הבהבה תיבת הדואר הנכנס במחשבו של סמל בילוש מרטין וודרוף ממשטרת לונדון. הוא לא הכיר את השולח, בלש אדוארד גוליאן ממחוז מונטגומרי שבמרילנד, ארצות הברית, אבל זיהה היטב את נושא הכותרת - “ד"ר אשרף מרואן".

“אני ממחלקת התיקים הרדומים", הציג את עצמו גוליאן במייל. “מ–2006 אני חוקר את פרשת רצח קולונל יוסף (ג'ו) אלון, הנספח האווירי בשגרירות ישראל בוושינגטון. ב–1 ביולי 1973 אלון נורה בפתח ביתו שבמרילנד. החקירה שלנו גילתה שנרצח בידי חברי ארגון ספטמבר השחור. מספר התיק הוא 327046B ומספר התיק באינטרפול הוא 20070304928.

יוסף (ג'ו) אלון צילום: דובר צה"ליוסף (ג'ו) אלון צילום: דובר צה"ל

“קיבלתי מידע על כך שמותו מעורר החשד של ד"ר מרואן יכול להיות קשור לרצח קולונל אלון. אני חושב שקולונל אלון וד"ר מרואן נפגשו בקשר לפרוץ מלחמת יום כיפור, באוקטובר 1973. שלחתי העתקים של טביעות אצבעות שנמצאו בזירת הפשע בבקשה שיאותרו במאגר המידע שלכם ובמיוחד שיושוו עם הטביעות של ד"ר מרואן. נאמר לי על ידי האינטרפול שהחיפוש בעיצומו.

“אני יודע שהתיק שלנו בן 37 שנים, אבל הייתי מעוניין לדעת אם החקירה בעניין ד"ר מרואן העלתה מידע הקשור לקולונל אלון. עוד הייתי מבקש לדעת אם יש לכם מידע על סמיר סאראבי, או סראבייה, גבר לבנוני בשנות ה־60 המוקדמות לחייו".

כעבור יומיים הגיעה התשובה מלונדון. וודרוף אישר ששמע מהאינטרפול על החקירה בארה"ב וביקש מגוליאן שישלח מידע הקושר בין החקירות. “אולי כבר יידעו אותך, אבל יש ברשותי פריטים אישיים השייכים לד"ר מרואן, שמחזירים הרבה שנים לאחור", נכתב בתשובה. “יש לי גם קשר עם מי שעבד איתו במשך 30 שנה וכבר לא נמצא תחת השפעת משפחת מרואן. אני יכול לעשות כמה דברים. לחפש באותם חפצים ובמחשב הנייד".

גוליאן המשיך לנדנד ולשאול אם יש חדש בידי הבריטים. בסוף היה זה מפקח בילוש קווין נאידו, חוקר מהיחידה למלחמה בטרור, שאף הוא הופקד על חקירת מרואן, שסיכם במייל ששלח לגוליאן ב–3 במאי 2011: “חקירתנו לא מצאה עדויות או חומרים שיכולים להיות קשורים לזיכרונותיו של ד"ר מרואן. הרבה אנשים סיפרו שכתב אותם, אבל החיפושים, כולל בדיקה יסודית של מחשבו האישי, לא העלו דבר. אין לנו מידע לגבי השאלה היכן היה ד"ר מרואן בתחילת שנות ה־70. אין חומר הקושר להירצחו של ג'ו אלון".

למעשה למפקח בילוש נאידו לא הייתה תשובה מספקת גם לגבי ד"ר אשרף מרואן, שסיים את חייו ב–27 ביוני 2007, בגיל 63, ומותו נשאר מסתורי, כמו שאמר חוקר מקרי המוות, וויליאם דולמן, בבית המשפט. “אנחנו לא יודעים את העובדות, יש הרבה שאלות שנותרו פתוחות".

נקבר כגיבור. לוויית אשרף מרואן, צילום: AFPנקבר כגיבור. לוויית אשרף מרואן, צילום: AFP

אני ישראלי או מצרי?

אשרף מרואן נותר חידה במותו כמו בחייו. האיש שעבור חלק גדול מקהילת המודיעין הישראלית נחשב למרגל הבכיר ביותר בתולדות המדינה, זה שהזהיר שמלחמת יום כיפור עומדת לפרוץ, ערב תחילתה, ועל פי אחרים - היה סוכן כפול שמטרתו הייתה להפיל אותנו ברשת שרקם באמנות.

