ב־23 בספטמבר 1977 כינס ראש הממשלה החדש מנחם בגין את הקבינט לדיון סודי, שבסיומו התקבלה החלטה ב/4. זו לשון ההחלטה, שהודפסה מטעמי סודיות, בשני עותקים בלבד: “מחליטים להורות למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים לחדש את החיפושים אחרי פושעי מלחמה נאצים, ובמיוחד יוזף מנגלה, במגמה להביאם למשפט בישראל. אם לא תהיה אפשרות להביאם למשפט – להורגם”.

צילום של המסמך ונוסחו מופיע במחקר סודי, שחובר במוסד והותר עתה לפרסום. בעבר נכתבו מאמרים וספרים על ידי היסטוריונים, חוקרים, עיתונאים ואפילו אנשי מוסד לשעבר, שתיארו מבצעים לחיסול פושעי מלחמה נאצים, אך זו הפעם הראשונה שבה המוסד מאשר זאת בפומבי. ספר המחקר, שחובר בידי מחלקת ההיסטוריה של המוסד, נחשף כעת לראשונה ב”מעריב המגזין”.

אייכמן. חטיפתו הייתה אירוע מכונן של המוסד. צילום: רויטרסאייכמן. חטיפתו הייתה אירוע מכונן של המוסד. צילום: רויטרס

הפרסום מתאפשר לאחר שהמוסד העביר את המחקר ליד ושם, מתוך הכרה בחשיבותו ההיסטורית ובעובדה כי המרדף אחר הנאצים צריך להיות נחלת הציבור בישראל ולא חבוי בארכיון הארגון. המחקר מקיף שלושה כרכים: הכרך הראשון הוא סיכום של היערכות מטה המוסד למשימת המרדף אחר הנאצים, שנמשך מ־1959 עד 1991, ועיקרו תיאור היחידות שהוקמו ונסגרו לשם כך.

הכרך השני נקרא “מחט בערימת השחת: בעקבות רופא המוות מאושוויץ - יוזף מנגלה”. הכרך השלישי, שחובר ב־2007, הוא “נשיאים ורוח וגשם אין: בעקבות פושעי מלחמה נאציים שלא באו על עונשם”. כותרת הספר מעידה על התוצאה - המוסד נכשל במשימה לחסל את הנאצים, ששם לו למטרה. הספר מצטט את אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, שבמהלך עבודתו בארגון עסק גם במרדף אחר הנאצים, שמעיד כי המרדף לא היה הצלחה גדולה. המבצעים ל”הענשת” הפושעים ידעו עליות ומורדות ונמשכו, עם הפסקות, בקדחתנות משתנה מ־1959 ועד 1991, ואז הופסקו לחלוטין ולא חודשו.

המטרה הייתה ברורה - לצוד נאצים. צילום: מתוך ספר המחקר של המוסדהמטרה הייתה ברורה - לצוד נאצים. צילום: מתוך ספר המחקר של המוסד

מחבר המחקר הוא יוסף (יוסי) חן (חיניץ), שנולד בפולין ב־1936, שרד את השואה ביערות עם אביו הפרטיזן ועלה לארץ ישראל בספינת המעפילים “אקסודוס”. הוא שירת באגף המודיעין בצה”ל ובשנת 1976 הושאל למוסד, שם עבד באגף הפעלת הסוכנים “צומת” וב”ביצור”, האגף האחראי על אבטחת יהודים בעולם, על העלאתם לישראל ועל המרדף שהתנהל אחר הנאצים. 


המחקר שלו, שמתפרס על פני שלושה כרכים, נסמך על מסמכים מקוריים של דוחות מבצעיים ופקודות מבצע, ששמורים בארכיון המוסד ואינם חשופים לציבור, כמו גם על ראיונות ועדויות של אנשי המוסד, הסוכנים והסייענים שלהם, ועל קטעי עיתונות וספרים שנכתבו בנושא. היחידה לאבטחת מידע של המוסד צנזרה מהמחקר חלק משמות המעורבים במרדף ופרטים מבצעיים רגישים במיוחד, אך הותירה די והותר מידע מסעיר, מרגש ודרמטי.

מכירים בעובדה שהמרדף אחר הנאצים צריך להיות נחלת הציבור. צילום: מתוך ספר המחקר של המוסדמכירים בעובדה שהמרדף אחר הנאצים צריך להיות נחלת הציבור. צילום: מתוך ספר המחקר של המוסד


פושע מלחמה נאצי אחד, אדולף אייכמן, נחטף בידי אנשי המבצעים של המוסד וסייעניהם בארגנטינה במאי 1960, הועמד לדין בירושלים ונתלה בכלא רמלה. המידע על הימצאותו בבואנוס איירס היה בידי המוסד מאז 1957, והתקבל באמצעות התובע הגרמני־יהודי, פריץ באואר, אך ראש המוסד איסר הראל התעלם ממנו ולא עשה דבר, עד שהתערבו היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן וראש הממשלה דוד בן־גוריון והורו לו לפעול.

חטיפתו של אייכמן, שסופרה כבר אלפי פעמים במאמרים, בסרטים, בספרים ובתערוכה ניידת, הייתה אירוע מכונן של המוסד, שקיבע את המיתוס שלו כארגון ביון כל־יכול, חסר עכבות שמסוגל לכל מעשה. הדימוי הזה משרת את המוסד עד היום ומרעיף עליו דיווידנדים מודיעיניים.

