הרעיון היה של ראש אכ"א אלוף אלעזר שטרן. אלקנה הרנוף מהמטה לביטחון לאומי בא אליו יום אחד עם סיפור ובקשה: עובד איתי במטה ללוחמה בטרור בחור דרוזי, אלוף משנה מאגף המודיעין. הוא גם צל"שניק. גיבור ישראל. המדינה חייבת לבחור הזה המון. למה שלא יהיה סגן מתאם פעולות הממשלה בשטחים?

לקדם אותו זה רעיון טוב, אמר שטרן, אבל למה דווקא במתאם הפעולות? למה לא נפרוץ למקום חדש? למה שלא יהיה המזכיר הצבאי של נשיא המדינה? אתה יודע מה זה אומר לגבי מדינת ישראל שקצין דרוזי ייצג אותה בעולם?

“אתה יכול לדאוג לזה?", שאל הרנוף, ושטרן ענה: “אני יכול לנסות". זה לקח זמן, אבל בסוף הצליח. הרמטכ"ל אשכנזי נשלח לדבר עם הנשיא פרס, וזה התלבט קלות. אבי בניהו, דובר צה"ל, מקורב ותיק של פרס, אמר לו: “הנשיא, כדאי שתבדוק למה ראש הממשלה אולמרט הזמין את הקצין הזה עם אשתו והילדים ללשכת ראש הממשלה לא מזמן, ובילה איתם זמן איכות ארוך. זה האיש שלך". פרס בדק, הבין וזרם.

הקצין הדרוזי הוא תא"ל (במיל') חסון חסון. גבוה, שתקן וחייכן. על חזהו לא מעט צל"שים עלומים. גם בתוך מערכת הביטחון היה קשה לברר מה עשה והיכן היה. את רוב חייו המקצועיים בילה במחשכים ופתאום הוא מזכיר צבאי לנשיא. יצא מאפלה מוחלטת אל אור הזרקורים, אל חלון הראווה של הממלכתיות הישראלית. לא מעט ממוקיריו של חסון חששו שלא ישרוד מעבר מהסוג הזה. הם טעו.

האירוע אצל אולמרט יהיה חרות בזיכרונם של חסון ובני משפחתו עוד זמן רב. ראש הממשלה החליט אז שחסון ראוי לתשומת לב מיוחדת והזמין אותם ללשכה. הם הגיעו בהרכב מלא: הרעיה אנעאם וארבעת הילדים: דניאל, אייל, דנה ורז. כן, החסונים בחרו לתת לילדיהם שמות עבריים ועוד נגיע לזה.

למחווה היו סיבות מצוינות, ואולמרט לקח אותה עד הקצה. משפחת חסון בילתה עם ראש ממשלת ישראל שעה ארוכה. חסון לא ישכח זאת לעולם. "הילדים גדלו, דניאל כבר היה בצבא, הם התחילו לשמוע על אבא שלהם ועל מה שעשה או לא עשה, ואני לא יכול לספר כלום", אומר חסון בראיון נרחב ל"מעריב המגזין". "זו הייתה מחווה יוצאת דופן ומרגשת. אולמרט סיפר להם כמה המדינה חייבת לאבא, הוא פשוט אמר תודה. אחרי עשרות שנים בצללים, כשאין לך למי לספר, תשומת הלב הזו באה בזמן. מניסיון אני יודע שזה בדיוק מה שחסר למפקדים האלה, שלא יכולים לשתף שום דבר עם אף אחד".

"חסון", אמר אולמרט ל"מעריב המגזין", "בילה חלק מכריע משנות פעילותו במסגרות שהצריכו כושר אלתור ויכולת לפתור בעיות ולבצע משימות מורכבות בתנאים קשים. הוא שייך לקבוצה מצומצמת של אנשים שגבורתם, אומץ לבם ותעוזתם יישארו סוד כמוס. כשהנשיא פרס חיפש מזכיר צבאי, המלצתי עליו. זה שימח אותי מאוד. אני בספק אם פרס עצמו ידע על כל מעשי גבורתו של המזכ"ץ שלו. גם אם כן, לא מחסון הוא שמע עליהם. הגיע הזמן שגם הציבור הישראלי יכיר את הגיבור הזה ויכיר לו תודה. בן גאה לעדה הדרוזית ולוחם מפואר של מדינת ישראל".

מחווה יוצאת דופן. אולמרט. צילום: פלאש 90מחווה יוצאת דופן. אולמרט. צילום: פלאש 90

***

חסון נולד בשנת 1963 בדליית אל–כרמל. פכרי, אביו, הוא הדרוזי הראשון שהלך לקצונה אחרי שנחקק חוק גיוס חובה לבני העדה הדרוזית. האב, קצין קרבי, נלחם בארבע מלחמות ישראל. באחרונה, מלחמת לבנון הראשונה, עשה זאת במקביל לבנו, בשתי גזרות שונות.

אנעאם, רעייתו של חסון, היא בתו של כמאל מנצור, מבכירי העדה הדרוזית בכל הזמנים. מנצור הוא חתן פרס ישראל ובעל עיטור הנשיא, יועץ לשבעה נשיאי ישראל בענייני מיעוטים, שמילא שורה של תפקידים ממלכתיים בשירות המדינה ברחבי העולם. מנצור הוא השגריר הדרוזי האולטימטיבי של הברית בין הדרוזים למדינת ישראל. אם יש אצולה דרוזית, חסון חסון הוא הסמל שלה.

