד היה מדבר בגובה העיניים וזה לא פגע בסמכות שלו".

האח אליעזר מספר שאפילו כשהיה בכיר בחיל האוויר, נחמיה לא סיפר מה הוא עושה בשירות. רק יום אחד, כשהיו בקיבוץ עין גדי, נפלט לו. "הוא סיפר שבהכנה למבצע הוא היה במקום מיוחד מאוד", אליעזר משחזר. "אמר לי ‘אתה רואה את הערוץ העמוק ממול, נחל ארנון? הלכתי שם לבד במשך שלושה ימים'. שאלתי ‘20 ק"מ בתוך ירדן?'. ענה שכן. שאלתי אם נתקל בערבים, אמר ‘הסתדרתי. התנהגתי שם כמו פלאח'. הוא ידע איך הערבים בסביבה מדברים. למדו הכל לפני המבצע".

עושה, לא מדבר

ההצטיינות של נחמיה הביאה אותו למבדקי קצונה. "הלכנו כמה חבר'ה מהצוות למבדקים ועברנו אותם בקלות", מספר קובי מירון, חברו של נחמיה לסיירת. "הוא לא התקבל. לא הבנו איך, הוא היה החייל הכי טוב".

שלחו את נחמיה פעם נוספת, שוב לא התקבל. פעם שלישית הוא יצא באמצע אחרי שבמבדק שאלו כמה חברי כנסת יש. חשב שזו שאלה טיפשית מדי.

אהוד ברק (שמחזיק גם הוא בחמישה עיטורים - א"ל), שהיה אז כבר קצין ביחידה, סיפר לפני שלוש שנים במסגרת שידורי יום הזיכרון בערוץ 2: "נחמיה היה פרפקציוניסט של עשייה ולא דיבר כשלא היו מוכרחים. זה לא מתאים למבדקי קצונה, שם צריך קומוניקטיביות, להתבלט ולהידחף. נחמיה חשב כל הזמן שמה שהוא עושה מדבר בעד עצמו. בסוף ארנן לקח אותי, הייתי אז טרי מקורס קצינים והראשון מחיילי היחידה שמסיים את הקורס כחניך מצטיין. הלכנו אל מאיר עמית, שהיה ראש אג"ם, לפני שהיה ראש אמ"ן, איש מאוד סמכותי במטכ"ל. הסברנו ‘אנחנו לא רוצים שיהיה קצין בשלישות ואפילו לא בגדוד צנחנים. אנחנו רוצים שיהיה קצין ביחידה, שם אנחנו כמעט לא צריכים את הקורס. אנחנו רוצים אותו'. מאיר הצליח לשלוח את נחמיה לקורס בלי מבדקי קצונה. נחמיה סיים כחניך מצטיין פלוגתי".

נחמיה לא הגיע למסדר הסיום של הקורס, הוא בדיוק יצא למבצע חשאי בסוריה. ברק, שהמליץ עליו, היה בכוח הכוננות, אם יהיה צורך בחילוץ. "שבועיים אחרי שהגעתי היה מבצע בסוריה, דרום רמת הגולן", מספר תמרי, שבאותה תקופה היה סגן מפקד היחידה.

ברק, היחיד שהשתווה לנחמיה כהן עם מספר העיטורים מספיד את שותפו לדרך. צילום: אריאל בשור, רפרודוקציהברק, היחיד שהשתווה לנחמיה כהן עם מספר העיטורים מספיד את שותפו לדרך. צילום: אריאל בשור, רפרודוקציה

"מבצע לא ראשון מסוגו, אחד מסדרה. נחמיה השתתף בחלק נכבד מהמבצעים שבוצעו על ידי חוליה של חמישה לוחמים, בפיקוד קצין. בצדק רב ארנן אמר שאצא כתלמיד, כי הספקתי לעשות חזרה אחת. נחמיה היה שם הלוחם ואיש המעשה הבולט. המבצע הסתבך מאוד, בצורה שאי אפשר היה לחזות. מתוך חמישה התפצלנו, ורק אני ונחמיה המשכנו. טיפסנו כמעט בזווית ישרה, פיזית זה היה קשה. לנחמיה היה גוף שבנוי לכושר. לא גבוה מדי, לא רחב מדי, לא נמוך מדי. סיבולת ומאמץ מתפרץ. עשינו את מה שצריך, בתנאים קשים ביותר, וזה הצליח. אם לא, היו אומרים ‘איזה מטומטמים'. אחרי שהצליח אמרו ‘איזה גאונים'".