“אני לא צריך להוכיח לאף אחד שמקורותינו היו מדרגה ראשונה", אומר צבי זמיר, ראש המוסד ב–1973 ומי שנפגש עם מרואן ב–5 באוקטובר בלונדון ושמע ממנו על מועד המלחמה. “באמ"ן התייחסו אל מרואן כאל כפול בלי שהייתה להם הוכחה. אנחנו הוכחנו שהוא לא היה כזה. אני מקווה שתדע להבין מה היה משקלו של מודיעין כזה בתקופה שצפויה בה מלחמה. אשרף מרואן היה מקור שלא היה שני לו בהיסטוריה שלנו".




לא צריך להוכיח לאף אחד. צבי זמיר, צילום: ראובן קסטרולא צריך להוכיח לאף אחד. צבי זמיר, צילום: ראובן קסטרו





זמיר ניהל על מרואן מערכה עקובת השמצות עם אלי זעירא, שהיה ראש אמ"ן בזמן מלחמת יום כיפור ומאלה שהובילו את תיאוריית הסוכן הכפול, אבל מתברר שבאגף המודיעין זעירא לא היה לבד. האלוף במיל' שלמה גזית, שהתמנה לתפקיד ראש אמ"ן ב–1974, מאמין גם היום שתרומתו של מרואן הייתה בעיקר נזק, מאחר שההתרעה שמסר הגיעה שעות בלבד לפני פרוץ המלחמה.

“55% שמרואן היה שתול", התנדב גזית להעריך. “מותו לא עניין אותי כלל, אבל התופעה כן. יש לי דעה ברורה בין שהיה שתול, או אמיתי, שהנזק שגרם היה נוראי. אילו לא היה לנו את מרואן, מדינת ישראל, עם צה"ל בראשה, הייתה נערכת למלחמה שבוע לפני כן, כשהחלו להגיע הידיעות לגבי מה שקורה במצרים, אבל אמרו שאם מרואן לא הודיע, סימן שזה לא רציני, רק תרגיל. זה לא אומר שהיה שתול. אבל עובדה שכשיש סוכן צמרת, סופר–סופר–סופר, אתה משתעבד לו".

בלוגאנו שבשווייץ תפסתי את ד"ר אהרן ברגמן, שמתגורר בלונדון ומלמד בקינגס קולג' במחלקה ללימודי מלחמה. ברגמן הוא האיש שחשף את שמו של מרואן ב–2002 והיה הישראלי המקורב למרגל המצרי בשנותיו האחרונות, בטח בימים האחרונים.

“סוכן כפול? דעתי לא יותר טובה מדעתך או מדעתו של מוישה", אמר בשבוע שעבר. “אבל אני חושב הפוך ממה שצבי זמיר חושב, כשלו יש אינטרס ברור שמרואן לא יהיה כפול. הרי איזו פאשלה אם היה כפול. אנשים ישר חושבים, כמו במלחמה הקרה, מה זה מרגל. לדעתי, מרואן לא היה כזה. מה שהיה חשוב לאשרף היה במיוחד אשרף. היה לו כיף מבחינת המעמד כשמשה דיין, גולדה מאיר ויצחק רבין רצו לשמוע את דעתו, או שזמיר נפגש איתו. זה ניפח לו את האגו, לכן אהב את המשחק. ברגע האמת, שנייה לפני המלחמה, אני חושב ששאל את עצמו 'אני ישראלי או מצרי?', הגיע למסקנה שהוא מצרי והטעה אותנו. זה הסיפור של אשרף מרואן".





מישהו יהרוג אותו

יום לפני מותו, השאיר ד"ר מרואן לברגמן שלוש הודעות במשיבון - בבקשה שיחזור אליו. היחסים בין השניים נולדו באופן מוזר. ד"ר ברגמן, שכתב לא מעט ספרים, פיתח אובססיה לגבי גילוי זהות המרגל, שכונה לא פעם “בבל" או “המלאך".

הוא הצליח להגיע, תוך כדי צירוף פאזל של מידעים, למרואן, שאין ייחוס גדול משלו. האיש היה חתנו של הנשיא המנוח גמאל עבד אל–נאצר, ומקורב מאוד לצמרת המצרית.