צוקורס. "התליין מריגה" חוסל על ידי החוליה המבצעית של המוסד באורוגוואי ב-1965. צילום: ויקיפדיהצוקורס. "התליין מריגה" חוסל על ידי החוליה המבצעית של המוסד באורוגוואי ב-1965. צילום: ויקיפדיה


פושע נאצי נוסף, הגנרל הלטבי הרברטס צוקורס, שזכה לכינוי "התליין מריגה” והיה אחראי למותם של 30 אלף מיהודי המדינה, חוסל באורוגוואי ב־1965 בידי החוליה המבצעית של המוסד (“מצדה” ששמה שונה מאוחר יותר ל”קיסריה” וכך תיקרא בכתבה זו – י”מ). בראש המחסלים עמד ראש האגף יוסף יריב, שאף נפצע קלות במהלך הפעולה. את המבצע תיארו בפרוטרוט שני אנשי מוסד לשעבר, העיתונאי גד שמרון ו”אנטון קינצלה”, בספר שפרסמו ב־1997 בשם “חיסול התליין מריגה - הסיפור המלא על המבצע הישראלי היחיד לחיסול פושע נאצי”. “קינצלה” היה הכינוי שאימץ לצורך המבצע יעקב (מיו) מידד.
במרוצת 32 שנות המצוד אחר הנאצים הכין המוסד כמה רשימות של פושעי מלחמה נאצים. הרשימות הוכנו לראשונה ב־1964 בתקופת כהונתו של מאיר עמית בראשות הארגון, ומאז עברו שינויים ונגרעו מהם שמות פושעים שמתו או נוספו שמות אחרים.

המבצעים החשובים לחיסול פושעי מלחמה, נוסף על אלה נגד אייכמן וצוקורס, כוונו נגד מרטין בורמן, היינריך מילר, יוזף מנגלה, אלויס ברונר, הורסט שומאן, ולטר ראוף, קלאוס ברבי, פרנץ מורר וארנסט לורך, והם מתוארים באריכות במחקר. כולם כשלו. היעדים לא חוסלו.

בורמן. "החיפוש אחריו היה בעייתי מאוד". צילום: Getti Imagesבורמן. "החיפוש אחריו היה בעייתי מאוד". צילום: Getti Images


המחקר מנתץ כמה “אמיתות”, שהשתרשו בציבור ובתקשורת. אחת מהן גורסת שמיום היווסדו עסק המוסד באיתור, חיפוש וחיסול פושעי מלחמה נאצים.
אך לא כך היא. למעשה הנושא לא כל כך העסיק את ראש המוסד איסר הראל, גם לא את מאיר עמית וצבי זמיר, שבאו אחריו, ולא את ראשי הממשלה בן־גוריון, לוי אשכול וגולדה מאיר. היחיד שהתעניין בנושא ואף הורה למוסד לפעול היה מנחם בגין.

נעלמו עקבותיו

לפי המחקר של המוסד שנחשף כעת, “הראל גרס כי מדינת ישראל חייבת הייתה להתמקד בשני פושעי מלחמה שסימלו יותר מהאחרים את התכנון והביצוע של רעיון ‘הפתרון הסופי’ - אדולף אייכמן ויוזף מנגלה”.

רק ביולי 1960, לאחר הבאתו של אייכמן לירושלים, ועל רקע התגברות מעשי אנטישמיות בעולם, החליט הראל להקים יחידת מטה קטנה בשם “עמל”. בראשה עמד שלמה כהן־אברבנאל. תחביבו היה ציור והוא היה אחיו של חיים כהן, שבעת כהונתו בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה דחף את הראל לפעול לאיתור אייכמן. מטרת היחידה הייתה “לטפל” בבעיית האנטישמיות, הניאו־נאציזם ופושעי המלחמה הנאצים. אופי ה”טיפול” לא הוגדר בהחלטה שהביאה להקמת היחידה. נציג “עמל” באירופה היה צבי אהרוני, מאנשי החוליה המבצעית שחטפה את אייכמן.

הראל. סבר שיש לרדוף רק את מנגלה ואייכמן. צילום: יעקב סער, לע"מהראל. סבר שיש לרדוף רק את מנגלה ואייכמן. צילום: יעקב סער, לע"מ


ברם גם לאחר שהוקמה “עמל”, הנושא לא בער בעצמותיו של הראל. בעיצומו של החיפוש בראשית 1962 אחר ד”ר יוזף מנגלה, “רופא המוות מאושוויץ”, הורה הראל להשעותו ופקד על עשרות אנשי המבצעים והחוקרים להתמקד בחיפושים אחר הילד יוסל’ה שוחמכר, שנחטף מהוריו בידי סבו, איש העדה החרדית, והוברח לארצות הברית.

הוראה זו של הראל, שהשתתף בעצמו בחיפושים, גרמה לבזבוז של זמן ומידע חשובים, ואף שאחר כך חוּדש המרדף אחר מנגלה, שגילם את הרֶשע הנאצי, המוסד לא הצליח להתקרב אליו. הוא מת ב־1979 בטביעה בחוף הים בברזיל ונקבר בבית קברות מקומי, אך דבר מותו נשמר בסוד עד 1985. אז, ביוזמת הקונסול האמריקאי בסאו פאולו, אותר רופא השיניים של מנגלה, שמסר להם צילומי רנטגן, ואלה הושוו לשיניים בגולגולת שבקברו. זיהוי נוסף וסופי נעשה באמצעות דגימות דנ”א ב־1992, שקבעו בוודאות כי הגופה בקבר שבברזיל היא של מנגלה. 

