השאלה הראשונה לצמד כותבי הספר הייתה “למה דווקא ינוש?". נכון, אביגדור בן–גל היה המפקד האגדי של חטיבה 7 במלחמת יום כיפור, אבל מאז עברו כמעט 44 שנים. נלחמנו, ניצחנו, יצאנו בתיקו ולחיינו נוספו אין ספור גיבורים חדשים וטראומות טריות.

אילן כפיר ודני דור, שמילאו לא מעט דפים במהלך חייהם, חייכו. “ינוש לדעתנו הוא מאחרוני המותגים שנשארו מתקופה שכבר איננה", ענה דור. “הגנרלים הגדולים, המלחמות הגדולות".

את השאלה “למה דווקא ינוש?" אין צורך לשאול את החיילים והקצינים שנלחמו תחת פיקודו. כמה חודשים לפני מותו ממחלת הסרטן, הוא נפגש עם כמה מהם במסגרת תוכנית טלוויזיה. הוא הרים כוסית והביע משאלה שעוד ייפגשו בשדה הקרב. החיילים שהתבגרו והזדקנו מאז הרימו "לחיים". “אמרתי לו ‘אם נצטרך, נהיה שם'", סיפר אל"ם בדימוס אורי סגל, סגן צעיר במלחמת יום כיפור. “כשנפרדנו הוא נשק לי במצח, כמו שנפרדים מבן אהוב, ידע שהוא חולה. חזרתי מהמפגש והייתי נרגש עד דמעות. הערצתי אותו".

סגל היה ב–1973 מפקד מחלקה בפלוגת טייגר שעמדה בעמק הבכא מול חטיבה 43 הסורית שדהרה ברמת הגולן והציבה את הגליל על הכוונת. אם לא היו עוצרים אותה שם, אלוהים ישמור. “נשארתי בלי פגזים, כמו כל חברי", מספר סגל. “ירינו ופגענו וזרם הטנקים הסורי רץ מולנו בקצב מטורף. בתרגולת אתה יורד לאחור, ממלא תחמושת וחוזר. המ"פ שלנו ביקש מינוש, אבל המח"ט אמר ‘אל תזוזו. אם תזוזו, אתם פותחים את הציר, והטנקים הסורים ירוצו לתוך הגליל'. נשארנו, חסרי אונים. מה עובר בראש? להתנגש בהם, דברים לא הגיוניים, אבל הפקודה ברורה. הציות לינוש מוחלט, כי האמון מוחלט. הוא אומר ‘תחזיקו מעמד 15 דקות, יבואו להחליף אתכם'. 60 טנקים השמדנו במארב הזה".

יאנוש בן גל אוקטובר 1973. צילום: בני הדר במחנה באדיבות ארכיון צה''ל

אנטי פוליטיקאי

בן–גל היה טיפוס. בחיל השריון המרובע יכול היה ללכת בחולצה ששוליה מחוץ למכנסיים, לא מסופר. בגלל גובהו הרב היה בולט ממרחק, אבל שם קצוץ, התנהל בדרכו. טנקיסט מעולה, אבל כזה שצבר אויבים ותמיד בדרגות גבוהות. החייל שהיה אמור להיות רמטכ"ל ונשאר מועמד.

“לא היה לו מה שהיה לאלופים אחרים כמו אהוד ברק", מספר כפיר, שכתב גם את הביוגרפיה של ברק. “אנשים בונים לעצמם גופי תמיכה בדרך להתמודדות על תפקיד, ואהוד תמיד מצא דרך להרשים את הקצונה הבכירה. ינוש הותיר אויבים בכל מקום, וביום הדין הם קמו נגדו. בדיון הפקת לקחים בפיקוד הצפון מתח ראש אכ"א ביקורת על היערכות הפיקוד. ינוש לא חשב שמשה נתיב הוא מהאלופים החזקים ובבוא היום תהיה לו דעה. הצליף בו ‘אתה תיתן לי ביקורת?'".