מספרים שנכנסתם למוצב סורי וכמעט גילו אתכם.
"הסתבכנו, אבל לא נתקלנו. על אגדות אני לא אחראי. הכל עבד כמו שצריך. לי זה היה קצת קשה, כי זו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי דבר מהסוג הזה, אבל נחמיה כבר היה יותר מנוסה".

בדרך חזרה לשטח ישראל הם אספו את שאר הלוחמים ובסוף נחתו במטע בננות של אחד הקיבוצים. חוץ ממפקד הסיירת, ארנן, היה שם אהרן יריב, שעמד להתמנות לראש אמ"ן. יריב העמיד את הלוחמים בשורה, בדום מתוח, בזמן שהעניק דרגות סגן משנה לנחמיה כהן.

נחמיה קיבל צוות ופיקד עליו. "הוא היה ביישן", מספר מיכאלסון, חייל מהצוות. "היינו בסיור גבול בירושלים ואני במקור משם. עברנו אצל הורי כדי לאכול משהו. כולם הצטרפו למטבח ואמא שלי שאלה ‘מי זה, חייל חדש?'. זה היה נחמיה. מפקד אחר היה נעמד עם ידיים על המותניים ומבקש: ‘חבר'ה, תתנהגו יפה'. פעם הוא הסביר שבשביל להצליח צריך לבחור מסלול צדדי ולנהל אותו. אמר ‘אם אלך לשירות בתי הסוהר, בטוח אעמוד בראשו'. זה מסוג האמירות שאתה פשוט זוכר אותן".

העיניים למצרים

הפוקוס החל להתמקד יותר ויותר במבצעים במצרים, פחות בסוריה. "מצרים נחשבה לאויב העיקרי ולצבא הכי חזק", מספר תמרי. "הייתה הנחה נכונה של המודיעין וצמרת צה"ל שלא תהיה מלחמה עם שום צבא ערבי אם מצרים לא תיזום או תשתתף - ולכן כל המאמצים המודיעיניים הושקעו שם. כמפקד, זה לא סוריה שחמישה בחורים עושים את העבודה. נדרש כאן שילוב עם גורמים נוספים בצה"ל".

כל מבצע רציני הצריך עשרה חודשים של בנייה ואימונים. כל חייל בצוות ידע את תפקידו, וכך גם ממלאי המקום. המבצע הראשון בהובלת נחמיה עמד לצאת לדרך, כולם הפנו עיניים לתרגיל המסכם.

"יצאנו אליו וזה היה אסון מוחלט", תמרי, שכבר היה מפקד היחידה, מספר. "ישבנו במשרד ברק ואנוכי והתחלנו לשקול מה עושים. נחליף את נחמיה, לא נחליף, אולי נביא מישהו אחר. לא היינו בטוחים שהוא יכול. אני זוכר שאמרתי לאהוד ‘יש אנשים שמבריקים מיד ומסתדרים בכל מצב, ויש כאלה שלוקח להם זמן ואחרי זה הם פנטסטיים. אני חושב שנחמיה כזה'. לא הייתי בטוח, אבל מסתבר שלקח לו קצת זמן עד שהתארגן על עצמו ועל האנשים - והוא היה מדהים. הוביל את המבצעים בסיני מ–65' עד 67'. לא עשה טעות אחת".

עזר ויצמן. ביקש מאליעזר כהן לשתף פעולה עם אחיו. צילום: פריץ כהן, לע"מעזר ויצמן. ביקש מאליעזר כהן לשתף פעולה עם אחיו. צילום: פריץ כהן, לע"מ

מי שהתחיל להבין מה קורה עם נחמיה היה אחיו אליעזר, מטייסי המסוקים הבכירים בצה"ל שבששת הימים פיקד על טייסת."עזר ויצמן, שהיה מפקד חיל האוויר, קרא לי ושאל: ‘צ'יטה, מציעים שתעשה מבצע עם סיירת מטכ"ל, אבל זה אחיך, תוכל לעמוד בזה?'", אליעזר כהן נזכר. "עניתי: ‘אתה מכיר אותי שנים, הייתי טייס במבצע קדש, האם אני מוכן לקחת את אחי? בטח שאקח'. זה היה המבצע הראשון. יום אחד קוראים לי ואומרים ‘תוביל שלישיית מסוקים למבצע'. זו כבר בעיה, שלישייה. חייבים להתחשב באחרים. שיניתי טקטיקות, לא נכנסתי לוואדיות. נחמיה הגיע לשטח. בתדריך הרמטכ"ל רבין קרא לי ואמר: ‘אני לא רוצה שאחיך יטוס איתך, אף על פי שאתה מוביל והוא מפקד הכוח. זה אפשרי שנחמיה יטוס במסוק אחר?'. אמרתי לו: ‘מה זה משנה? אנחנו שלישייה שנוחתת וממריאה ביחד'".

