"מה היה קורה אילו לא היית במקום וברגע הלא נכון?"

יוסי בצלאל כותב לאחיו הצעיר, טוראי ארז איתן בצלאל ז"ל, שנהרג ב־11 במאי 1983, בהיותו בן 19, בעת פעולות מיקוש של כוחות צה"ל בבקעת הלבנון, כאשר נפגע מאש מחבלים

אחי הצעיר,

35 שנה עברו מאז אותו יום שבו קרא לי מפקד הגדוד שלי בגדוד 51 לשיחה שבה הודיע לי על נפילתך. ביום הזה השתנו חיי וחיי משפחתנו ללא הכר. הייתי חייל צעיר, שלושה חודשים לפני השחרור, שלו ציפיתי בכיליון עיניים, לאחר שנה ארוכה בבוץ הלבנוני שאליו נכנסתי מהיום הראשון. הציפייה הייתה להתפרק בכל דרך אפשרית, לשכוח את התופת, לבלות, לטייל בארץ, לא להיות מחובר לשום דבר מחייב. כבר התחלתי לתכנן את הטיול לדרום אמריקה במטרה להגשים את מה שחלמתי בלבנון השסועה והקרועה.

והיום אני חושב: מה היה קורה אילו התכופפת בזמן? מה היה אילו לא היית במקום וברגע הכי לא נכון להיות בו? אני יודע שכמעט הכל היה שונה בחיים שלנו כפי שאנו חווים אותם היום. היכן היית היום? מה היית? מי הייתה בחירת לבך? איך היו ילדיך? מה היה תחום עיסוקך? אני מתאר לעצמי שתחום החינוך ואמנויות הבמה בוודאי היה ממשיך להיות מרכזי בחייך, ואיתו היית ממשיך את חייך הכל כך קצרים ועם זאת מלאים בעשייה, תרומה והתנדבות בקהילה, מד"א, משמר אזרחי, הופעות וריקודים, הדרכה וטיולים בארץ במסגרת הצופים.

אותי מעניין איך היית מקבל את מה שארצנו הפכה להיות ואת הערכים המובילים בה. לידיעתך, היום הערך שמוביל בארץ הוא הפרטה. אין כמעט קיבוצים כפי שאתה מכיר, את הפעולות למען נוער בסיכון המדינה העבירה לעמותות, הבריאות כמעט אינה נמצאת באחריות המדינה, הטיפול בחולי נפש מצוי בידי גורמים פרטיים, הדואר והבנקים מופרטים ופועלים רק למטרות רווח, ואפילו הטיפול בניצולי שואה נעשה בידי אנשים פרטיים. המדינה האהובה שלנו משנה את פניה וערכיה, ומונחים כמו שלום, שוויון, רווחה וחינוך הפכו להיות מיושנים. מונחים אחרים, כמו כלכלה חופשית, אדמה, לאומנות ורייטינג, הפכו להיות לצערנו הציונות החדשה.

הפוליטיקאים הופכים להיות ציניים ובמקביל פופוליסטים, כאלה שמשתמשים בגימיקים נדושים ונואלים כדי להתבלט ולקבל זמן מסך בטלוויזיה או בערוצי תקשורת חדשים. אנו חיים היום בעידן של תקשורת רבת־ערוצים ומהפכה דיגיטלית. דמיין מכשיר בגודל הרדיו של פעם, שדרכו אתה יכול בכל זמן נתון להתחבר לכל מקום בעולם, לדבר, לראות ולהיראות, לכתוב ובו בזמן לקבל תשובה בכתב (אתה זוכר איך כתבנו מכתבים וחיכינו ימים ושבועות לתשובה?). למכשיר זה קוראים מחשב. ועכשיו דמיין מכשיר בגודל כף יד שיכול לעשות כמעט אותו דבר, ובמקביל משמש טלפון ללא כבלים. ואם אתה רוצה ללמוד על מישהו/משהו, אתה לא הולך לארכיון/ספרייה או לאנציקלופדיה, אלא אתה מגגל אותו. יש מנוע חיפוש שבו אם אתה מכניס את המילה שאתה מחפש, הוא מספק לך כמעט את כל המידע שרצית על אותה מילה.