ינוש הפסיד את מלחמת ששת הימים ותהילתה משום שהתעמת עם מי שהיה מפקד חטיבה 7, שמואל גורודיש. כקצין האג"ם החטיבתי הוא לא אהב שגורודיש בונה את סמכותו על ידי הטלת טרור. היו לו גם השגות לגבי התפקוד המבצעי של המח"ט. לפני סיור, למשל, הוא התווכח עם גורודיש, ביקש שחבלן יסרוק את הציר לפני שייצאו. המח"ט התעקש על יציאה מיידית, ומטען שהתפוצץ לידם גרם לפציעתו של ינוש ולקטיעת חלק מאוזנו.

השניים לא היו מסוגלים לעבוד יחד. לתא"ל במיל' אריה מזרחי, מי שהיה קצין תותחנים ראשי וחבר קרוב של ינוש, יש תוספת לסיפור. “גורודיש ניסה להתעסק עם הפקידה של ינוש", טוען מזרחי, היום איש עסקים מצליח. “ליד צומת פלוגות יש ימ"ח והוא הסיע אותה לשם בלילה עם הג'יפ. היא לא ידעה איך לצאת מזה אז לקחה את משקפיו, זרקה החוצה והוא לא ראה כלום. כשחזרה לבסיס סיפרה לינוש. נסעו למקום, מצאו את המשקפיים. הוא הכניס אותם למעטפה ושלח לטליק (ישראל טל, מפקד גיסות השריון). אמר לו: ‘זה המח"ט שלך'. גורודיש היה בנו האהוב של טליק, אבל ינוש לא התכופף. גורודיש אמר לו: ‘לא רוצה לראות אותך יותר בחטיבה'. ככה זה נגמר. מה חשבת, שהודח בגלל חוסר תפקוד?".

ינוש נאלץ לעבוד קשה כדי להוכיח את עצמו. את מלחמת ששת הימים העביר כקצין אג"ם של חטיבת מילואים, אחרי זה מונה למפקד גדוד, כשמול מתנגדיו עמדו כתומכים אנשי שריון בכירים כשלמה להט ואברהם אדן (ברן).

“היכולת האסטרטגית לא מגיעה עם היותך מח"ט", מספר מאיר זמיר, שהיה מפקד פלוגה בחטיבה 7 בכיפור. “המנהיגות שלו בשדה הקרב, התגובות למצבים, היכולת לנתח שטח - כאן גדולתו. מול האויב, היריות והצעקות לא הרגשת שנלחץ. נשאר רגוע".

לזמיר ולינוש יש היסטוריה משותפת ארוכה. בתחילת הדרך המח"ט לא סבל את המ"פ, שנחשב לתלמידו של גורודיש. “לא הייתה לו סבלנות לאנשים שלא הבינו את מה שהוא רוצה", מספר מזרחי, חברו הטוב של ינוש. “לא כי התנשא, אבל מי שלא זרם איתו היה בבעיה. למרות זאת לא שמעתי אותו מנבל את פיו, בניגוד לשפה הצבאית המאוד בוטה שבה השתמשו גורודיש וחבורתו".

זמיר היה טנקיסט, איש שטח בפלוגה מבצעית. לא חבר במיליה של ינוש. כשמפקד חטיבת הצנחנים עוזי יאירי כתב לו מכתב הערכה, ינוש ירד עליו, אמר שמצדו הוא יכול להצטרף לצנחנים. “כעסתי כי ידעתי מה טיבם של אלה שהוא קידם", מספר זמיר. “אף פעם לא שאלתי אותו למה, כי לא הייתי משנה את דרכי, האמנתי בה. למזלי, במלחמה יכולתי להביא את עצמי למקום הראוי".

פלוגת טייגר עברה ימי לחימה קשים. היא לא איבדה טנק אחד וכל החיילים חזרו בחיים - מרשים במיוחד לנוכח הקרבות הקשים שהתפתחו בעמק הבכא. זמיר זוכר איך ינוש לא התאפק וצעק בקשר: “טייגר, אני אוהב אותך".

