אוגוסט 1967, חרטום

הצלקת הכואבת על פניהם של מנהיגי מצרים, גמאל עבד א–נאצר ואנואר סאדאת, הייתה ברורה לכל מנהיגי העולם הערבי שהתכנסו לוועידה מיוחדת בעקבות מלחמת ששת הימים. נאצר סיכם את הוועידה ב"מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח", וגם טבע את שלושת הלאווים המפורסמים. ועדיין, בשש השנים וארבעת החודשים שבין יוני 1967 למלחמת יום הכיפורים, אף אחד במדינת ישראל לא הבין את כוונות המצרים ולא ייחס להכרזותיהם חשיבות. להפך, שר הביטחון משה דיין אמר לא אחת כי הוא ממתין לשיחת טלפון מקהיר על מנת לנהל מו"מ.
 

סגנו של נאצר, סאדאת, ירש אותו על כס הנשיאות. לאחר שהצליח לבסס את שלטונו, החליט סאדאת שכדי לשחרר את סיני במלחמה, צריך לבדוק מה באמת קרה ולתקן את הקלקולים, שכן אי אפשר להתעלם מהפגמים שאחזו את הצבא בגרונו. אי לכך מינה סאדאת צוות חקירה פנימי, בראשותו של הגנרל עבד א–גאני גמסי, שיבדוק היטב את הסיבות לתבוסה. כך ניער סאדאת את הצבא המצרי מכל תחלואיו - והתוצאה ידועה.
 

בצד השני, לעומת זאת, צה"ל כשל כבר בשלבים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. המחדל המודיעיני, שהרקיע שחקים, דמה בממדיו לתבוסה המצרית במלחמה הקודמת. אל"ם יואל בן–פורת ז"ל, שהיה בימים ההם מפקד יחידה 848 (היום 8200), פנה לראש אמ"ן הנכנס, האלוף שלמה גזית, וביקש ממנו לעמוד בראש צוות בדיקה חיילי, כדי לבדוק את הסיבות שהביאו לקטסטרופה המודיעינית.

המטרה הייתה לתקן את הקלקולים בלי לפרסם את המסקנות. גזית סירב באומרו: "יש לי חיל מוכה שאני צריך לשקם אותו". התחלואים לא נבדקו - לא במוסד ולא באמ"ן. ומאז ועד היום יש בינינו החוגגים את "החדירה" השלומיאלית של המוסד למרכזי השלטון בקהיר, בדמות הקשר עם הסוכן המצרי הבכיר אשרף מרואן, שכונה "המלאך".



מלחמה היא אוויר לנשימה

שלוש הונאות מודיעיניות גדולות התרחשו במאה שעברה. הראשונה התרחשה ביוני 1941, בין גרמניה לברה"מ, לפני פלישת הפתע הגרמנית לרוסיה, הידועה בשם "מבצע ברברוסה". השנייה אירעה בדצמבר 1941, בין ארה"ב ליפן, בטרם הצי היפני הנחית מכת פתע על "פרל הרבור", הבסיס הימי הגדול של ארצות הברית בהוואי. השלישית, הארוכה והמתוחכמת יותר, התרחשה בין מצרים וישראל, בתקופה שקדמה למלחמת יום כיפור ב–1973. העדות הטובה ביותר לכך היא, שכעבור 44 שנים אנחנו עדיין בוהים באפלה: האם הד"ר אשרף מרואן היה לנו או לצרינו?
 

מעניין לציין כי בשלוש ההונאות קדמו מגעים מדיניים אינטנסיביים בין הצדדים היריבים בטרם התלקחה האש. בגזרה האירופית, השיא של המגעים הסתיים בחתימה על חוזה אי–התקפה בין הצדדים, הידוע בשם "הסכם ריבנטרופ–מולוטוב". בגזרה האמריקאית, שגריר יפן בארצות הברית ניהל מגעים בוושינגטון על אפשרויות השפעה של שתי המדינות באוקיינוס השקט.

