"אתם בתקשורת אשמים בתפירת ההאשמות נגד אמי. היא לא הייתה מעורבת בפיגוע בנמל התעופה לוד, חזרתם על זה כל כך הרבה פעמים עד שזה הפך לעובדה הידועה לכל". כתב האישום הזה נגד העיתונות יוצא מפיה של מיי שיגנובו, בתה של פוסאקו שיגנובו, בשיחה עם המוסף. לפני 45 שנים, ב–30 במאי 1972, רצחו שלושה מחבלים יפנים 25 בני אדם, ביניהם שמונה ישראלים, ופצעו עשרות בנמל התעופה לוד. קוזו אוקמוטו, היחיד שנותר בחיים מבין שלושת הטרוריסטים, ששוחרר מהכלא הישראלי במסגרת עסקת ג'יבריל ב–1985 וחי כיום בלבנון, הוא המחבל המזוהה עם ההתקפה הרצחנית. רק מעטים זוכרים שהמוח מאחורי הטבח היה פוסאקו שיגנובו, מחבלת יפנית מארגון הטרור “הצבא האדום היפני", שאף הייתה נשואה לאחד משלושת המחבלים. שיגנובו, שכונתה “הקיסרית", נעצרה ביפן לפני 17 שנה, הועמדה לדין על פעולה אחרת של המחתרת ונידונה ל־20 שנות מאסר, שאותן היא מרצה בארצה.

שיגנובו הבת, עיתונאית בביירות ובטוקיו, מסנגרת נחרצות על אמה ואומרת בשיחה בלעדית עם המוסף שהאחראים לפיגוע הם וודיע חדאד וארגון החזית העממית לשחרור פלסטין. “שמעת עליהם פעם? אמי עמדה בראש 'הצבא האדום היפני' רק שנתיים מאוחר יותר, אחרי שבן ערובה נלקח בשגרירות צרפת בהאג".

שיגנובו, המתראיינת לעתים רחוקות, אינה מוכנה לענות על שאלות נוספות. “זה לא משום שאת עיתונאית ישראלית, אלא מפני שאת או העיתון שלך תהפכו את כל מה שאומר לחלק מסיפור על טרור".



מעטים זוכרים אותה. פואסקו שיגנובו בלבנון, צילום: הדיילי מיילמעטים זוכרים אותה. פואסקו שיגנובו בלבנון, צילום: הדיילי מייל


פואסקו שיגנובו כיום. צילום: רויטרספואסקו שיגנובו כיום. צילום: רויטרס


“היא יפה מאוד"

45 שנה אחרי הטבח בנמל התעופה בלוד, שהפך מאז לנמל התעופה בן־גוריון, פוסאקו שיגנובו עדיין מעוררת עניין רב. היא כתבה כמה ספרים וחיברה שירים לכוכב רוק יפני. יש אפילו בושם הנושא את שמה, "דמדומי שיגנובו", בריחו של ארז הלבנון, שנמכר באריזות עץ. מפתחת הבושם,

הקוריאנית–אמריקאית אניקה אי, כתבה לאחרונה ב"ניו יורקר" שקיבלה את ההשראה מפוסאקו, “המייסדת והמנהיגה הקודמת של ‘הצבא האדום היפני', שחיה בגלות בלבנון בשנות ה–70 וכעת עצורה ביפן". אף מילה על הטבח ועל תוצאותיו.

אתי רינגל, שאמה, תקווה רינגל, נרצחה בפיגוע, מעולם לא שמעה על שיגנובו. “הייתי בטוחה שקוזו אוקמוטו אחראי לרצח", היא אומרת, “לא ידעתי שמאחורי זה הייתה אישה. זה מפתיע".