“נכנסו מסוקים סוריים כדי להוריד קומנדו בנפח", מספר אורי סגל, אז מ"מ. “פתחנו באש ולא פגענו. ינוש אמר בקשר ‘1 של טייגר', שזה אני, 'אתה לא פוגע'. זה היה עלבון. הסתכלתי לאחור וראיתי אותו בנגמ"ש. אחרי מספר דקות אלוהים עזר לי, והמסוקים כנראה לא הצליחו להוריד את הכוחות וחזרו באותו ציר, בגובה נמוך. נתתי פקודת אש והתותחן שלי קרע את אחד המסוקים לשניים. אמרתי שבכל מחיר אני צריך להוריד אותו".




בדרך לדמשק

חיילים נלחמו בשביל ינוש. כששלח את מפקד גדוד 71, סא"ל משולם רטס, לסגור פרצה, ענה רטס: “תדע שאתה שולח אותי למות, אתה יודע שזו משימת התאבדות. לכל מפקד אחר הייתי אומר שאני לא מוכן לבצע את הפקודה". רטס נהרג ב–9 באוקטובר, בקרב באזור הר חרמונית. על פעולותיו זכה בעיטור העוז.

לינוש גם הייתה חולשה ביחס לחייליו: הוא לא היה מסוגל ללכת ללוויות או לניחום משפחות שכולות. כפיר, מכותבי הביוגרפיה “ינוש", העלה השערה שזה קשור למותה של אמו. ינוש נולד בלודז' בפולין. אביו היה תעשיין גדול, אבל במלחמת העולם השנייה המשפחה נדדה, הגיעה לאוזבקיסטן, ושם אמו חלתה בטיפוס ומתה מול ילדיה.

“השכול היה קשה לו", מספר אריק ערד, ששימש כראש הלשכה של ינוש בפיקוד צפון והיה מחבריו הקרובים. “דיברו על חספוס, חוצפה, וזה היה נכון עד ניחום אבלים. ממש בימיו האחרונים, כשהייתי ליד מיטתו, הוא אמר: ‘אני מרגיש עכשיו כמו כשהכרחת אותי ללכת לשבעה'. פעם ישבנו באוטו, היינו אמורים לעלות לדירה כדי לנחם, והוא לא היה מסוגל".

ינוש היה מכוכבי מלחמת יום כיפור. “יש מילה בעברית שכמעט לא משתמשים בה - מצביא", אומר תא"ל במיל' מזרחי. “טקטיקן מעולה, אסטרטג. במלחמת יום כיפור הייתה לו ראייה ברורה לגבי מה שצריך לעשות ואיך. המטרה הייתה לתפוס את החלק הצפוני של רמת הגולן, מכיוון ששם עברה הדרך הקצרה ביותר מדמשק לראש פינה. ואם תחשוב על זה, אז גם מישראל לדמשק. לדעתי, זה מה שהיה לו בראש, להגיע לדמשק".

ההתקדמות של ינוש הייתה מטאורית - תוך שלוש וחצי שנים ממח"ט חטיבה 7 למפקד פיקוד הצפון. “הוא היה איש קשה", מספר ערד, ראש הלשכה של האלוף. “אם לא הייתי מעריץ אותו, לא הייתי עומד בזה. תובעני, אין שעות. רק צבא. זה מה שהוביל אותו".

יאנוש בן גל בשנת 1979. צילום: מיקי צרפתי, במחנה

האופי השונה בלט כשהיה אמור להתחיל לבנות את עצמו לתפקיד הרמטכ"ל. מהר מאוד התברר שהמשימה תהיה קשה, בגלל תכונותיו. “היו אז סיורים של גופים ופוליטיקאים בפיקוד צפון, כי זו הייתה גזרה חמה, והוא אף פעם לא הלך", מספר ערד. “תמיד שלח אחרים. מדי פעם הייתי אומר: ‘תתחבר אליהם קצת'. לא עניין אותו. יום אחד אמרתי לו שבאה ועדת חוץ וביטחון, סיור מאוד חשוב".

ינוש הצטרף ונשאל שם על עתיד רמת הגולן. הוא אמר שלדעתו צריך להגביל את ההתיישבות היהודית, כדי שיהיו מספיק שטחי אימונים לצה"ל, והוסיף משפט מעורר מחלוקת: “הערבים הם כמו סרטן בלב המדינה".