“אלי זעירא לא רצה לשתף איתי פעולה, הוא הרי כתב ספר משלו", מספר ברגמן. “צריך היה אימות. רמי טל, שהיה עיתונאי מאוד ידוע, ערך את ספרו של זעירא. תראה איזו אובססיה הייתה לי. טסתי לתל אביב בכדי להיפגש איתו. ידעתי שהוא לא יגיד את השם, אבל סביר להניח שיידע אותו. מה אני עושה? לומד מתנועות הגוף שלו אם אשרף הוא המרגל. עשיתי חזרות בבית מול הראי. תשע דקות בתוך השיחה החלטתי שאני זורק, בלי קשר, 'אשרף מרואן הוא המרגל', ואני מסתכל לכיוון הפנים והאוזניים. בית סוקולוב בתל אביב, שיחה קלה, תשע דקות אחרי, על השעון 'אשרף מרואן הוא המרגל'. אני מקבל את ההוכחה".

בספר שהוציא ברגמן הוא לא כתב את השם המפורש, אבל פיזר רמזים עבים וברורים. העיתונאים המצרים חיברו אחת ועוד אחת ושאלו את מרואן אם הוא האיש. מרואן הכחיש, אבל אז עיתונאי של "אל–אהראם" נפגש עם ברגמן בלונדון, שם הד"ר הגן על שמו הטוב, ונקב בשם.

כמה ימים אחרי שדבריו של ברגמן פורסמו במצרים, היה זה מרואן על קו הטלפון, ביקש להיפגש איתו. “כשדיברתי הוא ישר הרגיש שאני מצטער על מה שעשיתי", ברגמן אומר היום. “מרואן היה אדם חולה, שמעת את הנשימות הכבדות שלו. פתאום אתה מרגיש לא טוב עם מה שגרמת. ממצב שבו רציתי לחשוף אותו כעיתונאי, סקופ ענק, אותן אנרגיות עברו לרצון להגן. אנחנו העיתונאים לפעמים רצים אחרי המטרה כעיוורים וברגע שאנחנו משיגים אותה, אנחנו מתעשתים. הבנתי שזו הייתה שטות. הוא לא היה המלאך, הוא היה בן אדם שעבר שלושה ניתוחי לב. אמרתי 'וואו, מישהו עוד יהרוג אותו'".

השניים קבעו להיפגש במלון "אינטרקונטיננטל", אחרי שברגמן דחה את ההצעה לפגישה במלון "דורצ'סטר", כי זכר ששם ניסו לחסל את השגריר שלמה ארגוב ב–1982, ירייה שהציתה את מלחמת לבנון הראשונה.

את הדרך לפגישה עם ד"ר מרואן עשה ברגמן ברחובות צדדיים, בדק שלא עוקבים אחריו. “הוא כעס אז מאוד על המוסד, כי בפגישה האחרונה איתם גילה שהקליטו אותו, ומבחינתו זה היה לשבור את הכלים". הסביר ברגמן. “בפגישה שנינו היינו באטרף. אני חשבתי שהוא הולך להרוג אותי, והוא חשב שאני מקליט. שיחה מאוד עצבנית. הוא היה לחוץ ואני הייתי לחוץ, אבל אחריה היינו הרבה שנים כמו שאני ואתה עכשיו, על קו הטלפון. חלק מהשיחות היו אינפורמציה וחלק היו מבחינתו לשפוך את הלב ולקטר, כי עם מי ידבר? אשתו לא ידעה, על ילדיו הגן, נשאר אהרן ברגמן. הוא היה מאוד מקושר בחייו, אבל כמרגל מאוד בודד".

המבוכה של מובארק

בקשר ביניהם הייתה שיטת הפעלה. ברגמן היה שולח פקס למשרד של מרואן, שהיה איש עסקים מצליח, והמצרי היה חוזר אליו תוך דקות. ברגמן הרגיש חובה לעדכן את מרואן במהומה שהתפתחה בארץ בין ראש המוסד במלחמת יום כיפור, צבי זמיר, לבין ראש אמ"ן באותם ימים, אלי זעירא.