"נחמיה טס עם הסגן שלי. כשחזרנו מהמבצע שמעתי אותו באינטרקום של המסוק: ‘היי אחויה, מה אתה אומר? עשינו את המבצע הכי טוב שאפשר'. אני אומר לו: ‘נחמיה, הרמטכ"ל ביקש שלא נטוס יחד'. הוא ענה: ‘הוא ביקש שלא ניכנס, לא אמר שלא נצא'. מגיעים לחפ"ק בניצנה, מלא אלופים, גולדה מאיר גם שם. אופוריה. רק אני אמרתי לרבין: ‘יש לי דיווח על חריגה. נחמיה חזר איתי'. מה רבין ענה? ‘אמרתי שלא תיכנסו ביחד, אבל לא אמרתי שלא תצאו'. כולם צחקו וככה זה נגמר".

על מבצע "כחל" שנערך בחודש דצמבר 1965 נחמיה ואליעזר קיבלו צל"ש. נחמיה הפך לשם דבר בסיירת מטכ"ל. ידעו אז שיש שניים מסומנים במיוחד: הוא וברק, שהיה מבוגר יותר. "אהוד העביר לו את המקל כשהלך ללימודים. נחמיה תפס את מקומו כמפקד הצעיר הבכיר", מספר אבשלום חורן, שגם זכה בצל"ש באותו מבצע. "הפרופיל שלהם כל כך שונה. אהוד מוחצן, מבריק. בנחמיה לא היה זוהר בכלל. לא הייתה ביניהם תחרות, למיטב ידיעתי".

מיכאלסון, שהיה בצוות של נחמיה, נזכר: "יום אחד הלכתי לאחד הקצינים ונחמיה ישב שם בסוודר, ללא חולצה. נראה כמו שבוי מלחמה מצרי. בניגוד לברק, שאני מעריץ, אבל כבר אז נראה כמו נפוליאון. אהוד היה מודע למה שהוא שווה - והוא שווה הרבה. לנחמיה, לדעתי, לא היה ביטחון עצמי בהתחלה. הוא צבר אותו עם ההתפתחות ביחידה".

בסיירת ידעו בדיוק מה נחמיה שווה ולא בזבזו אותו על מבצעים קטנים, שחס וחלילה לא ישבור רגל ויושבת. את נחמיה זה תסכל. סיפרו שפעם אחת, כקונטרה, הוא יצא לבד לכפר הפלסטיני בית איכסא הסמוך לירושלים. ישב לילה שלם וכשחזר בבוקר סיפר למפקד היחידה. הוא קיבל על זה עונש.

נחמיה, כאמור, היה איש של מבצעים. עד היום אסור לנדב פרטים, רק לספר שהיה מדובר באיסוף מודיעיני עמוק בשטח האויב.

"אומרים בעולם העסקים ‘לוקיישן, לוקיישן'", צוחק מיכאלסון. "בעולם הזה מדובר בטיימינג. התפתחו אז טכנולוגיות שלא היו מקודם וכל אחד שהשתתף במבצעים הוכר בתור צל"שניק. אין ספק שהדברים שנחמיה הוביל תרמו המון למערכה במלחמת ששת הימים. אני זוכר שאהרן יריב בא ליחידה בזמן הלחימה ודיבר על החשיבות של מה שעשינו להשגת מודיעין מהמצרים".