הוא בן 55. קרוב לארבעה עשורים בצה"ל. אין דבר מתסכל יותר מלראיין אותו. כמעט כל מה שעשה, חסוי. “ברור שהייתי שמח לספר מה עשיתי", הוא אומר. “תאמין לי שעל כל מבצע או פעילות שלנו אפשר לכתוב ספר או לצלם סדרת מתח. המציאות שלנו עולה בהרבה על הדמיון הפרוע ביותר. חלק מהמבצעים היו פורצי דרך וייסדו שיטות פעולה חדשות. פעלנו במקומות שונים ומגוונים. הבעיה שאין למי לספר. גם לא לאישה, לילדים או לחברים הכי קרובים. זה התנאי להצלחה ואנחנו מקבלים אותו ברצון. הפעילות הזו מעניקה למדינה חמצן לטווח ארוך. זה שווה הכל".

“גדלתי בהוויה של שירות קרבי", מספר חסון. “כולם מסביב היו קרביים. חלק קצינים, כולם עשו מילואים, כל הסיפורים ששמעתי היו סיפורי צבא. היה לי ברור שזו תהיה דרכי".

הוא התגייס בנובמבר 81'. מצטיין פלוגתי בטירונות, מאגיסט בגדוד 12 אצל גבי אשכנזי. מהטירונות ישר לקו, זמן קצר לפני מבצע שלום הגליל שהפך למלחמת לבנון הראשונה. מטקס סיום הטירונות ועד הכניסה לביירות לא יצא חסון הביתה - יותר משלושה חודשים. שרד את הקרבות הקשים סביב הבופור ורכס עלי טאהר ואת כיבוש בחמדון, בואכה בירת לבנון. נלחם במחבלי אש"ף, בפוג'ים של קומנדו סורי, בצלפים שירו מעל רבי הקומות של ביירות על ראשי הלוחמים.

“לא פשוט להיות לוחם דרוזי ישראלי במלחמה כזו", הוא משחזר. “הפלנגות ניהלו נגד הדרוזים שם קרבות וניסו לגרור אותם לתוך התופת, אנחנו נקרענו באמצע". לדברי חסון, “בכל המלחמה לא ירה פעם אחת דרוזי על חיילי צה"ל. אנחנו, הדרוזים בצה"ל, ידענו שהפלנגות הן בעלות ברית של מדינת ישראל, אבל הדרוזים בלבנון הם דמנו ובשרנו. אתה לא יכול לראות את האחים שלך נטבחים ולשתוק. לשמחתי מי שהבין את זה היה אמנון ליפקין–שחק, שהיה מחובר לראשי הדרוזים בלבנון ועשה סדר. אצלנו הנשמה היא החשובה, לא הגוף. אנחנו מאמינים בגלגול נשמות, זה מה שעושה את העדה שלנו לאמיצה כל כך בשדה הקרב. הגוף הוא לא הדבר החשוב. אם צריך להיפרד ממנו, נפרדים. לא נורא.

“אנחנו דומים ליהודים. תמיד מיעוט, תמיד בהישרדות. אולי זה מה שמסביר את השותפות המדהימה. אתם ואנחנו לא אלימים ולא תוקפניים, אלא רק כדי לשרוד. כשאנחנו נלחמים על הגנת מדינת ישראל, אנחנו מגינים על עצמנו. אנחנו חלק בלתי נפרד מהמדינה, אין שאלה בכלל. בלבנון היו מקרים שחיילי צה"ל דרוזים עזרו לדרוזים המקומיים, כולל בקרבות. צה"ל ידע להכיל את זה".

גם את קורס מ"כים הוא סיים כמצטיין פלוגתי. נשאר להדרכה ומשם לקורס קצינים. כשהיה מ"מ בגדוד 17, המ"פ שלו היה משה אדרי. שם נוסדה הברית ביניהם. אדרי השתחרר כתא"ל, כמו חסון, ונושא בתפקיד עוזר שר הביטחון להתגוננות. כשחסון התבקש לבחור בגיבור שלו עבור ספר מיוחד, הוא בחר את אדרי, שנפצע קשה ואיבד את ידו באירוע מצמרר ששווה כתבה נפרדת. “הוא השתקם לגמרי", מספר חסון. “היה מפקד 669, היה בשלדג, וכל זה בלי יד. הוא האיש שלא ויתר, ולכן הוא הגיבור שלי".

***

חסון היה מ"פ בגדוד 17, הדריך בבה"ד 1 והיה אמור להפוך לסמג"ד בגולני תחת המח"ט אשכנזי, אבל אז השתנו חייו. שמו הופיע על צג החיפושים הרגיש של אמ"ן. חסון היה אוצר בלום מבחינת צורכי אגף המודיעין: קצין קרבי מנוסה, אמיץ, דובר ערבית רהוטה. ראש אמ"ן היה ליפקין–שחק, שזכר את חסון מלבנון. המהלך היה כולו חשאי, אפילו מפקדיו של חסון בבה"ד 1 הוכנסו לסוד העניינים רק ברגע האחרון. חסון לא באמת הבין לאן הוא הולך. “זו שליחות ציונית", אמרו לו, אז הוא זרם. הוא נשלף מבה"ד 1, עבר סדרה מפרכת של מבדקים והתאמות, והתקבל.