קורבנות הפיגוע אהרן קציר ותקווה רינגל. צילומים: אתר נפגעי פעולות איבה, משה מילנר, לע"מקורבנות הפיגוע אהרן קציר ותקווה רינגל. צילומים: אתר נפגעי פעולות איבה, משה מילנר, לע"מ


נשות שיגנובו אינן מתייחסות באדישות דומה לישראל. שתיהן עוקבות אחרי הנעשה כאן ומביעות את דעתן על נושאים שונים. דף פייסבוק על שמה של פוסאקו שיגנובו עוקב אחרי אירועים הקשורים אלינו. בחודש ינואר האחרון, למשל, נכתב שם שציפי לבני, שהייתה שרת החוץ במהלך מבצע עופרת יצוקה, אמורה להשתתף בישיבה של הפרלמנט האירופי בבריסל וכי היא עשויה להיעצר על פשעי מלחמה. לפני כשנה שיגנובו הזכירה ביקור של ראש הממשלה בנימין נתניהו לאורך גדר ההפרדה, יצאה נגד הרחבת ההתנחלויות, ופרסמה סרטון תמיכה בתנועת החרם נגד ישראל. בשנה שעברה, 44 שנה אחרי הטבח, היא פרסמה תמונות מטקס שערך החזית העממית לשחרור פלסטין, הארגון שלקח אחריות על הטבח, לכבוד אוקמוטו, המכונה שם “גיבור חופש". "נמאס לנו מהטירוף ומהשחצנות הישראלית", כתבה לפני שנים ספורות.

מיי, בתה היחידה, הולכת בעקבות אמה. לאחרונה היא קראה בדף הפייסבוק שלה להצטרף לחרם על מוצרים ישראליים ויצאה נגד הקמת גדר ההפרדה. “היא אוהבת את אמה אהבה עמוקה", אומר למוסף שיין אוסאליבן, יוצר הסרט “ילדי המהפכה" על מיי ובטינה רול, בתה של אולריקה מיינהוף. הסרט הוצג בפסטיבלים ברחבי העולם וזכה לביקורות מהללות בעיתונים נחשבים. “מיי סבורה שאמא שלה היא אדם טוב ושנלחמה בעד מטרות שהיא מאמינה בהן", הוא אומר.

פוסאקו, תכף בת 72, נולדה וגדלה בטוקיו. אביה היה מורה בבית ספר יסודי שנטל חלק בניסיון הפיכה צבאי ביפן ב–1932. אחרי הטבח בלוד הוא אמר לעיתון היפני “אשאי איוונינג ניוז" שחינך את בתו לא לפגוע בזולת. החינוך לא נחל הצלחה. שיגנובו, שכבר כתלמידת תיכון גילתה חוש צדק מפותח וכתבה ספר על יוצאי קוריאה ביפן, השתתפה בהפגנות המונים בארצה ב–1969 כחברת הליגה הקומוניסטית וציידה את המפגינים באלות. באותה שנה היא אף השתתפה בעצרת לא חוקית בטוקיו כאחת ממנהיגות ארגון קומוניסטי קטן, “הצבא האדום היפני", שהתפצל מהליגה הקומוניסטית. היא נעצרה לזמן קצר ושוחררה. כשנה אחר כך נעצרה בחשד לנטילת חלק באימון צבאי של הארגון, אולם שוחררה משום שלא נמצאו הוכחות להימצאותה במקום.

הארגון נודע בדעותיו השוביניסטיות ובהימנעותו מהכתרת נשים כמנהיגות. “היא יפה מאוד", הסביר דובר משטרת טוקיו את הטיפוס של שיגנובו לצמרת הארגון והפיכתה לסמלו. “יש לה השכלה אידיאולוגית נרחבת והיא מצטיינת בעריכת מגביות". הפעילות בארגון תפסה את רוב זמנה. שיגנובו אומנם עבדה בבית חרושת לרוטב סויה ולמדה בקורס ערב בפקולטה לספרות באוניברסיטת מייג'י, אבל שום דבר לא היה דומה להתלהבות מהארגון.

ב–1970 היא נישאה לטאקשי אוקודאירה, פעיל קומוניסטי ואחיו של יונזו אוקודאירה, טרוריסט יפני ידוע. כמה חודשים אחר כך הם עברו לביירות בניסיון ליצור קשר בין "הצבא האדום היפני" לחזית העממית לשחרור פלסטין. הם חיו בבירת לבנון. שיגנובו למדה אנגלית באוניברסיטה המקומית, התיידדה עם הקהילייה היפנית הקטנה בעיר, ביניהם אנשי שגרירות יפן, ועבדה כמתורגמנית עם תיירים יפנים שביקרו בלבנון, אולם מצבה הכלכלי היה בכי רע ולא אחת לוותה כסף מחברים צרפתים. בסוף אפריל 1972, כחודש לפני הטבח בלוד, היא נעלמה מביירות. “אני יורדת למחתרת", כתבה לחברים בטוקיו, “כדי לבצע פעולות גרילה שישנו את ההיסטוריה".

