"הוא נורא חסר", מנסה רנה חבר להעביר את עוצמת תחושותיה למילים. "ההורים של שאר משפחות הנעדרים נפטרים אחד אחרי השני: בתיה ארד, אמו של רון, והוריו של יהודה כץ מקרב סולטן יעקוב. אני לא רוצה למות בלי לראות אותו שוב. אני רוצה להיות בריאה ולא זקנה בת 100 בזמן קבלת הבשורה. חוץ מזה לא מעניין אותי כלום. אני מוכנה לתת הכל. זה פשוט מרסק את הנשמה".

היום מציינים 20 שנה להיעדרותו של גיא חבר, שבחודש מאי האחרון היה צריך לחגוג את יום הולדתו ה־40. חבר, חייל מחיל התותחנים, יצא ביום קיץ חם מהבסיס שבו שירת ברמת הגולן ומאז נעלם, בלי להשאיר רמז למה שעבר עליו; לא מכתב, לא פיסת מדים, אפילו לא כתם דם. עבור הורים, אין מצב קשה מזה - ההמתנה הארוכה והבלתי נסבלת שהדלת תיפתח, ובנם הנעדר יחזור הביתה.

"אני חושבת המון על המפגש שיהיה בינינו", מספרת האם. "הוא מופיע לי בחלומות ולא נכנס דרך הדלת הראשית, אלא דרך החלון, ואומר: 'למה עשית כזה בלגן, את לא מתביישת? פרסמת תמונות וציורים, הרי ידעת שבסוף אגיע'. זה קורה פעם בדור, שבניגוד לתחזיות והציפיות הנעלם חוזר. כשיגיע, אנחנו נתמודד עם הכל".

חבר יושבת בביתה שבכוכב יאיר, ועל השולחן נחות קלטות וידיאו שאספה במשך השנים, ימים אחרים שבהם הטכנולוגיה הייתה אחרת, ובטח האופנה. היא מוכרחה להראות לנו ציורים שגיא צייר כשהיה רק בן 8. למשל קומיקס שצייר אחרי שאביו, איתן, שר לו את "מי מכיר את האיש שבקיר", וגם ציורים בוגרים על ילד שמנסה לשבור קיר, לא יוצא ממנו, ובסוף הופך לזקן שנזכר בימי ילדותו.




רנה חבר, אמו של גיא חבר. צילום: אריאל בשוררנה חבר, אמו של גיא חבר. צילום: אריאל בשור

"אצל נעדרים אחרים היו עושים תערוכות ורעש ותולים את התמונות באו"ם", היא מחייכת בעצב. "אני לא יודעת איך לעשות דברים כאלה. יש לי צמרמורת רק כשאני מביטה בציורים. הקריקטוריסטית דניאלה לונדון־דקל אמרה לי, 'הוא גאון'. עניתי, 'לא רוצה גאון, רוצה ילד בבית'. כל הזמן אני אומרת שאיפה שהוא נמצא הוא מצייר ומאייר. זה מה ששומר עליו".

מהציורים של גיא, חבר עוברת לתמונות שלו. באחת הוא יושב בבית, באחרת הוא בין חבריו ליחידה. היא מתמקדת באחת התמונות שבה נראות עיניו הכהות בוהקות. "לכל מי שאני מראה את התמונה אני אומרת: 'תסתכלו על העיניים. אלה לא עיניים של מישהו מת, אלה עיניים מדברות'. אנחנו לא מדברים, אנחנו לא משפחה שמשתוללת וצועקת, אז אולי זה בעוכריו במידה מסוימת".

מה עוד אפשר לעשות?
"בימים הראשונים של ההיעדרות גיא נחשב עריק, איזה טמבל שמסתובב. התזה הייתה שהוא מתחבא, והיו מי שאמרו שהוא התאבד. רק שעוד לא נמצא המתאבד שטמן את גופתו. פה התחיל הגיהינום שלו ולא שלנו. הרי באו למשפחה ותשאלו אותנו, זה טבעי. אבל כשאתה עם התזה הזו שנה, שנתיים, חמש, עשר - באיזה מקום צריך לשנות דיסקט. חקרו אותנו בלי סוף, אפילו הביאו מהפנט. אני זוכרת שאמרתי לאיתן, פסיכיאטר ומבין בהיפנוזה, 'הם השתגעו?!'. 'תשתפי פעולה', הוא אמר לי.