“אחרי שנגמר הוא אמר ‘רואה, לא הייתי צריך ללכת'", מספר ערד. “כעבור חצי שעה קיבלנו טלפון וטסנו למשרד שר הביטחון. עזר ויצמן פיטר אותו על חוסר טקט ועוד באותו ערב חזר בו".

את מלחמת לבנון הראשונה ינוש עשה כמפקד גיס 446, כשאהוד ברק משמש כסגנו. ינוש שחה בחומר, הרגיש בבית. “הוא יכול היה להיות גם בן זונה", מספר דני דור, מכותבי הביוגרפיה. “נפגשתי עם אלוף שסיפר שביום הראשון למלחמה אריק שרון כינס את מפקדי האוגדות לתדריך שנמשך עד אחת בלילה. אחרי שנגמר, ינוש הודיע למפקדי האוגדות שבחמש בבוקר הוא עושה תדריך נוסף בתל אביב. בא אותו אלוף ואמר לינוש: ‘האוגדה רק מתארגנת, אני לא יכול לבוא'. ינוש ענה: ‘אם לא תבוא, אקרע אותך כמו שאף אחד לא קרע וזה סוף הקריירה הצבאית שלך'. החבר הלך לרמטכ"ל רפול והתלונן. רפול ענה: ‘זה ינוש, מה אני יכול לעשות?'".

אל"ם במיל', הרב ישראל זינגרביץ', חברו הקרוב של ינוש, ששירת תחתיו, מספר: “כולם הכירו את ינוש המחוספס, אבל בעיני הוא הצטייר אחרת. בחטיבה הוא ביקש ממני בקשה אחת קטנה ששיקפה את מלוא אישיותו ואהבתו לפקודיו: ‘אתה הרב, מקורב למפקדי החטיבה ומיודד איתם. בפניך הם ישיחו דאגתם או כאבם. תדווח לי מה המורל בפלוגות ומה כואב למ"פים. מפקד שאינו יודע בזמן רוגע מה כואב לקציניו, לא יוכל לפקד עליהם במלחמה".

המשבר הגדול

הכל דפק כמו שעון מבחינת בן–גל, עד 11 ביוני, הקרב הקשה בסולטן יעקוב, שהסתיים בתוצאות קשות מצד צה"ל - 20 הרוגים, שני שבויים ושלושה נעדרים. ינוש היה אז בדיון בפיקוד הצפון והעביר את האחריות לסגנו, אהוד ברק. אחרי הקרב הוא לקח אחריות על התוצאות.

בביוגרפיה של ינוש נכתב שכשברק החל במסע הבחירות ב–1999, הוא העביר מסר לינוש שיימנע מלהזכיר את אירועי סולטן יעקוב, כדי לא לפגוע בסיכוייו להיבחר לראשות הממשלה. בן–גל כיבד את הבקשה.

ערד היה עם ינוש ברגעים של לקיחת האחריות: “היינו אצל מפקד הפיקוד, לא בשטח, אבל הוא היה המפקד והאחראי. זה בכלל לא חשוב אם אחרים אשמים. בדלתיים סגורות, הוא לא חשב לרגע שהתנהג שלא כשורה".

הצטער?

“הוא אמר ‘זו דרכי'. בניגוד לרבים שסבורים שלסולטן יעקוב יש השלכה לאי־מינויו לרמטכ"ל, אני חושב שאין לזה קשר".

ינוש רץ לרמטכ"לות ב–1983. לדברי חבריו, המינוי היה סגור. שר הביטחון משה ארנס אפילו בישר לו זאת. “חבורת הכלבלבים של טליק חיכתה בפינה", מזרחי משוכנע. “לקחו את ארנס לביתו של טליק ואמרו ‘ינוש לא לויאלי, יעשה מה שהוא רוצה'. עשו לו חור בראש ובסוף הוא החליט על משה לוי, הבחירה הכי גרועה שאפשר לעשות".

ערד: “אמרו לו: ‘ינוש יעשה לך עוד מלחמה'. אנחנו יודעים את זה ממקור ראשון. הם חרצו את דינו כרמטכ"ל".

