בראיון שקיימתי עם דוד בן־גוריון בשנת 1972 יחד עם צלם העיתונות המהולל שלמה ערד לצורך כתיבת ספרי "בדם ואש יהודה", שאלתי אותו אם מייסד הפלמ"ח האלוף יצחק שדה ומפקד הפלמ"ח במלחמת העצמאות האלוף יגאל אלון לא היו חיוניים לבניית צה"ל אחרי הקרבות. הזקן השיב בפסקנות שהם היו חיוניים לקומזיצים ולצ'יזבטים, אבל לא לבניית צבא מודרני ולפיקוד על מערכות ביטחוניות. המשכתי ושאלתי מי לדעתו היה מפקד המערכה המוצלח ביותר בתולדות צה"ל. הוא השיב בלא היסוס: אריק שרון.

15 שנים אחר כך, לאחר שעברנו את מלחמת ההתשה, את יום כיפור ואת לבנון הראשונה, שאלתי את סגן הרמטכ"ל לשעבר ויועץ שר הביטחון דאז, האלוף ישראל טל, כיצד הוא מעריך את הפרופיל הצבאי של שרון. טליק השיב: ‘מפקד טקטי בינוני, מפקד מערכה גאוני, אסטרטג אינפנטילי'".

הערכתו הירודה על כישוריו האסטרטגיים של אריק לא הפתיעה אותי. יש היסטוריונים צבאיים הסבורים שבכל ההיסטוריה האנושית היו רק עשרה אסטרטגים צבאיים גדולים, כמו אלכסנדר הגדול או נפוליאון. בתולדות מדינת ישראל לא היה אחד שהתקרב אליהם. לעומת זאת, יחסם של בן־גוריון וטליק לכישוריו המערכתיים הגבוהים של שרון הביא אותי להעמיק במחקר על אישיותו, כמי שנכלל בלא ספק בחבורת האישים שהשפיעו יותר מכל על מערכת הביטחון של ישראל.

אריק שרון עם מאיר הר-ציון. צילום: באדיבות ארכיון צה"ל, עיתון "במחנה"

רגיש, לא רגשן

ב–1960 מוניתי להיסטוריון של הצנחנים, אף שלא היה לכך תקן בצה"ל (באותם ימים הצנחנים היו מעל לכל תקן). הוא היה אחד הצנחנים הראשונים שראיינתי ואחר כך שמרנו על קשר קרוב. תמיד ענייני ומחקרי, עד סמוך למותו. המפגשים בינינו היו קשורים לעבודותי על מלחמות ישראל. ראיונות עומק, רוב הפעמים בביתו, רק הוא ואני. פעם, כשעקץ אותי, הוא מיד ביקש סליחה. אמרתי: "אריק, אני רגיש ולא רגשן". הוא השיב: "אורי, גם אני רגיש ולא רגשן".

מכל פעולותיו של אריק - מפיקוד על מחלקה בראשית מלחמת העצמאות, דרך פיקוד על אוגדה במלחמת יום הכיפורים ועד מבצע חומת מגן ב–2002 - אציג כאן מעלל ייחודי שאין דומה לו בתולדות צה"ל. מעלל של רס"ן אריק שרון, קצין המודיעין של פיקוד הצפון בן ה–23: חטיפת חיילים ירדנים. "יום אחד חזר אלוף הפיקוד משה דיין מדיון במטה הכללי", שרון סיפר. "הוא אמר לי: ‘תשמע, יש בעיה קשה. היה איזשהו סיור באימונים, כנראה של גבעתי. שני חיילים חצו את הגבול ונפלו בשבי. הירדנים מסרבים להחזיר אותם'. הוא שאל אם אפשר משהו. אולי לחטוף בני ערובה. אמרתי שאבדוק. חשבתי מיד שהמקום הראשון שאבדוק יהיה ליד גשר שייח' חוסיין. חשבתי לבצע שם פעולה בתוך המשטרה או לידה. לא ידעתי מה, אבל ידעתי שיש שם תחנת משטרה שקרובה מאוד לגשר, שבקושי אפשר היה ללכת עליו. החלטתי להציב תצפית.

