ב-28 במרץ 1948 חדר לארץ ישראל גדוד ג’יבל אל־ערב, הוא הגדוד הדרוזי של צבא ההצלה בפיקודו של שכיב והאב, וקבע את מפקדתו בשפרעם. והאב מונה למפקד מחוז חיפה, התכונן לשים מצור על חיפה ואחר כך לתקוף אותה ולכבשה. מידע על כך העביר שירות הידיעות של ארגון ההגנה למפקד חטיבת כרמלי, מחוז חיפה והגליל המערבי, משה כרמל. ב־12 באפריל תפסו לוחמים דרוזים את הכפרים המוגרבים הושה וחירבת אל־קסאייר שחלשו על קיבוץ רמת יוחנן, וצלפו על העובדים בשדות.

ב־14 באפריל 1948 הורה כרמל למפקד גדוד 21 של החטיבה, דב צסיס, לרכז כוח בכפר עטה (היום קריית אתא) ולתפוס את הרכס תל שרעה, ששלט על השטח שממזרח לקיבוץ רמת יוחנן כדי לנטרל את הדרוזים. צסיס ארגן באותו יום פלוגה מקובצת בפיקוד יוסף האס. מפקדי המחלקות, שסיימו זה עתה את קורס הקצינים, לא הכירו את פקודיהם, שרובם היו מגויסים חדשים. אחד מהם היה זוהר (זוריק) דיין, אחיו של משה דיין ואבא של עוזי דיין. מגג בית בכפר עטה צפו כרמל, צסיס והאס אל היעד. האס סיפר אחר כך שהוא אמר לצסיס: “הפלוגה הזאת אינה מסוגלת להילחם. אני לא מכיר את רוב החיילים והמפקדים. האם עלינו לצאת ללחימה? אם תאמר ‘כן’, אני יוצא”. צסיס ענה לו: “יוצאים”, וכרמל אישר.

לפני הצהריים התאמנו לוחמי הפלוגה המאולתרת בתרגילי אש ותנועה, ובשעה ארבע אחרי הצהריים יצאה הפלוגה לדרך. בראש המחלקה המובילה הלך זוריק. סמוך ליעד שלח האס מחלקה לסרוק את אחת הגבעות, ועליה מבנים. שתי המחלקות האחרות, של זוריק דיין בראש, ושל יגאל יחיאל אחריה, התקדמו עם האס אל התל. אנשי הפלוגה המיוחדת של הקיבוצים רמת יוחנן ואושה תפסו רכס מדרום לתל אושה, והיו אמורים לרתק את האויב ולחפות על התוקפים מהאגף, והרגם ישראל פייגין היה אמור לסייע לתוקפים מאחור, במרגמה בקוטר שלושה אינץ'.

קרב רמת יוחנן. צילום: פורטל הכרמל

קרב מגע

כשתכנן משה כרמל את תקיפת תל שרעה, תכנן שכיב והאב פעולה דומה. יחידה דרוזית פטרלה בסביבות תל שרעה, כשהתקרבו אליו האס ופקודיו, ושתי כיתות דרוזיות איישו עמדות תצפית על התל, ובתוך “הבית הלבן” ממזרח לרמת יוחנן. זוהר דיין ופקודיו ירו על עמדת התצפית שבתל, הרגו את מפקד הכיתה, פצעו חיילים אחדים, והאחרים נסוגו אל מפקדת הפלוגה. אנשי הפטרול הדרוזי ירו על התוקפים, וגם מ”הבית הלבן” השיבו דרוזים אש.

אסמאעיל קבלאן, שהשתתף בקרב זה עם פקודיו ואחר כך עבר לצה”ל, סיפר אחרי שנים: “שכיב שלח שתי כיתות שריתקו את היהודים באש חזקה. מחלקה יהודית התקרבה לתל שרעה. תקפתי אותה מצפון, בלי לחכות להוראות נוספות. התקדמתי לקראתה עם שתי מחלקות. המחלקה השלישית חיפתה עלינו. הלכנו מהר בתוך הוואדי שהיה בו שדה חיטה. כשהתפרסנו לרגלי תל שרעה ירו האנגלים ממשטרת שפרעם, גם עלינו וגם על היהודים. כדי לצאת מהשטח המוכה אש הסתערנו על התל בקפיצות. כל כיתה מחפה על חברתה. הכיתה השלישית לא קפצה בגלל האש שירו הבריטים. עלינו על הגבעה. הסתערנו על היהודים בשיירת הקרב הדרוזית. חייל יהודי זרק עלינו רימון. הגענו לקרב מגע”.

