ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה. 

פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים.

כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר.

ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה.

לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים,

לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער.

ראה, אימותינו שחוחות ושותקות, ורעינו חונקים את בכים,

ומפץ רימונים מקרוב ודליקה ואותות מבשרים סערה!

האומנם תטמינונו כעת?

הן נקום והגחנו שנית כמו אז, ושבנו שנית לתחייה.

נדדה איומים וגדולים ואצים לעזרה,

כי הכל בקרבנו עוד חי ושוצף בעורקים ולוהט.

לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתנו ריקה.

הוא זוכר מילותינו עד תום. עוד קניו לוהטים

ודמנו מותז בשבילים שעל־שעל.

עשינו ככל שנוכל, עד נפל האחרון ולא קם.

האומנם נאשם אם נותרנו עם ערב מתים

ושפתינו צמודות אל אדמת הסלעים הקשה?

ראה, איזה לילה גדול ורחב.

ראה, פריחת כוכבים במחשך.

ניחוחי אורנים. תקברונו כעת, ורגבי העפר על פנינו.

פה התיל סמור, חפירות, פה כולנו יחדיו.

יום חדש, אל תשכח! אל תשכח!

כי נשאנו שמך, עד המוות עצם את עינינו.

הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ואיננו נושמים.

אך הרוח עזה בהרים ונושמת.

והבוקר נולד, וזריחת הטללים רוננה.

עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים.

תכירונו מיד, זו "מחלקת ההר" האילמת.

אז נפרח. עת תידום בהרים זעקת ירייה אחרונה.

("הנה מוטלות גופותינו", חיים גורי)

אין בתולדות צה"ל, היישוב היהודי והעם בישראל מיתוס חשוב יותר מפרשת שיירת הל"ה. 35 חברי הפלמ"ח וגדוד מכמש בחטיבת ירושלים שנהרגו בדרך לגוש עציון החודש לפני 70 שנה (16 בינואר 1948) באירוע הגבורה ומוסר הלוחמים הידוע ביותר. מפקד המחלקה, דני מס, הוא האישיות המיתולוגית ביותר שיצאה ממלחמת העצמאות. גם בגלל המיתוס וגם משום שירו האלמותי של חיים גורי, "הנה מוטלות גופותינו", שחובר בעקבות הקרב. בתנועת בני עקיבא, שבוגריה ממלאים את היחידות הקרביות של צה"ל, אירוע זה הוא עמוד האש החינוכי. 
 

אבל האם אפשר היה למנוע את הטרגדיה? בסדרת ויכוחים שניהלתי, בעל פה ובאמצעי התקשורת, עם ראש מחלקת היסטוריה הראשון של צה"ל, נתנאל לורך, שספרו על מלחמת העצמאות עיצב את הזיכרון הישראלי על אודותיה, הוא הודה שהשמיט פרטים מהפרשה כדי לא לפגוע ברגשות של משפחת מס.
 

דני מס עלה עם הוריו מגרמניה ב–1933. הוא היה בן 10. בגיל 16 הצטרף לאצ"ל. יש סברה שנשתל בארגון בשליחות המחלקה היהודית של שירות הידיעות של ארגון ההגנה. אחרי שלוש שנים התנדב לפלמ"ח. ב"ליל המשטרות" ב–1946 הוא פיקד על פיצוץ בסיס המשטרה הבריטית הניידת בשרונה שבתל אביב. עקב תקלות הוא יצא למשימה באיחור של שעתיים, לאחר שפוצצו המשטרות בכפר ויתקין ובג'נין, והבריטים קיבלו התרעה. למרות האזהרות שקיבל הוא יצא למשימה, וארבעה מפקודיו נהרגו. מס עצמו ננזף. 
 

לאחר שריפת המרכז המסחרי בירושלים ב–2 בדצמבר 1947, נשלח העירה חבר המטה הכללי של ההגנה, יהושע גלוברמן, כדי לתחקר את נסיבות המחדל ולהתארגן למלחמה. ב–6 בדצמבר הוא כינס את כוח הפלמ"ח במחוז, בשירות פעיל ובמילואים, וחילק אותו לארבע יחידות משנה. את מס שלח לפקד על גוש עציון. על מחלקת הפלמ"ח ששוגרה לשם איתו פיקד אריה טפר–עמית.
 

