"יצחק, לצה"ל אין תשובה": כשלי הממשלה במהלך האינתיפאדה הראשונה

לפני 30 שנה, ביום רביעי, 9 בדצמבר 1987, בשעה שש בבוקר, פרצה האינתיפאדה הראשונה, במחנה הפליטים ג'באליה שבצפון רצועת עזה. איש במערכת הביטחון לא הבין את משמעותה. אף שזו לא הייתה מלחמה סדירה, המוכרת לכל, מדובר היה באירוע של הפעלת אלימות להשגת מטרות לאומיות. לפיכך הייתה זו מלחמה שהתנהלה כמעט שש שנים, עד החתימה על הסכם אוסלו, ב–13 בספטמבר 1993. הסכם זה ביטא את ניצחון הפלסטינים, בדומה לפינוי גוש קטיף בתום האינתיפאדה השנייה.

האינתיפאדה הראשונה נחלקה לשני שלבים. הראשון, הפרות סדר והפגנות אלימות של עשרות אלפי אנשים, שאופיינו בהשלכת אבנים על כוחות הביטחון וזכו לתיאור “בחזרה לתקופת האבן". השלב השני כלל לוחמת טרור אכזרית, בהובלת ארגון חמאס, שישראל למעשה עודדה את הקמתו ברצועת עזה.

לפני החתימה על הסכם אוסלו התייעץ יצחק רבין עם הרמטכ"ל היוצא דן שומרון. ראש הממשלה שאל: “האם תחתום על הסכם עם יאסר ערפאת?". שומרון השיב: “יצחק, לצה"ל אין תשובה".

האינתיפאדה הראשונה מהווה עדיין אירוע מכונן בתולדות מדינת ישראל והאזור. היא כאמור חוללה את הסכם אוסלו שנמצא ברקע של היחסים בין ישראל לפלסטינים; הייתה הכתובת על הקיר לאביב הערבי, שהניע מאז דצמבר 2010 גל של התקוממויות, הפגנות, מחאות ואלימות בהיקף חסר תקדים בעולם הערבי; הרחיבה מאוד את הקיטוב האידיאולוגי בחברה בישראל; וגרמה לחוסר אמון של הדרגים הטקטיים בצה"ל בדרגים האופרטיביים והאסטרטגיים. האינתיפאדה הראשונה פגעה ביוקרתם של המפקדים הבכירים, שנחשפו במהלכה במערומיהם.

למרות חשיבותה נדחקה האינתיפאדה הראשונה לשולי השיח הישראלי. בתחקיר מיוחד זה מוצגים תמונת הלחימה ופרטים סודיים שלא נחשפו עד היום. כל אלה יסייעו בניתוח החשיבות ההיסטורית של האירועים על חיינו, גם 30 שנה אחרי.

אש המסגדים

האיש המזוהה יותר מכל עם האינתיפאדה הראשונה הוא האלוף בדימוס איציק מרדכי. כשפרצה ההתקוממות בעזה, מרדכי שימש כמפקד פיקוד הדרום. אחרי שנה וחצי של אינתיפאדה הוא הפקיד את חזית הדרום בידי האלוף מתן וילנאי והחליף את עמרם מצנע כמפקד פיקוד המרכז.

מרדכי מונה למפקד פיקוד הדרום ב–1986. “את עזה הכרתי היטב מתפקידי הקודמים", הוא אומר, “אבל כשקיבלתי את הפיקוד נדהמתי מכמות המסגדים העצומה שנבנתה ברצועה. התברר לי שהאסטרטגים של ישראל תמכו בארגון הצדקה של שייח' אחמד יאסין. שישה ימים אחרי פרוץ האינתיפאדה הפך יאסין את ארגון הצדקה שלו לחמאס. זה היה מהלך בעל חשיבות עצומה. עם זאת, גדל דור חדש בעזה, שנולד אחרי מלחמת ששת הימים. רבים היו בעלי השכלה אקדמית. עבדו בישראל בעבודות פשוטות ובתנאים מחפירים או שהיו מובטלים. השווקים בעזה היו מלאים בשבתות בישראלים שבאו לקנות שם מצרכים בזול. הצעירים העזתים נתקלו בהם, התרשמו שאין מה לפחד מהם ושאין שום סיבה שישלטו עליהם".

מרדכי מסביר כי “הסמכות והאחריות על עזה ועל יהודה ושומרון לא היו בידי צה"ל אלא בידי משרד הביטחון ומתאם הפעולה בשטחים, שהיה כפוף לשר הביטחון. כמעט לא היה לנו מודיעין על הנעשה ברצועה. עמדו שם לרשותי עשר פלוגות, בסך הכל 800 איש, עם מעט מאוד ציוד. לא היה לנו סיכוי להתמודד עם 650 אלף ערבים שחיו שם".