אדמוני. הודיע לגרמניה ש"לנושא יש קשר מסוים אלינו". צילום: יוסי זליגר, פלאש 90אדמוני. הודיע לגרמניה ש"לנושא יש קשר מסוים אלינו". צילום: יוסי זליגר, פלאש 90


ב־1984, כשנה לפני שהתפרסם מותו של מנגלה, יזם איש המבצעים המהולל של המוסד, צבי מלחין, שהיה גם הוא בחוליה המבצעית שחטפה את אייכמן, מבצע פרטי לחטיפתו של מנגלה. כפי שפרסמתי בדצמבר 2013 ב”מעריב”, מלחין, שכבר פרש לגמלאות, גייס לצורך כך את זאב לירון, טייס בחיל האוויר שהושאל בעבר למוסד; את ד”ר איתן רובינשטיין, שהתלווה על תקן רופא למבצעי המוסד; את דורון, לוחם לשעבר מסיירת מטכ”ל; ואת הטייס אמנון לבני. את המבצע מימן איש עסקים יהודי מדרום אמריקה. מלחין הציע לראש המוסד דאז נחום אדמוני לקחת על עצמו את המבצע, אך ראש הממשלה שמעון פרס ושר החוץ יצחק שמיר, שעמם התייעץ אדמוני, לא אישרו לו זאת. בדיעבד התברר למלחין כי עיתונאי הולנדי שסיפק לו את המידע כאילו מנגלה נמצא בפרגוואי נפל קורבן למשפטן נוכל מפרגוואי. מלחין הזמין את המשפטן, שקיבל ממנו תשלום של עשרות אלפי דולרים, לפגישה בפריז, ושם נעלמו עקבותיו. שותפיו של מלחין למבצע העריכו כי הוא הרג אותו כנקמה על שקריו.

סליק מיוחד

בחזרה לתקופת הראל. בעקבות לכידתו של אייכמן ב־1960, החלו להתקבל במוסד ידיעות רבות על פושעי מלחמה נאצים שראויים גם הם להיענש בחטיפה ובהעמדה לדין או בחיסול. אחד מהם היה אלויס אנטון ברונר, שהיה אחד מעוזריו של אייכמן. הוא היה אחראי על גירושם של יהודי אוסטריה, יוון, סלובקיה וצרפת למחנות ההשמדה. אף שהראל כאמור סבר כי רק אייכמן ומנגלה הם יעדים ראויים לטיפול, הוא נאלץ להיכנע ללחצים של “רוח הזמן” והכניס אותו לרשימת היעדים של המוסד. גם כאן המקור החשוב ביותר למידע היה התובע באואר, שמסר כי ברונר נמצא בדמשק, בירת סוריה.

חיזוק למידע זה הגיע מפרנץ פטר קובינסקי, גרמני שהתאסלם, חי במצרים והיה מעורה בקהילת בני ארצו במדינה. הוא מוגדר בספר “מתנדב”, כשהכוונה
היא לסייען שסיפק מעת לעת מידע למוסד. רוב הידיעות שמסר “התבררו, בלשון המעטה, כלא מדויקות”, ובמרוצת הזמן התברר כי הוא “שקרן, והמגעים עמו נותקו”. אך המידע שהעביר על ברונר היה מדויק. ברונר הגיע לקהיר לטיפול רפואי, שבסיומו שב לדמשק. קובינסקי מסר למוסד את כתובתו המדויקת
בבירת סוריה. שלא כמו פושעים נאצים אחרים, ברונר לא נמלט לאחר המלחמה לדרום אמריקה, אלא פנה למזרח התיכון. תחילה שהה במצרים ואחר כך עבר לסוריה, שבה חי בזהות בדויה בשם “גיאורג פישר”, התפרנס מקשריו עם ראשי המשטר וייעץ להם בענייני ביטחון וצבא. היה לו דרכון גרמני בשמו הבדוי ותעודת מסע סורית, והוא התהדר בתואר “דוקטור” אף שלא הייתה לו השכלה גבוהה.

ברונר. "פעלתני, קר רוח וחסר מעצורים". צילום: ויקיפדיהברונר. "פעלתני, קר רוח וחסר מעצורים". צילום: ויקיפדיה


המשימה לאתרו ולחסלו הוטלה על כהן־אברבנאל, ראש “עמל”, ועל יצחק שמיר, אחד ממפקדי הלח”י, שהראל גייס למוסד ב־1955 עם כמה מחבריו למחתרת לשעבר. שמיר, לימים ראש ממשלת ישראל, עמד ב־1961 בראש יחידה מבצעית קטנה בשם “מפרץ”, שהוקמה שנתיים קודם לכן ועסקה במבצעים מיוחדים במדינות ערביות. מקום מושבו של שמיר היה בפריז. ב־1963, עם מינוי עמית לראש המוסד במקום הראל, אוחדה “מפרץ” עם יחידה 188 (לשעבר 131) של אמ”ן שעסקה בהפעלת סוכנים במדינות ערביות, וכך קמה “קיסריה”.