בשנת 2004 האשים זמיר את זעירא בחשיפת זהותו של המקור הבכיר של ישראל במצרים ובכך גרם נזק ליכולתה של ישראל לגייס סוכנים. באפריל 2005 זעירא הגיש תביעת דיבה נגד זמיר.

השופט בדימוס תיאודור אור מונה לבורר בתיק והחליט לקבל את גרסת זמיר, אלא שבהחלטתו, השם "אשרף מרואן" הופיע לא פעם ולא פעמיים. זה כבר לא היה איש אקדמיה ישראלי שטוען שמרואן ריגל לטובתנו, אלא החלטת בית המשפט. ההחלטה פורסמה ב–14 ביוני 2007. שבועיים פחות יום לפני מותו של מרואן.

“בפעם הראשונה שסיפרתי לו שזעירא וזמיר רבים וזה יכול להגיע לבית משפט, הוא אמר 'זה לעולם לא יגיע'", נזכר ברגמן. “אשרף לא ממש הבין את המערכת שלנו ולכן פרסום שמו הימם אותו".




מנהיג וחם. נאצר, צילום: AFPמנהיג וחם. נאצר, צילום: AFP





מונה, אלמנתו של המרגל, סיפרה שבימיו האחרונים מרואן איבד עשרה ק"ג ממשקלו כתוצאה מהמתח, היה בודק אם הדלת סגורה, דבר שלא עשה בכל 38 שנות נישואיהם ולא פעם התלונן שהוא מפחד שינסו לחסל אותו. בניתוח שלאחר המוות התגלו בדמו סימנים של תרופות נוגדות דיכאון.

ב–26 ביוני השאיר מרואן לברגמן שלוש הודעות במשיבון. למחרת, מאות מטרים בלבד מכיכר פיקדילי, בשעה 13:30, הוא נפל אל מותו בגינת הוורדים שמתחת לדירתו שבקומה החמישית בקרלטון האוס טראס. נדחף או קפץ, זו השאלה.

לפרופ' אורי בר–יוסף מבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, יש תיאוריה לגבי האירועים. פרופ' בר–יוסף הוציא בשנת 2010 את ספרו “המלאך" שעוסק באשרף מרואן. זה ספר שאמור להפוך לסרט. יש לו הרבה שעות מרואן ברזומה.

“כשסאדאת החליט לבחור במובארק כסגנו, זה מאוד הרגיז את מרואן שחשב שמובארק לא חכם גדול", נותן פרופ' בר–יוסף את הרקע. “כשסאדאת נרצח ב–1981 ומובארק ירש אותו, היה ברור למרואן שאין לו יותר מה לחפש במצרים וזה למרות שהיו יחסי חברות בין הבנים של השניים. מובארק לא רצה לראות את מרואן בסביבה, ודאי לא אחרי שהתפרסם ב'אל–אהראם' שמרואן הוא הסוכן 'בבל', או 'המלאך'. מספר בספרו האחרון מוחמד חסנין הייכל, מי שהיה עורך 'אל–אהראם' ונפטר בגיל 100, שבאחד מטקסי השנה למלחמת יום כיפור מובארק הבחין במרואן, ונתן הוראה להעלות אותו למחרת על מטוס. מובארק הבין שזה גורם למבוכה, במיוחד כשבישראל התפרסם פסק הבוררות של השופט תיאודור אור בעניין זמיר וזעירא. הפעם הריגול היה רשמי ולכן אפשר להבין את ההוראה לחיסול מרואן. הייכל סיפר ששאל את מובארק כמה פעמים: 'אולי צריך לחקור אם עבד עבור הישראלים?', ומובארק תמיד ענה: 'עזוב את זה'. הוא לא רצה להיכנס, רצה להיפטר מזה".

בר–יוסף מספר שמוות בנפילה ממרפסת גבוהה בלונדון לא היה חדש מבחינת המצרים. שש שנים קודם לכן, ב–21 ביוני 2001, הייתה זו כוכבת הקולנוע המצרייה סועד חוסני שנפלה ממרפסת ביתה במגדל סטיוארט, וגם עליה אמרו שעמדה לכתוב ספר זיכרונות סנסציוני. באותו מגדל, באוגוסט 1973, נפל אל מותו אל־ליטחי נאסאף, מי שייסד את משמר הרפובליקה ופיקד עליו בימי נאצר. מקריות?