רבין. "אמרתי שלא תיכנסו ביחד, אבל לא אמרתי שלא תצאו". צילום: לע"מרבין. "אמרתי שלא תיכנסו ביחד, אבל לא אמרתי שלא תצאו". צילום: לע"מ

אתה זוכר איזה רגע ממבצע כזה?
"הגענו באחד מהם לנ"צ ואפשר היה להמשיך הלאה. הייתי בדיוק אחרי נחמיה. הוא פתאום עצר ולחץ לי יד. אמרתי לעצמי: ‘מה הקשקוש הזה? אנחנו מדליקים משואות לטובת המדינה?'. זה לא התאים לבן אדם, לסיטואציה. לא מזמן דיברתי עם צ'יטה והבנתי שלחיצת היד הזו הייתה אנחת רווחה. אצל נחמיה רב הנעלם על הגלוי".

מעניין שדווקא על זה התעכבת.
"אם אהוד היה לוחץ את ידי, הייתי מקבל את זה כמובן מאליו. הגענו ליעד, אנחנו עומדים מול נצח ישראל, מסתכלים על האופק ומהרהרים בחשיבות האסטרטגית של מה שעשינו. כשנחמיה עשה, זה לא התאים לו".

גם היום, 50 שנה אחרי, החבר'ה האלה נזהרים מאוד כשהם מספרים על המבצעים. "קראו לי יום אחד ליחידה", מספר תמרי. "עשו יום זיכרון למותו של ארנן וביקשו ממני לדבר. כולם שם מה שנקרא שו"ס, שותף סוד. סיפרתי על אברהם ועל מבצעים ואחר כך בא אלי מפקד היחידה ואמר: ‘עקרונית, זה לא השתנה עד היום'".

בדרך לצמרת

תמרי ייעד לנחמיה כהן עתיד מזהיר בצבא. "ראיתי אותו בעתיד מפקד הסיירת וחשבתי שכדאי שיכיר גם את צה"ל, ולא באופן שטחי", הוא מספר. "סיכמתי עם רפול, שהיה מח"ט הצנחנים, שנחמיה יהיה סמ"פ תקופה ואחר כך מ"פ בגדוד 202".

זה מה שהיה. "ביום העצמאות לפני מלחמת ששת הימים קיבלתי טלפון מנחמיה, ‘תבוא לבקר אותי בירושלים, אני בפלוגת צנחנים על הגבול באבו טור'", נזכר אליעזר אחיו. "הייתי מפקד טייסת, לקחתי את האוטו ונסעתי לבניין מפקדת הפלוגה של נחמיה. עלינו לגג, ראינו את העמדות הירדניות מתחתינו והיו שם ארגזים של רימונים. שאלתי: ‘זה הנשק?'. אמר ‘השתגעת? אנחנו מתאמנים שלושה שבועות בלזרוק לצד השני, מגיעים עם הרימונים יותר רחוק מהעמדות של הירדנים. ברגע שתהיה ירייה ראשונה, כל עמדה תקבל 20 רימונים. החיילים כבר מתורגלים'. הוא לקח אותי אחרי זה לנוטרדאם, כנסייה שישבה על שער שכם, אמר ‘אחויה, אם פורצת מלחמה ואנחנו לא משחררים את ירושלים, המדינה הזו לא שווה שום דבר'. אחרי שנהרג הייתי כל כך עצוב. הוא נפל ביום הראשון ללחימה ורק אחר כך ירושלים נכבשה. הוא לא ידע".

מיד אחרי הביקור של צ'יטה במפקדת הפלוגה, החלה תקופת ההמתנה לקראת מלחמת ששת הימים. ב–5 ביוני פרצו הקרבות. הגדוד של נחמיה כהן התמקם על גבעת עלי מונטר, מדרום–מזרח לעזה. "ידעתי שהוא בלוע הארי", מספר אליעזר. "שאלתי את עצמי מה יקרה אם ייהרג. הגעתי למסקנה שהוא בלתי הריג. אמרתי לעצמי ‘עזוב את זה, אל תתעסק'".

המ"פ יחיאל אמסלם, גם הוא איש סיירת מטכ"ל, נהרג ראשון. נחמיה לקח על עצמו את הפיקוד והיה בראש הזחל"מים שעמדו לרדת מהגבעה לתוך העיר עזה, רק שהם לא ידעו שבפרדסים הסמוכים מסתתרים ארבעה טנקי סטלין של המצרים. אלה הפגיזו ממרחק של מאות מטרים ופגעו בזחל"ם של כהן. שם הוא נהרג.