ובעניין תרבות היום, יש את “הכוכב הבא", “דה וויס" וכו’. עושים אודישנים, ואז בתהליכים מהירים ובעזרת בחירות שהקהל בבית עושה, מחליטים מי הכוכב/ת החדש של מדינת ישראל. זוהי ממש תרבות אינסטנט ללא עומק וללא תהליך משמעותי של עבודה קשה, כישלונות, הצלחות ועיצוב אמן אמיתי וארוך טווח. אם זה לא מספיק קצר, אז כל זב חוטם היום מצלם את עצמו ומעלה ליוטיוב. כל אחד יכול לצלם/להסריט את עצמו, לשיר, לרקוד, להופיע, לחלטר ולקוות שאיזה אמרגן יאתר אותו ויהפוך אותו למפורסם (אגב זה עובד).

ונסיים בערך החברות שאותו אהבת וקידשת, והחברים שלך עד היום מוכיחים זאת. בימינו, חברים יש בפייסבוק - רשת חברתית שבה אתה בונה “קיר" שאליו אתה “מזמין" את החברים שלך ו"משוחח" עמם, “מעלה" תמונות, יוצר “קבוצות" ומתנתק מהערכים שעליהם גדלנו: קשר אישי וחברי של אחד על אחד, קבוצת שווים שבה ספגנו חוויות של שמחה ועצב, התבגרות ואהבה, כעסים ואחווה.

אין יום שאתה לא עולה במחשבותיי, ובהן אני נזכר בתקופת ילדותנו המאושרת והבריאה ומצטער כי אינך עמי כדי לחלוק את החוויה של טיולים, בילויים, לימודים, עבודה, אהבה וגידול ילדים. שתדע כי יש לך אחיינים מדהימים: נועם שהולכת בדרכך ומנגנת, מדריכה ופעילה במד"א; השלישייה של רז־איתן (על שמך), ילד מדהים חכם ולבבי, יובל בעלת היכולות האמנותיות של שירה ומחול ורוני העליזה. על כולם מנצחת אשתי היקרה תמר. גם דניאל אחותנו, שנולדה לאחר נפילתך, התחתנה עם תומר, והיא אמא לילד מתוק בשם גיא. אלון אחינו בחר בדרך החינוך, מלמד בתיכון לילדים מוחלשים ומאמן ג’ודו מדופלם. אמא ואבא ממשיכים לפעול ללא לאות להנצחת זכרך בכל מקום אפשרי ובהצלחה רבה.

אני בטוח שהיום היית אדם ערכי, משכיל, שתורם מחייו ומרצו לחברה צודקת, הוגנת וראויה יותר, בעל משפחה וילדים למופת. היית יכול להיות כמעט כל מה שרצית, אבל לא תהיה. אנו תמיד יודעים עם נפילה של חייל מה הפסדנו מהתרומה והפעילות שביצע עד מותו ולא יודעים מה הפסדנו מכל אלה לאחר מותו. אתה חסר לי מאוד ותמיד תחסר.

אוהב ומתגעגע,

אחיך יוסי




"מאז הפיגוע שבו נהרגת אנחנו רק עובדים קשה יותר"

סרן רז לבנון, מפקד פלוגת קרן מגדוד קדם של חטיבת החילוץ, כותב למפקד מחלקה בפלוגתו, סרן זיו דאוס ז״ל, שנפל ב־16 במרץ 2018 בפיגוע הדריסה ליד מבוא דותן בהיותו בן 21

לזיו, חבר שלי, מ"מ שלי, אח שלי.

רק לפני יומיים היינו אצלך בקבר, לא להאמין שעבר כבר חודש. הלוואי שהיית יכול לראות כמה אנשים הגיעו בחודש האחרון, בכמה אנשים נגעת.

אני רוצה לספר לך על החודש האחרון, רוצה למלא אותך בגאווה באנשים שלך, במשפחה שלך, בחברים שלך. שתדע שמאז הפיגוע אנחנו רק עובדים קשה יותר - לילה־לילה יוצאים לפעילויות, שבהן הרוח שלך, החיוך שלך, הצניעות שלך, הם אלה שמובילים אותנו קדימה ונותנים לנו לבצע את משימתנו בצורה ערכית ונחושה.

חשוב לי לספר לך שהפלוגה חזקה מתמיד, המפקדים מובילים את הלוחמים בדוגמה אישית ובפיקוד יוצא דופן, בדיוק כמו שאתה עשית כשהיית איתנו. חשוב לי שתדע שאנחנו דואגים למשפחה שלך, מחבקים את הוריך ואת האחיות הקטנות שלך.