"לקחתי את שלמה גרובר, קצין שטח בפיקוד. הוא היה מזוין בקרבינה, אני עם אקדח בכיס. נסענו בטנדר, אני נהגתי. עברנו לכיוון הירדן. הגענו עד לעשבייה שקרובה לנהר. העמדתי את הטנדר עם החזית מזרחה. מיד הבחנתי בסיור של ארבעה אנשי צבא מזוינים ההולך לאורך הירדן. שלושה עם רובים ואחד, הסמל, שהלך בראש הכוח, עם אקדח. הייתה הזדמנות לחטוף אותם. עליתי על הגשר, שהיה די רעוע, והתחלתי לדבר איתם בערבית. באותם ימים הערבית שלי הייתה הרבה יותר טובה מהיום. כקמ"ן פיקוד צפון ביליתי הרבה בשטח ושוחחתי עם ערבים. הם שאלו מה אני עושה. השבתי שנגנבה פרה ובאתי לראות, אולי יכולים לאתר אותה. עוררתי בהם אמון. גם לא הייתה להם סיבה לחשוש, כי הם היו ארבעה ואנחנו שניים, ואני מבחינתם לא הייתי מזוין, משום שהאקדח היה בכיס. הזמנתי אותם לעבור לצד הישראלי. הם נענו וכולנו התיישבנו מתחת לצמח סטריה. שוחחנו על דא ועל הא, על הירדן ועל הפרות. ידעתי שאת ארבעתם אני לא יכול לחטוף. הגעתי למסקנה שאני מוכרח לנסות לפצל אותם.

תוך כדי שיחה שכנעתי את הסמל שישלח מישהו לתחנת המשטרה לשאול אם יודעים משהו על הפרה. הוא שלח שניים. ידעתי שזה רגע שאולי לא יחזור. כשהשניים עברו את הירדן ונבלעו בתוך הסוף הגבוה, שלפתי את האקדח וכיוונתי אל הסמל. היה לו מקל מקושט עם ראש ציפור. לקחתי אותו ממנו ונתתי לו מכה. שלמה קפץ מיד וכיוון אליהם את הקרבינה. פרקנו אותם מנשקם. לסמל היה אקדח מעוצב עם קת משן פיל, שקיבל על הצטיינותו מהמלך עבדאללה".

איך הם הגיבו?

"בתדהמה. פקדתי עליהם לא להשמיע קול. סובבתי את הטנדר לכיוון מערב. הכנסתי אותם לקבינה. שלמה עמד על המדרגה וכיוון אליהם את הקרבינה. התרחקנו מהירדן ונסענו עד הסיבוב לקיבוץ מעוז חיים. הורדנו אותם מהקבינה, העלינו לארגז האחורי, קשרנו את עיניהם, ושלמה ישב לידם. הובלתי אותם לפיקוד בנצרת. הודעתי ללשכת האלוף שהבאנו את החטופים".

איך הגיב דיין?

שרון: "בהתפעלות. אולי זה סוד הקשר בינו לביני מאז. הוא נתן לי במתנה את האקדח של הסמל, שיש לי אותו עד היום. על האקדח הזה הייתה לי הבעיה עם שמואל איתן, אחיו של רפול, שהיה קצין המבצעים במשמר הגבול. לא ידעתי שהסמל עבד עם משמר הגבול. שמעתי את זה רק בחודשים האחרונים. כעבור שבועיים בוצעה החלפת השבויים. הירדנים פנו הרבה פעמים בקשר לאקדח הזה והיו מוכנים לתת נשק אחר במקומו, אבל אני התעקשתי".

שרון סיפר שהאירוע פתח מערכת יחסים מיוחדת עם דיין. העובדה שהולכים ועושים. האלוף בא ואמר ובאותו יום, אחר הצהריים, שני שבויים נמצאים מתחת למגדל. "דיין מאוד העריך את הפעולה", אריק אמר. "הוא כתב לרמטכ"ל שצריך לתת לי ציון לשבח. ידין ענה שיש טעם לפגם על שהפעולה בוצעה בעורמה. כשידין, דיין ואני היינו באותה ממשלה, שוחחנו על כך. היה עניין עם המצרים ורציתי לעשות פעולה דומה בזמן המו"מ ב–1977. ידין אמר שמדובר בעורמה ואמרתי שאני מוכרח לספר את הסיפור. סיפרתי אותו, כולל המלצת דיין לתת צל"ש ותגובת ידין. דיין הגיב טוב. ידין הגיב קשה. הוא נפגע".