מה הוביל לדעתך להתפרצות?
“היו כמה אירועים שהובילו להתחלת ההתקוממות. תחילה עסקת ג'יבריל ב–1985 שבה ישראל שחררה 1,150 אסירים ביטחוניים תמורת שלושה שבויי צה"ל ממלחמת לבנון הראשונה. בתחילת אוגוסט 1987 אנשי הג'יהאד האסלאמי שברחו מבית הסוהר רצחו בירייה, ברחוב הראשי של עזה, את קצין המשטרה הצבאית סרן רון טל ז"ל, שנהג לבדו ברכב. עד אז לא היה אירוע כזה. בתיאום עם השב"כ, סיירת מטכ"ל, בפיקוד בוגי יעלון, ביצעה מרדף אחריהם וחיסלה שלושה. אחרי זמן מה חיסלה יחידה של השב"כ עוד שלושה. לוחם שב"כ נהרג. חיסול השישה התסיס את הרצועה.

“בנובמבר 1987 התרחש בגבול לבנון אירוע ליל הגלשונים, שבו מחבל הגיע על גבי גלשן אוויר לבסיס של צה"ל ורצח שישה לוחמים. אחרי האירוע הזה נהגו הפלסטינים לסמן באצבעותיהם לחיילי צה"ל: אחד מול שישה. המורל שלהם עלה מאוד, וגברה הנכונות שלהם להתמודד איתנו. ב–6 בדצמבר נרצח בדקירה, בשוק של עזה, סוחר מוצרי פלסטיק ישראלי, שלמה סקל ז"ל, ועוד שלושה נפצעו. למוחרת אירעה תאונת דרכים בכניסה לעזה, בין משאית ישראלית למכונית פלסטינית, שבה נסעו שמונה פועלים. ארבע נהרגו. שלושה מההרוגים היו מג'באליה. במחנה הפליטים נפוצו שמועות שמדובר בפעולת נקם ישראלית על דקירת סקל. למוחרת, יום רביעי עם שחר, התארגנה הפגנה גדולה. יחידה של 50 אנשי מילואים הייתה צריכה לשמור על הסדר במחנה. בניסיון חסר סיכוי לבצע את המשימה, נורה ונהרג צעיר פלסטיני שהשליך אבנים. החלה האינתיפאדה, הכל יצא משליטה".

מדוע לא הצלחתם לרסן את המהומות כשרק התחילו?
“צריך לומר את האמת: גם הופתענו, גם לא היו ברשותנו כוחות ואמצעים, וגם לא הבנו בתחילה את משמעות הדברים. לא הייתה לנו עדיין תורה איך לנהוג בפלסטינים, והחיילים לא תורגלו למצבים כאלה. באותו יום רביעי הייתי בתרגיל אוגדתי בערבה. מיהרתי למחנה ג'באליה. מותר היה לנו להפעיל רק פלוגת כוננות. ביקשתי מהרמטכ"ל שומרון להזרים כוחות, אבל הוא לא אישר. ללא אישור, הפעלתי גדוד של גבעתי והטלתי עוצר על ג'באליה".

מרדכי מוסיף ומשחזר: “למוחרת התקיים דיון אצל שר הביטחון רבין. אמרתי שם שהמצב השתנה באופן דרמטי וצריך להזרים הרבה כוחות לרצועה. רבין הורה להזרים כוחות בהיקפים גדולים וטס באותו לילה לארצות הברית. שומרון לא מילא את ההוראה. המערכת המטכ"לית הגיבה באטיות".

אוסלו של הליכוד

מה שמרדכי וראשי מערכת הביטחון לא ידעו הוא שכבר ב–1987 התבשל הסכם אוסלו הראשון על ידי איש השמאל הקיצוני (שהיום הוא איש ימין קיצוני), דוד איש שלום. הרי סיפורו אומת על ידי העיתונאי שלום ירושלמי, שליווה אז את הפרויקט: “בשנת 1987 פרסמתי את ספרי ‘האימה והתקווה', שהתווה דרכים להגיע לשלום בין ישראל לפלסטינים. לשם כך ניהלתי שיחות עם המנהיגים הפלסטינים פייסל חוסייני, סרי נוסייבה ואחרים. הם לא האמינו שהשמאל הישראלי יכול להביא שלום. לעומת זאת, האמינו שלליכוד יש סיכוי. שכנעתי את מקורבו של יצחק שמיר, ד"ר משה עמירב, שהיה אז מועמד לתפקיד יו"ר לשכת העיתונות, להצטרף אלי לשיחות. הוא הביא עוד כמה אישים פוליטיים מהחבורה הירושלמית של הליכוד, שנחשבו ל'נערי שמיר'. הבולטים שבהם היו דן מרידור ואהוד אולמרט.