סרן זיו דאוס ז"ל, בתמונה הקטנה: סרן רז לבנון. צילום פרטי

זיו, אחי, בכל פעולה שאני עושה אני מרגיש שאתה איתי, כל פעם שאני שולח הודעה אני כועס עליך שאתה לא מגיב. כמה זה סוריאליסטי שבפעם האחרונה שדיברנו היית בדיוק כמו שאתה - חיוך מרוח על הפנים וצחוק ששובה את כולם.

שתדע שמיכאל ומג’ד, הפצועים הנוספים בפיגוע, מתאוששים בצורה מדהימה. אי אפשר לפספס בשני הלוחמים החזקים האלה את הרוח של המפקד שהיה להם, את החיוביות והאופטימיות. המחלקה שלך ממשיכה להוביל את הפלוגה בצורה ערכית ומקצועית. זיו, אחי, אנחנו עושים את מה שכולנו יודעים שהיית מצפה מאיתנו, ממשיכים קדימה בכל הכוח, עם חיוך על הפנים ועם שמחת חיים. אתה נמצא בתוכנו יום־יום, שעה־שעה.

אוהב אותך המון ומתגעגע.

נוח על משכבך בשלום, חבר שלי.

שלך, סרן רז לבנון, מפקד פלוגת קרן




"לא דמיינתי אף פעם שככה זה ייגמר"

רס"ן כמאל אבו זידאן כותב לחברו, סמל נתנאל קהלני, שנרצח ב־16 במרץ 2018 בפיגוע הדריסה ליד מבוא דותן בהיותו בן 20

נתנאל,

גיבור שלי, או כפי שנהגתי לכנות אותך, קהלני הגיבור שלי.

קראתי לך כך כי היית גיבור אמיתי, זכיתי להכיר בחור חייכן ושמח. אהבת את כולם וכולם אהבו אותך יותר.

היית בתפקיד נהג מבצעי, חלק מצוות שמבצע את המשימות לשמירת ביטחון התושבים בגזרת מנשה, וביצעת את תפקידך באחריות ובמסירות. תמיד סמכתי עליך בעיניים עצומות וידעתי שאתה נמצא שם כדי שאני אהיה רגוע. לא דמיינתי אף פעם שככה זה ייגמר, אבל נוכחתי להבין שלפעמים הגורל חזק מאיתנו ואנחנו חייבים להמשיך, למרות שאנחנו לא מעכלים את האסון הכבד שנחת עלינו.

אני חוזר לרגע ההוא שעודכנתי שהיה פיגוע. בלי שום ידיעה מי היה הנהג במשימה, אני זוכר שהשיחה הראשונה שלי הייתה אליך. כשלא ענית התחלתי להבין, אך לא יכולתי להאמין. חייגתי שוב ושוב, ושוב אבל לא ענית. חזרתי למקום האירוע ואני מדמיין את פניך המחייכות מול עיניי.

סמל נתנאל קהלני ז"ל בתמונה הקטנה: רס"ן כמאל אבו זידאן. צילום פרטי

מהיום הראשון שהגעת לחטיבה הבנתי שאתה “המצחיק התורן"; השאלות, האמירות השנונות והבדיחות עם כולם, אם אלה חברים שלך ואם אנשים שפגשת לפני רגע. אתה תמיד עשית בשביל אחרים וביצעת מעבר לנדרש כדי שלסובבים אותך יהיה טוב.

אין אחד שלא הכיר אותך, קהלני האכפתי, המצחיק והרציני. מי לא התחבר אליך, מי לא נקשר אליך ומי לא אהב אותך.

תמיד ידעתי שאתה אדם מיוחד, ובהלוויה שלך, כשראיתי את המוני האנשים שהגיעו למרות שהשעה הייתה אחרי חצות, אזרחים אשר מכירים ולא מכירים אותך, חיילים וחברים שהתחברו אליך, ההבנה הזאת רק התחזקה.

יהי זכרך ברוך, קהלני גיבור שלי, אנצור אותך בלבי לעד.

שלך, רס"ן כמאל אבו זידאן




"שנתי נודדת ממחשבות ודאגות ומתחמקת משמחות"

רונית סיבוני כותבת לבעלה, רנ"ג יגאל (יעקב) סיבוני ז"ל, שנפל ב־16 בפברואר 2005 בעת מילוי תפקידו בהיותו בן 44

חלפה לה עוד שנה בלעדיך, יגאל שלנו, האבא והבעל האהוב. חלפו להן 12 שנה, בלעדיך. עוד מעט ירין בננו יחגוג בר מצווה, וגם זה בלעדיך. וזה כל כך מוזר ובניגוד לדרך הטבעית של העולם. אתה לא תהיה שם פיזית בשביל לשמוח ולתמוך בו ובנו, כמו שרק אתה ידעת. מקור הכוח והתקווה שהיית לנו, כל יום, כל שנה, כל חג, כל שמחה.