אריק שרון עם הרמטכ"ל משה דיין, 1955. צילום: לע"מ

פוליטיקאי מלידה

שרון הוסיף וסיפר על יחסיו עם דיין. "השיחות אִיתו בעניינים מבצעיים היו באורך של שני משפטים. פעם אמר לי: ‘אתה יודע למה אחרים לא מבצעים? כי ברגע שאני אומר, הם שואלים שאלות, מבקשים פקודה בכתב'. לא ציפיתי אף פעם שיעמוד מאחורי. הבנתי זאת כבר משנות ה–50, כשנפגשתי איתו לראשונה. הוא היה אדם מבריק עם ראש פורה שעובד ללא הרף. אדם פסימי, חושב. הרעיונות אצלו היו נבנים. היה מדבר שוב ושוב עד שבסוף היה מתגבש משהו. נאבק עם עצמו כל הזמן על דעות ורעיונות".

שרון חזר על החוויה המשותפת עם דיין במלחמת יום כיפור. "הוא היה איתי בנגמ"ש. מטוסים מצריים תקפו, התקפה גדולה על ראש הגשר. פצצה גדולה נפלה לידנו. כולנו התכסינו חול. דיין התכופף. אמרתי לו: ‘זו הפעם הראשונה שאני רואה אותך מתכופף'. הוא היה אמיץ עד כדי טירוף".

"ב–17 באוקטובר 1973, יום וחצי לאחר שהקמנו את ראש הגשר וצה"ל עדיין לא התחיל לעבור, נסענו דיין ואני בנגמ"ש. הוא אמר לי: ‘אריק, תשפיע עליהם לעבור. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה'. אמרתי: ‘משה, תן להם פקודה. זה תפקידך'. זה היה יום קריטי. אוגדה שלמה של ברן, במקום לצלוח חנתה ממזרח לראש הגשר בחוסר מעש. כוחות מצריים הלכו וסגרו עלינו, איימו על המבצע, וכל מה שהיה לשר הביטחון לומר זה: ‘אריק, תשפיע עליהם'. אבל לזכותו יש לומר שהוא בא כמעט כל יום לגשר. שם היה המוקד של המלחמה בדרום. בר־לב בא רק פעם אחת, ב–19 באוקטובר. אחרי המלחמה דיין אמר ללילי, אשתי: ‘אלמלא אריק לא היינו צולחים את התעלה לעולם'".

דיין כל כך התפעל מיכולותיו הטקטיות, מדבקותו במשימה וממקוריותו של שרון, הקמ"ן שלו, ותמך בו עד סוף הקריירה הצבאית שלו, ב–1973. אריק קיבל גיבוי מדיין כשפיקד על קרב אום כתף בששת הימים, בדיכוי הטרור בעזה ב–1971–1972 ובצליחת תעלת סואץ ביום כיפור. דיין גם מנע מהרמטכ"ל דוד אלעזר להדיח אותו במהלך המלחמה. במהלך מהפכת ה–101 והצנחנים שביצע שרון בשנות ה–50 - האירוע החשוב ביותר בתולדות צה"ל - דיין היה רמטכ"ל. לאירוע כביכול לא משמעותי זה הייתה השפעה מכרעת על מערכת הביטחון ועל תולדות מדינת ישראל.

יחד עם זאת, אין לשכוח שדיין האשים את שרון בהפרת פקודה במבצע קדש, שגררה את הקרב המיותר ומרובה האבידות במיתלה. אחר כך פעילותו של אריק הוקפאה למשך שבע שנים. על ההבנה בין דיין לשרון העיר תא"ל בדימוס ד"ר דוביק תמרי, שאריק המליץ להעניק לו צל"ש לאחר פעולת קלקיליה ב–1956: "היה דמיון בין דיין לאריק. מעבר ליכולתם הצבאית, שניהם היו פוליטיקאים מלידה". לפי תמרי, כל המפקדים הבכירים בצה"ל שעברו לפוליטיקה נכשלו, פרט לשניהם וליצחק רבין, שלא היה פוליטיקאי באופיו.