“רק חלק מהמגעים דווח לשמיר, אבל מכיוון ששב"כ ידע הכל על התהליך ודיווח לראש הממשלה, ואנחנו ידענו זאת, האמנו שהמהלך נעשה בהסכמת ראש הממשלה. ניסחנו מסמך הבנות בין הליכוד לאש"ף, שעיקרו הקמת קונפדרציה בין ישראל, הפלסטינים וירדן. מכיוון ששמיר אפשר לנו לנהל את השיחות, היינו בטוחים שהוא ישמח על חתימת המסמך. באוגוסט 1987, ביום שעמירב אמור היה לחתום עליו, נוסייבה הוכה בראשו על ידי רעולי פנים ונפצע קשה, וחיל האוויר הפציץ את מחנה הפליטים הפלסטיני עין אל־חילווה בלבנון. התוכנית קרסה, ועמירב נזרק מהליכוד בגין בגידה באידיאולוגיה. נגדי התנהל משפט במשך שלוש שנים (בגין מפגש עם אנשי אש"ף), וב–1992 ישבתי ארבעה חודשים בכלא. אני מניח שהאכזבה והתסכול של הפלסטינים על שהמסמך לא נחתם היו בין הגורמים לפרוץ האינתיפאדה".

לא רק קצינים בכירים לא הבינו את משמעות ההתרחשויות, גם עיתונאים בכירים. יותר משנתיים אחרי שהאינתיפאדה פרצה, פרסמו הכתב הצבאי של עיתון “הארץ", זאב שיף ז"ל, והפרשן לענייני ערבים של הערוץ הראשון, אהוד יערי, את ספרם “אינתיפאדה". הם פתחו אותו בביקורת חריפה על רבין, משום שלא דחה את טיסתו לארצות הברית כדי לחתום על עסקת מטוסי ה–16–F, ולא חזר ארצה מיד אחרי החתימה אלא ביקר בבסיסים של מסוקי קרב. להערכתם, “היה זה שלב מכריע שבו עמדה ההתקוממות על פרשת דרכים, לאחר שהחלה לאגור תאוצה. ייתכן שבמועד זה עוד אפשר היה לאתר את האש ולצמצם את ההתפרצות הפלסטינית הגדולה".

הישראלים לא הבינו בזמן אמת את הדינמיקה שביסוד האינתיפאדה, וגם לא היום. ובלא הבנה, אין לצפות שאם רבין היה מבטל את טיסתו היה משתנה משהו. אשר לפרטי הטיסה, טעו השניים בגדול והטעו את הישראלים שהתעניינו באינתיפאדה ובקריירה של רבין.

יוקרתו של רבין, מכל מקום, צנחה בגלל אותו פרסום. במסגרת תחקיר זה ראיינתי את מקורבו, ד"ר חיים אסא, ששימש מאוחר יותר כיועצו האסטרטגי. אסא: “ב–1987 עבדתי בחברת ‘ולס' שהייתה מעורבת בתכנון פרויקט הטיל נגד טילים, ה'חץ', שהגה דב רביב ורבים לעגו לו. אני שימשתי מנתח מערכת של ה'חץ'. במסגרת מלחמת הכוכבים של הנשיא רייגן, הייתה ארצות הברית מוכנה לממן בסכומים אדירים את פיתוח ה'חץ'. עוד הרבה לפני פרוץ האינתיפאדה נקבע בסודי סודות שרבין יטוס לארצות הברית כדי לחתום על הסכם פיתוח ה'חץ'. מכיוון שהיה מדובר בפרויקט סודי ביותר, התפרסמו בפומבי סיבות אחרות לנסיעה. בגלל פרוץ האינתיפאדה היסס רבין אם לנסוע, אבל החשש היה שאם לא יחתום על ההסכם, הפרויקט לא יתממש. בעזרת הכסף האמריקאי פיתחנו את ה'חץ', שכידוע הוא היום מבצעי, ופותחו טכנולוגיות מתוחכמות שבין היתר אפשרו את יוזמת 'כיפת ברזל'".