מירין שלנו לא הספקת ליהנות. לא חיבקת אותו ולא לימדת אותו לחיות. אבל אני יודעת שחלק ממך תמיד נמצא בו ובכולנו, המשפחה שלנו האהובה. כאמא המגדלת ארבעה ילדים ללא אבא, קשה לי להתנחם. אני רואה את הקושי והכאב בפניהם הכואבות של ילדינו האהובים רועי, שניר, שי לי וירין. שנתי נודדת ממחשבות ודאגות ומתחמקת משמחות. אך מתוך תחושת האחריות האמהית והאהבה שלי אל כולם, נובעת ההתחזקות שלי ושל ילדינו.

אני אומרת בכאב: שום דבר לא משכיח את אהובינו שבלב לעולם! בכל מקום שנהיה, הם תמיד שם איתנו, משגיחים ממעל על כולנו, עם חיוך וים אהבה, וגאים בנו. אפשר וצריך לכאוב ולבכות, אבל צריך גם להמשיך לחיות, כי החיים חזקים מאיתנו. עם כל הצער והכאב והזיכרונות, הבית שלנו צריך להיות מאושר, אוהב ותומך.

אני בטוחה שזה מה שאהובינו היו הכי רוצים שנעשה. שלמרות הכאב והקושי הרב, נגשים משאלתם ונהיה חזקים, מאוחדים ומאושרים. שנמשיך את החיים, שנמשיך את השושלת. שנקום כל בוקר עם שיר חדש בלב.

נאהב, נזכור ולא נשכח.

"זה הזמן שלי לבקש ממך סליחה"

עינת שגיא אלפסה כותבת לבן זוגה, סמ"ר שמשון זיידנר ז"ל,

ששירת בחיל רגלים ונהרג ב־3 במאי 1994, בהיותו בן 21,

כאשר במהלך פטרול בעזה, נורה בשוגג על ידי חבר ליחידה

שמשון שלי,

כל כך הרבה שנים חלפו מאז כתבתי לך. זוכר את המכתבים הארוכים ששלחתי לך לצבא? כל יום כתבתי מכתב וצירפתי איזו הפתעה קטנה, משהו שיעלה לך חיוך על השפתיים. עכשיו כל המכתבים והסודות הקטנים שלנו כרוכים בקלסר גדול ופתוחים לכל קורא בבית הוריך. אתה יודע שמשון, היום כבר לא כותבים מכתבים. העולם השתנה, ובמקום תיבות הדואר יש לנו אימייל. העולם כולו בכף ידנו, טמון בטלפונים חכמים. היית אוהב את העולם החדש, שבו לכל שאלה יש תשובה במרחק הקלדה. זה יכול היה להתאים לסקרנות שלך, לתזזיתיות שלך, לרצון לדעת הכל ומיד.

בזיכרון שלי אתה עדיין נער מתבגר, רק שכעת אני מבוגרת ממך ב־24 שנים. שנות מותך רבות יותר משנות חייך, אבל הזיכרון עודנו חי וקיים. הזיכרון והכאב. אולי זה הזמן שלי לבקש ממך סליחה. סליחה על כך שלא הספקתי להגיד לך עוד פעם אחת שאני אוהבת אותך. סליחה שלא הספקתי להשלים איתך בפעם האחרונה. סליחה שלא הספקתי לחזור בזמן. אני יודעת שלו יכולת - היית סולח, אבל למרות כל הזמן שעבר, אני לא מצליחה לסלוח לעצמי.

שלוש שנים וחצי היינו יחד - אוהבים, חולמים, צוחקים, רבים, מתנסים ומתרגשים. היה נראה שזה יימשך כך לנצח, אבל טעות אחת של חייל אחד בלילה חשוך בפאתי עזה, ניפצה באכזריות את כל התקוות והחלומות שהיו לך. אני עוד זוכרת את הבוקר הנורא ההוא ואת כל הבקרים האיומים שבאו אחריו. אתה היית חוף המבטחים הרגוע שלי, עם חיוך ענק, חיבוק עוטף ואופטימיות בלתי נדלית. פתאום בלעדיך העולם היה זר ומנוכר. במשך שבועות רבים לא הבנתי איך יכול להיות שהבוקר מאיר בכל יום מחדש, לא הצלחתי ליהנות מטעמו של האוכל, והלילות היו מלאים בדמעות ובדידות. הבדידות הזדחלה גם לימים.