“בתוקף תפקידו נמצא שמיר מתאים להוביל את פיגוע ההענשה נגד אלויס ברונר בלב בירה ערבית, במקום המסתור שלו”, נכתב בספר. ב”עמל” הכינו דיוקן של ברונר המכונה במחקר “טבלת תיאור” שמסתמכת על תיאורים (לא תמיד מהימנים) של עדים וסייענים. בין השאר, נכתב כי “בעורקיו זורם כנראה דם צועני. פעלתני, קר רוח וחסר מעצורים”. ועוד נכתב כי הוא “אינו נראה בריא ביותר... תנועות חדות ועצבניות, עושה רושם של פחדן. הליכה וצעדים מהירים, ידיים ארוכות ומתנועעות והליכתו דומה לתנועותיו של קוף”. למוסד הייתה תמונה ישנה שלו וכתובת דירתו ברחוב ג’ורג' חדאד 22, ששימשה גם כמשרדו שנקרא “קטאר אופיס”.

לפני ההחלטה לחסל את ברונר היה צריך להשלים את פערי המידע, ולשם כך היה צריך לשלוח לדמשק לוחם מוסד שיאסוף מל”ם - מודיעין למבצע. למשימה נבחר לוחם שהיה אז בן 31, וכינויו היה “נר”. הוא היה יליד ירושלים, שהצטרף ללח”י, ושמיר גייס אותו ב־1957 למוסד והיה גם מפעילו הישיר. לפי המחקר, “’נר’ פעל בזהות ערבית באירופה ובמדינות ערביות בהתאם לצרכים ולמשימות שהוטלו עליו”.

בגין. התעניין במיוחד בציד הנאצים. צילום: אסף קוטיןבגין. התעניין במיוחד בציד הנאצים. צילום: אסף קוטין


“נר” טס לביירות ב־23 במאי 1961 ומשם המשיך למחרת לדמשק. לאחר שהתארגן הוא הלך לרחוב ג’ורג' חדאד, ושם החל לתצפת על הבית ועל העוברים ושבים. “ליד הבית ראה דמות גבר בעל חזות אירופית פונה ונכנס לבניין”. “נר” החל גם לדובב את השרברב שחנותו שכנה בקרבת מקום. השרברב סיפר לו שד”ר פישר הוא האירופאי היחיד המתגורר בבניין. אחר כך נכנס “נר” לבניין, לחץ על פעמון דלת הדירה, שבה ככל הנראה התגורר ברונר, “וגבר בעל חזות אירופית בחלוק רחצה פתח בפניו את הדלת”. נאמר לו כי הוא מחפש את מר בראדה. פישר היה עצבני וחשדן מאוד והחל לתחקר את הזר, ודיבורו הפך לגמגום. “נר” התנצל ועזב את הבניין, אך לא היה כל ספק כי זהו ברונר המבוקש.

“נר” חזר לאירופה. משהושלמה משימת איסוף המידע, החל השלב השני שכונה “הענשה”, כלומר החלו ההכנות למבצע שיביא לחיסולו של ברונר. כלי הנשק שנבחר היה מעטפת נפץ. ההכנות, שכללו הרכבת מטען והכנת דרכון וסיפור כיסוי מתאים, היו באחריות היחידה הטכנית של אמ”ן ונמשכו ארבעה חודשים. שמיר והראל שהו במתקן של אמ”ן ופיקחו מקרוב על ההכנות.

בסיום ההכנות קיבל שמיר את הדרכון, מעטפת הנפץ ומכתב נלווה עם הוראות ההפעלה. בארכיון המוסד מצוי דף שעליו חתום שמיר, ובו נכתב: “הנני מאשר את קבלת הפצצה הנ”ל בתוך הסליק”. שמיר חזר למושבו באירופה, שלשם הגיע שוב “נר”. שמיר תדרך אותו בפרטי משימתו, מסר לו את הדרכון
וצייד אותו בכל הדרוש, כולל מעטפת הנפץ שהוסתרה בסליק מיוחד לקראת שיגורו לדמשק. את ההחלטה איך למסור את המעטפה לברונר השאיר שמיר לשיקולו הבלעדי של “נר”, על פי הנסיבות והתנאים בשטח.

הידיעה על הפיצוץ בדמשק. צילום: מתוך ספר המחקר של המוסדהידיעה על הפיצוץ בדמשק. צילום: מתוך ספר המחקר של המוסד


ביום שבת, 9 בספטמבר 1961, “נר” הגיע שוב לדמשק דרך ביירות והתאכסן במלון “אל־עבדין”. בחדרו הוא הרכיב את מעטפת הנפץ והחליט שדרך הפעולה הטובה ביותר תהיה לבקש מהשרברב שיעבירה לידי ברונר. אך להפתעתו, הוא גילה שחנותו של השרברב סגורה. הוא פנה לשכנו, בעל חנות למכשירי רדיו, אך זה סירב לבקשה למסור את המעטפה.