אשרף מרואן. צילום: איי.אף.פיאשרף מרואן. צילום: איי.אף.פי


ואצלנו סאדאת ניהל מסע דיפלומטי קולני ומתוזמר היטב על רצונו לקבל את סיני בדרכי שלום. יש לציין כי בשלוש ההונאות היה מידע מודיעיני רב ביותר שהצביע על המלחמה המתקרבת. אבל קהיליית המודיעין הישראלית הסתנוורה כל כך ממרואן, "אלי כהן המצרי", עד שלא הצליחה לראות מה עומד מולה. די היה לתהות מדוע סאדאת מבקש, לכאורה כמובן, לדבר על שלום - בעוד הוא לא נסוג משלושת הלאווים של חרטום.
 

אף אחד בקהיליית המודיעין של ישראל לא הבין שסאדאת זקוק למלחמה כאוויר לנשימה. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לוותר עליה. מעמדו האישי במצרים, פרט לצבא, היה בזוי. הרחוב המצרי קרא לו ה"יס מן" של נאצר. הוא הצטייר כדחליל פוליטי חסר עמוד שדרה, מה שבהחלט לא הזיק למהלך ההונאה שלו.
 

סאדאת היה אדם צנוע, בעל אמונה דתית חזקה, אוטודידקט ובעל אינטליגנציה גבוהה ביותר. תעיד על כך העובדה שהצליח לרתום למאמץ המלחמתי שלו את ברית המועצות ואת ארצות הברית יחד - שתי המעצמות היריבות שיתפו איתו פעולה, ולבסוף הוא ניתק את היחסים עם זו שהצילה אותו מפי הפחת. הוא למד את מהלכי מלחמת העולם השנייה בפרטי פרטים. קרא כל ספר שהתפרסם בנושא זה וראה כל סרט שדן במלחמה ההיא. לבסוף הוא מצא שיש לו אותה הבעיה שהייתה לווינסטון צ'רצ'יל בראשית הפלישה לאירופה.

בשני המקרים, הכוח התוקף חשוף לחלוטין לעיני צבא האויב בטרם מלחמה: צריך לעבור מכשול מים ולהתגבר על מכשול אדיר בראשית הצליחה. לצ'רצ'יל הייתה החומה האטלנטית ולסאדאת היה קו בר–לב. ולכן הוא החליט להעתיק מצ'רצ'יל את מבנה מטהו ושיטת עבודתו, וברקע הוא זכר את דברי מפקד החזית הגרמנית, הגנרל ארווין רומל: המלחמה תוכרע ביום הראשון על שפת המים.
 

צ'רצ'יל הקים ליד לשכתו יחידה מיוחדת שכפופה אליו ישירות, שלצורך הסוואה העניק לה את השם "מערכת הבקרה של לונדון". הוא הכפיף את כל המינהל האזרחי והצבאי ליחידה זו, וכולם ידעו שהם חייבים למלא אחר כל הוראה שתצא מהיחידה. הוא אייש את היחידה במיטב האנשים המבריקים שהיו לבריטניה באותם ימים, בתחומים שונים כמו כלכלה, בנקאות, עיתונות, דיפלומטיה וצבא.

אנשי היחידה היו בקשרי עבודה עם כל העולם, עקבו אחר מהלכי המלחמה, חקרו ובדקו, הסיקו והחליטו. וכאשר יצאה מהם הוראה, היא בוצעה במלואה. אפילו צ'רצ'יל אמר למפקד היחידה, הקולונל ג'ון הנרי בוואן, שהוא מכפיף את עצמו אליו.

צבי זמיר. צילום: במחנהצבי זמיר. צילום: במחנה
  

אליאס באזנה האלבני, המוכר יותר בכינוי "ציצרו", היה אב טיפוס של אשרף מרואן. בוקר אחד בשנת 1943 הוא נכנס לשגרירות הגרמנית באנקרה, והציע להם צילומים של חומר מסווג של השגריר הבריטי בטורקיה - אצלו הוא הועסק כמשרתו האישי. הוא דרש הרבה מאוד כסף עבור כל צילום. ראש המודיעין הגרמני של האס־אס, הגנרל וולטר שלנברג, הביע דעתו על החומר באומרו: מידע מודיעיני שמושג בקלות הוא מידע חשוד.