גם מונה, אלמנתו של מרואן ובתו של נאצר, טענה שבעלה נרצח ואפילו קבעה שהמוסד אחראי לחיסול. לא רק זה, היא גם הודיעה שספר הזיכרונות שכתב נעלם מהדירה ביום מותו. אבל כמו שסיפרנו בהתחלה, במייל ששלח החוקר הבריטי לעמיתו האמריקאי, נכתב שלא נמצאה כל עדות לספר.

מרואן ואשתו ביום החתונה, צילום: AFPמרואן ואשתו ביום החתונה, צילום: AFP





היה ספר זיכרונות?

ברגמן זוכר איך החוקר הבריטי שאל גם אותו על החומר הכתוב. “רציתי בעצמי לכתוב ספר, אבל אשרף אמר 'אני אכתוב ואתה תייעץ'. למה עשה את זה? יכול להיות שרצה למנוע ממני לכתוב", ברגמן משער. “דיברנו הרבה על הספר וחשדתי שהוא עובד עלי. הייתי מפתיע אותו בנימוס, 'איך קוראים לספר?', 'באיזה שפה הוא כתוב?'. אמר שבאנגלית, כי ערבים לא קוראים ספרים".

אז איפה הספר?

“הבלש שחקר שאל: 'יש לך עותק?', אמרתי שלא. שאל אם ראיתי את הספר, עניתי שלא. מאוד הובכתי שחושדים שאין ספר, כי סיפרתי לכל העולם שיש. התחלתי לחקור. התקשרתי לכל ספרייה שאתה יכול להעלות בדעתך כדי לשאול אם אשרף מרואן ביקר אצלם, ובסוף ספרנית בשם מרי, סגנית הספרן הראשי בוושינגטון נשיונל ארכיב, אמרה שמרואן ביקר אותם פעמיים, אפילו נתנה לי תאריכים. סיפרה שהוא בא עם מקל, צלע ואמר שהוא כותב את זיכרונותיו. בפעם השנייה שהגיע הביא לה שוקולד גודייבה כמתנה. שלחתי מכתב לבלש האנגלי ואמרתי: 'הנה ההוכחה'. אם היה ספר? מקווה שכן, אחרת אשרף עבד עלי בעיניים".

פרופ' בר–יוסף טוען שאין סיכוי שמרואן התאבד, ואפילו מציג תיאוריה משלו. “לא דחפו אותו", הוא משוכנע. "הוא עלה בכוחות עצמו וקפץ. זו התיאוריה שלי, ואני לא חושב שהיא בלתי נכונה. המרפסת שלו הייתה צמודה לחדר השינה וישבו לדעתי בחדר גורמים מצריים מסוימים שהסבירו לו שאם לא יקפוץ, יאלצו לזרוק אותו ויגידו שזה רצח. עדיף שזה ייראה כתאונה או כהתאבדות. ככה לא יצטרכו לפגוע במשפחה. לדעתי הוא הבין שגורלו נחרץ".

ברגמן הגיע לבית המשפט, לבקשת המשפחה. לה היה חשוב שייקבע שהמוות הוא רצח, מאחר שהתאבדות נחשבת באסלאם לבושה, בטח עבור משפחה כל כך מיוחסת.

“בזמנו הלכתי לבית המשפט וחיזקתי את תיאוריית הרצח", ברגמן מספר. “סיפרתי שהיו לו סיבות להישאר בחיים. תכנן להיפגש איתי, היה לו ספר שרצה להוציא וכנראה היה משהו בספר שבגללו נרצח. אם אתה שואל אותי באמת מה אני חושב? 49% שנזרק, 51% שהתאבד. הוא לא רצה שיחשבו שקפץ, הוא רצה שיחשבו שנרצח ולכן הפעיל אותי. הוא תכנן את הסיפור שלאחר המוות. התקשר אלי ביום שלפני כדי להשאיר עדות. הקליט את עצמו במשיבון. ידע שאני אשמור. הכיר אותי היטב. כמובן ששמרתי. ידע שאני אגיד לעולם שדיברנו, שאספר שהיה ספר. אולי זה נשמע קצת דמיוני, אבל אם היית מכיר את האיש, היית מבין שזה לגמרי הגיוני".