“נר”, שהיה נחוש לבצע את המשימה, החליט על דרך פעולה אחרת. הוא עזב את בית המלון שלו, הלך לבית הדואר המרכזי וניגש לאשנבים המכתבים הרשומים. הפקידה התעניינה בתכולת המעטפה. “חשבונות”, השיב “נר”. היא דרשה ממנו שיכתוב את כתובתו בגב המעטפה. “נר” המציא כתובת ושם, שילם עבור הבולים ועזב את המקום. הוא יצא לתחנת המוניות ונסע מיד לביירות. שם עלה לטיסה לפרנקפורט שבגרמניה וממנה התקשר למפעילו שמיר. שמיר העיד בראיון עם מחבר המחקר כי זכר את שיחת הטלפון שקיבל מ”נר” בערב ראש השנה, שבה הודיע לו כי המכתב שוגר ליעדו, והוא שב בשלום ממשימתו.

ימים אחדים לאחר מכן התפרסם בעיתון הלבנוני “אל־חיאת” כי ביום רביעי, 13 בספטמבר, בשעה 12:30, נשמע פיצוץ בבניין הדואר בדמשק. איש זר, שנפצע והועבר לבית החולים, סיפר כי קיבל מעטפה רשומה על שמו וכשעמד לפתוח אותה - היא התפוצצה. אף שבדיווחי התקשורת לא פורסמה זהותו של האיש ומה אירע לו, במוסד היה ברור כי המעטפה הגיע לידי אלויס ברונר. אחר כך גם הגיע אישור ממקורות חסויים של אמ”ן כי “יועץ גרמני” נפצע בעיניו. אך זו לא הייתה פציעה חמורה מדי. עד מהרה התאושש והמשיך בשגרת חייו תחת אותו שם כיסוי של “גיאורג פישר”. “אולי פחדיו גברו במקצת, אולי ראייתו נחלשה במקצת”, נכתב במחקר, “אך ללא ספק, לא הייתה זו ההענשה שאליה התכוונו שולחיו של ‘נר’”.

שקרנים או תאבי בצע

אף שבדיעבד עולה כי המרדף אחר פושעי המלחמה הנאצים לא היה בראש סולם העדיפויות, מאיר עמית, שכאמור החליף את הראל בתפקידו כראש המוסד ב־1963, העיד במחקר כי הוא “סבר כי המוסד התמקד יתר על המידה ברדיפה אחר פושעי מלחמה נאצים”. עמית הוסיף כי “הוא לא רצה להניח לנושא, אך שאף להפחית את היקף הפעולה”. עמית כינס לדיון בנושא את ועדת ראשי השירותים (ור”ש), שבה השתתפו גם ראש אמ”ן אהרן יריב וראש שירות הביטחון הכללי (שב”כ), יוסף הרמלין. בעקבות הדיון הורכבה לראשונה במוסד רשימת פושעי מלחמה אשר כללה בנוסף למנגלה ולצוקורס, גם שניים מראשי המשטר הנאצי שגורלם לא נודע עד אז - מרטין בורמן, שהיה סגנו של אדולף היטלר, והיינריך מילר, ראש הגסטפו. המחקר מגדיר בפרק מיוחד את החיפוש אחרי
השניים כ”מרדף אחר רוחות רפאים”.

בורמן היה עוזרו האישי של אדולף היטלר, שמינה אותו לסגנו, ופושע המלחמה הנאצי הבכיר ביותר שעקבותיו נעלמו לאחר המלחמה. במרוצת השנים הגיעו למוסד פיסות מידע ושמועות כי בורמן מסתתר במדינה זו או אחרת באירופה או בדרום אמריקה. אנשי מוסד יצאו בעקבות רסיסי המידע. בין השאר הם עקבו אחר חתונת בתו אווה אוטה ביוני 1962, ואף שלחו סייען מקומי למנזר ליד העיר לובומבאשי בקונגו, שבו חי בנו של בורמן. בהזדמנות אחרת הגיע מידע ממהנדס רדיו הודי ששירת על ספינת סחר תימנית וחי בעדן עד 1964. שלמה אברבנאל־כהן, ראש “עמל” שהיה אז גם סגן ראש אגף “צומת”, שלח דסקאי לתשאל את המהנדס שחשד במכונאי גרמני בשם יוזף הקימבורג, שהתאסלם ועבד עמו בספינה, כי הוא־הוא בורמן. בדיקה צולבת נוספת עם התובע פריץ באואר לא הניבה שום אישוש לטענה.

הודעה שהוכנה מראש על חיסולו של ברונר. צילום: מתוך ספר המחקר של המוסדהודעה שהוכנה מראש על חיסולו של ברונר. צילום: מתוך ספר המחקר של המוסד


אנשי מוסד אחרים נשלחו לשיחות עם מודיעים אחרים, חלקם עיתונאים שהסכימו להיות סייענים, אך נוכחו לדעת שחלקם שקרנים, תאבי בצע, משוטים או תמימים שבאמת ובתמים רצו לסייע. אחד העיתונאים האלה, ששמו מוזכר במחקר ואשר היה בקשרים קרובים עם המוסד, הוא ההולנדי הרברט יוהן, שמעת לעת סיפק מידע על מקום המסתור של בורמן. עיתונאי נוסף שהיה סייען מכונה במחקר “זלוצה”. הוא שימש כתב בשבועון גרמני. ב־1979 הוא נפגש עם בכיר במוסד, שתדרך אותו לקראת נסיעתו לדרום אמריקה כדי לחפש את מנגלה ופושעי מלחמה אחרים, כולל בורמן. זלוצה חזר, כמובן, בידיים ריקות.
באפריל 1973 הודיעה ממשלת מערב גרמניה בהודעה רשמית למשרד החוץ, למשטרת ישראל ולמוסד כי מרטין בורמן וכמה עוזרים נוספים מתו ב־2 במאי 1945 בעת שנמלטו מהבונקר של היטלר בברלין ונתקלו בקבוצת חיילים רוסים. בדצמבר 1972 התגלו באתר בנייה ליד חומת ברלין שני שלדים. אחד מהם זוהה בוודאות כמרטין בורמן.