"הגיע בחור מקסים ומיד הבין לאיזו סיטואציה מטופשת הכניסו אותו", מוסיפה חבר. "הוא אמר 'אקבע איתך בקליניקה שלי בירושלים'. אמרתי 'בסדר', ואני עדיין מחכה. אני מבינה שאפשר לטעות, אבל מערכת שלא מצליחה להגיע לפתרון וחשוב לה שהקיבעון יישמר, הופכת למאוד לא נעימה".




"הכל היה נגדנו"

לרנה יש השערה משלה לגבי מה שאירע לבנה בחודש אוגוסט 1997. היא מאמינה לעדות שמסרה מרים קויניקה ב־2005. קויניקה, גרמנייה שמסתובבת בעולם במטרה לכפר על פשעי עמה ומנסה להעלות לישראל את יהודי התפוצות, היא אישה שלא חוששת מאתגרים. בעבר הגיעה לאיראן וללבנון ולפני 12 שנה ביקרה בסוריה.

"ברור שהיא לא אישה שגרתית", מודה חבר. "אני למשל לא אכנס ללבנון או לסוריה, אבל לה אין פחד. היא הגיעה ב־2005 לחלב, ושם הסגירו אותה לידי המודיעין הסורי. לקחו אותה לחקירות בדמשק. היא סיפרה שבמהלך החקירות ישב מולה בחור ושאל אותה שאלות בעברית כמו 'איך קוראים לך?' ו'מאיפה ההורים שלך?' בסיום החקירה שלחו אותה בחזרה לברלין.

"כשהגיעה לגרמניה היא עברה שם תחקיר, וכשבאה לארץ עברה פה תחקיר בידי השב"כ", מספרת חבר. "הראו לה תמונה של רון ארד ושאלו אותה: 'נכון שזה הבחור?' היא אמרה שלא. לא הראו לה תמונה של גיא. אחרי שנתיים, ב־2007, כשארגון סורי יצא בכותרות שגיא נמצא אצלו, תמונתו התפרסמה בעולם. אז היא אמרה: 'זה הבחור שראיתי'. אף אחד לא האמין לה והייתי צריכה להילחם כדי שיאמינו שהיא בכלל הייתה בסוריה. זה מאוד קל לבדוק, יש דרכון. הכל היה נגדנו".

למה את חושבת שהיא הייתה מהימנה?
"דיברתי איתה, והיא עשתה עלי רושם מאוד אמין. היו איתי עוד שתי חברות, אחת דוברת גרמנית רהוטה ואחרת מומחית לשפת גוף. אמרנו שאנחנו מקשיבות לה, לא אומרות דבר או מנסות להשפיע. אין לנו ספק שהיא ראתה את גיא. כששאלתי את מרים איך הבחור נראה, היא אמרה שהיה ביישן והרגישה שהוא לא חלק מהחוקרים. שאלתי אותה אם היו לו גומות חן כשחייך, והיא השיבה: 'הוא לא חייך, אז אני לא יודעת'. היא לא ניסתה לייפות. זה היה בחג פורים, אז הבאתי לה מעטפה עם משלוח מנות. היא שאלה: 'מה יש בפנים?' ועניתי: 'קצת כסף'. היא אמרה: 'בשום פנים ואופן'".