זכר את חסון מלבנון. אמנון ליפקין-שחק. צילום: דובר צה"ל זכר את חסון מלבנון. אמנון ליפקין-שחק. צילום: דובר צה"ל

חסון שירת באמ"ן מ–1987 ועד 2008. חלק מהזמן הושאל למטה ללוחמה בטרור והיה שותף להקמת מיזמים ולפריצות דרך היסטוריות בתחום. “זה היה הלם מוחלט", הוא נזכר, “עולם אחר. כחי"רניק אתה רואה את האויב דרך הכוונת. כאן זה שונה לגמרי. אתה לא סופר מי נגד מי וכמה נגד כמה".

אתה יכול לתאר את אופי הפעילות בשטח?
“אנחנו יוצאים לפעילות ותמיד יש מאחורינו מערך עצום של מאות ואלפי אנשים שאתה יודע שיעשו הכל כדי לתת לנו גיבוי. אנחנו יודעים שיש צבא שלם, מדינה שלמה, מאחורינו".

כמה זמן יכולה להימשך פעילות כזו?
“אין כללים. לפעמים מכינים פעילות חודשים ארוכים והיא נמשכת זמן קצר. מיטב המוחות של מדינת ישראל על זה. מעטפת אדירה של יכולות ותשומות. הכל יסודי, מתוכנן, מוכן לעומק ולרוחב ולכל אפשרות. מתרגלים ומשתפרים ומכינים אופציות ומסלולי חילוץ".

כשיוצאים למבצע כזה בפעם ה־20, מפחדים פחות?
“להפך. ככל שחולף הזמן אתה מפחד יותר. אתה יותר אנושי. יש לך משפחה. אתה מבין את ההשלכות. כשאתה צעיר יש התלהבות והכל נראה קל. נדמה לך שאין גבול ליכולת. אחר כך זה משתנה".

אז היום אתה שואל את עצמך מה עבר לך בראש כשעשית את הדברים האלה?
“לא. אני מביט אחורה בגאווה ובסיפוק. למפקדים עם ניסיון יש את היתרונות שלהם. הם נכס אדיר. יש ניסיון ויש בגרות ושיקול דעת והסתכלות אחרת. גם לתכונות האלו אנחנו נדרשים במהלך פעילות. אנחנו מתחככים עם השטח, צריך לאלתר, לא רק ההכשרה משחקת כאן תפקיד. האלתור קריטי. משתדלים לא להגיע לשם, אבל כשמגיעים יש לנו סל של כלים להתמודד".

נחשפתם פעם?
“מעולם לא".

חששתם שאתם עומדים להיחשף?
“הרבה פעמים. זה טבעי, כל תקלה קטנה גורמת לחשש כזה".

איך מתמודדים עם הקשיים והחששות?
“יש סביבנו מעטפת מדהימה. אנחנו חוד חנית של אלפי אנשים שהם הכי טובים שהמדינה יודעת לנפק".

אתה בעצם חי בסרט "ג'יימס בונד".
“פחח. ג'יימס בונד ילד קטן לידנו. סרטי המרגלים רחוקים מאוד מהיכולות שלנו. אנחנו עושים דברים מדהימים, אבל מחוברים למציאות. יש גמישות מחשבתית וביצועית, מצבים משתנים, מציאות דוהרת ואתה בעקבותיה. יכולות טכנולוגיות עוצרות נשימה, אומץ, ביצים, תעוזה, דמיון, אבל גם שיקול דעת ואחריות. יש מי שיידע לתת ברקס כשצריך. יש לנו בכל מבצע גם צוות אדום, שמביא את הצד השני ואת האפשרויות להסתבך. לא לוקחים סיכון לא מחושב".

אתם עובדים בשיתוף פעולה של זרועות אחרות?
“בוודאי. מה שיפה זה השילוב בין הזרועות, בין היכולות המיוחדות של כולם. פעם זה לא היה ככה".

ואחרי כל זה, אי אפשר לספר כלום.
“זה קשה. הפוך מההוויה בגולני, שם כולם אחים. התחתנתי בגיל 25, אנעאם לא ידעה מה אני עושה, רק באופן כללי. היא הבינה את כללי המשחק. ידעה למה היא נכנסת ואמרה כבר בהתחלה: ‘אם זה מה שחסון רוצה לעשות, וזה למען המדינה והעם, אני שותפה בכל לבי'".

אתה לא מרגיש בדיעבד שפספסת את המשפחה שלך?
“יש הרגשה כזו. אבל כשיש לך אישה ג'דעית, שמבינה והולכת איתך, זה קל יותר. זיכרונות הילדות הם המעצבים ביותר ולא הייתי שם בשביל הילדים שלי. לכן כשכן הייתי בבית ניסיתי להיות איתם כמה שיותר. זו גם הסיבה שעברנו לקיבוץ".