“החיפוש אחר בורמן היה בעייתי מאוד מן ההתחלה”, כותב מחבר המחקר יוסי חן. “הסיבה העיקרית לכך נבעה מחוסר הוודאות המוחלט באשר לגורלו. חוסר ודאות זה גרם לכך שהחיפושים התנהלו ללא קצה חוט ממשי”.

“לחתוך לכאן או לכאן"

עוד חיפוש שהתנהל ללא קצה חוט היה אחר היינריך מילר, ראש הגסטפו. בחקירתו נשאל אייכמן פעמים רבות על מילר. תשובתו הייתה “מילר אינו בחיים”, אך במוסד לא האמינו ועשו מאמצים לאתרו. בראשית שנות ה־60 הגיע מידע כי הוא חי במצרים בשם אל־מג’יד אמיול אלמאני (אלמאני בערבית פירושו הגרמני – י”מ). אנשי המוסד הצליחו להשיג פתקה עם כתב ידו של אותו אלמאני. הפתקה נשלחה לגרפולוג ד”ר אריה נפתלי, שהועסק מעת לעת על ידי המוסד. הוא השווה אותה למכתבים של מילר מ־1937. אף שחלפו שני עשורים וחצי בין כתיבת המכתבים לפתקה, מסקנתו של ד”ר נפתלי הייתה כי “המכתבים נכתבו על ידי אותו האיש אשר כתב את הפתק”. הגרפולוג טעה.

יצחק שמיר. "נמצא מתאים להוביל את פיגוע ההענשה נגד ברונר בלב בירה ערבית". צילום: רויטרסיצחק שמיר. "נמצא מתאים להוביל את פיגוע ההענשה נגד ברונר בלב בירה ערבית". צילום: רויטרס


אחר כך התמקדו החיפושים באשתו סופי, בבן ריינהרד ובבת אליזבט שהתגוררו במינכן, בתקווה שיימצאו בביתם רמזים למקום הימצאותו של אבי המשפחה. מאז המלחמה, אשתו ובתו נחקרו בידי חוקרים גרמנים וטענו כי לא שמעו מאבי המשפחה, אך אף לא אחד יכול היה להאמין להן. “הכוונה הייתה לחדור חדירה סמויה לבית המשפחה כדי לחפש שם את הרמזים שהתבקשו”, נכתב במחקר של המוסד. המטרה הייתה לברר אם יש קשר בין סופי מילר לאדם בשם קיית, שחי בפנמה ושלפי התמונות דמה למילר.

המשימה הוטלה ב־1966 על היחידה המבצעית של צבי מלחין. זו הייתה יחידה מבצעית חדשה, שכיום מוכרת בשם “קשת” ושמשימות לוחמיה הן לבצע מעקבים ולפרוץ לבתים. לוחמי “קשת” אספו מודיעין למבצע במשך “חודשים של בדיקות, סריקות וסיורים בעקבות בני משפחת מילר”. אך מבצע החדירה לבית, שניתן לו שם הצופן “אשת קוסינוס”, נדחה שוב ושוב מסיבות שונות.

ב־1967, לאחר מלחמת ששת הימים, צבי אהרוני, שהכיר היטב את פרטי החיפושים אחר מילר, קיבל את הפיקוד על “מצדה”, ששמה כאמור הוחלף ל”קיסריה”, והחל לדחוף לבצע את ניסיון החדירה. במכתב לראש מוקד “צומת” באירופה, רפי איתן, כתב אהרוני כי “היינריך מילר ביחס לאייכמן הוא כמו איסר ביחס ל... (כאן הוא נקב בשמו של עובד זוטר שהיה כפוף להראל, אך מחבר המחקר מחק את שמו ובצדק בגלל ההשוואה הפוגענית – י”מ). “על כן פניתי למאיר עמית והוא קבע שצריך לעשות מאמץ מרוכז ולחתוך את העניין לכאן או לכאן”. והוא אכן נחתך.

אשכול. החליט ב-1968 שהמוסד לא יזום עוד מרדפים אחרי פושעי מלחמה נאצים. צילום: משה פרידן, לע"מ"אשכול. החליט ב-1968 שהמוסד לא יזום עוד מרדפים אחרי פושעי מלחמה נאצים. צילום: משה פרידן, לע"מ"


ב־2 בנובמבר 1967, בשעה 19:54, “לאחר חמישה לילות של מעקב צמוד ותצפית על הבית וסביבתו, כולל מעקב אחר כניסות ויציאות אנשים ובדיקות הרגלי נוכחות, הגיע רגע הכניסה לבית”. שני אנשי מבצעים של המוסד חדרו לדירתה של סופי מילר בפרבר של מינכן. שתי חוליות נוספות, שני לוחמים בכל אחת מהן, נשארו מחוץ לבית כדי לשמש ככוח אבטחה ותצפית. אך בחלוף שש דקות הבחינו שכנים בפורצים והזעיקו את המשטרה, והם נתפסו. הם ניסו לדבוק בסיפור הכיסוי שלהם כאילו הם בריטים, אך החוקרים הגרמנים לא האמינו להם וחשדו כי הם אנשי מוסד. כעבור יומיים כבר התפרסמה ידיעה על כך בעיתונות הגרמנית.