“תראו מה עשו לי"

ב–30 במאי 1972 בשעה עשר בלילה נחת בנמל התעופה בלוד מטוס של אייר פרנס שהגיע מפריז דרך רומא. קוזו אוקמוטו, טאקשי אוקודאירה ויאסודה יאסוקו, שלושה מחבלים יפנים מארגון “הצבא האדום היפני", עלו על הטיסה ברומא. אחרי שהחתימו את דרכוניהם בכניסה לארץ הם שלפו מהמזוודות חומרי חבלה ונשק והחלו לטבוח בנוסעים ובאנשי המכס. במהומה שהשתררה באולם הנוסעים נהרגו 25 בני אדם, רובם צליינים מפורטו ריקו. המראות היו קשים. “זו הייתה אש כמו מטווח של גדוד שלם", אמר אז ל"מעריב" אחד הפצועים. קצין מכס תיאר כיצד דיילת שנפצעה נפלה עליו ואמרה בבכי: “תראה מה עשו לי". “בן רגע התכסיתי בגופות שנפלו עלי", אמר אחד הצליינים.

מבין שלושת המחבלים, רק אוקמוטו נותר בחיים, אחרי שנמלט מאולם הנוסעים אל רחבת החנייה של המטוסים. יאסוקו נהרג מאש אחד מחבריו, ואילו אוקודאירה התאבד.

פרופ' אברהם קציר, פיזיקאי באוניברסיטת תל אביב, הגיע לנמל התעופה כדי לקבל את פניו של אביו, פרופ' אהרן קציר, ששב מכינוס מדעי באירופה. קציר האב היה ראש המחלקה לחקר פולימרים במכון ויצמן, חבר האקדמיה הישראלית למדעים, חתן פרס ישראל ואחיו של אפרים קציר, שנבחר לנשיא המדינה עשרה חודשים אחרי הפיגוע. “הייתי שם ביחד עם אמא שלי", נזכר קציר הבן. “היא אמרה לאבי שיחזור בטיסת אל־על, שנחשבת לבטוחה יותר, ולא באייר פרנס. הוא באמת חזר בטיסת אל־על, אבל עמד בתור מאחורי מי שהגיעו באייר פרנס. דיילת שראתה אותו עומד בסוף התור קידמה אותו לראשיתו ושם הוא נפגע. אמי ואני עמדנו מאחורי מחיצת הזכוכית שהפרידה בין הנוסעים לבין מקבלי פניהם. ירו גם עלינו, הפלתי את אמי לרצפה, היא נפצעה, רבים מאלה שעמדו על ידינו נהרגו. אני רצתי פנימה, ראיתי את אבי שוכב על הרצפה, מיד הבנתי שהוא מת. לקחו אותו לבית חולים, אבל היה ברור שהוא כבר לא חי".

"כונה גיבור חופש". קוזו אוקמוטו, צילום: פריץ כהן, לע"מ"כונה גיבור חופש". קוזו אוקמוטו, צילום: פריץ כהן, לע"מ


אתי רינגל, תושבת קריית ביאליק, אם לשלושה, הייתה ילדה בת 4 כשהגיעה עם אמה, תקווה, ועם קרובי משפחה נוספים, כדי לקבל את פניו של האב, איגן, שחזר מאירופה. “פתאום הכל היה מכוסה בדם. לבשתי חולצה לבנה שהתכסתה בדם. אחותה של סבתי נשכבה עלי, יכול להיות שבכך הצילה את חיי. את אמי אני לא זוכרת. סבתי אומרת שניגשתי אליה ואמרתי לה שראיתי את אמא נופלת. משום מה אני זוכרת הכל - את ריח הדם, את המוזיקה שנפסקה בבת אחת, רק את אמי אני לא זוכרת. היא הייתה בת 21 כשנרצחה. נשארנו לבד - אבי, אני ואחותי שושנה, שהייתה אז בת שנה. מותה של אמי השפיע על כל חיי. סבתי עזרה לאבי לגדל אותנו. אחרי שנה אבי התחתן בשנית, אשתו הייתה אם טובה. אחותי, שהייתה תינוקת ולא זכרה כלל את אמנו, קיבלה אותה כאם. אני זכרתי את אמי, ידעתי איך היא התנהגה, לכן היה לי קשה יותר. רק היום, כשאני אמא בעצמי, אני מבינה מה הפסדתי. אם אחרת, טובה ככל שתהיה, היא אף פעם לא אמך האמיתית. בחודש מאי הגעגועים קשים יותר. ביום הזיכרון אנחנו עולים לקברה בבית הקברות בקריות, אבל אף פעם לא מגיעים לאזכרה בירושלים. אני לא יכולה לנסוע מהקריות עד לירושלים. למרות השנים הרבות שעברו, אני כל הזמן חושבת על אמי, איך היא הייתה אם הייתה בחיים. ממש דקה לפני שדיברתי איתך שוב חשבתי עליה".