לארנס יש גרסה שונה: “אם הייתי מבטיח לינוש, הייתי מקיים. הייתי צריך לבחור מבין שלושה, אז ברור שיהיו מאוכזבים. בהחלט הייתי ממעריצי ינוש, אמרתי לו שיש סיכוי טוב שיתמנה בסיבוב הבא. אותו דבר אמרתי לדן שומרון, שהחליט להמתין ומונה לרמטכ"ל. משה לוי היה מצוין. אף פעם לא התחרטתי".

למה ינוש לא נבחר?

“מכלול של שיקולים. ינוש הרגיש שהיוקרה שלו נפגעה ממה שקרה בסולטן יעקוב. שמעתי אותו לא פעם לוקח אחריות אף על פי שהיא הייתה למעשה של מישהו אחר. אתה יודע למי הכוונה?".

אהוד ברק?

“כן, כן".

זה נכלל בשיקולים שלך?

“לא, בשבילי מה שינוש עשה במלחמת יום כיפור היה מספיק. הוא התאים לצבא. לא יודע אם אנחנו יכולים לספור על אצבעות שתי הידיים גנרלים ברמתו".

ערד מספר שינוש לא מיהר להשתחרר: “הוא לקח את זה קשה, אבל כמו גבר נפגש עם משה וחצי ואמר שהוא מוכן להיות גם ראש אג"א ואולי אחרי זה להיות רמטכ"ל. משה וחצי לא רצה אותו בסביבה".

לא רק ינוש עזב, גם מקורביו, כמו תא"ל אריה מזרחי. “המזל הגדול שלי הוא שהוא לא התמנה לרמטכ"ל", אומר מזרחי היום. “אם היה, הייתי נשאר בצבא. רפול כבר אמר ‘תהיה אלוף' ואז בא משה וחצי, שנוא נפשי. הייתי בתעשייה הצבאית, מנכ"ל משרד השיכון, ייסדתי חברה משלי שהיום יש בה 200 עובדים. מה, הייתי נשאר בצבא?".

תכיר, חיים כץ

ינוש פשט מדים וחשב שההצלחה תבוא לידי ביטוי גם בחיים האזרחיים, אבל לצד ימים יפים כמנכ"ל תה"ל (תכנון המים לישראל) באו תקופות קשות כיו"ר התעשייה האווירית. בן–גל ניסה להוביל הפרטה ונתקל בפעם הראשונה ב"מרד חיילים", ובמיוחד בראש הוועד חיים כץ, היום שר העבודה, שהראה לו מי הבוס.

במאי 1997 חיכה לינוש המון זועם בשערי המפעל עם צמיגים בוערים. ניפצו את חלון מכוניתו וניידת משטרה חילצה אותו משדה הקרב. “הוא לא פוליטיקאי גדול, ובמי נכנס? חיים כץ", אומר מזרחי.

רק שינוש כיוון הרבה יותר גבוה. חלומו היה להתעשר ובענק. “הוא מאוד רצה להצליח, והכסף לא היה כל כך חשוב", מספר ערד. “לא היו לו בזבוזים מטורפים. זה היה אגו. שיגידו שהצליח גם בחייו האזרחיים. לא הספיק לו לעבוד כמנכ"ל חברה ממשלתית. זה לא נחשב מבחינתו להצלחה גדולה".

ינוש אומנם הרוויח יפה, אבל חבריו המריאו עם עסקיהם המצליחים. “המוטו שלי הוא שעם חברים לא עושים עסקים, כי או שהעסק נדפק או שהחברות נהרסת", אומר מזרחי. “היכולות בעסקים שונות לחלוטין מהיכולות במדים. מעטים הצליחו לייסד עסק ולהסתגל לעובדה שאין רל"ש ורכב ומזכירה ואף אחד לא מלקק".

מי שעשה עסקים עם ינוש, למרות החברות, היה ערד, שהיום חי רוב השנה בניו יורק, שותף שם בקרן השקעות ויש לו חברת ייעוץ גדולה. לא פעם רתם את בן–גל למשימות. הוא זוכר שבאחת הנסיעות קנו ברגע האחרון כרטיס טיסה לוונצואלה ונדחקו בירכתי המטוס. ינוש פלט: “אם הייתי רמטכ"ל זה לא היה קורה".

