"בכל יום אחרי השבעה היינו מדברות בטלפון מבלי שהכרנו בכלל. היה בינינו חיבור מיוחד. בהתחלה אני הייתי מעודדת את חנה. אמרתי לה: 'אנחנו בתחתית הבור, ויש שתי אפשרויות - או לטפס ולעלות, או לרדת'", מספרת נורית אלרז, אמו של רס"ן מור אלרז ז"ל, שנהרג בציר כיסופים ב־2002.

אלרז, מ"פ פלוגה מסייעת 435 בגבעתי, נהרג בהיתקלות עם מחבלים בציר כיסופים יחד עם הקשר שלו, סמ"ר אמיר מנצורי ז"ל ב־18 בפברואר 2002. השניים הגיעו למקום אחרי שהתקבל דיווח על מחבל שירה והרג את אהובה אמרגי ז"ל, תושבת גני טל, שנסעה בציר, וניסו לחסל את המחבל, אך הג'יפ שלהם ספג מכת אש, כשהמחבל השליך לעברו רימוני יד. אלרז, 24 בנופלו, ומנצורי, 21 בנופלו, נהרגו.

לאחר האסון, נוצר קשר בין נורית אלרז לאמו של מנצורי, חנה מנצורי, שנמשך עד היום. לראיון הן מגיעות כל אחת מעיר מגוריה, והמפגש ביניהן מתחיל בחיבוק גדול. ניכר כי מעבר לשותפות הגורל, בין השתיים יש קשר חם ועמוק.

"לא הכרנו לפני האסון", מספרת אלרז. "ברגע שמור ואמיר נפלו, כל אחת הייתה עסוקה באבל שלה. באחד מימי השבעה בעלי ביקש מקצינת הנפגעים כתובת כדי לשלוח מברק למשפחת מנצורי. גם חנה רצתה לשלוח לנו מברק. כשהסתיימה השבעה, ביקשנו מקצינת הנפגעים להכיר בין המשפחות.

המפגש הראשון בינינו היה בעזה, בהתחלה בבסיס, ואחר כך היה לנו סיור במקום התקרית, ומשם הכל הסטוריה. כשחנה בעבודה, היא לא עונה לשום טלפון. אבל כשהיא רואה 'נורית' על הצג, היא חייבת לענות. אנחנו כמו טלפון ומטען. אנחנו מאוד מטעינות אחת את השנייה. כשאני בנפילה, אני מתקשרת לחנה והשיחה איתה מרגיעה אותי; וכשחנה בנפילה, היא מתקשרת אלי. אנחנו מאוד מחוברות, מאוד קשורות, יצרנו מעין משפחתה אחת שהתהוותה בעקבות הטרגדיה הנוראית. הפכנו לחברות מאוד טובות. אנחנו מדברות בטלפון על הכל, נפגשות, חוגגות אירועים זו של זו. הצטרפה אלי משפחה נפלאה, שחבל מאוד שנוצרה בנסיבות הטרגיות האלה ולא לפני כן. לחנה ולי יש הרבה דברים דומים, ולא בכדי הבן שלי בחר באמיר כקשר שלו. גם לילדים עצמם היו הרבה דברים משותפים".


תחרות בין שמחה לעצב

"מור הוא בני הבכור, אח לשקד", אומרת אלרז. "הוא היה תלמיד מצטיין, מכיתה א' התגלתה המנהיגות שבו, הוא גם השתתף בהמון חידונים ותמיד הוביל. הוא סיים בהצטיינות מגמה ביולוגית, ההישגיות שלו הייתה מעל ומעבר, ואפיינו אותו גם ענווה וצניעות. ראיתי אותו בעיניי כאיש אקדמיה, ידעתי שהוא יעשה תפקיד משמעותי בצבא, וחשבתי שזה יהיה ליד הבית. אבל הוא החליט שהוא רוצה קרבי. את הטירונות הוא סיים כחייל מצטיין פלוגתי, במרץ 1997 הוסמך כקצין ושובץ להדרכה בבית הספר לקצינים, ולאחר מכן, בסוף 1997, חזר לחטיבת גבעתי ושובץ כמפקד מחלקה. מאמצע שנת 1998, עם תחילת שירותו בקבע, היה מור לקצין המבצעים הגדודי. הוא הצטיין בתפקידו ונשלח ללמוד באקדמיה הצבאית לפיקוד ומטה, וכן השלים תואר ראשון בהיסטוריה וביחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים והיה למצטיין הדקאן. בתום הלימודים חזר מור לגבעתי ומונה למפקד הפלוגה המסייעת".