אז למה הסורים לא מתמקחים עליו?
"ד"ר מוטי קידר מהמחלקה לערבית באוניברסיטת בר אילן אמר שהסורים יכולים להחזיק אותו במשך שנים, כי אין כרגע משהו שהם רוצים בתמורה. אין עשרות דרוזים שנאנקים בכלא וסובלים. כששאלו את אסד האב בנושא, תגובתו הייתה 'על הדבר הזה אנחנו לא מדברים'. ברור שכל הזמן יהיו הכחשות סוריות, אין להם בעיה. מרים הייתה כל כך קוהרנטית, הרי בן אדם שמפנטז ומשקר נופל בשלב מסוים. אבל פה נאמר לי שבטח היא לא ראתה את גיא, אלא אולי ישראלי אחר. אז את מי היא ראתה?"




חיפושים אחר גיא חבר, ארכיון. צילום: זק"אחיפושים אחר גיא חבר, ארכיון. צילום: זק"א

עירבת את הצלב האדום?
"הגעתי אליהם לבד ואז אמרו: 'את מטורפת. אנחנו מתעסקים עם מדינות ולא עם אמהות'. באיזה שלב הצבא חבר אלינו. אני חייבת לציין שהיום היחס של הצבא כלפינו השתנה. למרות העייפות של השנים האחרונות, המערכת משתפת פעולה, וזאת בניגוד למה שהיה בתחילת הדרך.

"המזל הוא שראש אכ"א הקודם חגי טופולנסקי הוביל קו, וראש אכ"א הנוכחי מוטי אלמוז ממשיך אותו. הוא יערוך כינוס בספטמבר של כוחות הביטחון שהיו מעורבים בחיפושים, ושם יחליטו מה עושים הלאה. אני יודעת שלא בכל חודש הם יוציאו סיירות לחפש את גיא".




"נשאר חייל"

לפני פחות משנה הכותרות הבהבו בענק, כשהחיפושים אחרי החייל הנעדר התחדשו בכל הכוח. היו אפילו כותרות על ממצאים חדשים והיתכנות להתפתחות דרמטית, אבל זו לא הייתה המציאות. "לא התרגשתי מהשנייה הראשונה", מצהירה חבר. "בכל פעם כשמצאו איזו עצם של חזיר או של כלב, כולם קפצו בהיסטריה וצעקו 'מצאנו'. ידעתי שאלה שטויות, אבל כעסתי. הרי יצאתם עם חיפושים אדירים, אז צאו בהצהרה שלא מצאתם דבר. אל תבואו אלי בחדרי חדרים ותספרו על כך.

"יחידות העילית של צה"ל, המיטב של המיטב, אמרו שהם בטח ימצאו את הנשק שלו ולא מצאו", מוסיפה חבר. "שועלים לא אוכלים נשק, אז איפה הרובה? גיא נעלם ליד הגבול הסורי והם משוכנעים שהוא לא נמצא שם. אז שיביאו מידע איפה הוא נמצא. אי אפשר להיצמד לתזה מסוימת שהיא לא הגיונית".

קינאת במשפחת שליט שקיבלה את גלעד בחזרה?
"אני לא אישה קנאית. מבנה האישיות של איתן ושלי ושל כל החברים והמשפחה הוא אחר. לא נבנה אוהלים ולא נצעק, כי כאלה אנחנו. הכרתי את המשפחה ושמחתי בשבילם. כל סיפור הוא שונה ומתנהל לגופו, רק שזו הייתה עוד הוכחה שמי שמחזיר את הבנים בסופו של דבר הוא ראש הממשלה. הוא צריך להגיע להחלטה שהוא דורש להביא מידע חדש. כשראש ממשלה דורש זה לא כמו אם שמתחננת. אבל אין החלטה כזו".

מה ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר כשנפגשתם בעבר?
"שהוא מאוד עצוב וחושב איך היה מתנהג אם זה היה קורה לאחד מבניו. מעבר לזה שום דבר. היחידים שפעלו באומץ היו אביגדור ליברמן, שהיה אז שר החוץ, ויו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, שציידו אותנו במכתבים רשמיים שפותחים דלתות. מערכת זה דבר נורא ומסורבל. רצינו, למשל, שגיא יקבל דרגה. הרי לא אמרתם שהוא מת, נכון? הוא חי. הוא צריך לעלות בדרגה כמו שאר החיילים. המערכת נלחמה בחירוף נפש שהוא לא יקבל, שמא יהיה תקדים ואחרי גיא יהיו עוד אלף כמוהו. זו רשעות ופחדנות. טופולנסקי, ראש אכ"א שפרש, היה זה שבסוף העניק לו את הדרגה אחרי שנלחמו בו כל המשפטנים הזוטרים. מה כואב להם לתת דרגה? גיא נשאר חייל".