אנשי המוסד, שהזדהו בשם “ברוך שור” ו”דניאל גורדון” (אחד מהם נפטר בינתיים, ואילו השני חי וביקש ממני ששמו האמיתי לא יוזכר – י”מ), טענו כי קרובי משפחתם הושמדו בשואה ופעלו כ”אזרחים פרטיים” ועל דעת עצמם. אך באופן פרטי הודיע נחום אדמוני כי לנושא “יש קשר כלשהו אלינו”. המוסד העמיד לרשותם של אנשי המוסד עורכי דין, ומאחורי הקלעים נעשו מאמצים לשחררם.

כעבור כשבועיים פסק להם בית המשפט עונש של מאסר בן שלושה חודשים, אך ב־30 בנובמבר, פחות מחודש לאחר מעצרם, הם שוחררו. ב־2013 פרסם היסטוריון גרמני כי מילר, שהיה ממשתפי ועידת ואנזה שהחליטה על הפתרון הסופי - השמדת היהודים, מת ונקבר בסיום המלחמה, כמה אירוני, בבית קברות יהודי בברלין.

המסע לג'ונגל

מבצע אחר שנוהל בתקופת עמית היה אחר ד”ר הורסט שומאן. לכאורה הוא היה דג רקק במדרג פושעי המלחמה הנאצים, אך בשל מעשיו הזוועתיים הוא הוגדר במוסד כיעד חשוב. ד”ר שומאן היה קצין באס־אס והשתתף בשנים 1939־1940 בתוכנית הנאצית של “המתות חסד” שניהלה מחלקת “אקציון טי.4”, שהייתה אחראית למותם של 30 אלף גרמנים. ב־1942 הוא הועבר לאושוויץ, ושם כמו גם במחנה ראוונסבריק, עסק בניסויים על בני אדם, שנועדו לצורך חקר השפעת גבהים על טייסים. על פי פקודת ראש האס־אס היינריך הימלר, הוא גם עסק בניסויים־עינויים אכזריים על בני אדם, בעיקר אסירים יהודים, בעזרת קרני רנטגן, במטרה לפתח שיטה לעיקור המוני בלי שהמעוקרים ידעו מה עוללו להם. הוא נודע במיוחד באכזריותו כלפי צעירות יהודיות מיוון. מי שלא מת במהלך הניסוי, תוך סבל רב, נשלח לכבשנים, ומי שניצל מהמשרפות נשאר נכה לכל חייו.

לאחר המלחמה נעצר שומאן ושמו מוזכר במשפטי נירנברג, אך הוא שוחרר, חי תחת שמו האמיתי במערב גרמניה והמשיך לעסוק ברפואה. רק ב־1951
הוצאה נגדו על ידי הממשלה פקודת מעצר. ידידיו הזהירו אותו מבעוד מועד, והוא נמלט למצרים ומשם לסודן, ובסוף התיישב בגאנה.

בן גוריון. הורה ללכוד את אייכמן. צילום: פריץ כהן, לע"מבן גוריון. הורה ללכוד את אייכמן. צילום: פריץ כהן, לע"מ


בעקבות פרסומים בתקשורת הגרמנית על מקומות המחבוא שלו החל המוסד להתעניין בו. “אחת הדרכים שנבדקו במוסד”, נכתב במחקר, “הייתה האפשרות לחסלו”. לשם כך היה צריך לאסוף עליו מידע. בסוף 1965 יצאו מפקד “קיסריה” יוסף יריב ושניים מפקודיו, דייב קמחי ויעקב (מיו) מידד, לסיור בג’ונגלים של גאנה, לאיתור מקום הימצאו של שומאן, ששם הצופן שלו במוסד היה “ורונל”. הם נעזרו בסייען, שסייע להם בבניית סיפור הכיסוי שלהם: מדענים המבקשים לחקור צמחים פרזיטיים. הם הגיעו בשני כלי רכב לעיירה שבה שומאן התגורר, בדקו וצילמו את ביתו ואת המרפאה שלו והחלו להגות תוכנית לחיסולו. בין השאר, נשקלה האפשרות לשלוח גם לו מעטפת נפץ.

בשובם למטה, חיבר יריב דוח מקיף על הסיור והעלה כמה הצעות לפעולת חיסול אפשרית. אך לאחר שקרא את הדוח ושקל היטב, החליט עמית שלא להורות על הפעולה. הוא חשש שהנסיגה מהשטח בתנאי הג’ונגל תהיה קשה ועלה חשש לביטחונם של הלוחמים.

במקום זאת לחצה ממשלת ישראל, שבאותן שנים היו לה נוכחות ושם טוב באפריקה וקשרים הדוקים עם ממשלת גאנה ונשיאה, קוואמה נקרומה, שזו תסגיר את שומאן למערב גרמניה. וכך קרה. שומאן היה בכך לנאצי הראשון שממשלת ישראל פעלה להסגרתו לאחר שהמוסד התקשה והחליט שלא לגלגל מבצע חיסול נגדו. 