***

כן, משפחת חסון הדרוזית היא גם משפחה קיבוצניקית. כשדניאל, הבן הבכור, היה צעיר וחסון היה בעיצומה של הפעילות החשאית שלו, עקרה המשפחה מדליית אל–כרמל לקיבוץ בחן. “זה היה מהלך מחושב ונכון", מספר חסון. “הקיבוץ הוא חממה לילדים וזה נתן לנו המון שקט. זו הייתה תקופה קשה מאוד, אינטנסיבית, עם פעילות פורצת דרך. זה גבה ממני מחיר פיזי ונפשי והקיבוץ פשוט הציל אותנו. כשאתה חוזר ממבצע כזה אתה גמור. אתה כמו קפיץ ענק שהיה דרוך זמן רב, כל הזמן צריך להיות חד. החיים שלך תלויים בזה, מחיר השגיאה עצום. כשאתה חוזר, אתה מפורק, כל העייפות מתפרצת, אתה לא יכול לספר כלום. בשלב הזה המעטפת של הקיבוץ הצילה אותנו. קיבלו אותנו נהדר. עד היום יש לנו חברים טובים מהקיבוץ, גם לילדים. זו מסגרת סגורה, עם בריכה וכל מה שהילדים צריכים. היה לנו אופנוע משפחתי קטן. בדליית אל–כרמל כולם באים, יש פעילות, משפחה, מתייעצים, חוגגים, לא הייתי מסוגל לזה. הייתי חייב רוגע, שקט, לנסות להחזיק את המשפחה".

מה זה “פעילות פורצת דרך"?
“עזוב, גם אם הייתי מספר לך לא היית מאמין לאף מילה. השכל הישר לא מסוגל לקלוט מה שעשינו. זו מציאות שגוברת על כל דמיון. אתה מגיע לרעיון מסוים, צריך לשכנע את המפקד שלך, והוא את המפקד שלו, ואחר כך את ראש אמ"ן, ואז את הרמטכ"ל, שמשכנע את שר הביטחון, שמביא לראש הממשלה. ואז זה קורה".

איזה אחוז מהמבצעים שאתם מגבשים נפסל בדרך?
“גבוה מאוד. ובאחרים יש הערות ושינויים כל הזמן. היוזמות באות מלמטה למעלה. יש אמון גדול בנו מצד המערכת. היצירתיות אותנטית ומבוססת על ניסיון מצטבר. שרשרת הפיקוד סומכת עלינו, ועדיין צריך להפעיל כוח שכנוע לא מבוטל".

כדי לקבל אישור צריך ודאות מוחלטת להצלחה?

“צריך להגיע לשלמות. וצריך יכולת שיווק. זה כמו סטארט–אפ. ובסוף צריך גם להיות אקזיט מוצלח".

אילו מהמקומות שבהם טיילת אתה הכי אוהב?
חסון צוחק. “עזוב. שני הנשיאים שעבדתי איתם, פרס וריבלין, אמרו לי שאם הציבור היה יודע 1% ממה שאנחנו עושים, המורל הלאומי היה מזנק. כשמוניתי למזכיר הצבאי של פרס, החלטתי להכניס גם את הנשיא למערכת הזו. כמפקד שבא משם, ידעתי כמה חשובה תשומת לב של אישיות ממלכתית כזו לאנשים עצמם. אני זוכר את זה על עצמי. איזה אפקט יש כשנשיא בא לבקר חיילים ומתעניין בהם. נוגע, מחבק, שואל, מבלה חצי יום, זה תמריץ אדיר".

***

מינויו של חסון למזכירו הצבאי של הנשיא פרס טלטל את המערכת. בעצם, פירק את המערכת ובנה אותה מחדש. “לקח לי זמן להבין לאן אני הולך", הוא משחזר. “חששתי מאוד שאני מגיע לתפקיד של טקסים וכיבודים. לא הייתי עומד בזה. זה לא בשבילי לבוא מלב העשייה החשאית ולהיות פקיד. חלקתי את דאגתי עם אלעזר שטרן, שאמר לי שאני אעשה את התפקיד, ולא להפך. הגעתי לפרס. הבנתי את הקטע. האיש הוא מותג–על בינלאומי, מר עולם, נכס אסטרטגי לאומי, למה לא לנצל את זה? החלטתי להעצים את המערכת, לבנות תשתית שתהפוך את הנשיא למפעל יצרני שיעבוד בסינרגיה עם הזרועות המדיניות והביטחוניות. קיבלתי גיבוי ואישור לכל המהלכים האלה מהמפקד הישיר שלי, הרמטכ"ל. העובדה שבאתי מתוך ליבת הסוד עזרה לי להפיל חומות ולקבל את כל החומרים, עד הסודיים ביותר, לטובת הנשיא".

חסון הסתער על המשימה בהתלהבות. כבר ביום הראשון עבר על המודיעין היומי שנשלח לנשיא, ונחרד. “ידעתי שפרס, שבנה את המדינה הזו וחשוף לכל סודותיה, ראוי למודיעין אחר. הלכתי למאיר דגן, ליובל דיסקין, לעמוס ידלין, קיבלתי אישורים מכולם".

"מותג על בינלאומי". תא"ל חסון עם הנשיא פרס. צילום רפרודוקציה: מאיר וקנין, סוכנות ג'יני"מותג על בינלאומי". תא"ל חסון עם הנשיא פרס. צילום רפרודוקציה: מאיר וקנין, סוכנות ג'יני

חסון בנה מזכ"צייה לתפארת. קיבל תקנים, קצינים וקצינות, מש"קי מודיעין, רל"שים, מערכות טכנולוגיות ותשתית מודיעינית מתקדמת. כל הדלתות נפתחו בפניו. משרד בקריה, נוכחות קבועה בכל הפורומים, תדרוכים שוטפים ברמה הגבוהה ביותר.