רץ מהמחלקה של זוהר דיין הגיע אל האס ודיווח לו שהדרוזים מגנים על התל. הרי עדותו של שלמה קמינקר, מהפלוגה של חיים בן דוד, שהצטרף לכוח של זוריק כסמל מחלקה: “זוריק נתן פקודה להתקדם, לתפוס את הגבעה אשר לפנינו ולהתבצר בה. אך האש... הייתה חזקה ואנו היינו בשטח פתוח. הכדורים שרקו. רגבי עפר פגעו בנו. כמה אנשים נפצעו, והאחרים רותקו באש. הבחנו בכוח דרוזי בוואדי המוביל לעבר היעד שלנו. הדרוזים עדיין היו במרחק רב, קילומטר אחד לפחות. הם נעו במהירות וצעדו זקופי קומה. זוריק פקד להתקדם כדי להגיע לראש הגבעה שלפנינו, וכך לחלוש על הוואדי שבו התקדמו הדרוזים לעבר אגפנו. האנשים חששו להתרומם וזחלו. האש גברה וקצב התקדמותנו דעך. אנשים נוספים נפגעו. לא פעם פניתי אל החיילים ופקדתי להתקדם, אך הם לא זזו.

הבחורים התחפרו בידיים והסתירו את ראשיהם בקרקע. היה קשה להבחין מי נפצע ומי לא. חלפו רגעים יקרים. זוריק הבין שהזמן פועל נגדנו ושהדרוזים בוודאי כבר במחצית העלייה לגבעה. הוא הודיע שעלינו להגיע לראש הגבעה בכל מחיר. פקד להפסיק את הזחילה ולהתחיל בקפיצות. ‘תמריץ את האנשים!’ צעק אלי, ‘קדימה!’

“בקפיצה הראשונה נפגעו שניים. בשנייה נהרג וניה, ובשלישית נפצעתי בידי ובבטני. לאחר כל קפיצה פחת מספר האנשים שהעזו להתרומם. נשארתי שוכב. רגבי עפר עפו לפניי. לפתע הגיח אלי משה, משך אותי כמה צעדים לאחור. נעצר וצעק: ‘הערבים לפנינו!’ הפניתי את מבטי וראיתי את הדרוזים. הם הסתערו עלינו בצעקות. לא יכולתי לזוז ממקומי. מימיני שכבו הרוגים, משמאלי, מעט לפני, שכב המ”מ זוריק שהמשיך לירות. מאחורינו רבצו ללא סדר אנשי המחלקה. מוחי חיפש מוצא. רציתי לצאת משדה הקטל. זוריק היה האיש היחיד שיכולתי לסמוך עליו. הוא הפנה אלי את מבטו, מבט חד ויוקד, ותכף חזר לירות. הבנתי שאוכל לסמוך עליו. ניסיתי בשארית כוחי לקום והצלחתי. צעקתי לעבר חבריי שיסתלקו מהמקום. כמה מהם, שהיו נבוכים, התעוררו לשמע צעקתי והתחילו לרוץ. כמה נפגעים נשארו בשטח, וביניהם עדיין ראיתי את זוריק מחפה על הבריחה באש ומסרב לסגת. רצתי כשדמי ניגר, עד שהגעתי לכפר עטה”.

מפקד הפלוגה, יוסף האס, ושתי מחלקות (האס החזיר אליו את המחלקה שסרקה את הגבעה עם המבנים, כשראה שזוריק נתקל באויב) היו במרחק כ־100 מטרים מהמחלקה של זוהר דיין. האס סיפר: “זוריק הרים את הראש. פקד להסתער. צעק ‘אחרי!’ ורץ. אבל פקודיו לא קמו מהקרקע. הוא נפגע. אנחנו היינו בשטח נחות. מפקד המחלקה השני פקד להסתער, וגם אנשיו לא קמו. תוך כדי חילופי האש ברחו רוב המפקדים והחיילים. ניסיתי לקרוא לאנשים ולארגן אותם, ולא עזר. בסוף מצאתי את עצמי בשטח, רק עם חובש”.

הרגם ישראל פייגין ואנשי הפלוגה המיוחדת מרמת יוחנן ומאושה לא סייעו באש לתוקפים, לא ניסו לתקוף את הדרוזים מהאגף, ואפילו לא ניסו לחלץ את הנפגעים. אחר כך הסבירו שאילו ירו, היו עלולים לפגוע בהאס ובפקודיו. זוריק דיין ננטש.

בספרו האוטוביוגרפי סיפר משה דיין: “לא חזר זוריק מן ההתקפה. ניסיתי לחפשו בשטח, אך הקרבות מנעו זאת... רק בתום המערכה מצאו את גופתו של זוריק בשדה”.