אבל, הוא הוסיף: "גם למידע כזה יש ערך, כי חשוב מאוד לדעת באילו אמצעים האויב שלך מנסה להונות אותך". אילו צבי זמיר, ראש המוסד בזמן מלחמת יום הכיפורים היה נוהג כך, המלחמה לא הייתה נמנעת, אבל היה לה צביון אחר.
 

ביחסיו עם אנשים שעבדו איתו, סאדאת דרש נאמנות מוחלטת ללא סייג. ונאמנותו לידידו נאצר הייתה למופת בנושא זה. כאשר סאדאת תכנן להכניס איש שלו ל"מוסד", הוא פעל בהתאם לנורמות של הנביא מוחמד. בהיסטוריה של האסלאם ידוע כי בראשית דרכו של הנביא כולם פנו לו עורף, ורק משפחתו תמכה בו; ובעזרת משפחתו הוא השיג את הניצחון הצבאי הראשון שלו בקרב בדר. בפרק השלישי של הקוראן (פסוק 118) יש פסוק שמצווה על המאמין לבל יכניס זרים לטפל בנושאים רגישים, כי הם תמיד יכשילו אותך.

אלה היוו את הבסיס לחוקי המלחמה של הג'יהאד. בהתאם לחוקים אלה, כאשר השליט רוצה להפעיל ריגול, עליו לבחור בן משפחה מתאים שיוכל לסמוך על נאמנותו ללא סייג. מרואן, חתנו של נאצר ידידו, בחור משכיל ובעל אינטליגנציה גבוהה, נראה לו מתאים ביותר. סאדאת ונאצר התייחסו זה לזה כאל אחים, והיחסים בין סאדאת למרואן היו כיחסי אב ובנו, במיוחד לאחר שנאצר נפטר. 
 

סאדאת הקים במשרד הנשיאותי יחידה דומה לזו של צ'רצ'יל, קרא לה "הלשכה לענייני מידע", והעמיד בראשה את אשרף מרואן. ללשכת המידע הכניס סאדאת את מיטב המוחות שהיו לו, בדומה למעשהו של צ'רצ'יל. מיודענו מוחמד בסיוני, קצין מודיעין בדרגת גנרל, שהיה שגריר מצרים בישראל, היה אחד החברים בה.

היחידה הזו למדה את תרבות ההתנהגות שלנו, ואת דעותיו של זמיר מ"השתתפותו" בדיונים עם מרואן, ואף ביצעה מחקרים עבור אשרף מרואן, והכינה לו חומר בהתאם להתפתחויות להעביר ל"מפעיליו". בסיוני העיד בתוכנית טלוויזיה מצרית ששודרה ב–2008 כי הוא שמע את סאדאת אומר "אשרף האיר לי את דרכי", ומרואן, שעמד בראש הלשכה הזו, עמד בקשרים עם כל שועי העולם, בשמו של סאדאת וכשליחו האישי.



של מי אתה, אשרף?

הצעד הבא הוא לבדוק מה תהיה תגובת הישראלים. דגי הרקק שקדמו למרואן לא פעלו לחינם. מטרתם הייתה להרגיל את הישראלים לכך שיש גורמים מצריים ה"עוינים" את ממשלתם, ומוכנים לעבוד למען ישראל עבור תמורה הולמת. כמו כן, אני מעריך שכל אחד מהם בא מתחום אחר כמו מודיעין, כלכלה, פסיכולוגיה וכו' על מנת לבדוק מה צריך להציע לישראלים כדי להפילם בפח. ורק אחרי זה - הופיע המלאך בדמותו של אשרף מרואן. ואנשי המוסד שלנו לא היו מודעים בכלל לכל הנורמות והתהליכים הללו. 
 

העובדה שקרוב לחמישה עשורים צבי זמיר עדיין מחזיק בדעה שאשרף מרואן היה גדול סוכניו, והוא מבכה את מותו בכאב, היא עלבון גדול ביותר לסוכני המודיעין האמיתיים שלנו. אפשר להבין את ראש המוסד לשעבר, שמסרב להאמין כי טעה. להערכתי, שני טעמים לדבר.