אריק שרון עם דוד בן גוריון. צילום: ארכיון צה"ל

ימי הרדיו

שרון נולד ב–1928 במושב העובדים כפר מל"ל שבשרון. הוריו, סמואל שיינרמן וורה שניאורוב, עלו ב–1920 מרוסיה. אנשים משכילים, תרבותיים וקשוחים. שכנו וחבר ילדותו יוסף מרגלית סיפר: "סמואל וורה הרגישו שהם מורמים מאחרים. הקפידו שאיש לא ייגע במה ששייך להם. סמואל היה אגרונום שפיקח על גידול פרדסים והכניס לארץ הרבה חידושים: גידול בוטנים וקלמנטינות, העז הלבנה. סמואל ואריק הקטן היו מתחבאים בלילה עם נבוטים בפרדס הקלמנטינות, ומכים עד זוב דם כל מי שניסה לגנוב מהפרי המיוחד". לפי חבר הילדות יהודה ליכט: "למשפחה היה משק פנטסטי, מבוסס על הדרים. בשוק בתל אביב חיפשו את הקלמנטינות של שיינרמן".

בבית הוריו היה הרדיו הראשון במושב. רק חברים הוזמנו לשמוע שם קונצרטים. אחרים האזינו מעבר לגדר. מרגלית: "הייתה במשפחתה אווירה ספרטנית: חובות שצריך למלא. אריק העריץ את אביו והתחנך על העיקרון שמשימות יש למלא בכל מחיר, ולא אכפת לו מה קורה בדרך". שרון הצעיר השתתף בקורס מדריכי גדנ"ע בקיבוץ רוחמה והדריך בבית ספר מוסינזון במגדיאל. בביוגרפיה "שרון - לא עוצר באדום", כתב עוזי בנזימן: "מפקד הקורס, מיקה אלמוג, נוכח לדעת שאריק מעדיף להורות את החומר הנלמד, בדרכו שלו, מבלי להסתייע במערכי שיעור מוכנים. לאריק כישרון ניווט טבעי, שבא לידי ביטוי במיוחד באימוני שדאות ליליים".

לפי מתניה סגל: "אריק היה ראש שבט, מנהיג, מלך הכיתה. היה אליו ריספקט. הוא דיבר בעדינות ולא הפעיל כוח. אלה שהיו אנטי–אריק נהגו כך מקנאה. אף אחד לא היה מסוגל לעשות את מה שאריק עשה".

בנזימן: "לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, התפרץ אריק לבית חברו, עודד זלמנסון, והשליך לתוכו רימון יד, משנוכח שעודד ישן ואינו יוצא לחגוג. הוא הסתובב ברחוב הראשי של הכפר, צעק והשתולל משמחה. ירה באוויר ושר". מתברר שהתכונות המרכזיות של מפקד מערכה מצטיין התגלו כבר בנערותו: מנהיגות, מקוריות, ביקורתיות, הבנת השטח, קשיחות ופטריוטיות אותנטית.

שבועיים לפני כ"ט בנובמבר התארגן ארגון ההגנה למלחמה, הקים מהמיליציות המקומיות חטיבות צבאיות. בשרון הוקמה חטיבת אלכסנדרוני. כעבור חודש התארגן בסביבת מגוריו של אריק גדוד 32, בפיקודו של צביקה גרמן.

אריק קיבל פקודה להמשיך לתפקד כמדריך גדנ"ע, אבל הפר פקודה והצטרף למחלקה של ראובן קופמן בפלוגתו של אשר לוי. עד מהרה היה לדמות הדומיננטית במחלקתו. קופמן קיבל תפקיד אחר, ואריק היה מ"מ ללא שום קורס צבאי. לפי קצין החבלה של הגדוד, עזרא אילון: "התכונה העיקרית של אריק הייתה חברות עם השדה. היה מריח את השדה, ידע מה נעשה מעבר לגבעה מסוימת, אם יש עצים, איך הערוץ נראה. היה מריח את הדרך. בפיצוץ גשר בג'לג'וליה הלכו סבלי חומר הנפץ לאיבוד והוא מצא אותם".

אריק השתתף במלחמת העצמאות בשני קרבות, מהכושלים ביותר שידעה ישראל: ב–25 במאי 1948, במבצע בן נון א' לכיבוש מרחב לטרון מידי הצבא הירדני, הוא הוביל כמפקד מחלקה את כוחות חטיבה 7 וגדוד 32 למוצב הירדני שמעל המנזר. רוב הכוחות לא הגיעו ליעדם, רבים נפגעו. גם אריק נפצע ובקושי רב הצליח להגיע לרכב שפינה אותו. 74 לוחמים נפלו, רובם לא פונו.