שביט. "היה בטוח ששומאן יהיה יעד קל לביצוע". צילום: יוסי אלונישביט. "היה בטוח ששומאן יהיה יעד קל לביצוע". צילום: יוסי אלוני


משפטו של שומאן נפתח בנובמבר 1970. הוא הואשם ברצח 15 אלף בני אדם ובביצוע פעולות עיקור מזעזעות באסירים ובאסירות במחנות הריכוז. ב־1972 גזר עליו בית המשפט הרחמן שבעה חודשי מאסר בפועל, והוא שוחרר מיד מ”סיבות בריאותיות”.

ב־1969, פחות משנתיים לאחר הפריצה לבית אלמנתו של מילר, החליטה ממשלת ישראל להפסיק את המרדף אחר פושעי מלחמה נאצים. ב־31 בדצמבר 1968 נפגש ראש הממשלה לוי אשכול עם צבי זמיר, שהחליף את עמית בראשות המוסד. בפגישה החליט שהמוסד לא ייזום יותר מרדפים אחרי פושעי מלחמה נאצים. היחידים שה”טיפול” בהם יימשך יהיו בורמן ומנגלה. בפועל, מדגיש המחקר, “מאז שנת 1969 הייתה הקפאה כמעט מוחלטת של פעילות יזומה במרדף אחר פושעים אלה”.

המהפך, תרתי משמע, התחולל עם ניצחון הליכוד בבחירות ב־1977 ובחירתו של מנחם בגין לראש ממשלה. הוא נפגש עם ראש המוסד דאז יצחק חופי (שהחליף ב־1974 את זמיר) והנחה אותו לחדש את המרדפים. לשם כך נעשו במוסד שינויים מבניים. ב”קיסריה” הוקמה יחידת מבצעים קטנה בשם “מסר”, שבראשה עמד יוסף פורת (שהיה קודם לכן נציג הארגון במרוקו ותיאם את המפגשים הסודיים שהובילו לביקורו של אנואר סאדאת בירושלים ב־1979).

חופי. החליט כי "עקב רגישות הזירה לא יבוצע פיגוע נגד שומאן בגרמניה". צילום: אלי דסהחופי. החליט כי "עקב רגישות הזירה לא יבוצע פיגוע נגד שומאן בגרמניה". צילום: אלי דסה


בהתאם לכך, הוכנה רשימה חדשה וארוכה יותר של 11 נאצים (שאחר כך צומצמה לתשעה) שנודעו ב”פשעיהם נגד העם היהודי”. נקבע כי “חיסולם יהיה בכיסוי של ארגון כלשהו”. בפגישה נוספת הציג פורת את הרשימה של הנאצים שצריכים להיות יעדים ל”הענשה”. בגין אישר את הרשימה. האחריות הוטלה על “קיסריה”, שבראשה עמד אז מיכאל (מייק) הררי, שהחליף ב־1970 את יריב. שומאן, שחי לו בשלווה ובשקט בגרמניה, לא נמנה עמם. בגין אישר עם זאת למוסד להמשיך לאסוף עליו מל”ם. שני אנשי מבצעים יצאו לעיירה, ליד פרנקפורט, שבה התגורר שומאן,

ובתום הסיור חיברו “דוח התרשמות”, שבו גם נתנו דעתם על היבטים מבצעיים רבים: מיפוי מקום מגוריו וסביבתו, צילומים של המקום ועוד. המידע שנאסף יכול היה לשמש בסיס למבצע חיסול, אך באחת הפגישות השבועיות שלו החליט הררי כי הוא “רואה את המבצע בעדיפות נמוכה”.

שומאן. הוגדר כיעד חשוב. צילום: Bundesarchive CC BY-SA 3.0שומאן. הוגדר כיעד חשוב. צילום: Bundesarchive CC BY-SA 3.0


עם זאת, ההתעניינות בשומאן לא ירדה מן הפרק. ב־1980 החליף שבתי שביט (לימים ראש המוסד) את הררי בפיקוד על “קיסריה”. “שביט היה משוכנע כי שומאן יהיה יעד קל לביצוע”, בהשוואה ליעדים נאציים אחרים, אך חופי החליט בניגוד לדעתו כי “עקב רגישות הזירה הגרמנית לגבי פעילות המוסד לא יבוצע פיגוע נגד שומאן בגרמניה”, ואף ביטל את האישור לאסוף עליו מל”ם בגרמניה.

באוקטובר 1980, לאחר כשלוש שנים של אחריות “קיסריה” על הטיפול בפושעי מלחמה נאצים, שבמהלכן ניסה פורת בתפקיד ראש מחלקת “מסר” לרכז מל”ם על היעדים שאושרו ברשימה ולהציע מבצעים לחיסולם, חל עוד שינוי ארגוני.

יחידת “מסר”, ויחידת “עמל” שצורפה אליה עוד קודם לכן, הועברו ל”ביצור”, כאמור האגף שהיה ונותר עד היום אחראי על עלייה חשאית של יהודים ממדינות שלא אפשרו להם לצאת, ועל אבטחת קהילות יהודיות בעולם. 

החלק השני של הכתבה יפורסם מחר.