"אמיר הוא בני השני", מספרת מנצורי. "הוא היה ילד של שמחת חיים, חיוך, אהבת הארץ, תמיד שאף לתת ולעזור. העזרה והנתינה היו אצלו במקום הראשון. בתיכון הוא למד ברחובות, ובסיום י"ב הלך לעתודה, ללמוד הנדסאי חשמל. אחרי שנה שלמד בהצטיינות, הוא הודיע שהוא עוזב את הלימודים ואמר שהוא רוצה להגיע לקרבי. קיבלתי את השוק של החיים שלי, אבל הוא אמר שקיבל החלטה שהוא לא רוצה להיות ג'ובניק".

דאגתן?

אלרז: "אני לא מאמינה שיש אמא שלא תדאג כשהבן שלה אומר שהוא מתגייס לקרבי. זה גם קונפליקט אדיר. מצד אחד, הילד גדל על חינוך מאוד ערכי של אהבת המולדת, אבל כאמא יש את ההגיון ויש את הרגש".

מנצורי: "דאגתי מאוד, נכנסתי קצת לחרדה, אבל לאט־לאט הפנמתי ואמרתי לעצמי: 'תקבלי את מה שהבן שלך החליט'".

מנצורי (61, מנהלת מעון יום של "אמונה", אם לחמישה ילדים, סבתא לשלושה נכדים, מקריית ארבע) ואלרז (60, אשת חינוך שפרשה לפנסיה, אמא לשניים, סבתא לתאומים, מקריית אתא) זוכרות לפרטי־פרטים את הרגע שבו הודיעו להן את הנורא מכל. "באותו יום בדיוק חזרנו מטיול בטורקיה, והייתה לי הרגשה נוראית של כבדות שלא ניתנת להסבר", מספרת אלרז, "בצהריים ניסיתי להרים טלפון למור. הוא לא ענה, אבל לא התרגשתי מכך. בערב בעלי נסע לאזכרה של אמא שלו, ופתאום אבא של תלמיד שלי דפק בדלת ושאל: 'איפה שמעון?'. אמרתי לו שבעלי עוד מעט יחזור, והצעתי לו לשבת לחכות לו. לא ידעתי שהבן שלו חייל של הבן שלי, ושאותו אבא כבר ידע. ואז בעלי התקשר, ואמר: 'תפתחי מהר רדיו, משהו קרה בעזה'. שמעתי שאמרו ששני ישראלים נהרגו. לא השתמשו במושג חיילים. ירד באותו יום גשם זלעפות. שתי דקות אחרי שבעלי הגיע הביתה, דפקו בדלת. אני רק זוכרת שניערתי את הקצין ואמרתי לו: 'תגיד לי שמור נפצע'".

"אמיר היה בשבת בבית, והייתה אווירה שמחה, רגועה ושלווה", מספרת מנצורי, "אמיר אמר שבשבוע הקרוב הוא יהיה במכון וינגייט, ושאין לי מה לדאוג. ביום ראשון דיברתי איתו והכל היה בסדר. ביום שני הגיעה אלי למעון משלחת של 'אמונה', כי התמודדתי על התואר של מעון מצטיין. אפי, בעלי, כבר בשעה שתיים בצהריים ידע שאמיר חזר לעזה, אבל הוא לא סיפר לי, כי לא רצה שאדאג. בסביבות 23:00 נכנסתי למיטה. כעבור רבע שעה שמעתי נקישות בדלת. רציתי לקום, אבל לא הצלחתי. הבת הגדולה פתחה את הדלת. היא קראה לאבא שלה, אבל הוא ישן חזק. ואז היא אמרה לי: 'אמא, זה מהצבא'. אני לא יודעת איך קמתי, ואז הם היו מולי. אמרתי להם: 'תלכו מכאן'. אמרתי להם שזה לא יכול להיות, ואז בעלי כבר שמע את כל הצרחות והצעקות".