זוהר (זוריק) דיין. צילום: אתר המועצה האזורית זבולון


האמונה רפתה

“כששמעו היהודים את הצעקות, ברחו לתוך הגיא המוביל לכפר עטה”, סיפר אסמאעיל קבלאן. “שני יהודים שכבו סמוכים זה לזה וירו עלינו. אחד מחיילי זרק רימון. אחרי שהתפוצץ הרימון מצאתי אותם מתים. כשכבשנו את התל מצאנו עליו גוויות של שישה יהודים. אספנו את הגוויות למקום אחד, והתכוננו להגנה. בערב הגיע אלי המוכתר של הושה, כפר של ערבים מוגרבים, ובידו פתק מהמג”ד שכיב והאב, שהורה לי לחזור עם אנשי להושה ולהשאיר את ההרוגים למוכתר ולאנשיו, אשר ישמרו עליהם. למחרת בבוקר שלחנו חוליית תצפית אל מול תל שרעה. מפקד התצפית שלח איש להודיע שהגופות עירומות ושניכרים בהן סימני התעללות”.

שכיב והאב דיווח לאיסמעיל ספואת: “האויב קיבל תגבורת מחיפה ותקף אותנו מצפון במסך של אש קטלנית. כוחותינו החזיקו מעמד בעמדות. הקרבות נמשכו כל היום. הִכּינו אותם מכה ניצחת והדפנו אותם עד היישוב כפר עטה. אבדות היהודים לפחות 200 הרוגים ופצועים. שלל רב נפל בידנו. ארבעה מאנשינו נהרגו ועשרה נפצעו”.

חיים בן דוד, סגנו של האס בקרב על תל שרעה, ופקודיו חיפו על הנסוגים ואחר כך נסוגו גם הם. שש הגוויות נשארו בשדה הקרב. “חזרנו לכפר עטה ופגשתי את משה כרמל ודב צסיס, שלא נכנסו לשטח במשך כל הפעולה ולא ארגנו כוחות לעזרה ולחילוץ”, סיפר האס. “אמרתי להם: אילו הייתי יוצא לפעולה עם היחידה המקורית שלי, לא עם יחידה מקובצת ועם מפקדים שאינם מכירים את חייליהם, לא היו התוצאות כל כך הרות אסון. הם לא השיבו”.

צסיס אמר לבן דוד שההתקפה על הדרוזים תתחדש, ובן דוד ארגן למשימה זאת את הפלוגה המקורית. בספרו כתב כרמל על קרב עז ומר ועל קרבות פנים אל פנים: ‘’רק אחרי לחץ ממושך ונפגעים נאלצו כוחותינו לסגת... הייתי בשדה, ראיתי את הנסוגים מגיעים זה אחר זה, ללא פיקוד, לשכונת הפועלים שעל יד כפר עטה. דוממים, מבוהלים, יגעים ומדוכאים, וגוררים עמם את פצועיהם שותתי הדם. הדרוזים הוסיפו להתקדם, והקליעים שרקו ממעל וניתזו מן הסלעים. היחידה, אשר זו לה הפעם הראשונה שנתקלה באויב שיכולתו עולה בהרבה על יכולתו של הלוחם הערבי, ושהנחיל לה כישלון, רוחה דוכדכה במקצת, והאמונה בכוחה רפתה”.

בדוח ששלח כרמל למטכ”ל, למחרת הקרב (ב־15 באפריל), נכתב: “ברמת יוחנן שקט מוחלט. התקפת הנגד שלנו אתמול נהדפה. אבדות האויב ודאיות: שישה הרוגים ושבעה פצועים, ביניהם קצינים. אבדותינו: הרוג אחד. שני פצועים קשה ושישה פצועים קל. שישה מאנשינו נעדרים. סיכום אבדותינו באזור מתחילת ההתקפה ועד היום: שישה הרוגים, תשעה פצועים קשה. 11 פצועים קל, ושישה נעדרים”.

מקבלי הדוח הזה לא יכלו לדעת איך נלחמו חיילי כרמלי. התפקוד של אנשי צמרת הביטחון ומטכ’’ל ההגנה נפגם לא מעט עקב תלותם בדיווחי המפקדים המבצעיים.

את גוויותיהם של זוהר דיין וחמשת חבריו, שנהרגו ב־14 באפריל, מצאו ואספו חבריהם בשבת, 17 בחודש. הגוויות, שהובאו לרמת יוחנן, היו מושחתות בידי אדם. בני משפחות ההרוגים התבקשו לזהותם. משה דיין ביקש מגיסו, ישראל גפן, לבוא איתו לזיהוי: “אני לא יודע אם אעמוד בזה”, אמר לו. דיין הכיר את גוויית אחיו רק על פי צלקות שהיו עליה. שבתאי טבת, הביוגרף של דיין, כתב: “יש לשער כי העובדה שזוהר צעד בראש חייליו, חיזקה אחר כך את תפיסת הרמטכ’’ל דיין, כי זה מקומו הנכון של המפקד”.

ואכן כמג”ד ומח”ט כמלחמת העצמאות, כאלוף פיקוד וראש אג”ם, וכמטכ”ל וכשר ביטחון (ממלחמת ששת הימים עד אחרי מלחמת יום הכיפורים) היה דיין תמיד במקומות המסוכנים, לא פעם בניגוד להיגיון, ודרש מן המפקדים הקרביים להתנהג כמוהו.