הנשיא חובר למערכת הצבאית–מודיעינית–מדינית חיבור מהיר ומוחלט. התוצאות היו דרמטיות. קשריו סביב העולם, מסעותיו ומפגשיו, שימשו כעת את המערכת כולה. "לפני כל פגישה מדינית הוא קיבל תדרוך סודי ביותר: פתחו בפניו הכל ואמרו לו מה חשוב למדינה שיקרה. בדרך כלל זה קרה. התגובה של מנהיגים זרים לפרס הייתה פשוט מדהימה. פעם הוא הצליח בטלפון אחד לנשיא מדינה מסוימת לפתור לנו בעיה קשה מאוד. הוא העביר מסרים, השתמש בהשפעתו העצומה על מנהיגי תבל כדי להעביר בקשות מיוחדות ולקבל את מבוקשו".

תן לי דוגמה, ביקשתי מחסון. “נניח שמובארק חולה", הוא סיפר, “ואנחנו בדיוק נוסעים לשם. אז פרס בודק אישית את מצבו ואני מגשש. באחת הנסיעות מובארק היה אחרי ניתוח. עומר סולימאן תפס אותי לפני שהגענו לארמון ואמר לי להגיד לפרס שייזהר עם החיבוק, כי הנשיא אחרי ניתוח ויש תפרים פתוחים. לא הספקתי להגיד לפרס וכמובן שהם נכנסו מחובקים לארמון. אחר כך פרס אמר לי: ‘אתה יודע חסון, זו הפעם הראשונה שהרגשתי שלמובארק יש אפוד מגן'. צחקתי. אמרתי לו: ‘הנשיא, זה לא היה אפוד, זו הייתה תחבושת'".

היו מקרים רבים נוספים. “בתג מחיר בטובא–זנגרייה, איפה ששרפו את המסגד, ביטלנו מיד את כל הלו"ז וטסנו לשם במסוק. הבאנו את כל המנהיגות הערבית המקומית לנשיא. נכנסנו למסגד השרוף. השטח בער, ותוך דקות נרגע. מפקד המחוז אמר לי באותו יום שעשינו עבודה של אלפיים שוטרים. בכל פעם שהר הבית מתחמם, בית הנשיא מקבל טלפונים מכל האזור. קהיר, עמאן, פלסטינים, אירופים. הנשיא עושה ומרגיע ומצליח. ראשי הממשלה הבינו את זה. גם אצל פרס וגם אצל ריבלין. אני זוכר אותנו יוצאים מהנשיא האמריקאי וריבלין מבקש ממני לחבר לו מיד את עמוס גלעד, כי הוא הצליח להביא משהו שעמוס ביקש".

חסון יכול להפליג שעות בסיפורים האלה: איך פרס חילץ סיוע מנשיא מדינה חשובה באסיה; איך ריבלין, שתודרך על ידי גלעד ובכירי מערכת הביטחון, נתן דחיפה משמעותית לחתימה על מזכר הסיוע הביטחוני לעשור הבא, אחרי שנפגש עם אובמה, קרי, סוזן רייס וג'ו ביידן; איך פרס וריבלין היו שותפים מלאים ודחפו בכל הכוח לירידת צה"ל לנגב.

“עשיתי עם שני הנשיאים האלה לא פחות משימות חשאיות מהיקף הפעילות שלי באמ"ן", צוחק חסון. “אתה יודע איזו תרומה הייתה להם בעולם הערבי? עומר סולימאן היה בן בית בבית הנשיא. הוא פגש אצלנו את כולם, מעמוס גלעד צפונה. נוצרו יחסי אמון מיוחדים. בית הנשיא הפך לצומת. כשהיה צריך לשחרר אופנוען שחצה במקרה את הגבול בסיני, הטלפון בא מאיתנו וסולימאן סיפק את הסחורה. כשספורטאים נכים שלנו נתקעו במרתון קהיר - כנ"ל. דיברתי איתם בשפה שלהם. “עם סולימאן, עם ראש החצר בעמאן עימאד פח'ורי, עם הפלסטינים".

חסון גאה במה שעשה במזכירות הצבאית של בית הנשיא. “מוסד הנשיאות הפך למשהו פרקטי, משפיע, אופרטיבי, שמעורב בעיצוב אסטרטגיה והשגת יעדים מדיניים", הוא אומר. “נפלתי על נשיא מדהים, אין תפקיד שהוא לא עשה במדינה, ולכן זה היה קל. למזלי, גם אחריו הגיע נשיא מדור המייסדים, ריבלין. זה פשע לא לנצל את מעמדם, קשריהם ויכולותיהם לטובת המדינה".

"מוסד הנשיאות הפך למשהו פרקטי". חסון עם פרס ואובמה. צילום רפרודוקציה: מאיר וקנין, סוכנות ג'יני"מוסד הנשיאות הפך למשהו פרקטי". חסון עם פרס ואובמה. צילום רפרודוקציה: מאיר וקנין, סוכנות ג'יני

כל זה קרה גם בהסכמת ראש הממשלה?
“ברור. אולמרט זרם ואחריו גם ביבי. שניהם, ראש הממשלה והנשיא, מסתובבים בעולם ונפגשים, למה שידברו בשתי שפות שונות?".