איך מתמודדים עם אובדן כזה?

אלרז: "מאז שמור נפל אני נועלת את השער החיצוני עם מפתח. אין יותר לדפוק בדלת. הכל דרך האינטרקום. עד המוות אני לוקחת את הדפיקה הזאת בדלת. אין ניחומים לילד שנקבר. ניגשה אלי בשבעה אישה שהבן שלה נפל כאיש מילואים במלחמת שלום הגליל, ואמרה לי: 'אני רוצה לתת לך עצה: אין פה להיות חזקה, יש להיות ריאלית. מישהו צריך לשמור על הבית. שמרי על עצמך וקחי את הכוח'. פשוט הפנמתי ושינננתי את המשפט הזה לעצמי. קמתי בתום השבעה וחזרתי ללמד. המחזור שלי סיים, והעמדתי מסיבת סיום על הרגליים. העובדה שחזרתי ללמד נתנה לי המון כוחות. כשעבדתי, אלה היו השעות שנשארתי בהן שפויה ונורמלית".

מנצורי: "הייתי שבורה לחלוטין, בתחתית הבור. לא אכלתי ובכל שני וחמישי הייתי בבית חולים. לא רציתי לחזור לעבודה, אבל הנהלת 'אמונה' לא הסכימה לוותר עלי, והיום אני כל כך מודה שנשארתי במערכת. לא רציתי לחיות בכלל. אמרתי: 'מה עשיתי שדבר כזה קרה לי?'. היינו אנשי חסד, אנשי אמונה. לא האמנתי בכלום יותר. אמרו לי שהקדוש ברוך הוא נותן חיים, ואמרתי שזה לא מעניין אותי, כי קיבלתי את הנורא מכל. היום מבחינת האמונה די חזרתי לעצמי. אז הייתי במרה שחורה. ביום שישי אחד, לפני הדלקת נרות, הרגשתי שכל הגוף שלי מתייבש לגמרי. התחילו לי רעידות בגוף, פינו אותי לבית חולים, ומעת לעת אני שומעת את הפרמדיק אומר: 'אנחנו מאבדים אותה'. הגענו להדסה עין כרם, ואחרי כמה ימים החזירו אותי הביתה. ואז ראיתי את אחד הילדים, ניר, שהיה אז בן 13, נכנס הביתה. הוא אמר: 'אמא, חשבתי שתלכי כמו אמיר ולא תחזרי'. ואז אמרתי לעצמי: 'חנה, מה ילד קטן כזה אשם?'. אמרתי: קומי, קחי את העוצמות שלך', ומשם התחלתי להתרומם".

האם שמחת החיים חזרה אליכן?

אלרז: "פעם אמר לי אב שכול: '25 שנה, 30 שנה או שנה אחת - זה אותו דבר. התסכול הוא אותו תסכול, הגעגוע אותו געגוע, והוא רק הולך ומתעצם יותר'. לפני כשבוע, למשל, הייתי במילאנו עם הבן ועם הנכדים. הטיול היה מקסים, שידרתי עסקים כרגיל, אבל אף אחד לא ידע שמור 'מטייל' איתי. עמדתי ליד אגם, והיו לי הרבה רגעים שהדמעות בתוכי חונקות, ואני אומרת לעצמי: 'מה הוא הפסיד, איזה נופים'. השמחה היא לא שמחה מושלמת. השמחה והעצב מתערבבים. בכל יום שישי הדמעות זולגות. אני מנשקת את התמונה של מור, אומרת לו 'שבת שלום', ואז מדליקה את הנרות. יש פה תחרות סמויה בן השמחה לעצב".