הקרב התקשורתי

האינתיפאדה התפשטה במהירות ליהודה ושומרון. ד"ר יהודה מאיר פיקד לפני פרוץ האינתיפאדה על אזור השומרון. לדבריו, “המפקדים הטובים לא נשלחו לשטחים. צה"ל התעסק כמה שפחות עם האזור והניח את הטיפול בו לגורמים אחרים, שפעלו ללא תיאום ביניהם: משמר הגבול, השב"כ, מינהל אזרחי, המשטרה ושירות בתי הסוהר. התוצאה: חוסר יעילות. לא היו, למשל, אמצעים לפיזור הפגנות, החיילים ירו במפגינים, והיו הרוגים רבים. אמצעי התקשורת בארץ ובעולם דיווחו על האירועים בהרחבה. הפסדנו בקרב התקשורתי כבר בהתחלה".

מאיר נזכר כי “רבין ביקר הרבה בשטחים ושאל אותנו מה עושים. לא הייתה תשובה, אז הוא אמר: ‘תשברו להם את העצמות'. לצערי, לקחתי את דבריו ברצינות - להכות את המסיתים ובכך לנטרל את ההפגנות. בתקשורת כאן דרשו להעמיד אותי למשפט. לא קיבלתי גיבוי מרבין ומשומרון. הפרקליט הצבאי אמנון סטרשנוב ניהל נגדי משפט כדי לספק את השמאל בישראל ובעולם. הורדתי מדרגת אל"ם לטוראי, נזרקתי מצה"ל ואיבדתי את זכות הפנסיה שלי. זה היה משפט האינתיפאדה הראשון, ונזקיו לצה"ל ולמדינת ישראל היו עצומים. אחריו לא היה סיכוי לבלום את האינתיפאדה".

ההכרה בצורך לתגבר כוחות הגיעה אחרי חזרת רבין מארצות הברית. “הוזרמו כוחות לרצועה", נזכר מרדכי. “היינו 70 פלוגות. הגורם הדומיננטי היה מג"ב. מדי שבוע התקיים דיון של כל הגורמים אצל שר הביטחון. פיתחנו תורה לפיזור הפגנות. עד 1989 לא נהרג ברצועה אף לוחם ישראלי. שני לוחמים נחטפו בשטח ישראל ונרצחו".

ביולי 1989 החליף האלוף מתן וילנאי את מרדכי, שכאמור עבר לפיקוד המרכז. לדברי וילנאי, “נקלעתי למצבים מאוד מסוכנים. בסוף אוקטובר 1991 החלה ועידת מדריד. ראש המשלחת הפלסטינית–ירדנית היה ד"ר חיידר עבד א–שאפי, מאצולת הרצועה, שעוד מ–1947 דגל ברעיון שתי המדינות. כשיצא למדריד, באו להיפרד ממנו 30 אלף איש. סדרנים פלסטינים עם מקלות שלטו בהמון. לא היה לנו שום סיכוי לפזר אותם. אם היינו פותחים באש, זה עלול היה לפגוע בוועידה. התבוננתי בנעשה עם מפקד האוגדה ומפקד החטיבה. עלינו לג'יפ ונסענו בתוך ההמון. הם התייחסו אלינו ביראת כבוד, עברנו שם בשלום. לאינתיפאדה הזו לא הייתה מפקדה ולא שרשרת פיקוד. ערפאת ישב בתוניס והשפיע מעט מאוד. מפקדים מקומיים בשכונות הם שקבעו את ההתפתחויות".

לנצח באבנים

אל"ם בדימוס ד"ר יצחק (איני) עבאדי שימש כמושל עזה בשנות דיכוי הטרור באזור, ב־1971 וב–1972. הוא למד במכללה דתית בעזה את דת האסלאם והיה חבר קרוב של שייח' יאסין. לטענתו, רבין, שומרון, מרדכי ווילנאי לא הבינו בזמן אמת את משמעות ההתרחשויות.

“בשנה השנייה לאינתיפאדה הציע לי המזרחן משה גבאי לעקוב אחר הנעשה במסגדים, להקשיב להטפות בימי שישי", הוא נזכר. “התברר שהמטיפים הזהירו את המתפללים: ‘אל תירו ביהודים ירייה אחת ואל תשתמשו בסכינים. רק באבנים, בדומה למלחמה בפילים החבשים בשנת לידת הנביא (570) ובקרב בדר של הנביא (624)".