אחרי חמישה ימים יצאה שיירת אספקה מירושלים לגוש עציון: שלוש משאיות, מכלית וטנדר. נסעו בה 26 אנשים, לרבות שמונה נוטרים שהיו חמושים בשישה רובים. בין נוסעי הטנדר שנסע כמאסף השיירה היו מפקד הגוש מס וסגנו יצחק יעקב (יצה). כשהשיירה עברה ברחוב עזה, הבחינו הנוסעים בחייל מהלגיון העבר–ירדני מאותת בידו לחברו לכיוון בית לחם. אחרי צאת השיירה מהעיר התקבלה ידיעה במפקדת ההגנה בירושלים שהערבים עומדים להתקיף אותה. הניסיון להחזירה לא צלח.


לווית הרוגי השיירה. צילום: ארכיון הפלמ"חלווית הרוגי השיירה. צילום: ארכיון הפלמ"ח

 

מדרום לבית לחם נפתחה אש מטווח קצר. הטנדר עם מס חילץ את עצמו בנסיעה לאחור - והגיע למשטרה. כשסברו הערבים שכל היהודים נהרגו, שדדו את חפציהם והסתלקו. עשרה אנשים נהרגו, שישה מהם תושבי גוש עציון. הייתה זאת השיירה המאובטחת הראשונה במלחמת העצמאות. היא הותקפה בכוח ניכר, והמאבטחים ברחו. השיירה גם לא הייתה מאורגנת בהתאם להוראות של ראש אגף המבצעים של ההגנה, יגאל ידין. 
 

לפי טפר–עמית, אחרי פרשת "שיירת העשרה" איבד מס את סמכותו כמפקד גוש עציון, והתושבים דרשו להחליפו. כעבור חודש הוא הועבר לירושלים ומונה לסגן מפקד הגדוד השישי, שעליו פיקד צבי זמיר. מטה הפלמ"ח שלח לגוש במקומו את עוזי נרקיס.
 

ביום רביעי, 14 בינואר 1948, יומיים אחרי שנרקיס קיבל עליו את הפיקוד, הותקף הגוש בידי כוח ערבי גדול ביותר, בפיקוד ישיר של בכיר המפקדים הקרביים הערביים בארץ ישראל, עבד אל–קאדר אל–חוסייני. הייתה זאת ההתקפה הגדולה ביותר על גוש התיישבות יהודי. מאחוריה ניצבו כמה מטרות: להשמיד את הגוש על תושביו; להבהיר כי אם תקום מדינה יהודית, זה יהיה גורלם של כל היהודים; להביא לנסיגת ארצות הברית מתמיכתה בהחלטת כ"ט בנובמבר ובכך לבטלה באופן מעשי. 
 

נרקיס נתקף הלם. הוא שלח מברקים לירושלים: "מציע לפנות לצבא (הבריטי). לנו אין כל נשק ותחמושת". מתחילת ההתקפה, בשעה שבע בבוקר, ועד שתיים בצהריים, הוא הסתפק בשליחת מברקים עם בקשת עזרה.
 

בשתיים בצהריים יצא טפר–עמית להתקפת נגד, בראש כיתה אחת ובחיפוי של כיתה נוספת. לדבריו, "נתקלתי בקבוצה של כ–60 ערבים. ירינו בהם, מיד התקרבנו ונכנסנו בהם עם הכידונים. הם נדהמו, לא ציפו שהיהודים יבואו מאחוריהם, ברחו ותפסו עמדות בין הסלעים".
 

בתוך הוואדי ישבו 200 לוחמים ערבים להפסקת צהריים. אכלו פיתות ותפוחי זהב. טפר–עמית ופקודיו ירו בהם מהרכס - וגם הם ברחו. כל היחידות הערביות החלו גם הן במנוסה. כך הסתיים הקרב הפלסטיני הגדול ביותר עד אותו זמן. לפלמ"ח נספרו שלושה הרוגים ותשעה פצועים.
 