אלי זעירא. צילום: במחנהאלי זעירא. צילום: במחנה


ראשית, הוא עדיין מוקסם מאיכות החומרים שהוא קיבל ממרואן. ואכן, זו הייתה מלכודת הדבש של סאדאת שהכילה סם מרדים - מודיעין איכותי ביותר שהוא העביר לזמיר באמצעות מרואן. אולם מה שחשוב יותר, דבקותו של זמיר במרואן נובעת מחוסר הכרת התרבות הערבית בכלל והמצרית בפרט. זמיר לא לבד כמובן, רבים מקהיליית המודיעין בישראל מאמינים שמרואן היה "שלנו".
 

תא"ל יואל בן–פורת ז"ל כתב בספרו "נעילה" שהטעות הנפוצה ביותר היא לשפוט את האויב בהתאם לסטנדרטים שלך. כיוון שכל המעורבים העיקריים בפרשת מרואן לא הכירו את התרבות הערבית המצרית, יש לקבל את דבריו של בן–פורת כנתון קרדינלי. הקטרוג של מתנגדי האלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן במהלך המלחמה והאיש המזוהה ביותר עם הטענה שמרואן היה סוכן כפול, מהול ב"טעות הנפוצה" יחד עם יצרים עזים נגדו.

על שתי רעות ראוי האלוף זעירא לגינוי חמור ביותר: על דבקותו במקור מודיעיני אחד, ועל הרודנות הקשה שלו, שלא סבלה דעה אחרת בסביבתו. עד כדי כך, שזמן קצר לפני המלחמה, קמ"ן פיקוד דרום דאז פחד להעביר את הדיווח של קצין המערך שלו, סגן בנימין סימן–טוב, שבו טען כי ההיערכות המצרית לאורך התעלה היא היערכות מלחמתית. כעבור שלושה עשורים אלי זעירא הודה בטעותו. מה שלא עשה זמיר.
 

השגיאה הקרדינלית של זמיר הייתה שנפגש עם מרואן וקשר איתו קשרי ידידות. בצעד הזה הוא איבד את הפרספקטיבה המודיעינית של ראש הפירמידה. והגרוע מכל, בעצם "השתתפותו" בדיונים הוא שם עצמו בשוגג כמסייע לסאדאת בהונאה, כלומר סביר להניח שמרואן למד מזמיר מדברים שאמר וגם משתיקתו. איש בצמרת המוסד לא הניף דגל אדום נגד הפגישות בין זמיר למרואן.

סאדאת צופה בתמרון צבאי לפני היציאה למלחמה. צילום: גטי אימג'זסאדאת צופה בתמרון צבאי לפני היציאה למלחמה. צילום: גטי אימג'ז


זה היה הישגם הגדול ביותר של המצרים. זמיר מספר בגאווה כי בשיחותיו עם מרואן הוא חש כאילו שהוא משתתף פעיל במטהו של סאדאת. אלא שזמיר לא שם לב שאת נושא הדיון או הדיונים שהוא היה "שותף" להם, קבע והכתיב הנשיא סאדאת. 



מי רצח את המלאך?

באוגוסט 1971, לאחר שסילק את כל מתנגדיו, סאדאת רצה לגמול לאיש אמונו חסן תוהאמי על תמיכתו. תוהאמי היה תחבולן לא קטן, שמירר את החיים לצבא הבריטי במצרים בלי שנתפס. סאדאת שאלו באיזה תפקיד הוא מעוניין, על כך השיב לו תוהאמי: "תשאיר אותי במשרד הנשיאות כדי שאוכל לגונן עליך מפני בגידה". תוהאמי קיבל את התפקיד. בה בעת, מרואן המציא למפעיליו כל מסמך וכל דוח שביקשו ממנו. בהנחה שמרואן היה איש של זמיר, הוא היה צריך לפעול במחתרת בקהיר. האם מישהו מעלה על דעתו שמרואן יכול היה לצלם ולסחוב מסמכים סודיים כאוות נפשו, כאשר הקב"ט הממולח תוהאמי נמצא בסביבה? 
 