וכך בדיוק היה. חסון הפך לשותף מלא של מזכ"ץ ראש הממשלה. השניים עבדו צמוד, אונליין, תדרכו זה את זה לפני ואחרי כל מפגש, עדכנו את הבוסים שלהם בזמן אמיתי. “כשהמדינה מעל כל האינטרסים האחרים, זה קל", אומר חסון. “דגן נתן הוראה לפתוח בפנינו את כל המוסד, כמוהו גם שאר הארגונים. כל המומחים הכי גדולים התחילו לבוא לבית הנשיא על בסיס קבוע. פרס אהב להיות מעודכן ברזולוציות הכי רגישות. חפרתי לעומק, הגעתי לדרגי המקצוע הכי בסיסיים ותדרכתי אותו. לא רק המוסד ואמ"ן. גם הוועדה לאנרגיה אטומית הייתה אורחת קבועה אצלנו".

ראשי השירותים אהבו לבוא אליו?
“מאוד. עם גבי אשכנזי היה לו קשר מיוחד. הוא אהב את החספוס שלו אבל גם את ההבנה העמוקה, העבודה שנתן בשיקום הצבא, את יכולת הניתוח. פרס הכיר את מאיר הר–ציון, כן? כולם היו בניו. אגב, גבי היה האיש היחיד שפרס הרשה לו לעשן במחיצתו".

עם דיסקין הלך קשה, לא?
“כן. בהתחלה לא הייתה כימיה. הוא היה מתדרך את הנשיא בטקטיקה, על הסיכול היומי, כשאת פרס עניינה האסטרטגיה. אבל אז היה סיפור עם אבו מאזן, שנעלם. הוא נכנס לדיכאון או משהו, ניתק טלפונים ומגע מהעולם. אי אפשר היה להשיג אותו. פרס רצה לדבר איתו ואני קראתי לדיסקין ושאלתי אם הוא מסוגל להעלות אותו בטלפון. דיסקין ביקש כמה דקות. אין לי מושג מה עשה, אבל הוא הגיע תוך חמש דקות לראיס באופן אישי ואחרי עשר דקות הוא היה כבר על הקו מול פרס. זה שבר את הקרח ופרס הפך למעריץ של דיסקין".

אבל הסיפור הגדול הוא עמוס גלעד. הרי פרס והוא הם שמן ומים. גלעד הקודר, חמור הסבר, מר מודיעין והמתריע הלאומי מול פרס הקליל, האופטימי, שרואה רק הזדמנויות ועוצם עיניים מול הצללים. אבל איכשהו זה עבד.

“פרס התמכר לעמוס גלעד", מודה חסון. “אם היה עובר שבוע בלעדיו, הוא היה שואל אותי: ‘חסון, שמעת משהו מעמוס?', במלרע. גלעד היה מגיע לפני ואחרי כל שליחות, והוא יצא לשליחויות על בסיס שבועי. כשלא היה מגיע איזה שבוע, הם היו מדברים בטלפון האדום. כל האנשים האלה מגיעים לריבלין באותה שמחה, באותה יעילות, כמו שבאו לפרס. לגלעד יש ערך עצום. קשרים מיוחדים בכל מקום. מהודו ועד כוש".

***

חסון נטל חלק גם במו"מים רגישים שניהל פרס עם גורמים שונים, ביניהם אבו מאזן. וכאן אנו מגיעים לחלק הנפיץ של הראיון. כפי שנחשף בזמנו ב"מעריב המגזין", פרס ניהל מו"מ מרתוני עם אבו מאזן בידיעתו ואישורו של ראש הממשלה נתניהו. ביבי היה טרי יחסית בתפקיד, פרס ערך לו ולשרה סמינר ארוך על חשיבות הסדר מדיני עם הפלסטינים, ונתניהו אישר לו להשיק מו"מ חשאי עם הראיס. אחרי סדרה ארוכה של פגישות חשאיות עם אבו מאזן, הגיע פרס לעמדת חתימה על הסכם עקרונות. ביום שבו הוא אמור היה לנסוע לפגישה המכרעת עם אבו מאזן בעמאן, התקשר נתניהו וביטל הכל.

נתניהו מעולם לא אישר שהמו"מ שפרס ניהל היה בידיעתו, באישורו ובעצם בשמו.
“אני מאשר את זה. המו"מ היה בסמכות וברשות, ראש הממשלה ידע הכל, היה מעודכן לפרטי פרטים, אישר הכל וידע הכל בזמן אמיתי".

זה היה מו"מ אמיתי להסכם עקרונות?
“חיובי. מו"מ עמוק, מפורט, מספר רב של פגישות באירופה וגם באזור שלנו. אבו מאזן שיגר צוות מטעמו עם סאיב עריקאת ונביל אבו רודיינה. מהצד שלנו היו פרס, אבי גיל ואני, צוות מול צוות, על כל הנושאים, הנקודות, באופן פרטני. התקדמנו מאוד ופרס דיווח על הכל לנתניהו וקיבל אישור להמשיך בכל פעם מחדש".