אחרי שחזר מבית החולים, מונה שרון לקצין מודיעין של הגדוד ולמפקד מחלקת הסיירים. בסוף השנה נשלחה חטיבת אלכסנדרוני לכבוש את כיס פלוג'ה, שם התבצר צבא מצרי מכותר. בקרב עיראק אל–מנשייה נפלו 90 לוחמים.

"בשני מבצעים אלה היו מצדנו חוסר ריכוז מאמץ ופיזור אש", הודה שרון. "המפקדים נמצאו רחוק מהמערכה. מלחמת העצמאות הייתה מלחמה של מפקדי מחלקות ופלוגות. מפקדי גדודים עסקו באימון, בהערכה ובתיאום. מג"דים לא קראו את שדות הקרב. אם בלטרון היה מפקד גדוד, זה היה נראה אחרת. לא השתתפתי בשום תחקיר ולא נתקלתי בשום תהליך של הפקת לקחים. בצנחנים תחקירים והפקת לקחים היו חוק ברזל. לא ויתרתי עליהם אפילו פעם אחת. בסוף מלחמת העצמאות הרגשתי אכזבה. ראיתי את הכישלונות הגדולים ביותר. הייתה הרגשה שניתן היה לתפקד הרבה יותר טוב. מפקדי לא נתנו לי לעשות מה שלדעתי ניתן היה לעשות. ההרגשה הזו ליוותה אותי הרבה שנים. לא הייתה אצלי הרגשה של הישג".

האם נשארת בצה"ל כדי לתקן?

"אני לא יודע, אבל זה השפיע עלי. נתנו לי קצונה בלי קורס קצינים. פיקדתי אחרי המלחמה על סיירות אלכסנדרוני וגולני, שייצבו את גבולות מדינת ישראל - בעמק יזרעאל, בעמק בית שאן ובגליל העליון. מאז הייתה לי הערכה לחשיבות היחידות המיוחדות".

שלמה באום ז"ל פיקד על מחלקה בסיירת 68 של גולני. לדבריו: "אריק נתן דוגמה אישית, עבד קשה, הלך למסעות. בעל יוזמה, בעל תפיסת שטח מצוינת. הצליח לטעת מוטיבציה באנשים, הקפיד על רצף לחימה, לא חיפש תירוצים איך להשתמט מלחימה. היה מאוד עצמאי, לא ממושמע. מח"ט גולני, אברהם יפה, רצה שאדווח לו על אריק. רוב המפקדים נהגו אז בזהירות יתר, רק לא להסתבך. אריק לא חשש להסתבך. היה מאוד יוצא דופן".

אריק שרון, 1948. צילום: באדיבות ארכיון צה"ל, 1948

זה לא תפקידך

ב–1950 שלח יפה את מפקד הסיירת המצטיין שלו למחזור השלישי של קורס מג"דים, בפיקודו של יצחק רבין. שרון חלה אז במלריה, מדי שבועיים סבל מהתקף קשה, אבל נותר חניך מצטיין. בביקור של הרמטכ"ל ידין הוא נבחר להציג בפניו הערכת מצב ותכנון פעולה. הוא סיים הקורס בציון א'–ב', הכי גבוה, אף על פי שרבין כמעט העיף אותו לאחר שבאחד התרגילים פתר תשבץ.

רבין התרשם מכישוריו של שרון, ובין השניים החל רומן. ביום שנכנס לתפקידו כרמטכ"ל הוציא רבין את אריק מהמקרר ומינה אותו לראש מטה פיקוד הצפון. אחרי כשנתיים העלה אותו לדרגת אלוף והפקיד אצלו את מחלקת ההדרכה במטכ"ל. אריק גם קיבל אוגדת מילואים, אף על פי שאלופים אחדים במטה הכללי התנגדו. בקדנציה הראשונה של רבין כראש ממשלה היה שרון יועצו לענייני ביטחון.

במקביל לקורס המג"דים, התקיים קורס מח"טים, שחניכיו היו הקצינים הבכירים ביותר במלחמת העצמאות. אחד מהם היה ראש מחלקת מודיעין במטכ"ל, בנימין ג'יבלי, שהתפרסם יותר מאוחר בפרשת "עסק הביש".