לשמור על חשאיות

מאחר שהיה היחיד שנותר בחיים, אור הזרקורים הופנה אל אוקמוטו. בהצהרתו בבית המשפט אמר ש"כדי לשנות את העולם עלינו לחולל חזית של מהפכה עולמית". לדבריו, הפיגוע היה משותף לחזית העממית לשחרור פלסטין ולארגונו, "הצבא האדום היפני". ביולי 1972 אוקמוטו נידון בבית משפט צבאי לשלושה מאסרי עולם ולעשר שנות מאסר נוספות. “הוצאת את עצמך מלהיות ראוי להיכלל בחברה האנושית", נכתב בפסק הדין. שמעון פרס, אז שר התחבורה, הציע להנחות את התובע הצבאי הראשי, סגן אלוף דוד ישראלי, לתבוע מבית המשפט גזר דין מוות נגד אוקמוטו מחשש שארגוני המחבלים יבצעו פיגועים כדי לבקש את שחרורו. רוב שרי הממשלה התנגדו להצעתו של פרס בטענה שגזר דין מוות יפגע בתדמיתה של ישראל.

ב–1984, בראיון ראשון לתקשורת, אוקמוטו אמר שאינו מצטער על מעשיו. הוא נראה מבולבל, לא יצר בכלא קשר עם איש ואת רוב זמנו העביר בקריאת התנ"ך. ב–1985 השתחרר מהכלא בעסקת ג'יבריל ועבר ללבנון ומשם לאלג'יר. ב–1997 נעצר בלבנון באשמת זיוף מסמכים ונידון לשלוש שנות מאסר. כשהשתחרר מהכלא קיבל מקלט מדיני בלבנון הודות ללחימתו בכיבוש הישראלי. על פי ידיעה שפורסמה ב"ג'פן טיימס" לפני כחצי שנה, אוקמוטו גר עם משפחה פלסטינית במחנה פליטים בבירה הלבנונית. הוא סובל מסכיזופרניה ומתקשה לנהל שיחות, אולם לאחרונה השתתף בכנס של החזית העממית לשחרור פלסטין בביירות. כמה מהנוכחים היללו את תרומתו למאבק נגד ישראל. הוא מנהל אורח חיים שקט, שוחה בים, אוכל אורז בבוקר ומעביר את זמנו בצפייה בתוכניות טלוויזיה יפניות. כשצפה במלחמת האזרחים בסוריה אמר שהוא חש עצבות בגלל הטרור.

דרכוניהם של המחבלים בפיגוע. צילום: פריץ כהן, לע"מדרכוניהם של המחבלים בפיגוע. צילום: פריץ כהן, לע"מ


בעוד אוקמוטו נחקק בזיכרון, שיגנובו הצליחה לשמור על חשאיות כמעט מוחלטת. זמן קצר אחרי הטבח נחשף שאישה מסתורית הייתה מעורבת בפיגוע. שוער בית המלון “אנגלו אמריקן" ברומא, שם התאכסנו שלושת המחבלים, אמר ל"מעריב" שבבית המלון נראתה גם אישה יפנית. משטרת יפן תהתה מה מידת מעורבותה של שיגנובו בפיגוע. דוברי המשטרה הזכירו את הקשר בין הארגון של שיגנובו לבין החזית העממית לשחרור פלסטין. עיתונאים יפנים טענו שהיא “דמות המפתח" בפיגוע. אוקמוטו דיבר בחקירתו על מעורבותה של אישה בשם ג'ון בתכנון הפיגוע. בתקשורת פורסם צילום של שיגנובו לוחצת את ידו של חבר בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין במחנה אימונים בהרי לבנון. כמו כן, פורסם תצלום שלה לצד המחבלת לילה חאלד, חברתה הטובה.