במחקר חסוי שנערך בשנות ה–50 בצה"ל על גוש עציון במלחמת העצמאות, כתב המחבר, רס"ן יצחק יעקובסון: "הייתה זו דוגמה קלאסית לפעולה מסוג זה, אולי יחידה במינה בקרבות מלחמת העצמאות, כולל קרבות מאוחדים וגדולים הרבה יותר. קרב האש והתנועה ביום ושיקולי התמרון היו למופת". 
 

ישראלים מעטים שמעו על קרב זה, שראוי היה כי דווקא אותו יעלו על נס. זאת בשל הקשר עם פרשת הל"ה והרצון להסתיר את האמת על תפקודו הלקוי של עוזי נרקיס, ומשום אישיותו יוצאת הדופן של טפר–עמית. זה היה ביקורתי מאוד כלפי כל מפקדי הפלמ"ח, ואלה הסתייגו ממנו. 

 

ההיגיון כפה לחזור

 

אחרי הקרב שלח נרקיס מברקים רבים לזמיר בירושלים. הוא כתב בהם בין היתר: "יש שלושה פצועים קשה שאי אפשר לטפל בהם. שלחו מהר אמבולנסים. אם לא יישלח אמבולנס לגוש, ימותו הפצועים קשה. אני מחכה לתשובה, הפצועים הולכים למות". אבל אמבולנסים לא נשלחו באותו לילה.
 

ראיינתי את "הפצועים קשה" אחרי 30 שנה. הם היו בריאים ושלמים. לפי מפקד גדוד מכמש בירושלים, שלום דרור, שהיה אחראי גם על גוש עציון: "מברקיו של נרקיס עוררו רושם קשה ובהלה בקרב מפקדי העיר, והוחלט לשלוח בדחיפות פלזמה וציוד רפואי כדי להציל את הפצועים. ובהזדמנות זאת גם סוללות למכשירי קשר, חומרי נפץ לפוצץ גשר בדרך בין חברון לירושלים וכדורים לרובים". 
 

מפת הקרב. צילום: ויקיפדיהמפת הקרב. צילום: ויקיפדיה

 

את הציוד אמורה הייתה לשאת מחלקה בת 40 איש שהייתה מורכבת מאנשי פלמ"ח ומכמש. הנבחרים למשימה היו עייפים מאוד מיום שלם של פעילות. ברור היה למתכננים שעל המחלקה להגיע לגוש עוד בלילה. לקראת בוקר, באור, יבחינו בהם הערבים ויחסלו אותם, כנקמה על המפלה בגוש עציון. 
 

מס, שחש מבוזה מאירועי "שיירת העשרה" ומהדחתו מפיקוד על הגוש, לחץ לקבל את הפיקוד על המסע - ונענה בחיוב. בגלל התארגנות לקויה יצאה המחלקה לדרכה בכלי רכב אחד, רק באחת אחר חצות. בדרך היא נתקלה במחסום לא מאויש - והמשיכה ברגל. אורך המסלול היה 12 ק"מ. 
 

בהנחה שיצעדו בדרך הררית, בין כפרי אויב, עם משא כבד מאוד, הם היו אמורים להגיע לגוש, במקרה הטוב, בשבע בבוקר. את החשבון הזה יכול היה גם מס לעשות, אבל הוא החליט בכל זאת להמשיך בדרך. לרוע מזלם של אנשי מכמש, סיירי הפלמ"ח תעו בדרך. סמל הסיור של מכמש, אורי גביש, שהשתתף במסע, אמר: "סיירי הפלמ"ח ניווטו. הלכנו בתוך בוסתנים והרגשנו שאנחנו מתחילים להסתבך סביב עצמנו ברונדלים. הגענו למצוק והזמן התחיל לברוח. נשמעה ירייה ואחריה עוד אחת. השעה הייתה שלוש אחר חצות והלכנו במשך שעתיים רק שני ק"מ. נשארו עוד שעתיים עד האור ולפחות ארבע שעות הליכה. ההיגיון כפה עלינו לחזור".
 