מנצורי: "זה חיים של פעם וחיים של היום. מה שהיה פעם, אף פעם לא יחזור. אני עונדת שרשרת עם דיוקו של אמיר, אין יום שאני לא חושבת עליו. יש לנו גם תמונה ענקית של אמיר בסלון, כאילו הוא יוצא מהתמונה. שלוש חתונות היו לילדים שלי מאז, וכן שמחתי. אבל הרגשתי שמחה, ופתאום עצובה, ואז אמרתי לעצמי: 'חנה, הבת שלך מתחתנת, הבן שלך מתחתן, תשמחי בשבילם'".

אמא תראי

שתי המשפחות דואגות להנציח את יקיריהן. לזכרו של מנצורי צועדים בכל שנה בראש חודש ניסן את "צעדת אמיר" בקריית ארבע; והוכנס גם ספר תורה על שמו. לזכרו של אלרז הוקם גן משחקים בבית הספר היסודי שבו למד; יש מועדון לרווחת החייל לפלוגה שלו, מלגות על שמו וגם ספר תורה. "בהתחלה התעסקתי המון בהנצחות, כי זה מאוד עזר", אומרת אלרז, "ואז בשלב מאוחר יותר החלטתי לספר על מור. אני מדברת בבתי ספר, בפורומים של מורים ואנשי צבא על הדרך של מור, ההישגיות, הנתינה שלו, המסר הזה של אהבת האדם, הצניעות והענווה, אהבת המולדת, עזרה לזולת. אלה דברים שלצערי איבדנו בשנים האחרונות. הפכנו לחברה קוטבית מאוד, והערכים לבשו צורה אחרת".

שלוש שנים אחרי הטרגדיה עברה משפחת מנצורי לבית אחר, "אבל הכל עבר איתנו לשם", מספרת האם. "החלטתי שהחדר של אמיר לא יהיה חדר מתים, אלא חדר חיים, ומותר גם לשתות ולאכול בו".

"החדר של מור נשאר אותו הדבר, כלום לא השתנה, אפילו את הנעליים לא זרקתי", מתארת אלרז. "אבל אם פעם החדר היה כמו מוזיאון, היום הוא חדר חי. בהתחלה לא נתתי לאיש להיכנס, היום הנכדים שלי כל הזמן נמצאים שם".

עד כמה יום הזיכרון הוא יום קשה עבורכן?

אלרז: "יום הזכרון זה לא יום שלי; הוא של עם ישראל. לי יש יום־יום, שעה-שעה, רגע־רגע יום זיכרון. אני כמובן שמחה שיש את היום הזה שבו עם ישראל חושב על אותם בנים שמסרו את נפשם, אבל כואב וחורה לי שאין אחדות בעם, שאין שלום פנימי. במדינה כמו שלנו, כשאנו עומדים מול אויבינו, אני מצפה לאחדות. רק כך ארגיש שהנפילה של מור לא הייתה לשווא".

מנצורי: "יום הזיכרון הוא יום מאוד קשה עבורי, אבל כמו שנורית אמרה - לנו יש בכל יום יום זיכרון. אחרי שאמיר נהרג, מצאנו מכתב בכתב ידו שבו הוא בעצם ציטט את השיר של אביב גפן, 'אמא תראי', שבסיום שלו אמיר כתב: 'ואסור לי לבכות ומותר לי למות. אז אמא תראי איך אנחנו מתים'".

אם הייתן יכולות למסור משהו לבניכן, מה הייתן אומרות להם?

אלרז: "אני רק מתה לחבק את מור חיבוק ענק, חונק אפילו, ולהגיד לו כמה שאני אוהבת וגאה בו. כל בוקר אני מריחה את המדים שלו, הם נשארו אותו הדבר. אני פשוט מדברת אל המדים שלו".

מנצורי: "הייתי רוצה לחבק את אמיר, להרגיש אותו ולהגיד לו: 'כמה אתה חסר לי, לו רק לרגע אחד היית כאן לידי'".