למזלי, הייתי מוקפת בבני משפחתי, בבני המשפחה שלך ובחברים שלנו. כולם יחד ניסו לעזור לי, אבל כל אחד מהם נשא גם את כאבו שלו. ככל שחלף הזמן, מצאתי את עצמי נמשכת הלאה בזרם החיים: בגרתי, למדתי, עזבתי את הבית, ביליתי ואפילו נהניתי שוב.

סמ"ר שמשון זיידנר ז"ל ועינת שגיא אלפסה. צילום פרטי

אמרו לי שאם תהיה לי זוגיות חדשה, הכל יהיה בסדר. אז התחלתי לצאת עם אחד, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. היה גם את האיש ההוא שזרק אותי בערב יום הזיכרון, כי היה לו קשה להכיל את זכרך. אני חושבת שכל אחד מהם האמין שביכולתו לגאול אותי מייסוריי, אבל כולם ברחו כשהבינו שלא יוכלו לך. ואז הגיע עוד אחד שאמר לי שהוא חושב שלו נפגשתם, הייתם יכולים להיות חברים. אחר כך הוא בא איתי לאזכרה וחיבק אותי כשבכיתי עליך. כשפסעתי לקראתו בחופה, המשפחה שלך והחברים שלנו היו שם לצדנו.

יום אחד קראו לו לגיוס בצו 8, ואני התפרקתי ברגע. רק אז הבנתי שלמרות האהבה החדשה, האבל והכאב לא נעלמו. באותם ימים התקשרה אלי לראשונה פיליס חיימוביץ’ וסיפרה לי על העמותה שהקימה לתמיכה בחברות שכולות של חללי צה"ל. אני לא זוכרת מה עוד היא אמרה, כי אני לא הפסקתי לבכות. אחרי אותה שיחה הצטרפתי לקבוצת תמיכה, ושם לראשונה הרגשתי מובנת. לצד חברות נוספות, הצלחתי סוף־סוף לעבד את האבל ולצמוח מתוכו. האיש שלצדי היה שם איתי לאורך כל הדרך, ועודנו פוסע לצדי בשבילי החיים.

השנים שאחר כך היו שנים אינטנסיביות. חוויתי הצלחות וכישלונות, לידות ואובדנים, תקופות סוערות וימים שגרתיים – החיים עצמם. היום אני מתנדבת בעמותת “הותיר אחריו חברה" ועושה ככל יכולתי כדי להבטיח שאף אישה צעירה לא תצטרך לעבור את כל זה לבדה.

שמשון שלי, הזמן שחלף שינה כל כך הרבה, אבל יש דברים שלא ישתנו לעולם. האהבה הראשונה, האהבה שחווינו שנינו, עודנה חלק ממני. מאז ולתמיד.

שלך,

עינת

הביאה לדפוס: אילנה שטוטלנד

"חלמתי שהנה, עוד רגע תשוב"

שרון איתן כותבת לבן זוגה, סרן רון טל ז"ל, שהיה מפקד תחנת המשטרה הצבאית בעזה ונפל ב־2 באוגוסט 1987, בהיותו בן 22, מירי של חוליית מחבלים

חלמתי עליך הלילה אהוב

חלמתי שהנה, עוד רגע תשוב

חלמתי שתגיד לי “שלום" ותנשק

חלמתי שבשתי ידיי אותך אחבק

חלמתי ששני ילדינו יקראו לך מהחדר השני

ואתה תשיב להם “הנני"

והם ירוצו אליך ויחד נשב לאכול

ככה חלמתי, בלילה אתמול.

שרון איתן ורון טל. צילום פרטי

חלמתי עליך הלילה, אהוב

וידעתי בבוקר, שאלי לא תשוב.

אהוב שלי,

אתה אינך בין החיים

אבל הזיכרונות עוד קיימים

ואיתם מחשבות וגעגועים,

וככה זה כבר שלושים שנים

שאהבתי לך עוד קיימת

ואני עליך בלילה חולמת.