"ג'יבלי קרא לי", סיפר שרון. "חשבתי שיציע לי להיות קמ"ן באחת החטיבות, והייתי מוכן לכך. אבל הוא הציע לי, בהמלצת יפה ורבין, להיות קמ"ן פיקוד מרכז. הייתי אז בסך הכל סרן בן 22. הסכמתי כמובן ולאחר סיום הקורס התמניתי לתפקיד. באחד התמרונים של פיקוד מרכז נגד פיקוד דרום, שעליו פיקד דיין, נשאר הכוח של האחרון ללא דלק, בסביבות בית קמה. הובלתי חטיבה של פיקוד מרכז בדרך בלתי עבירה וכיתרנו את דיין. בסיום התרגיל ננזפתי בטענה שאין זה מתפקידו של הקמ"ן להוביל חטיבה. אבל דיין שם עלי עין".

האלוף צבי איילון ז"ל פיקד אז על פיקוד המרכז. הוא סיפר בזמנו: "אריק הוביל את הכוחות בצורה יוצאת מן הכלל. אחר כך היה על זה ויכוח. היוזמה להוביל את החטיבה התקועה הייתה שלו. הוא היה קצין צעיר שהפתיע ביחסים אישיים טובים עם אנשי המטה. אינני זוכר שום סכסוך. היה אינטליגנטי, ראה את השטח בצורה טובה מאוד, לא אחד שישב במשרד. מילא כל משימה. ב–1955 דיין הזמין אותי למטכ"ל להשתתף בדיונים. היה מתח בינו ובין אריק בעקבות דברים שהאחרון אמר לבן־גוריון. דיין היה משנה את דעתו לעתים קרובות. הצדק היה עם אריק".

"אחרי שנה בפיקוד המרכז, דיין דאג שאמונה לקמ"ן שלו", שרון נזכר. "בפגישה הראשונה הוא אמר לי: ‘אצלי קמ"ן נבחן בכך שהוא מכיר את השטח יותר טוב ממני'. זה אחד הדברים שהשפיעו עלי הכי הרבה בקריירה הצבאית: הכרת השטח. אין ואדי בצפון שלא הכרתי. פעמים אחדות סיירתי שם עם דיין, שכמוני שנא לפקד מהלשכה, כמו שדדו פיקד על מלחמת יום כיפור".

ב–1952 הסתבך שרון בפרשה שכמעט עלתה לו בקריירה. "חזרתי ממסע גמלים בדיונות על גבול סיני", הוא נזכר. "בחיפה ניסה שוטר צבאי לקחת בכוח את מפתחות הג'יפ. חבטתי בו בידית של הג'ק. הוא איבד את ההכרה והובהל לבית החולים".

מפקד מצ"ח דרש לשפוט את שרון בבית משפט צבאי. סביר שהיה מורד לדרגת טוראי ומודח מצה"ל, עם חניה בכלא. זו הייתה ההערכה של מפקד פיקוד הצפון יוסף אבידר, שהחליף את דיין: "הבנתי שאם יהיה בית דין, צה"ל יאבד קצין מבטיח מאוד. דרשתי לשפוט אותו כקצין שופט יחיד. הרמטכ"ל הסכים. התוצאה: נרשמה בתיק האישי שלו נזיפה, ובהסכמה בינינו הוא פרש מצה"ל".

אבל שמו של שרון נודע אז בכל צה"ל. וכשמפקד חטיבה 16 הירושלמית, מישאל שחם, ביקש להשביח את יחידתו, הוא שכנע את אריק לעלות לבירה, לקבל פיקוד על גדוד מילואים, ובמקביל ללמוד באוניברסיטה העברית היסטוריה ומזרח תיכון.

ב–1953 שלח שחם את אריק לפוצץ בית מחבל בנבי סמואל. המשימה לא בוצעה. שרון כתב דיווח על הכישלון והמליץ להקים יחידה מיוחדת לפעולות תגמול. שחם העביר את הדיווח לראש אג"ם דיין, שהתנגד. אבל לשחם היה קשר ישיר עם בן־גוריון, שהחליט כי תקום יחידה כזאת. אריק חזר לשירות קבע ומונה למפקד יחידה 101. הוא הזעיק את באום ממושב כפר יחזקאל, מינה אותו לסגנו, וקיבל אישור לגייס את מי שרצה. כך הגיעו ליחידה מאיר הר־ציון, יאיר תל צור, שמעון קהנר (קצ'ה) ועוד. בסך הכל כ–50 לוחמים, שלראשונה בתולדות צה"ל ביצעו בהצלחה פשיטות מעבר לגבול.