עם שחר הגיעו אנשי המחלקה חזרה לסמינר בית הכרם. אנשי מכמש הירושלמים הלכו לישון בבתיהם. הפלמ"חניקים ניסו להירדם, ללא הצלחה, על הרצפה הקרה והקשה באחד מחדרי מבנה הסמינר. טוביה קושניר, איש הפלמ"ח, קפץ לביתו בעיר וסיפר לרעייתו אביבה: "הכל מתנהל לא כמו שצריך. נגרמו עיכובים רבים בהכנות ליציאה". 
 

בהתייעצות בין מפקד חטיבת עציוני ישראל זבלודובסקי–עמיר, זמיר, דרור ומס, הוחלט לצאת שוב ביום חמישי עם ערב - ולא לחזור על אותו מסלול קצר יחסית שבו הלכו בשל חשש ממארב ערבי. האפשרות הנוחה ביותר הייתה ללכת מרמת רחל דרך כרמי הזיתים שלצד הכביש הראשי - תשעה ק"מ, ציר נוח מאוד - ולהגיע לצפון הגוש בתוך שלוש שעות. אנשי הפלמ"ח הכירו גם את המסלול מקריית ענבים דרך ואדי פוקין - 17 ק"מ, שבע שעות הליכה.
 

אמנון מיכאלי ומס. צילום: ארכיון הפלמ"חאמנון מיכאלי ומס. צילום: ארכיון הפלמ"ח

 

המסלול שנבחר, בעצתו של עמוס חורב, שפיקד על פלוגת הפלמ"ח במרחב ירושלים ב–1947, היה מהר–טוב - 24 ק"מ, עשר שעות הליכה. אם מתחילים את המסע בחמש בערב של חורף אפשר להגיע לגוש לפני האור. אבל היציאה הייתה ב–11 בלילה. לפיכך, היו מגיעים לגוש בשעת הבוקר. מכאן שהמסלול שנבחר ושעת היציאה קבעו את גורל אנשי הכוח, ללא קשר לסיפור הידוע על הרועה שהבחין בהם ומרוב חישובי מוסר ריחמו עליו ולא הרגו אותו - והוא זה שהזעיק את הערבים שחיסלו אותם. 
 

שאלתי את חורב מדוע המליץ על המסלול הארוך ביותר. הוא השיב שאנשיו הכירו אותו ממסעותיהם בשנת 1947. חקרתי את סיירי הפלמ"ח ואת האנשים ששירתו בפלוגתו של חורב באותה שנה. התברר שאיש מהם לא הלך בדרך הזו. גם חורב הודה באוזני שלא הלך בה. 
 

הכסת"ח החל מיד. ביום שישי, 16 בינואר, ב–8:20 בבוקר, דיווח נרקיס לזמיר שהמחלקה לא הגיעה. זמיר השיב: "תוכנית התגבורת הייתה לצאת מהר–טוב, לנוע דרומה, ואחר כך מזרחה, להגיע ממערב לרבדים–משואות, ולפי תוכנית המסעות הקבועה של החטיבה, אל כפר עציון". בדוח רשמי של זמיר, שנכתב אחרי ימים אחדים, הוא טען: "הציר נבדק לא פעם על ידי יחידות יהודה (שם הקוד של אליהו סלע), שסיירו בדרך זו בשש או שבע שעות". 
 

במחקר הרשמי והחסוי של יעקובסון נכתב שהכוח הכיר את הדרך. מכאן שגם במחקר הפנימי הנושא לא נבדק עד הסוף אלא אומץ הכסת"ח.
 

המסע היה נחוץ?

לקראת המסע השני לגוש עציון הוחלפו כל לוחמי מכמש, מלבד סמל הסיור גביש. בין 22 אנשי הגדוד שיצאו לדרך היה נער אחד בן 16, אמנון מיכאלי, והיו שני נערים בני 17, אחד בן 36 ו–11 טירונים. הטירון משה חזן, אחד מהשלושה שחזרו באמצע הדרך, סיפר: "חנינו בבית הכרם. ביום רביעי קיבלתי חופשה לכמה שעות. כשחזרתי סיפרו כי שלושה מכיתתנו יצאו לגוש עציון. למחרת בבוקר נודע שכולם חזרו. לקראת הצהריים קרא לנו סגן מפקד המחלקה וביקש שחמישה יתנדבו למסע לגוש עציון. נמניתי עמם. התרשמתי שלכל הארבעה לא היה שום ידע צבאי. אני, ‘המנוסה', ידעתי להטעין רובה ולירות. להם גם זה היה קשה".
 