הביאה לדפוס: אילנה שטוטלנד




"הענקת לנו חיים יפים שלא ישובו לעולמים"

שרה חיים כותבת לבעלה, טוראי יהושע חיים ז"ל, שנפל בפעילות מבצעית בסיני, ב־1 באפריל 1973, בהיותו בן 34

נהרגת בפעילות מבצעית בגזרת תעלת סואץ, בכ"ט באדר ב’ תשל"ג. עברו ארבעה עשורים, ואני עדיין מתקשה להאמין. בידיים רועדות אני כותבת את השורות. קשה לשכוח את הרגע המר והנמהר של הנקישה על הדלת בשעת בוקר מוקדמת, שבישרה את האסון הכבד שנפל עלי והשבית את שגרת חיי. ברגע אחד אני והילדים הפכנו יתומים. ביתנו היה תמיד מלא בשמחת חיים, אושר ושפע של אהבה. יחד רקמנו חלומות יפים ועבורנו השמיים היו הגבול.

אישיותך הנפלאה, אדיבותך ונדיבותך בנתינה לזולת היו ללא תנאים. הענקת לנו חיים יפים שלא ישובו לעולמים. אפילו ברגעיך האחרונים, כשפצעיך מדממים, ראית אותנו לנגד עיניך וביקשת לשלוח ולמסור את דאגתך ואהבתך לי ולילדים.

מהמקום שבו עמדת על משימתך ונפלת כגיבור - לא חזרת. הבית הפך לחלל ריק כמדבר לוהט ושומם, ובו אני עומדת עצובה, בוכייה, מלאת צער וכאב על אובדנך. לא יודעת מה לעשות ולא רוצה יותר לחיות.

שרה ויהושע חיים ז"ל

חבל על אדם יקר, מלא רגש, צניעות, מסירות ודאגה למשפחתך ולהוריך. בעבורך לא צריך לשנן את הדיבר “כבד את אביך ואת אמך". אבל הגורל האכזר גבר ומישהו קבע שאת ייעודך השלמת, ועלית למרומים לגן העדן עם הצדיקים. ואנו נותרנו המומים.

עם כל הכאב, אני מודה לאל שזכיתי לבעל מיוחד ונדיר ועל המתנה היקרה שקיבלתי ממך- בן ובת, ויקטור וסיגלית. אליהם נוספו שישה נכדים שיחיו. לך הם דומים ביופיים ובאופיים. בכל הזדמנות ובמפגשים, הסיפורים עליך מרגשים ולא נפסקים. דמותך חקוקה בלבנו, משמשת לנו לאות ולמופת. תמיד תישאר חייל המילואים הצעיר, הנאה והגיבור. מתגעגעים עד בלי סוף. ואני בוכה בשבילך ומקדישה לך מתוך השיר “מקיץ אל חלום": “אל תפנה, אל תבכה, אל תכבה".

אשתך, אם ילדיך וסבתא לנכדיך




"מה שנותר לא ממלא"

שולה (איבגי) אוחיון כותבת לבעלה, פקד שמעון איבגי ז"ל, שנפל בעת מילוי תפקידו ב־20 בספטמבר 1996 בהיותו בן 27

נשארו רק סימנים קטנים

של ריח. 

נשארו רק שרידים קלים

של טעם. 

ומה שנותר לא ממלא,

ומה שנזכר לא מהווה,

את מה שהיית באמת.

את מה שהרגשתי כל העת. 

כשהיית.

פקד שמעון איבגי ז"ל

"מקווה יום אחד למצוא אותך בין כל האנשים"

יעל מלינה כותבת לאביה, סנ"צ יצחק מלינה ז"ל, שנספה באסון הכרמל ב־2 בדצמבר 2010 בגיל 46

שבע שנים מהפעם האחרונה שראיתי את ניצוץ עיניך,

שבע שנים מהפעם האחרונה שהרגשתי את מגע ידיך,

שבע שנים מהפעם האחרונה ששמעתי את מנעד קולך,

והנה שבע שנים מהפעם האחרונה שאראה שוב אותך.

אבא, הוורדים כבר נבולים, והם עוטרים את שמך לעולמים.

ואני בין ההמונים, מקווה יום אחד למצוא אותך בין כל האנשים, אך אודה במציאות ואגיד ששום דבר כבר לא יחזור לפרוח.

אבא, היית כמו פרח יפה שנגדע באמצע הפריחה, וכל מה שנשאר לעשות זה רק לקבור אותך באדמה ולקוות שתשתמר שם לעוד מיליון שנה.

אז שבע שנים בלעדיך, ואני עדיין זוכרת אותך ואוהבת אותך בדיוק כמו שאתה. שבע שנים של כאב, של חוסר תקווה, שלמדתי להתחזק בעצמי, כי לא היה שם אב שיתמוך בי כשאני בוכה.