"פגשתי במלחמה את צ'יטה, אחיו של נחמיה", נזכר קובי מירון. שאלתי מה קורה והוא אמר ‘לא שמעתי כלום'. אחר כך סיפרו שאמסלם נהרג ונחמיה נפצע. נפצע זה מונח גמיש מאוד. רק בסוף המלחמה חזרנו ליחידה. ליד לשכת המפקד, אהוד ברק יצא ואמר ‘נחמיה נהרג'. זה היה כמו שתקעו לי סכין בבטן. לא אשכח את הרגע".

אליעזר כהן (צ'יטה). לא ידע מה קרה לאחיו עד לסוף המלחמה. צילום: אריאל בשוראליעזר כהן (צ'יטה). לא ידע מה קרה לאחיו עד לסוף המלחמה. צילום: אריאל בשור

צ'יטה באמת לא ידע מה קרה לאחיו עד לסוף המלחמה, אף על פי שנחמיה נהרג ביום הראשון. לא רצו לספר לו משום שהיה מפקד טייסת ונדרש להיות ערני וממוקד.

"פגשתי את טליק, שהיה מפקד האוגדה, והוא ענה ‘נחמיה עבר לכוח אחר'. התחמק", מספר אליעזר כהן. "פגשתי את דוביק, שגם סיפר שהשמועה היא

שנחמיה עבר ליחידה אחרת. בסוף, ברמת הגולן, ראיתי את צבי בר, מפקד גדוד 202 של נחמיה. רצתי לעברו: ‘מה עם אחי?'. הוא אמר ‘עבר ליחידה אחרת'. זה כבר הסריח חזק, אבל הייתי באמצע הובלת 30 מסוקים לרמת הגולן. אמרתי: ‘עזוב את זה עכשיו'.

"גמרנו את כיבוש הרמה. למחרת הובלתי את המסוקים מעל ירושלים, הרעדנו את העיר ונחתנו בתל נוף. כמו שאני מגיע, אומרים לי ‘מפקד הבסיס רוצה אותך דחוף'. אמרתי: ‘אל תגידו שיש עכשיו פקודת מבצע'. אני נוסע לטייסת ואומר לעצמי: ‘אין מסוקים שמישים ואין טייסים רעננים'. נכנס לחדר באווירה של ניצחון ורואה את יעקב אגסי חיוור. אמר לי: ‘קרה משהו לא טוב'. עברתי ממוד ניצחון למוד שנחמיה הלך".

ברק אחר

ישבנו אצל אליעזר כהן בבית. הוא עוד מעט בן 83 ועדיין הנוכחות של אחיו מוציאה ממנו הרבה רגש ונוסטלגיה. "נגמרה המלחמה", סיפר. "החלו המרדפים, חזרתי מאחד מהם וארנן היה על הקו. הודיע שצריך אותי דחוף בירושלים. אמר: ‘בוא איתי לטדי קולק'. הייתה לקולק מכונית שחורה, כמו לנשיא, עלינו לרכב ונסענו לשכונת אבו טור. אמרתי לאברהם: ‘אתה יודע שפה נפרדתי מנחמיה?'. ארנן שאל: ‘אתה יודע מה הבית הזה?'. עניתי שזו המפקדה של נחמיה. הוא סיפר שקולק נתן לנו את זה, בית על שם נחמיה. עמדתי שם והדם קפא לי לכמה דקות".

בית נחמיה נפתח מספר חודשים אחר כך. הסיירת בעצמה ניקתה בפנים ושתלה בחוץ דשא. הרמטכ"ל רבין אמר באותו מעמד: "אם ייצא מהבית הזה עוד נחמיה, עשינו את שלנו".

הבית היום מופעל בשיתוף עיריית ירושלים ומעודד גיוס משמעותי לצבא וערכים כמו התנדבות, נתינה ורעות. המזכרת היחידה שנשארה מהלוחם האגדי.

"אם היה חי, לא היה בוחר במסלול כמו ברק", משוכנע מירון. "לא היה לו את הדרייב ואת והיומרות להיות במקום הראשון. הגדולה של נחמיה הייתה שלא הייתה לו גדולה. אם היה מדובר באיזה גאון במתמטיקה, הייתי אומר שהוא נולד עם כישרון. אצל נחמיה זה היה הפוך. הוא לא היה אלוף בכלום. בחור רגיל וממוצע שנתן את כל כולו, התמסר בצורה מושלמת. כל הנושא של גיבור או לא, זה בעיני המתבונן. מעולם לא שמעת אותו משוויץ, אבל כשזה הגיע לביצועים, לא היה כמוהו".