16 הפלמ"חניקים מהמסע הראשון לא הוחלפו. מכאן שהם הגיעו לקרב ביום שישי אחרי יותר מ–50 שעות פעילות כמעט רצופה. סביר להניח שלא יכלו לתפקד במלוא יכולתם, כולל המפקד מס. 
 

לימים התפרסמה טענה שבירושלים לא היו לוחמים אחרים זמינים, אבל במרחב שהה הגדוד השישי של הפלמ"ח, בלי מעורבות בשום קרב, כמו גם גדוד מוריה, שמפקדו, זלמן מרט, היה מוותיקי הארגון. לא הייתה גם שום סיבה שבניסיון השני לא יפקדו על המסע זמיר, סלע או חורב.
 

הטעות במציאת השביל הנכון לגוש עציון בלילה הראשון הייתה צריכה ללמד שראוי לשפר את כושר הניווט של היחידה. טפר–עמית: "בין אנשי הל"ה לא היה סייר קרבי אחד ראוי לשמו שמסוגל לנווט בלילה בשטח אויב. במחלקות בקריית ענבים ובמעלה החמישה היו כמה סיירים מצוינים. מוזר שאף אחד מהם לא צורף למסע".
 

בחורף יורד הלילה בשעה חמש לפנות ערב. ראוי היה שבשעה זו ייצאו למסע - ולא לפי התכנון, בשבע בערב, מהר–טוב. לפי גביש, שגם הצטרף למסע השני, רק בשבע בערב הם הגיעו להר–טוב. לפי מפקד המושבה, רפאל בן ארויה, הם הגיעו רק בתשע וחצי. מכאן שבזבזו בין שעתיים לארבע וחצי שעות הליכה. 
 

מהר–טוב לגוש עציון הם יצאו רק בשעה 23:00. לא היה להם כל סיכוי להגיע לפני האור. באחד הדוחות מאותם ימים נכתב שבדרך להר–טוב "הדביק אותם משוריין בריטי עם משדר, עיכבם שעה קלה, הסתובב ומיד חזר לירושלים. יש יסוד להשערה שמכאן נמסרה ידיעת ריגול לאויב על צאת הקבוצה". 
 

בדרך שרו הלוחמים בקול גדול כדי לעודד את עצמם. לאחר מעשה סיפרו ערביי הסביבה לאנשי שירות הידיעות של ההגנה שהשיירה עוררה בהם חשד שיהודים מתכננים פעולה. הם עקבו אחריה מהר–טוב עד שהחל הקרב.
 

בן ארויה העיד שלחץ על מס לדחות את המסע למחרת בערב משום שאין סיכוי להגיע לגוש בלילה. "גם אם המחלקה תעשה חמישה ק"מ לשעה ולא תיתקל בשום מכשולים, לא תגיע בחושך למחוז חפצה. מס עמד על דעתו שיש להגיע כמה שיותר מהר". 
 

נשאלת השאלה מה היה דחוף כל כך, שכן, לפי גביש, באותו יום הצניחו מטוסים של ההגנה תחמושת בגוש והיה במה להילחם. התוכנית לפוצץ גשר לא הייתה מגובשת, ובכל מקרה אפשר היה לדחות אותה ביממה. גביש טוען שהם לקחו איתם ציוד רפואי, אבל באותו יום, בצהריים, העבירו את הפצועים באמבולנסים בריטיים לבית חולים הדסה. מס ידע על כך, משום שעם הפצועים נסעה חברתו, דינה בן ארי, שהעידה כי נפגשה איתו בסמינר בית הכרם.
 