וזה בסדר. אני סולחת לך כי זה לא היה בכוונה, אתה רק פעלת מתוך טוב לבך. גם אם אני הייתי אתה, הייתי ישר קופצת ללהבה, רק חבל שלא הזהירו מספיק שלקפוץ לתוך האש יכול לשרוף לך גם את הנשמה.

ומאותו היום אני עדיין חסרת נשימה, רק מחכה לרגע שתדפוק שוב בדלת ואסתכל לך בעיניך הכחולות, אקפוץ עליך ואחבק אותך, וכרגיל תג שמך ייתפס לי בחולצה, ואנחנו נשב לשיחה ואני אספר לך כמה עברתי, גדלתי וכמה שאני מתגעגעת אליך.

סנ"צ יצחק מלינה ובתו יעל

אבל עברו שבע שנים,

שבע שנים שאני מחכה לך,

שבע שנים שאני רואה ניידות משטרה ומדמיינת שם אותי איתך.

והנה שבע שנים עברו והיום אנחנו כאן בקברך,

ואיך אני עדיין לא מאמינה 

שעברו שבע שנים מאז אותו היום שבו הכל השתנה.

אז אני אמשיך לזכור אותך, אבא, וללכת בדרך שלך, ואפילו אם אתה שומע אותי או לא מגן העדן במרומים, אתה לנצח תהיה חרוט בלבי ואני תמיד אוהב אותך לעולמי עולמים.

"הלב נשבר, והדמעות לא מפסיקות לזלוג"

אורה מאיר כותבת לבעלה, רס"מ שמואל מאיר ז"ל, שנפל ב־26 בדצמבר 2007 בעת מילוי תפקידו בהיותו בן 32

בוקר אחד באמצע חודש טבת, לפני כעשר שנים, הבנתי שהעולם שלנו התהפך. מזוג צעיר בתחילת חייו המשותפים עם הרבה חלומות ורודים לעתיד, נשארתי חצי זוג עם שני ילדים קטנים שחסר להם אבא ועתיד שנראה לי שחור. איך אפשר לקום בבוקר ולתפקד כרגיל? איך אפשר להסביר לילד קטן בן 3.5 שכל כך אהב את אבא שלו, שאבא כבר לא יחזור וישחק איתו כדורגל בחצר? איך אפשר לחשוב שתינוק בן שבעה חודשים לא יזכה לומר את המילה “אבא"?

בהתחלה מרגישים שהחיים עוצרים. בכל מקום בבית אתה נמצא, בכל מחשבה אתה עולה ובכל חלום מרגישים שאתה אמיתי, אבל כשפוקחים את העיניים מבינים שהמציאות קשה וכואבת מאוד. הלב נשבר והדמעות לא מפסיקות לזלוג.

רס"מ שמואל מאיר ז"ל בתמונה הקטנה: אלמנתו אורה

מבינים שיותר לא נאכל ארוחות משפחתיות ביחד, לא ניסע לטיולים ולא נחגוג את החגים ביחד. שלא נצחק יחד וגם לא נכעס אחד על השני. לא נשמע את השער נפתח בחצר, ועוד מעט תיכנס הביתה עם חיוך גדול על הפנים, החיוך שתמיד ליווה אותך. יותר לא תעשה את הקניות לשבת שכל כך אהבת ולא תשטוף את הבית כדי שיהיה מבריק. לא יהיו מדים כחולים לכבס ולגהץ. לא יהיה לנו את אבא שמוליק שאוהב לצחוק ולהצחיק, לחייך, לתת מילה טובה, לחבק, לאהוב, לדאוג לכל מה שצריך בבית כדי שיהיה לנו טוב ונהיה מאושרים.

שם למעלה, הקדוש ברוך הוא רצה אותך קרוב אליו, ואנחנו נשארנו פה בלעדיך, המומים וכואבים. והחיים המשיכו, וכולנו התבגרנו. הילדים גדלו, והם מזכירים אותך במראה החיצוני ובהרבה תכונות טובות. לא זכית להיות במסיבות סיום הגן של הילדים ובעוד המון אירועים שבהם בוודאי היית גאה בהם מאוד.

לשמחתנו, זכינו גם לשמחות. החיים אכן המשיכו, ולי שלחת בן זוג חדש, שמגדל את הבנים כאילו היו ילדיו. הוא דואג להם ולי, והמשפחה גדלה. אז תדע שאנחנו נמצאים בידיים טובות, הכי טובות שיכולנו לבקש. אבל עם כל זה, אתה תמיד נמצא איתנו ולא שוכחים אותך ואף פעם לא נשכח. אתה תמיד מביט בנו מהתמונה בסלון. מתגעגעים אליך מאוד ומבקשים שתמשיך לשמור על כולנו מלמעלה.