בהנחה שמרואן הוא הסוכן הטוב ביותר שהיה לישראל אי־פעם, נשאלת השאלה כיצד הוא יכול היה להיעלם מקהיר יום לפני המלחמה. שהרי הוא היה אחד מחמשת יודעי הסוד של סאדאת, ויותר מכך הוא היה יד–ימינו בכל מהלכיו שקדמו למלחמה. כיצד הוא יתרץ לסאדאת את יציאתו הבהולה ללונדון? שאלה קרדינלית נוספת, בהנחה שהוא יצא לפריז ביום חמישי (4 באוקטובר) בשליחותו של סאדאת, הוא היה חייב לחזור מיד לקהיר, שהרי למוחרת יש מלחמה. אז כיצד הוא יתרץ לסאדאת את הגיחה ללונדון במקום לחזור הביתה מיד?

טילי הנ"מ שלו בתעלה חיכו למתקפת המנע של ישראל . צילום: יגאל תומרקיןטילי הנ"מ שלו בתעלה חיכו למתקפת המנע של ישראל . צילום: יגאל תומרקין


ושאלה אחרונה, חשובה מכל: מרואן דיווח לזמיר שלמוחרת תפרוץ המלחמה, אבל מיד הסתייג והוסיף כי סאדאת יכול לעצור את הכל אם ישתנו התנאים. משמע שאילו זמיר היה נכנע לאולטימטום, מרואן היה צריך לדווח מיד לסאדאת (אבל לפי הגרסה שמרואן אינו סוכן כפול, הרי סאדאת לא אמור היה לדעת שהוא בלונדון).
 

גם צבי זמיר וגם הד"ר אשרף מרואן היו בלונדון כבר בצוהרי יום שישי (5/10), אבל הפגישה בין השניים התקיימה בלילה. לשאלתו של זמיר מדוע כל כך מאוחר, השיב (ולמעשה: תיחמן) מרואן כי הוא עדיין המתין לאמת פרטים חשובים לקראת הפגישה. אבל האמת, שנעלמה מעיניו של זמיר, הייתה שסאדאת רצה לצמצם את מרווח הזמן בין המסר שזמיר עתיד לקבל לבין מועד היציאה למלחמה.

סאדאת רצה לדחות עד כמה שאפשר את גיוס כוחות הקרקע של צה"ל לפי המלצתו של ראש המודיעין שלו, הגנרל פואד נצאר, שקבע: "ישראל זקוקה למינימום של 48 שעות לגיוס כוחותיה". כך שלמעשה ישראל תיאלץ להפעיל את חיל האוויר שלה במכת–מנע מקדימה.
 

וזוהי פסגת ההונאה שתכנן סאדאת במלחמת יום כיפור - 5 באוקטובר 1973. כל מה שעשה במשך ארבע שנים נועד להכשיר את ההצלחה של ליל יום כיפור. לאורך הדרך סאדאת שילב בתעלוליו ישן וחדש, וזה הקשה על המודיעין שלנו לקרוא אותו. בהתאם לתורת המלחמה המוסלמית, הג'יהאד, על המפקד המוסלמי לצור על אויבו, ולשלוח אליו שליח כדי להציע לו לקבל את האמונה האסלאמית.

אם היריב יקבל את ההצעה, אין מלחמה. במקור, המפקד המתין שלושה ימים למענה של האויב הנצור. אם היה מענה שלילי או שהמענה טרם הגיע, יש מלחמה. המניע להתנהגות הזו של המפקד המוסלמי - למנוע שפיכות דמים מיותרת. סאדאת, מתוך אמונה דתית עמוקה, החליט להשתמש בעקרון המלחמה של הג'יהאד כתרגיל הונאה נגד ישראל. מטרת התרגיל, אם יצליח, הייתה לגולל את חרפתה של ישראל בעפר אדמת סיני, ובכך לגמד את התבוסה הכואבת של הצבא המצרי במלחמת ששת הימים.

