לפני 70 שנה, ביום שני, 5 באפריל 1948, החל מבצע נחשון שנועד לפרוץ את הדרך מן השפלה לירושלים. אף כי המבצע נכשל מבחינה צבאית, הוא חולל מהפך מוחלט במהלך מלחמת העצמאות, ומתבוסה ב”מלחמת הדרכים” שהפכה את הקמתה של מדינת ישראל לכמעט בלתי אפשרית - הוכרעו ערביי ארץ ישראל בכל החזיתות, והקמת המדינה אחרי חודש וחצי הפכה לאפשרות ריאלית. תפקוד גרוע של מפקדי המבצע אותר על ידי קצין המבצעים של ארגון ההגנה והרמטכ”ל בפועל, יגאל ידין. כבר למחרת הודיע ידין למפקד המבצע, מח”ט גבעתי שמעון אבידן, למפקד הפלמ”ח יגאל אלון, ולכל אגפי המטכ”ל: החל ב־12 באפריל בצהריים יהיה הפלמ”ח אחראי לגזרה שבין חולדה לירושלים ויבצע את כל המשימות שנועדו למבצע נחשון. כך נולד מבצע הראל - אומנם לא ב־12, אלא ב־15 באפריל - וגם הוא נכשל צבאית, אך הוליד את חטיבת הראל המהוללת. המהפך האסטרטגי לטובתנו התרחש למרות שני הכישלונות הצבאיים.

סדרת האירועים הדרמטיים האלה החלה ביום רביעי, 31 במרץ: שיירת מזון ואספקה שכללה שתי פלוגות פלמ”ח יצאה מקיבוץ חולדה לירושלים, הותקפה סמוך לאתר חיל הנדסה היום, ורוב הפלמ”חניקים ברחו לחולדה והפקירו משוריין ובו 15 מחבריהם בפיקוד חיים גולדיס. ערבים הקיפו את המשוריין, השליכו עליו מטענים ובקבוקי מולוטוב ופצעו את כל הלוחמים מחוץ לו. גולדיס קרא בקשר לעזרה. מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ”ח יוסף טבנקין, שפיקד באותו שלב על הקרב לאחר שנפצע מפקדו שאול יפה, החליט שאינו יכול לחלץ את המשוריין אף ששתי פלוגות פלמ”ח היו במרחק כמה מאות מטרים ממנו. הוא פקד על נסיגה, שהפכה לבריחה לקיבוץ חולדה. גולדיס פוצץ את המשוריין על עצמו ועל פקודיו שהיו במשוריין כדי שלא ייפלו בידי הערבים, ומי שלא נהרג מיד נשחט על ידי הערבים. בסך הכל נהרגו באותו קרב 22 לוחמי פלמ”ח. הייתה זו השיירה העברית הראשונה בארבעה חודשי מלחמת העצמאות, שלא הגיעה לירושלים, והיה זה אחד הביזיונות הגדולים בכל מלחמות ישראל.




התעכב בגלל גשם בגוש עציון. יגאל אלון, צילום: הוגו מנדלסוןהתעכב בגלל גשם בגוש עציון. יגאל אלון, צילום: הוגו מנדלסון

עוד באותו ערב נסעו יוסף טבנקין ואחד מסגניו, עמוס חורב, לתל אביב ודיווחו על הקרב לראש המפקדה הארצית של ארגון ההגנה, ישראל גלילי, ולקצין המבצעים של הפלמ”ח, יצחק רבין (יגאל אלון התעכב בגלל גשם בגוש עציון), ועל כך שהכביש לירושלים נחסם סופית. הם לא סיפרו לו על הפקרת האנשים שהיו במשוריינים ועל התאבדותם של גולדיס ופקודיו, כפי שהעיד באוזני ישראל גלילי, וגם כתב על כך אחרי שפרסמתי את הדברים בפעם הראשונה לפני 33 שנים בדיוקן שפרסם עלי רון מיברג, בירחון “מוניטין”. הם הסתירו את האירועים המבישים גם משום שחששו כי ישלמו על כך מחיר אישי בהדחה וגם כדי לא לספק לדוד בן־גוריון תחמושת בכוונתו לפרק את הפלמ”ח. יוסף טבנקין אמר לגלילי ולרבין: “כך אי אפשר להמשיך”.

מהסיפורים המפוברקים של טבנקין וחורב הבין גלילי שהערבים שולטים על הדרך לירושלים, ודיווח על כך לבן־גוריון. באותו לילה החליט בן־גוריון, בניגוד לדעתם של יגאל ידין ורוב חברי המטכ”ל, לפרוץ את הדרך לירושלים במבצע נחשון. במקרה זה, לפחות הדיווח השקרי היה אחד הגורמים שהבטיחו את הקמתה של מדינת ישראל. בוויכוח ההוא צדקו גם בן־גוריון וגם יגאל ידין: הדרך לירושלים אכן לא נחסמה, אך “כך” לא ניתן היה להמשיך.