"יש בי הרצון לחדול ליפול, להישבר"

ליזי קופרמן כותבת לאביה, סמל אפרים קופרמן ז"ל, שנפל ב־20 באוגוסט 1987 בעת מילוי תפקידו בהיותו בן 36

יש בי התחלה של פריחה ושל אביב,

יש בי הרצון שוב להביט כאן מסביב.

להעריך את העבר אך להביט אל העתיד,

לחייך ולהמשיך יד ביד יחדיו תמיד.

ואתה עם כל השאר שכבר הותרתי מאחור,

תיהפך מסך אבק שייעלם אל השחור.

כשתלך שוב ייוותרו בי נקודות קטנות של אור,

הן הבטחתי לא למחוק, להיזכר איך לעבור.

יש בי הרצון לחדול ליפול, להישבר,

ויש בי הכוחות אל יום חדש להתעורר.

והם פצעיי כבר יירגעו, לא יכאבו עם השנים,

רק ללכת עד ארוץ, על אף פחדיי הישנים.

סמל אפרים קופרמן ז"ל , בתמונה הקטנה: בתו ליזי

יש בי התחלה של החלמה ושל פריחה,

מסע חובק שנים של נפילות והצלחה.

אך כיום כבר לא פוחדת לעמוד ללא

תמיכה,

יד ביד גם בלי עבר, אל העתיד שוב נמשיך, אל הלא נודע.

יש בי הרצון לחדול ליפול, להישבר,

ויש בי הכוחות אל יום חדש להתעורר.

והם פצעיי כבר יירגעו, לא יכאבו עם השנים,

רק ללכת עד ארוץ, על אף פחדיי הישנים.

"כבר לא זוכרת אותך, לא באמת"

מיכל רחובי כותבת לאביה, סמ"ר יגאל רחובי ז"ל, שנפל בעת מילוי תפקידו ב־10 בינואר 1995 בהיותו בן 44

והייתם לי שניים

כמו שכתוב בספרים.

אחד מלטף והשנייה מנשקת,

אחת מביטה והשני מתגאה.

חמש שנים של הקפה מלאה,

וזה כל מה שילד צריך

כדי להרגיש מוגן בעולם הזה.

ואתה שחררת.

כבר לא מלטף, כבר לא מתגאה,

לנסיכה אין עוד כתר,

ומלכי אבד במצולות.

סמ"ר יגאל רחובי ז"ל, בתמונה הקטנה: בתו מיכל

כבר לא זוכרת אותך, לא באמת.

והיית לי אחת

אחת מלטפת ואחת מנשקת,

אחת מביטה ואחת מתגאה.

והיית לי כשניים

כזיכרון עמום וכהווה נוכח

ונשמת עלי תפילות אהבתך.

שבע עשרה שנים של הקפה חסרה

וזה כל מה שילד צריך

כדי להרגיש שלא הכל אבוד בעולם הזה.

ואת, שחררת מכבלייך.

ליפה, המכושפה, אין עוד דמעה

ומלכתי חברה לעבר במצולות.

כבר לא מכירה אותי,

לא באמת.

"נישאתי מהר, אתה יודע ומבין ממה זה נובע"

יפית גרינוולד כותבת לבעלה, סמל יואב יצחק דוידס ז"ל, שנפל במלחמת לבנון הראשונה, ב־24 ביוני 1982, בהיותו בן 26

כשהפסקת להיות,

חשבתי

שהפרחים יפסיקו לפרוח,

שהעצים יפסיקו ללבלב,

שהכל יעצור מלכת.

אבל העולם ממשיך

כאילו כלום לא קרה

ואנשים כתמול שלשום.

ודבקתי בחיים

והודיתי על הילדים

ועל מי שהיית.

ולמדתי להיפרד

ולהבין שכך רצה הגורל

ולהניח לך ללכת.

סמל יואב יצחק דוידס ז"ל. בתמונה הקטנה: יפית גרינוולד

נישאתי מהר,

אתה יודע

ומבין ממה זה נובע.

לא ליפול למערה שחורה

שממנה אין דרך חזרה.

דמותך לנגד עיניי

עומדת,

כמו נר התמיד

בוערת.

תמיד זוכרת.