אף אחד לא יודע בדיוק מה קרה במרכז לונדון, ב–27 ביוני 2007, אבל אם יש מי שיכולים לתמוך בתיאוריה אלה הם עדי הראייה שהיו למותו של מרואן. היו ארבעה - שבמקרה או שלא - עבדו באחת החברות של המנוח. הארבעה ישבו לפגישת עבודה וחיכו שמרואן יצטרף אליהם, אפילו התקשרו ושמעו ממנו שהוא קצת מתעכב. לפתע אחד מהם ראה אותו נופל אל מותו. שוב צירוף מקרים?

אז איך הוא מת?

אשרף מרואן נקבר כגיבור במצרים. הנשיא חוסני מובארק אמר שמדובר בפטריוט מצרי ולא הוזכר אפילו בבדל חשד שהאיש מכר את מדינתו בנזיד של דולרים.

“הם עשו לו לוויה של גיבור מאחר שלא רצו לפגוע במשקלה ובחשיבותה של האצולה המצרית", משוכנע זמיר. “להגיד עליו שהוא מרגל היה מטיל צל כבד על הקבוצה שנחשבת לאליטה. אנחנו לא הגנו עליו. עובדה שגורמי המודיעין וצה"ל, על אף ההפצרות שלנו, נתנו לאלי זעירא ומרעיו לצאת בגסות ולגרום למרואן שינודה. הנה, אמרתי יותר ממה שאני מוכן לומר".

גזית לא משקיע במותו של מרואן יותר מדי מחשבות. “אין לי שמץ של מושג מה קרה. לא הייתי מודע, מעורב או קשור. קליינט שניהל אורח חיים הרפתקני כמו שניהל, לא צריך להתפלא אם איזה גורם ירצה לחסלו".

נראה שתעלומת חייו של אשרף מרואן תישאר פתוחה גם כשימלאו 20 שנה למותו, אבל זה לא אומר שסיפורו המלהיב יירד מהכותרות. “אני לא מכיר מקרה בהיסטוריה, לפחות של המאה ה־20, של מרגל שמסר בתקופה כל כך קריטית מידע כל כך קריטי שהשפיע באופן מהותי על המהלכים", משוכנע פרופ' בר–יוסף. “היחידי שנמצא בליגה הזו הוא ריכרד זורגה, לא משום שמסר מידע נפלא שהגרמנים הולכים לתקוף את ברית המועצות ביוני 1941, אלא משום שמסר מידע שהיפנים לא הולכים לתקוף את ברית המועצות בסוף אותה שנה, ולכן סטלין יכול היה לקחת את כוחותיו מחזית סיביר ולהביא אותם להגנת מוסקבה. זה שינה את מהלך המלחמה וזה סדר הגודל של מרואן. אם מרואן לא היה נותן את התרעת המלחמה, אני חושב שרמת הגולן הייתה נופלת ביום השני ללחימה בידיים סוריות, כי לא היה מי שיגן עליה".

ד"ר ברגמן נשאר עם סימני השאלה מכל הפרשה. “הסיפור הזה ממשיך להתגלגל כי הוא לא נגמר. אף אחד לא קבע ואמר: 'או־קיי, הוא היה סוכן כפול', או אף אחד לא קבע: 'זרקו אותו והוא לא התאבד'. זו הייתה יכולה להיות גולת הכותרת לקריירה שלי אם לא הייתה הטרגדיה. כאדם אתה לא רוצה שתהיה על מצפונך האפשרות שכאילו גרמת למישהו לקפוץ, או גרמת שייהרג. אתה אומר: 'זה לא טוב מה שקרה שם'".

לפחות בנית שם על הסיפור.

“מבחינה מקצועית זה די דפק לי את הקריירה, הרי מה מעניין את העיתונאים? לא העיקר שבו אני עוסק וזה הסכסוך ישראלי–ערבי, תהליך השלום. אני לא מתעסק במרגלים. פרסמתי ספרים בהוצאה מכובדת שנקראת 'פינגווין', אבל כל העניין הוא בספר אחר שכתבתי על מרגל, ספר של מאה עמודים. עצה לי אליך, אל תהיה מרגל, כי תמיד יהיה איזה ברגמן שירצה לחשוף אותך, ואם אתה ברגמן ויש לך אפשרות לחשוף מרגל, אל תעשה זאת".