השפעה קריטית

עד 31 בדצמבר הקפידו היהודים לא לכבוש שום כפר ערבי בשטח שהאו”ם הקצה למדינתם או באזור ירושלים, שאמור היה להיות בשליטה בינלאומית. אבל הכפרים בדרך לירושלים היו בסיסים צבאיים לכל דבר, שמהם יצאו הכוחות הערביים שפגעו בשיירות, ואליהם הם נסוגו. לאור זאת קבעו בן־גוריון וידין את מטרות המבצע: “א. להעביר שיירה ולהבטיח את שלומה; ב. לפתוח את הדרך לירושלים על ידי פעולות תוקפניות נגד בסיסי אויב על מנת להעביר שיירות נוספות... ידין יורה למבצעי הפעולה, להשתדל, עד כמה שהדבר אפשרי, להיאחז בקרבת הכפרים ולא לכבשם. (רק) באין אפשרות אחרת, לכובשם”.

הטאבו נשבר, אם כי בהיסוס: מותר לכבוש כפרים ערביים מחוץ לגבולות החלוקה. זאת הייתה אחת ההחלטות האסטרטגיות החשובות ביותר בדרך להקמת מדינת ישראל, ויש לה השפעה קריטית עד היום.

בדיוק אז התחולל נס: ב־31 במרץ לא ידע ידין איך יחמש את לוחמי מבצע נחשון. ב־1 באפריל הצליחה האונייה “נורה” להתחמק מהסגר הימי הבריטי ולפרוק בנמל תל אביב 4,500 רובי מאוזר, 200 מקלעים ו־5,040,000 כדורי מאוזר וכן חלקי חילוף שנרכשו מצ’כוסלובקיה. מצבת הנשק של ארגון ההגנה השתנתה לבלי הכר.

התחולל לו נס. צילום דוד אלדן, לע"מהתחולל לו נס. צילום דוד אלדן, לע"מ

הרעיון הראשון היה להטיל את הפיקוד על המבצע על מפקד הפלמ”ח, יגאל אלון. בארבעת החודשים הראשונים לא פיקד על שום מהלך צבאי, והיה מתוסכל מאוד בשל כך. אבל אלון התעכב כאמור בגוש עציון בשל אירועי קרב שיירת נבי דניאל ובשל גשם עז, שמנע המראת מטוס משם חזרה לתל אביב. המשימה הוטלה אפוא על מפקד חטיבת גבעתי, שמעון אבידן, שהתברר כבחירה גרועה. לרשותו הועמדו שלושה גדודים: גדוד פלמ”ח בפיקודו של יוסף טבנקין, שיפעל בגזרה שבין קריית ענבים לשער הגיא; גדוד מאולתר בפיקוד חיים לסקוב, שעד אז פיקד על קורס הקצינים בנתניה ויפעל בגזרה שבין חולדה ללטרון; וגדוד 54 של גבעתי בפיקוד אלדד אוורבוך, שיהיה בעתודה. בגלל דיווחי השקר של טבנקין וחורב העריך אבידן כי הבעיה העיקרית היא בסביבות חולדה, וקבע שם את מפקדת המבצע, בעוד שהערבים תקפו את השיירות בעיקר בגזרת שער הגיא והקסטל. מאותה סיבה נקבע הגבול המזרחי של המבצע בקריית ענבים, ואילו הקסטל הקרוב יותר לירושלים לא נכלל במסגרת המבצע, אף ששלושה ימים לפני תחילת המבצע כבש כוח פלמ”ח בפיקוד אליהו סלע (“רעננה”) את הכפר קסטל. מאז התחוללה שם מערכה גורלית במשך שמונה ימים. רק למחרת תחילת המבצע, הוכלל הקסטל בגבולותיו.

בן־גוריון דרש לשלוח את שיירת נחשון הראשונה מיד עם ההחלטה על המבצע, דהיינו ב־1 או ב־2 באפריל, מחשש (בלתי מבוסס) שבלי אספקה ירושלים תתמוטט. אבל ההכנות ארכו ארבעה ימים, ורק ב־5 באפריל המבצע יצא לדרכו. באותו לילה יצאה שיירת נחשון הראשונה מחולדה לירושלים בפיקוד טבנקין, ובמקביל כבשו כוחותיו של לסקוב את הכפר הערבי דיר מוחסיין (במקום שבו ממוקם היום המושב בקוע, בין צומת נחשון ללטרון), שתושביו ברחו ממנו לפני ההתקפה. בדרכה לא נתקלה השיירה במחסומים ולא נורתה עליה שום ירייה. טבנקין נוכח אישית שהדרך לירושלים אינה חסומה, אך נושא זה לא העסיק אותו, כי לדבריו מפרוץ המלחמה הוא צידד בכיבוש כפרים ערביים ובגירוש תושביהם, ובעקבות דיווחו לגלילי ניתנה לו ההזדמנות לממש את רצונו.