קרוב ל־30 שנה חייתה שיגנובו במחתרת, נעה ונדה ממקום למקום, בעיקר במזרח התיכון, אבל גם בשוודיה. היא הייתה כל כך מסתורית וחשאית, עד שבסוף 1974 פורסם שהיא נהרגה בקרב יריות בלבנון. בתה היחידה, מיי, נולדה עשרה חודשים אחרי הפיגוע. על פי אחת הסברות, השם הזה ניתן לה כדי להנציח את זכר הפיגוע, שבוצע בחודש מאי. אביה הוא פלסטיני שמת לפני שנים ספורות. בילדותה סירבה אמה לגלות למיי מי הוא אביה, ורק כשהגיעה לגיל 16 חשפה בפניה את הסוד, אולם בראיונות עיתונאיים ספורים אמרה מיי כי גם לפני כן ניחשה מיהו אביה, בעיקר על פי יחסו החם כלפיה.

לתקשורת היפנית, לבי־בי־סי ולסרט “ילדי המהפכה" סיפרה מיי כי רק בהיותה בת 8 גילתה לה אמה שהיא מנהיגת "הצבא האדום היפני". לעתים קרובות אמה נעדרה. היא נרדפה על ידי השלטונות היפניים וסוכני מוסד ישראלים, אמרה בתה בראיון לתקשורת היפנית לפני כשלוש שנים. מיי גדלה אצל משפחות שתמכו במאבק הפלסטיני ובארגון "הצבא האדום היפני". “הקול הרגיל סביבי היה זה של מכונות ירייה", אמרה באותו ראיון. “נולדתי עם סודות. זה היה חלק מחיי. נולדתי לתוך חשאיות, האנשים שפגשנו, האנשים שביקרו אצלנו, שמות של חברים, המקומות שבהם ביקרנו. הסוד הגדול ביותר היה מקום הולדתי, סודות אחרים היו מתי והיכן פגשתי את אמי, המקומות שבהם גרתי איפה למדתי". 




שרטוט הפיגוע בשדה התעופה בלודשרטוט הפיגוע בשדה התעופה בלוד



שירלי טמפל על הכוונת

היא עברה ממקום למקום כדי לא לחשוף את אמה. “השתמשתי בשמות שונים והחלפתי בתי ספר ושכונות מגורים", אמרה לבי־בי־סי. “אין לי חברות ארוכות שנים, כי לא יכולתי להישאר זמן רב במקום אחד ולא יכולתי לשמור על קשר אחרי שעזבנו. הייתי צריכה להיעלם במהירות ולמחוק עקבות. לזמן קצר, בין חיפושי בתים, גרנו גם במחנות פליטים".

“ילדותה אומנם הייתה משובשת אבל היא אמרה לי שהייתה לה תחושה עזה של קהילתיות עם חבריה ועם הקולגות של אמה", אומר אוסאליבן. בכל הראיונות שבה מיי והדגישה כי אין בה כעס על אמה. אומנם בכל שנות ילדותה היא שהתה לצד אמה לא יותר מחמש שנים במצטבר, “אבל זה בסדר. היו לי אח ואחות, ילדים של אחיה למאבק של אמי והם היו כמו משפחה. אמי ואני הלחנו מוזיקה, כתבנו, שיחקנו במחזות, עשינו פיקניקים קטנים וטיילנו. אמי ראויה להערצה. למדתי ממנה הרבה דברים. הכי חשוב לזכור, היא אמרה לי, שכל בני האדם שווים, ללא הבדל של צבע, גזע ודת, ויש להם אותן זכויות".
כשנשאלה בתקשורת היפנית מה לגבי זכויותיהם של מי שנהרגו בפיגוע בנמל התעופה, אמרה מיי ש"לא צריך להשלים עם דיכוי. תראה את שיטת האפרטהייד. לא מקשיבים לך אם אתה לא מגלה התנגדות. להתנגדות יש צורות שונות. במאבק מזוין צריך להיות מכוון רק נגד הכובש. אמי מעולם לא חשבה להרוג בני אדם. להפך. היא נלחמה למנוע הרג ודיכוי ואפליה".