“אומרים שאני היחיד מבין חבריו שעבד איתו. דווקא נהניתי", ערד מודה. “היינו שותפים עד הביזנס האחרון, שלמעשה לא יצא לפועל. נסיעה משותפת לדרום סודן כשהיה כבר בשנותיו האחרונות. נסחב איתי בחום הנורא. הייתה כוונה להשקיע בצינור גז שיוצא מדרום סודן לעולם. ינוש ואני היינו אמורים לטפל במערך האבטחה. פרויקט מורכב שעובר ביבשות. לא יצא, כי יש מלחמה באזור".

אלוף אביגדור בן–גל (ינוש) ז"ל כששימש כמפקד פיקוד צפון. צילום: חנניה הרמן, לע"מ

ינוש שחה בצבא הרבה יותר מאשר בחליפות. בתחילת שנות ה–90 התעסק קצת בפוליטיקה, התגייס עם החבר'ה למען מועמדותו של יצחק רבין במפלגת העבודה. “הוא, אני, אורי אור, אפרים סנה והצטרף גם יוסי גנוסר", מספר מזרחי. “ינוש נתן לחבורה את השם ‘החונטה'. הסתובבנו בסניפי המפלגה ועשינו נפשות לרבין, אבל ינוש הבין שזה לא בשבילו. הוא היה הכי פחות פוליטיקאי. לא קלט שיש אנשים שמבחינת הרמה האישית הם לא מאורות הגולה, אבל בעלי יכולת בגיוס קולות. ברגע שמישהו לא נראה לו הוא התעלם, או התבטא בציניות".

בן–גל ספג לא מעט מכות באזרחות. החזקה שבהן הייתה ביוני 1998, אז נעצר בחשד לקבלת שוחד והפרת אמונים בפרשה כלכלית שבה היה מעורב גם ראש הממשלה המנוח, אריאל שרון. באפריל 1999 הוחלט לסגור את התיק בנימוק שלא נמצאו ראיות לשוחד, אבל גם בספר נאמר שהפרשה השאירה את ינוש מצולק.

“זו הייתה הנאיביות שלו", אומר כפיר, ממחברי הספר. “חשב שהשם שלו יעשה את העבודה. דני ראיין קצין משטרה שחקר את ינוש והוא סיפר על תמימות. ינוש ענה על הכל, לא אמר ‘רוצה עורך דין, צריך להתייעץ'. היו חודשים שלא יצא מהבית בגלל שהתבייש".

אולי זו הסיבה לכך שכשזמיר, המ"פ מעמק הבכא, נעצר ב–2010 בחשד לסחר באיברים, היה זה ינוש שמיד התייצב לצדו. “כמו בשיר ‘שלחי לי תחתונים וגופיות', הוא בא לבית המעצר עם חבילות", מספר זמיר. “ביקר, העיד, תמך בי. סיפרתי לו כי לא היה מה להסתיר, כמו שלא הסתרתי מהמשטרה. אמרתי לשוטרים שיטוסו איתי לאזרבייג'ן ויראו שהניירות חתומים כחוק. לא הסכימו. היה להם תת־אלוף ביד. נקודת האור הייתה הפלוגה שלי. כולם באו למשפט ותמכו בי, וינוש ביניהם".

ינוש היה טיפוס שונה בנוף. בצבא, כקצין צעיר, קיבל מאביו ירושה יפה, אבל חלק נכבד מהכסף השקיע במכונית מוסטנג ספורטיבית. הוא נהג לעשות איתה רונדלים ברחוב דיזנגוף, אהב לעשות רושם. בן–גל היה איש חברה. לצד האויבים שצבר, היו לו המוני חברים, במיוחד מהשירות הצבאי. תמיד סביבו עם סיפורים ועוד כוסית.