פעולת קיביה, באוקטובר 1953, הייתה נקודת מפנה. שרון: "הלכנו שם בהחלטה נחושה להפוך את הכפר הזה לתל חורבות. נשאנו 600 ק"ג חומר נפץ. ביער בן שמן ביקש ראש אג"ם דיין שנסתפק במשהו קטן. הוא לא האמין שנצליח. המשמר הלאומי בקיביה והתושבים החמושים נשברו נפשית בגלל שנצרנו אש. התגלינו שעה לפני שתקפנו. ערבים ירו כמשוגעים. חדרנו לכפר ללא אש. דממה גורמת לבהלה. פקדתי לכוון אש למטרות ברורות. קיביה נפל ואיתו האגדה בקרב מפקדי צה"ל שלא ניתן לכבוש כפר ערבי. כשחזרנו, הרגשנו שבלי 25 אנשי ה–101 צה"ל לא מסוגל לזוז".

באום אמר בזמנו: "אחרי קיביה אמרתי לאריק שצריך להתלבש על הצנחנים, כי אנחנו קטנים מדי. אריק ניגן על העניין אצל דיין ושכנע אותו. בתחילת 1954 זרק דיין את מג"ד 890, יהודה הררי, ומינה את אריק במקומו. ה–101 השתלטו על גדוד הצנחנים". בפעולה נהרגו 69 מתושבי הכפר שהיה בשליטה ירדנית, לרבות נשים וילדים. בארץ התחוללה מהומת "טוהר הנשק". האו"ם גינה את ישראל. בן־גוריון זימן לשיחה את שרון. אריק חשש שראש הממשלה ושר הביטחון ינזוף בו. להפתעתו, הוא שיבח אותו והבטיח לו את תמיכתו. בחסות בן־גוריון, דיין ורבין, לא צריך פרוטקציה. דרכו של אריק לצמרת הביטחון הייתה בטוחה.

אריק שרון מתדרך לקראת יציאה לפעולת תגמול, 1955. צילום: אברהם ורד, אורי דן, ארכיון צה"ל

כן מהזקן

בשנים 1954–1956 פיקד שרון על כל פעולות התגמול - והן היו רבות. משם התקדם במסלול מהיר וחסר תקדים לפיקוד על גדוד צנחנים 890 ועל חטיבת הצנחנים. באפריל 1957 הוא סיכם בפני קציני הצנחנים, באירוע בהשתתפות בן־גוריון, את המהפכה שהוביל בצה"ל: "סוד הישגיה של יחידת הצנחנים טמון בנכונותה לסכם את מבצעיה באופן גלוי, ללא הסתרת משגים, ללא פיאור הצלחות, וברצוננו התמידי ללמוד מתוך ניסיוננו שלנו. במשך שלוש שנים היו לנו 105 הרוגים ו–360 פצועים. בין ההרוגים היו 25 קצינים, מהם שמונה מפקדי פלוגות. בין הפצועים היו מפקדי גדודים וסגניהם".

בן־גוריון אמר: "אין ספק שהפעולות של היחידה הזאת במשך שלוש השנים האחרונות מילאו תפקיד גדול, גם כלפי צה"ל, גם כלפי העם. המבצעים נטעו אמון רב בעם לצה"ל כולו, זהו נכס עצום שקשה להגזים בערכו. אבל לא פחות מזה הייתה השפעת היחידה הזאת על צה"ל כולו".

במהפכת ה–101 והצנחנים קבע שרון לצה"ל נורמות לחימה: גיבוש היחידה הלוחמת, המפקדים צועדים תמיד בראש הכוח, לא מפקירים נפגעים בשטח, התמחות בלוחמת לילה, שאיפה להסתער בקרב, דבקות במשימה, הקפדה על תכנון, ביצוע תוכנית על פי יוזמה, הפתעה, נחישות, יצירתיות ודיווחי אמת.

פעילותו של שרון עד פרישתו מהצנחנים, בגיל 29, מספיקה למקמו בין חמשת האישים המשפיעים על דמותו של צה"ל. הצלחתו זו, עם זאת, יצרה קנאה, בעיקר בקרב ותיקי הפלמ"ח, ובראשם הרמטכ"לים בר־לב ואלעזר.

בשבוע הבא, בחלק השני של הפרופיל המיוחד על שרון, נעסוק בהמשך דרכו הביטחונית - עד בחירתו לראש הממשלה.