 קברו של סאדאת. צילום: ג'קי חוגי קברו של סאדאת. צילום: ג'קי חוגי
 

סאדאת ידע שגולדה מאיר אינה רוצה במלחמה - הוא קיבל על כך שדר מקיסינג'ר בצוהרי אותו יום. הוא גם היה בטוח שישראל לא תספוג את העלבון החבוי באולטימטום שלו אליה, כאשר מרואן אמר לזמיר כי מחר פורצת מלחמה, אבל אפשר למנוע אם ישתנו התנאים. האפשרויות העומדות בפני גולדה מאיר היו שתיים: להיכנע לאולטימטום של סאדאת ולהודיע ברבים שהיא מסכימה להחזיר לו את סיני ללא כל תנאים, או לחלופין להורות לחיל האוויר להקדים את סאדאת ולתת מכה מקדימה.

סאדאת גם ידע שגולדה עקשנית כמוהו, ולכן היא לא תיכנע, אלא תרצה להפעיל את חיל האוויר שלה. למעשה, זו הייתה ההעדפה שלו. בשני המקרים סאדאת היה זוכה. להסכים לנסיגה כוללת ללא תנאי, זו חרפה מאין כמותה. ואם חיל האוויר היה מכה ראשון, גם הוא היה מובס. התמזל מזלו של עם ישראל וגולדה לא נפלה בפח - ועל כך סאדאת רחש לה כבוד רב.
 

בשלושת ימי המלחמה הראשונים חיל האוויר איבד רבע ממטוסיו ולא השיג דבר. הצבא המצרי חצה את התעלה והשתלט על רצועת קרקע בעומק של 10 ק"מ. ואנחנו, נעבעך, היינו אובדי עצות. כלומר, אם חיל האוויר היה מכה ראשון, החרפה גם כן הייתה גדולה. שכן, במצב כזה גם חיל האוויר הישראלי היה פותח במלחמה שסאדאת לא רצה בה, שהרי הוא הודיע שהצבא המצרי עושה תמרון, וצה"ל גם היה סופג מכה אדירה - ואף על פי כן הצבא המצרי היה חוצה את התעלה.

וינסטון צ'רצ'יל. צילום: ממשלת בריטניהוינסטון צ'רצ'יל. צילום: ממשלת בריטניה
 

לכן אפשר לסכם כי למעשה סאדאת הזמין את ישראל "להפתיע" את צבא מצרים בפתיחת המלחמה. הגנרל עבד אל–גאני גמסי, שהיה ראש אגף מבצעים במטכ"ל המצרי, כותב בספרו "מלחמת אוקטובר", כי באותו הלילה שבין שישי לשבת כל הצבא המצרי היה בכוננות שיא - במיוחד כוחות הנ"מ, לכן היה לנו מזל גדול שראש הממשלה לא נפלה בפח שטמן לה סאדאת. 
 

ובעניין מרואן: כמי שחקר את הנושא אני יכול להעיד שהד"ר אשרף מרואן, על אף שהיה אדם נחמד, לא היה השומרוני הטוב מהר גריזים. הוא היה חרטום מצרי מודרני, שאיחז בקסמיו את עיניהם של "חבריו" הישראלים. מתוך היכרות עם נורמות ההתנהגות המצריות, לדעתי, אשרף מרואן חוסל על ידי המודיעין המצרי. ברגע שנודע לשלטונות במצרים כי מרואן עסוק בכתיבת זיכרונותיו, הדבר הטריד מאוד את מנוחתם.

זאת משום שפרסום זיכרונותיו בלונדון ייעשה ללא צנזורה מצרית, וכיוון שכך, הספר יחשוף את ממשלת מצרים במלוא מערומיה המניפולטיביים, אפילו כלפי ידידים. לכן ממשלת מצרים פעלה לפי הנורמות המקובלות שלה. בדיוק כמאמר הפתגם המצרי שאומר: להרוג את האיש ולהשתתף בהלווייתו, או - במקרה הזה - לערוך לו הלוויה רשמית של גיבור מצרי כדי להרחיק מעליה כל חשד בדבר מותו. 

שמעון מנדס, סגן אלוף בדימוס ומזרחן בהשכלתו, שירת באמ"ן במלחמת יום כיפור. ספרו "הג'יהאד של סאדאת" ראה אור ב־2015 בהוצאת אפי מלצר