“יום אחד ישבנו במסעדת 'אולימפיה'", מספר מזרחי. “ארוחת צוהריים שהתחילה באחת והסתיימה בשש. אוכלים, שותים וויסקי. מגיעים חברים, מגיעות בחורות. מעלינו, חצי קומה, ישבו שלושה מעונבים. הם ירדו ואחד הניח יד על הכתף של ינוש ואמר באנגלית: ‘גנרל, שמעתי הרצאה שלך כשהיית בהרווארד והתרשמתי'. ינוש הרים מבט ושאל ‘מי אתה?'. אמר לו ‘אני שגריר ארצות הברית בישראל'. ינוש הסתכל וצחק: ‘תפסת חתיכת ג'וב'. השגריר עזב, ואני אומר לו: ‘חמור, זה השגריר'. ינוש תפס את עצמו ושלח פרחים והתנצלות".

אלה הם חיי

ינוש היה נשוי שלוש פעמים ויש לו שבעה ילדים, חלקם כבר בוגרים. אחד מהם הוא אבנר, אמן בינלאומי. הוא השאיר שני תאומים מאשתו האחרונה אביטל, שנולדו כשהיה בן 69.

חלק מילדיו לא אהב את היחס המרוחק שיצר איתם במהלך חייו. “לא סיפור אהבה גדול", אומר דור, מכותבי הספר. “בוא נגיד שלא הייתי רוצה אבא כזה, בלשון המעטה".

כשניסיתי לשוחח עם ילדיו, ענה לי יונתן בנו במייל: “מה הטעם בכתבה כזו עכשיו?". כשביקשתי לשוחח עם ילד אחר על החלק המשפחתי שדי נדחק הצדה בספר, הוא ענה: “ספר לי על זה, אלה הם חיי".

גם עם הסופרים הילדים לא התלהבו לשתף פעולה. “אמרנו להם שאנחנו לא באים עם דעה מוקדמת", סיפר כפיר. “הם לא רצו וכשיצא הספר היו בין הראשונים לקרוא. יזמו פגישה, הודו בטעות ואמרו ‘הוצאתם את אבא שלנו מצוין'".

אלוף אביגדור בן–גל (ינוש) ז"ל בשנת 2011. צילום: יהונתן בן דוד, במחנה

בן–גל היה איש מלחמה. מספרים שבלשכתו כמח"ט היה לוח שבו סימן את הימים עד למלחמה הבאה. כשהתאריך עבר, נתן ארכה. בצבא לא היה מי שיעצור אותו. בחייו הייתה זו מחלת הסרטן שהכריעה אותו בפברואר 2016, בגיל 79.

“חוץ מאבי, לא הייתי צמוד לאף אחד ליד מיטתו לפני המוות", מספר ערד. “היו לנו שיחות נפש. אמרתי: ‘אני נוסע לאמריקה בידיעה שאתה מושך'. הוא ענה: ‘שריין כרטיס חזרה, זה קורה יותר מהר ממה שאתה חושב'. הגעתי לניו יורק ואחרי כמה ימים אשתי התקשרה מבית החולים ואמרה שהוא רוצה לדבר איתי, שיחת הטלפון האחרונה. 12 שעות לפני שנפטר דאג להחמיא לי. הוא לא קיטר או בכה. לא דיבר על עצמו".

מזרחי קפץ להיפרד, כמו רבים. “הוא אמר לי ‘החלטתי לוותר, אמרתי לרופאים שלא יציקו'", הוא מספר. “דיברנו ואז התרופות השפיעו, ראיתי שעיניו נעצמות. התחלתי לצאת מהחדר ואז הוא פתח עיניים ושאל אותי: ‘לאן אתה הולך?'. זה הזכיר את מלחמת יום כיפור. כל פעם כשהייתי זז, הוא היה שואל ‘לאן אתה הולך?'. אמרתי שיש לי גדוד, יש לי חיל. יש לי מה לעשות".

תשאלו היום את הצעירים על ינוש, יענו לכם על קורצ'אק. מעטים מהם מכירים את המצביא ממלחמת יום כיפור, אבל חייליו ומפקדיו לא שוכחים. “אהבתי אותו אהבה רבה", אומר זמיר, מפקד פלוגת טייגר בקרבות. “בבית, על קיר הכניסה, ליד התמונה של אבי, תליתי את תמונתו של ינוש".