גיא עדיין מקבל זכויות של חייל?
"המשכורת הצבאית הופסקה בזמן שבו הוא היה אמור להשתחרר. הגעתי עד למדור תשלומים ושאלתי אותם למה הפסיקו. 'כי הוא משוחרר', הם ענו. אמרתי שלא ראיתי תעודת שחרור, אבל עזבנו את העניין. מבחינה כספית אין לי טענות. זה לא ייאמן שיש מצב בארץ שחייל נעלם לפני 20 שנה".

גיא מעסיק אותך בכל יום?
"כן. כל הזמן אני חושבת עם מי כדאי לדבר, מה אפשר לעשות. הייתי עכשיו אצל יו"ר הסוכנות היהודית, נתן שרנסקי, ומאוד התרשמתי. הוא איש יוצא דופן. הרוב חסרי מעוף ודמיון, ואני יודעת שברגע שאני יוצאת מהחדר חלק מהם גם צוחק. עכשיו אני רוצה לנסוע לארצות הברית, לעורר מודעות ולפגוש אנשים שאולי יכולים לתת זווית חדשה. לוולדימיר פוטין לא הצלחתי להגיע, ואני מאוד רוצה.

"צריך פה ראש כמו של גיא", מוסיפה חבר. "אמרתי שאם גיא היה צריך לחפש את עצמו, הוא בטח היה מעלה רעיונות יצירתיים ולא פחדניים, כי בכל פעם אני צריכה לשכנע אותם ללכת לכיוונים שונים. הם מפחדים שייראו טמבלים אם יפנו לכיוון הרפתקני. אבל הם צריכים לעשות הכל, את הדברים הכי מטורפים. זה חייל ולא איזה ביטניק או איש שדה. הוא בכלל לא אוהב טבע".




"נשאר חייל", גיא חבר. צילום רפרודוקציה: ראובן קסטרו"נשאר חייל", גיא חבר. צילום רפרודוקציה: ראובן קסטרו

חיפשתם אותו בגולן?
"המון פעמים. הסתובבתי בין הרועים, הדרוזים, הגעתי לבד למקומות, דברים שלא הייתי עושה היום. הגעתי לבוקעתא, למסעדה, לכפרים שעליהם התנוסס הדגל הסורי. נכנסתי לחדר שבו היו כמה עשרות גברים שאמרו לי: 'את משוגעת, איך את מסתובבת לבד?' אמרתי להם שלא יקרה לי דבר".

את מביאה בחשבון את האפשרות שהוא לא בחיים?
"לא. תביאו הוכחה שמקובלת עלינו ואל תספרו על מה שחלמתם בלילה. אין להם ברירה אלא לחפש. זו כמו גיבנת על הגב של הצבא, והוא חייב לפתור את התעלומה. יש לי אמונה אדירה שהוא חי. אנחנו נלחמים עבור גיא חי ולא מת. אנחנו יודעים שהוא חי ובטח לא מבין למה אנחנו לא מגיעים אליו. במקרים אחרים השב"כ וכוחות הביטחון מביאים איזה מידע כמו רובה, דיסקית או תעודת שבי. פה אין כלום. גיא פתח מאז דלתות להרבה נעלמים, וכיום יש נוהל ולא חוקרים את ההורים ומחפשים במרתף שעוד לא בנינו. יש משהו מסודר והגיוני בחיפושים".

ההתמודדות לא קשה לך מבחינה נפשית?
"המצב הזה הרבה יותר קשה ממצב שבו משפחות יודעות שהילדים שלהם כבר לא בחיים".