מכיוון שלשני לוחמים לא היה נשק, יצאו למסע 38. גביש: "פנינו מערבה לכיוון מטע זיתים. מדי פעם עצרנו בגלל זרקור של תחנת המשטרה. חצינו את פסי הרכבת כלפי דרום, תוך עקיפת המשטרה. חנינו ליד מעיין של מים זורמים. אחד החבר'ה מהפלמ"ח, ישראל גפני, הרגיש לא כל כך טוב, והתברר שהיה לו נקע ברגל. חנינו קצת, והוא ניסה בכל זאת להמשיך. המשכנו עוד כמה מטרים ושוב נעצר. השעה הייתה 1:10 אחר חצות. הוחלט שמוכרחים להחזיר אותו. דני קרא לי, מכיוון שהייתי סייר נלווה ופחות או יותר הכרתי את האזור. הוא ביקש ממני להחזיר אותו. זו הייתה דרך של בערך חמישה ק"מ. אני רק ביקשתי, מכיוון שהבן אדם הזה לא היה בכושר, שייתנו לי אדם נוסף אם תהיה היתקלות. קיבלתי את משה חזן ממכמש. נצמדנו בצל של סלע במקום שהיינו, חיכינו עד שנעלמו כל הקולות של המחלקה, ולאחר שהתרחקו הלכנו להר–טוב והגענו לשם לפנות בוקר".
 

ראיינתי את גביש, גפני וחזן. התברר שהסיפור על הנקע ברגל פוברק כדי להסתיר את הסיבה האמיתית: מתברר שלא היה מדובר בנקע אלא בהתקף אסתמה. כשהגיעו להר–טוב, חלפה האסתמה. לשלושה לא היה נעים לספר את האמת, לכן גביש וחזן נשאו בידיהם את גפני וסיפרו שסבל מנקע.
 

טפר–עמית חקר את הפרשה בזמן אמת. הוא הגיע למסקנה שהם תעו שוב בדרך - במקום להתקדם דרך ואדי ג'בע, המתפתל הרחק מן הכפר ג'בע, הם סטו דרומה לוואדי צוריף. בכפר צוריף נמצא מחנה אימונים של אל–חוסייני. מזכירו, אברהים אבו דיה, שהה אז בכפר. משהבחינו אנשי הכפר במחלקה החשודה, גייס אבו דיה כוחות גדולים - ותקף אותה.

 

500 מיל לגווייה

 

רס"ן יעקובסון כתב במחקר של מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, על פי עדויות של ערבים: "אבו דיה הזעיק מיד כ–150 איש וחילקם לשתי פלוגות. האחת עלתה על פסגת ההר והשנייה רדפה. כמו כן שלח להזעיק את אנשי הכפרים הסמוכים. היהודים התפלגו לשתי קבוצות: האחת התנגשה עם אלה שהיו על ההרים, והשנייה עם קבוצת הערבים האחרת. הקבוצה השנייה של הערבים טמנה פח ליהודים. הם נסוגו, היהודים רדפו אחריהם עד לסמטאות הכפר, ושם נהרגו כמעט כולם. השאר, 11, הותקפו ונכנסו למערה. הערבים המטירו אש חזקה, אך היהודים לא נכנעו. הערבים הודיעו שאם לא ייכנעו, יפציצו את המערה. אז יצאו היהודים ונכנעו. לאחר שנלקח מהם נשקם וכל אשר להם, הרגום. בקבוצה זו של 11 הייתה בחורה, שאותה לא הרגו. מסרוה למוכתר וזה מסרה לצבא.
 

"בשעת המערכה הופיע הצבא הבריטי, שבא כנראה לאחר שהוזעקה עזרה על ידי רדיו שהיה בידי יהודים. הצבא ירה באוויר. פלוגה מהצבא נפגשה עם שרידי היהודים ושאלום אם הם רוצים עזרה, אך היהודים ענו שטוב המוות מאשר לקבל עזרה מאנגלים. לאחר גמר המערכה נכנס הצבא לכפר והתחיל לחקור כיצד הגיעו היהודים. לאחר שהייה קלה נפרדו והלכו לדרכם. אחר כך עטו אנשי הכפר צוריף על הגוויות ושדדון. את תעודות הזהות שלחו למוחמד אל־ג'עברי, ראש עיריית חברון, והוא שלחן לוועד הערבי העליון. לאחר כמה שעות הגיע אל־חוסייני והודה לאנשי הכפרים על מעשיהם. כאות הוקרה חילק ביניהם נשק: רובים צרפתיים ואנגליים".
 