עם כל הכבוד למיי, המלחמה של אמה הייתה אלימה. “היזהרו מאנשי 'הצבא האדום היפני' הדוברים עברית", הודיע שירות הביטחון היפני ב–1974. ואכן, בספטמבר באותה שנה השתלטו שלושה מחברי "הצבא האדום היפני", לא ברור אם היו דוברי עברית, על שגרירות צרפת בהאג, לקחו את השגריר ועשרה בני אדם נוספים כבני ערובה ודרשו מיליון דולר, מטוס שיוציאם מהאג ושחרור של אחד מחבריהם. דרישותיהם נענו באופן חלקי, והם טסו לסוריה, שם נאלצו להעביר למדינה את הכופר שקיבלו בהאג. במלחמת לבנון הראשונה תכנן "הצבא האדום היפני", ביחד עם החזית העממית לשחרור פלסטין, לחטוף חיילים ישראלים ולדרוש תמורתם את אוקמוטו. לאחרונה חשף ה"דיילי מייל" הבריטי כי ב–1974 הם תכננו לחטוף את שירלי טמפל, שהייתה שגרירת ארצות הברית בגאנה. הם תכננו לתקוף את שגרירות לבנון בשטוקהולם ולהתנכל לספורטאים שהשתתפו במשחקי אסיה בטהרן, באוגוסט 1974. 

בראיונות ספורים שהעניקה ממקומות המחבוא שלה, מתחה פוסאקו ביקורת על התקשורת (“עדת חיות רודפות בצע המסלפים את רוחנו המהפכנית") והודיעה כי היא לא נושאת אקדח. “אחרי הכל, אפילו אם ישיגו אותי הטרוריסטים הישראלים, הם לא יירו בי אלא יעמידו אותי לדין כמו זונה". היא שבה והכריזה ש"הצבא האדום היפני" יוסיף לסייע למאבק של העם הפלסטיני, “בין שיהיה לנו לוחם אחד ובין שיהיו מאה".

שיגנובו נעצרה ביפן בנובמבר 2000. היא נמצאה בבית מלון באוסאקה כשהיא מחופשת לגבר והובלה לתחנת המשטרה כשהיא כבולה באזיקים. שש שנים אחר כך נידונה ל־20 שנות מאסר על מעורבותה בהשתלטות על שגרירות צרפת בהאג. ארבע שנים אחר כך נדחה ערעורה לבית המשפט העליון. לפני תשע שנים היא חלתה בסרטן אולם לא שוחררה מהכלא.

בתה שבה ליפן בעקבות מעצרה של אמה אבל ממשיכה לעבוד כעיתונאית בביירות ובטוקיו. “הייתי מתאר את מיי כאידיאליסטית שמקדמת את רעיונותיה גם כעיתונאית", אומר אוסאליבן. “בשנים האחרונות היא מנסה לטהר את שמה של אמה. יש לה נרטיב שונה לגבי מה שקרה בנמל התעופה, היא מאתגרת את הנרטיב הקיים".
\
פרופ' אברהם קציר לא מתעניין בנרטיב של נשות שיגנובו. “אין לי מושג מי תכנן את הרצח של אבי", הוא אומר. “לי אישית לא משנה מי שלח את המחבלים. ברור לי שהם היו יד מבצעת של מישהו. אני מקדיש את הזמן להנציח את שם אבי. מדי שנה אני עורך סדרה של הרצאות לזכרו, אני מנסה להמשיך את דרכו המדעית אם כי בתחום אחר. אבי הקים את חיל המדע, אני מדען שימושי, ואני מסייע במלחמה בטרור בעזרת הידע שלי. המניעים לא חשובים בעיני אלא המלחמה בטרור".
 
רובי הקלאצ'ניקוב מהפיגוע בלוד. צילום: פריץ כהן, לע"מרובי הקלאצ'ניקוב מהפיגוע בלוד. צילום: פריץ כהן, לע"מ