"לילדים זה פצע"

לפני כמה שנים קיבלה רנה מאיתן בעלה במתנה פסלון של סיזיפוס מגלגל סלע. על פי המיתולוגיה היוונית, סיזיפוס נשלח אל השאול, שם הוטל עליו לגלגל סלע במעלה ההר. כשהגיע לפסגה, הסלע התגלגל מטה, וכך חוזר חלילה לעולמים. רנה לא אהבה את המתנה בהתחלה, אבל איתן הראה לה את הבקיעים שעל הסלע ואמר לה שעבורו המשמעות של עבודה סיזיפית היא שבסוף יש תוצאות. "איתן נמצא מאחורי הקלעים", היא מסבירה את היותה בודדה בפרונט. "הוא כל כך התאכזב מהמערכת הצבאית, שבשלב מאוד מוקדם לא הסכים לראות אף אחד. כשידע שהם באים, הוא היה הולך לקליניקה שלו. אני לא. מי שיחזיר את גיא זה הצבא, אני לא יכולה לנתק מגע. אבל אני גם לא דופקת חשבון ואומרת מה שאני רוצה ולמי שאני רוצה".

המשפחה החליטה שרנה תהיה הדוברת. לגיא יש אח ואחות, אור ושיר, תאומים שצעירים ממנו בשמונה שנים. אור מתגורר בפולין עם משפחתו ושיר ומשפחתה מתגוררים בירושלים. "לקחנו החלטה שהבית שלנו תמיד יהיה פתוח ומאיר, כי אנשים לא אוהבים להגיע לבתים מדוכאים", מסבירה חבר. "במשך שנים דאגתי להסתיר את הילדים מהתקשורת, ואני לא יודעת אם זה היה נכון כי הם מאוד יפים וורבליים. אולי משפחות אחרות היו עושות בהם שימוש, אבל אנחנו בחרנו בטיולים ובימי הולדת. ולמרות זאת עבור הילדים זה פצע, הם היו בני 12 וזוכרים הכל".

איך היעלמותו של גיא השפיעה עליהם?
"הם ראו את המאבקים שלנו במערכת שאמורה הייתה להגן עליו ולא הצליחה, אבל שניהם התגייסו לצבא. לא הייתי מעורבת ואמרתי להם שיעשו מה שהם רוצים. שיר הייתה חובשת קרבית בשריון והבן שלה מאוד מזכיר את גיא, עם העיניים הבוהקות האלה".

שאלתי את רנה אם היא יכולה לדמיין איך בנה נראה כיום, כשהוא חצה את גיל 40. היא ביקשה להראות לי תמונה ישנה של הסבא מצד האבא שנהרג בשירות מילואים ב־1951. "הוא דומה לו מאוד", חייכה והצביעה על הפנים המוארכות. "הסבא ואיתן, הם אותו הדבר. איתן חגג עכשיו 70 והם לא משתנים, הפנים הצרות האלה".

היה לך קשר טוב עם גיא?
"מאוד. כל כך הבנתי את גיא, למרות שלצערי אין לי את הדמיון שלו ואת היכולות הגרפיות. לו ולאיתן הייתה ספרייה של ספרי מדע בדיוני וסרטים שאהבו. הוא חסר נורא. חסר כי אני יודעת שהוא חי באיזה מקום. אני רק לא רוצה לעבור מהעולם בלי לדעת מה קרה לו. חולפות השנים וזה לא עושה טוב, קודם כל לגיא".

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: ״צה״ל פעל ופועל ללא לאות על מנת להביא לפתרון מקרה היעדרותו של החייל הנעדר גיא חבר, זאת לצד מאמץ השבתם של יתר נעדרי צה"ל. על כן קיים וימשיך לקיים חיפושים במתווה נרחב ובכלל המישורים, זאת מתוך תקווה לגלות ממצאים חדשים שישפכו אור על המקרה. נציין כי אין במאמצי החיפושים כדי להצביע על כיוון בחקירה. למדינת ישראל ולצה"ל מחויבות עמוקה לבניה הנעדרים ולאלו הנמצאים בשבי".