יעקובסון סיכם את מחקרו: "המחלקה סטתה במקצת בסוף דרכה, נכנסה לאחת משלוחות הוואדי המובילות דרומה והגיעה לגבולות הכפר צוריף בשעות הבוקר המוקדמות. אלמלא הסטייה הקטנה הזו, הייתה מגיעה עם שחר למרחק של שני ק"מ ממשואות יצחק והייתה מגיעה בשלום לגוש".
 

משום שהמחלקה לא הגיעה בלילה לגוש עציון, שיגר יגאל ידין, בשעה 8:40 בבוקר, את הטייסים עזר ויצמן ומישה קרן משדה דב בתל אביב כדי לחפש אותה. מעל באר טוביה הטיל ויצמן פתק: "אני יוצא לחפש את המחלקה". הם איתרו ריכוזי ערבים ליד צוריף, חזרו ודיווחו על כך. 
 

בגוש עציון נשמעו יריות מכיוון צוריף. נשלחו סיורים שבפקודה של נרקיס לא הרחיקו לכת. אלה לא איתרו דבר. טפר–עמית סיפר שלחץ על נרקיס להוביל מחלקת פלמ"ח לכיוון הכפר. "אם היינו מגיעים אליהם מאחור ויורים בהם, היה סיכוי להציל חלק מהאנשים", טען. "כל חיי מאז אינני סולח לעצמי על שנשמעתי לפקודה של נרקיס שלא לסכן את המחלקה".
 

לאחר מלחמת ששת הימים הוזמן ארצה מפקד משטרת חברון הבריטי, המיש דוגין. הוא נפגש עם ההורים השכולים ועם חוקרי הפרשה. הרי קטעים מעדותו: "ביום שישי בערב טלפן אלי הרופא אבו לאו מחברון, ומסר שיש לו הרבה פצועים והוא רוצה רכב להעבירם לבאר שבע. כולם ערבים. שמעתי שהיה קרב. בשבת בבוקר נסעתי עם המפקד הצבאי טאהר אפנדי לצוריף. בתחילה הערבים לא סיפרו מאומה, פרט לכך שהיו צרות. אולם אחר כך התחילו לספר, והיו אף שני רועים ערבים שלקחו אותנו לאתר הקרב. הלכנו זמן מה, עד שמצאנו גופה ראשונה על צלע ההר. אז ידענו שזה המקום. 
 

"בשתיים וחצי בצהריים התחלנו לאסוף את הגוויות שהיו מפוזרות בראש ההר ובכמה מאות מטרים בוואדי. הגווייה האחרונה הייתה של אדם גבוה שהחזיק כנראה רימון בידו כשפגע בו כדור רובה, והרימון התפוצץ (זה היה גיבור הקרב, יעקב כהן - א"מ). בשעה 17:00 הבנו שלא נוכל לאסוף את כולן, לכן אספנו וריכזנו אותן בראש ההר וגידרנו באבנים סביבן. שבתי לצוריף. אי אפשר היה להגיע לכל הגוויות בג'יפ, מכיוון שלא היה שביל. אפילו אי אפשר היה להגיע בעזרת סוס, חמור או גמל. הערבים סירבו לגעת בגופות. שכנעתי אותם שהמתים שייכים לאלוהים, אז הסכימו שיביאו את הגופות ביום ראשון מוקדם בבוקר למקום שנוכל להגיע אליו עם ג'יפ. סידרתי את כל הסידורים הדרושים לשם כך. הערבים ביקשו 500 מיל עבור נשיאת כל גופה. ההוראה הייתה להעביר את הגוויות לירושלים. אמרתי שהמראה של 35 גוויות כאלו יגרום לזעזוע בירושלים. על כן מוטב להעבירן לכפר עציון. 
 

"הבאתי אותן במשאית לכפר עציון. קודם שנגענו בגוויות הצעתי להם לשלוח משם את הנשים. אמרתי לכולם: ‘שלום'. דב (קנוהל) ענה לי: ‘אין שלום בשבילך'. שלחתי את הצבא חזרה ונעשו סידורים עם משטרת חברון לבוא לקחת אותי מהכביש הראשי. אולם מסיבות כלשהן עצרו את הבריטים בחלחול, כך שנאלצתי לישון באותו לילה על הכביש הראשי, עד יום שני בבוקר".