מה בעצם הייתה המטרה?
“זה היה אחרי נאום בר–אילן. המטרה הייתה לקבוע את עקרונות המסגרת, להפיח תקווה בשטח ולייצר מפגש בין נתניהו לאבו מאזן. פרס שכנע את כל העולם שנאום בר–אילן רציני וביבי מתכוון לדבריו. גם הוא היה משוכנע בכך. פרס לא ויתר על חלום השלום, האמין עד הרגע האחרון".

אבל ברגע האחרון ביבי התהפך.
“נכון. וזה לא היה נעים. שמרנו על חשאיות רבה ומידור מוחלט בהוראה של פרס ונתניהו, הקפדתי מאוד על זה. התרשמתי ששניהם, ביבי ופרס, היו רציניים מאוד".

גם ביבי?
“כן. כשהיינו בתוך התהליך התרשמתי שנתניהו רתום אליו מלא–מלא".

ספר לי על היחסים ביניהם?
“בתקופה ההיא הם היו קרובים מאוד. למרות שביבי הוא האיש שניצח אותו ב–96', את פרס זה לא עניין. הוא לא הביט לאחור. הוא ראה בנתניהו מי שמסוגל להגשים את החלום".

וביבי? הוא בטח בז לפרס מאחורי הגב.
“אני לא בטוח. אתה יודע כמה פעמים ראש הממשלה היה אומר לי אחרי מפגשים: ‘חסון, מה היינו עושים בלי הזקן הזה?'. כשפרס נפטר, אני חושב שגם אצל ביבי נוצרה תחושת יתמות".





יש לך מושג למה ביבי התחרט ברגע האחרון?
“לא. התהליך היה מתוכנן עד הפרט האחרון. ביבי היה בתמונה כל הזמן. ראש הממשלה הביא את דני תרזה שיעזור לנו עם המפות. הפרטים נמסרו רק בטלפון האדום. שום דבר לא דלף. אבל אז נתניהו התחרט".

חשת גם תסכול אישי? היית מאוכזב?
“האמנתי בתהליך הזה. כל אדם עם מעט היגיון יעדיף תקווה על המשך מלחמות".

חווית גם את המשבר הגדול בין פרס לנתניהו בכל הקשור לחרחורי התקיפה באיראן. הייתה שם דרמה ענקית.
“נכון. זה לא סוד שפרס היה מתנגד חריף לכך שישראל צריכה להוביל את המהלכים נגד איראן. הוא הבין שתקיפה תגרום יותר נזק מתועלת. באותה דעה היו גם כל ראשי מערכות וזרועות הביטחון. פרס חשב שצריך קואליציה בינלאומית ושלישראל אסור להתייצב בחוד החנית שלה".

נתניהו וברק חשבו אחרת.
“הוא אמר לראש הממשלה ולשר הביטחון את דעתו בכל הזדמנות ובאומץ רב. פעמים רבות הייתי נכנס אליו בבוקר ורואה שהעיניים שלו נפוחות. שאלתי מה קרה והוא סיפר שלא ישן כל הלילה. ברגעים הקשים הוא היה אומר לי: ‘חסון, בנינו כאן מדינה לתפארת, לא אתן לשני האנשים האלה להרוס אותה'".

הוא התכוון לברק ונתניהו?
“כנראה. הוא היה בקשר צמוד עם ראשי מערכת הביטחון, עם האמריקאים, עם האירופים. הוא היה הכותל של כולם. הוא יכול היה להגיד בקול רם מה שראשי הזרועות לא היו יכולים להגיד. והוא אמר".

הוא באמת האמין שביבי וברק מסוגלים?
“אני חושב שכן. אבל גם אם לא, הם דחפו למצב שבו אפשר היה להידרדר להסלמה גם בלי לרצות. אני לא יכול להיכנס לפרטים, אבל כל אנשי הביטחון היו באותה דעה. הוא דיבר מגרונם. גם במטה הכללי, גם בארגונים השונים. הם היו מיושרים איתו לגמרי וסמכו עליו".

הוא לא חרג מסמכותו? הוא נשיא טקסי, לא מקבל החלטות. זה התפקיד הבלעדי של הדרג המדיני. של הקבינט.
“הוא האזרח מספר אחת ויכול להביע את דעתו. הוא לא יכול להחליט, הוא יכול לנסות להשפיע. פרס וריבלין הם המבוגרים האחראים".




"הם דחפו למצב שבו אפשר היה להידרדר להסלמה גם בלי לרצות". נתניהו וברק. צילום: רויטרס"הם דחפו למצב שבו אפשר היה להידרדר להסלמה גם בלי לרצות". נתניהו וברק. צילום: רויטרס

***

כמי שמכיר את המזרח התיכון מכל צדדיו וגווניו, לאן אנחנו הולכים לדעתך?
“הכל משתנה כל הזמן. לדעתי, עכשיו מתחיל הסדר הישן לחזור. הכאוס מצטמצם. אתה רואה שאסד חזר, אולי גם תימן מתייצבת, דאע"ש ואל–קאעידה נדחקו והם בתהליך נסיגה מהיר, עיראק התייצבה. מתישהו המשטרים יחזרו להיות יציבים יותר, תהיה יותר ודאות. הסכסוך במזרח התיכון הוא דתי נטו, בין השיעה לסונה. כשמסתכלים על מצרים, טורקיה וסעודיה, מעצמות סוניות, והחשש שלהן מאיראן, מבינים עד כמה העסק רגיש. בסוף לא תהיה ברירה ותתרחש התנגשות בין איראן לציר הסוני. איראן נחושה. אין לה כוונות לוותר. לצערי, נעשו לא מעט טעויות היסטוריות בהקשר הזה".