אגב, קרב בדר, הקדוש למוסלמים, היה השם שהעניק נשיא מצרים אנואר סאדאת לתוכנית התקיפה במלחמת יום כיפור. בקרב זה, במקור, נלחם צבאו של מוחמד מול צבא מכה, שכלל שבטים וחמולות מהעיר החשובה לאסלאם. כשהחל הקרב, הייתה ידו של הנביא על התחתונה. הוא נסוג לנחל בדר, נטל בידו חופן חצץ והשליך לעבר הכופרים. הקרב הוכרע בעזרת אבנים.

עבאדי מוסיף: “בכרוז הסתה שהופץ במרץ 1988 בכל המסגדים בעזה וביהודה ושומרון, נכתב: ‘ההמונים ייצאו מול היהודים באבנים, ולא במקרה היה השימוש באבנים כנשקם של ההמונים. זאת כדי להוכיח שהדבר הוא אות מאלוהים שבעזרתו אפשר יהיה לנצח באבנים את הטנקים והרובים'. ביקרתי במסגדים ושמעתי דרשות. פניתי לבכיר בשב"כ שהכרתי מהשירות בעזה והצעתי לו לשלוח אנשים למסגדים כדי למנוע את ההטפות. הוא השיב שאין להם כוח אדם לזה. התוצאה היא שבשנת האינתיפאדה הראשונה כבש חמאס לא רק את רצועת עזה אלא גם את כל יהודה ושומרון. בערפאת תמכו רק 14% מהפלסטינים. בהסכם אוסלו הרים למעשה שמעון פרס את ערפאת מהקרשים. המסקנה שלי היא שהציבור היהודי בארץ הוא דביל. ההנהגה שלנו לא מבינה כלום. זה נכון לא רק לגבי חמאס אלא גם לגבי חיזבאללה".

תא"ל בדימוס אמציה חן (פצי) פיקד על סיירת שקד כשהתפרץ גל הטרור בעזה בתחילת שנות ה–70. "ב–1987 צה"ל התעלם מלקחי האינתיפאדה של 1971 ו–1972. קודם כל, היעילות המופקת מריכוז כוח, ניצול ההפתעה והשגת הכרעה של ממש. סיירת שקד, למשל, תפסה יותר מ–90% מהמבוקשים, לא הרסה בית אחד ופגעה באזרח אחד, בשוגג, במשך כל תקופת הפעילות. ב–1987 פעלו מאות לוחמים בלבד בעזה וביהודה ושומרון. המקומיים ראו זאת כחולשה שמזמינה תוקפנות. המצב הזה העצים את תחושת הפלסטינים שהם יכולים להכות בצה"ל, בזמן שהחיילים שלנו נאלצים לירות מדי יום באזרחים כדי לשרוד".

תא"ל בדימוס, ד"ר דב תמרי, אומר כי “ראשי המדינה ומפקדי צה"ל חשבו ב–1987 שאנחנו מסוגלים להתמודד עם שרשרת האירועים, אבל הם לא הבינו שמדובר בתהליך היסטורי שהחל במאה ה–20: עם אחד אינו יכול לשלוט על עם אחר. הצרה היא שבקרב חיילים וקצינים צעירים, שהתעמתו עם אוכלוסייה אזרחית, נזרע זרע פורענות חולני. זה בא אצלנו לידי ביטוי עכשיו, בפרשת אלאור אזריה".

ד"ר חיים אסא פרסם בימים אלה את ספרו החדש, “זרים לעצמם - ההיסטוריה האנושית כמהפכה תודעתית". הוא עוסק בו בין היתר בתופעת האינתיפאדות בסכסוך הישראלי–פלסטיני. הוא סבור שאכן יש להילחם בטרור, אבל במקביל לתת תקווה לאוכלוסייה. לדבריו, “ההתמודדות של ישראל עם ארגוני הג'יהאד היא צבאית, אבל ההתמודדות עם רוב האוכלוסייה הפלסטינית היא תודעתית (בהקשר של רמות הניכור). המערכת הפוליטית בישראל סובלת מקלות דעת ומשטחיות, ממחסור בהסתכלות עמוקה בתהליכים שסביבה ובתוכה, ולמעשה אינה מנווטת כיום למקום מבטחים".

הלקח העיקרי מתחקיר זה על האינתיפאדה הראשונה הוא שעל הציבור בישראל לפתח בהקדם תרבות ביטחון ברמה גבוהה. על ראשי המדינה ומפקדי צה"ל לקבל הכשרה אסטרטגית ברמה גבוהה על מנת שלא להיות מופתעים שוב מאירועים ביטחוניים, מכל הסוגים, וכדי שזרועות הביטחון יתפקדו כהלכה בעתיד במקרים דומים.