מותו פגע במורל הערבי. עבד אל קאדר אל-חוסיינימותו פגע במורל הערבי. עבד אל קאדר אל-חוסייני

שיירת נחשון הראשונה הגיעה לגוש קריית ענבים־מעלה החמישה ב־6 באפריל בבוקר. באותו יום העביר ידין את הפיקוד על קרב הקסטל מדוד שאלתיאל, מפקד חטיבת עציוני הירושלמית, לטבנקין ופקד עליו להחליף על ההר את כוח עציוני בכוח פלמ”ח. טבנקין לא מילא את הפקודה. הקסטל נפל בידי הערבים ביום חמישי, 8 באפריל. לעציוני ולתגבורת הרגע האחרון של הפלמ”ח נגרמו אבדות כבדות. באותו יום חמישי בבוקר נהרג על הקסטל המפקד הבכיר של ערביי ארץ ישראל, עבד אל־קאדר אל־חוסייני. הדבר פגע מאוד במורל הערבי.

למחרת כבש כוח משולב של אצ”ל, לח”י ופלמ”ח את הכפר הערבי דיר יאסין במערב ירושלים, הנכלל היום בשכונה החרדית הר נוף ומשמש בית חולים לחולי נפש. באותו יום הופצה שמועה כוזבת שאנשי אצ”ל ולח”י טבחו אחרי הכיבוש 254 ערבים, ובהם נשים, ילדים וזקנים. לבן־גוריון, למנהיגי הערבים ולשלטון הבריטים היה עניין, כל צד מסיבותיו שלו, לא להכחיש את עלילת הדם. התוצאה: פחד נפל על ערביי ארץ ישראל, והם ברחו מכל מקום שאותו תקפו כוחות ההגנה: טבריה, חיפה, צפת ומאות כפרים. קרבות קשים התחוללו רק במקומות שבהם שהו חיילי צבא ההצלה הערבי, כמו בנבי סמואל ובזרעין, או כוחות בריטיים כמו ביפו.

הטבח שלא היה. דיר יאסין, צילום באדיבות מכון ז'בוטינסקיהטבח שלא היה. דיר יאסין, צילום באדיבות מכון ז'בוטינסקי

מברק תלונה

למחרת אירועי דיר יאסין, בשבת, 10 באפריל, פקד אבידן על טבנקין לתקוף את הכפרים בית סוריק ובית איכסא, ו”לא לבזבז את הכוח למשימות קטנות ולהבטחת הבסיסים”, אבל טבנקין ופקודיו לא מילאו אחר הפקודה, אלא תקפו באותו לילה את הכפר קאלוניה הריק (היום מבשרת ירושלים) והרגו את מי שלא ברח. טבנקין טען שאינו יכול לתקוף את בית סוריק ואת בית איכסא מפני שרוב פקודיו עסוקים בשמירת בסיסי גדודו – מעלה החמישה, קריית ענבים, נווה אילן והקסטל – מפני התקפות, ומפני שאין לו סוללות תקינות למכשירי הקשר. אבידן, שנימוקי טבנקין לא שכנעוהו, ציטטם במברק תלונה ששלח לידין, כדי להסביר את חוסר המעש של טבנקין, וידין הבין שאין לאבידן שליטה על גדודו של טבנקין.

ב־12 באפריל פקד אבידן על טבנקין לתקוף את הכפרים סאריס - שחלש על קטע הכביש ביציאה משער הגיא לכיוון ירושלים - ובית מחסיר, הסמוך לו, שהיה הבסיס העורפי העיקרי של הערבים מדרום לכביש לירושלים, כדי לפתוח את הדרך לשיירה גדולה שתעלה מהשפלה לירושלים. טבנקין לא מילא פקודה זו, והשיב לאבידן במברק שהוא חושש להסתבך עם הבריטים, שהגנו על תחנת השאיבה שליד סאריס. ב־13 באפריל לא סייע טבנקין לשיירת הדסה, שנוסעיה – רופאים, אחים ואנשי אוניברסיטה – נטבחו בדרך להר הצופים, אף שהיו לו כוחות זמינים שחנו כחצי שעה ממקום הטבח, שנמשך שעות רבות. בסך הכל, עד 13 באפריל, עלו שלוש שיירות לירושלים.

ב־14 באפריל חזר יגאל אלון מביקור בבסיסי הגזרה המערבית של נחשון ובמפקדה של אבידן, ודיווח לבן־גוריון שלא יהיה אפשר לשלוח שיירה לפני 17 בחודש, ועד אז “יש לפגוע בערבים בוואדי צראר, בבית ג’יז, ברמלה, בסאריס, בחירבת אל־עמור, אולי גם בבית סוריק ובבית איקסא”. בן־גוריון לא שוכנע, ואלון הוסיף נימוק לדחיית משלוח השיירה: “הגייסות עייפים”. בן־גוריון רצה לשמוע את דעת אבידן, אבל לא שמע אותה מפני שאבידן היה עסוק בהכנת פרטי המבצע לכיבוש סאריס ולא ידע שתפקידו יסתיים למחרת, ובמקום מבצע נחשון יתחיל מבצע הראל בפיקוד יצחק רבין עבור אותה משימה: להבטחת העלאת שיירות לירושלים ולהריסת הכפרים הערביים שחלשו על הדרך.