כמו מה?
“למי הפריע סדאם חוסיין? על מי הוא איים? פלש לכוויית, קיבל כרטיס צהוב. בשביל מה להוציא אותו בכרטיס אדום? הוא התיש את האיראנים שבע שנים. הסקאדים שלו כתשו את ערי איראן. הורידו את סדאם, הגיע דאע"ש. עכשיו הורידו את דאע"ש, ומה יהיה? מי יהווה משקל נגד לציר השיעי? במזרח התיכון אתה תמיד צריך לדאוג לשווי משקל. את זה איבדנו עכשיו. דאע"ש הוא ארגון קשה, בעייתי, אבל לא מהווה בעיה קיומית. תפקידו לאזן את האיראנים. עכשיו תראה את איראן, היא נתנה למערב להתיש ולחסל את דאע"ש ובעצם עשתה בית ספר לכולם. זו אסטרטגיה מבריקה של קאסם סולימאני. בפועל, עיראק היום היא שלוחה של איראן, דאע"ש נחלש, אל–קאעידה הורחק, משמרות המהפכה הם חזות הכל. הסהר האיראני יגיע לים התיכון וזה איום משמעותי על טורקיה, מצרים, ירדן, סעודיה ובהמשך גם על אירופה. הטילים הבליסטיים שלהם יכסו בסוף את כל העולם. מי ימנע מהם לפלוש למפרציות? הם מתקדמים בהדרגה, אף פעם לא בולעים יותר ממה שהם יכולים לעכל".

מה ישראל צריכה לעשות?
“להתנהל בחוכמה, בתחבולות, לחשוב מחוץ לקופסה, לא לפסול שום דבר, גם בריתות אד הוק לחצי שנה זה בסדר. חייב להיות תהליך מדיני עם הפלסטינים. התקדמות איתם תקרין באופן חיובי על הזירה כולה. רק בדרך הזו נוכל לפתוח את ישראל לא רק לשליטי ערב, אלא לעמי ערב. אתה יודע כמה פעמים שגרירים ובכירים ערבים מספרים לי שבני משפחה שלהם מגיעים ארצה ובין גשר אלנבי להרצליה פיתוח הם משנים את דעתם על ישראל מהקצה אל הקצה?".

איך משיגים עוד מיליון דרוזים? היה כאן טוב יותר אם העדה הייתה גדולה יותר.
“העדה הדרוזית היא חלק מהביטחון הלאומי של ישראל. הימרנו עליכם עוד לפני שהמדינה קמה. אם זה היה נכשל היינו משלמים מחיר כבד, אבל עשינו את זה ברצון ובשמחה, יש בינינו ברית עתיקה והיא תיכון לנצח. העם היהודי שומר עלינו כפי שאנחנו שומרים עליו. הנכבדים הזקנים שלנו מתפללים כל יום לחוסנה ושגשוגה של המדינה. אני לא אוהב את המושג ברית דמים. אנחנו שותפים. המדינה זה אנחנו ואנחנו המדינה. כולנו אחים".

***

חסון פרץ את דרכם של בני עדתו באמ"ן. הוא היה בין הראשונים. היום יש הרבה. “פירוק גדוד חרב, הגדוד הדרוזי", הוא אומר, “היה מהלך מצוין. זה היה גדוד מפואר, אבל הגיע הזמן שניטמע בצה"ל. יש היום דרוזים בכל יחידה. כל הדלתות פתוחות. במודיעין, 8200, כל היחידות המובחרות, חיל האוויר, חיל הים, סיירות, טכנולוגיה, מהנדסים, לחימה. אנחנו שם".

וזה עוד לא נגמר. “אנחנו צריכים להיות בהייטק. גם כאן, גם בעמק הסיליקון. ביקרתי שם עם פרס, ראינו את כל הישראלים, אמרתי לנשיא: ‘למה אין כאן גם דרוזים?'".

אמר, ועשה: פרס ואחריו ריבלין סייעו. חסון הקים את תוכנית “ניצני טכניון", שמביאה תיכוניסטים דרוזים לטכניון כל שבוע. התוכנית נחשבת להצלחה גורפת וחסון מקווה שתתרחב. “אחוז הדרוזים בטכניון כבר שילש את עצמו", הוא מספר בסיפוק.

אנעאם, אשתו של חסון, היא אחראית רגולצייה וקשרי ממשל בחברת החשמל. הם מתגוררים בבית יפהפה בטבורה של דליית אל–כרמל, באחת הנקודות הגבוהות ביישוב, משקיפים על נוף מרהיב. תגיד, שאלתי אותו לקראת סיום, למה נתתם לילדים שמות עבריים?

חסון חסון ואשתו אנעאם. צילום: מאיר וקנין, סוכנות ג'יניחסון חסון ואשתו אנעאם. צילום: מאיר וקנין, סוכנות ג'יני

חסון מחייך. הוא גאה בילדיו גאווה ענקית. דניאל, הבכור, בן 27, לומד בקנדה יחסים בינלאומיים. אייל, בן 24, קצין מבטיח ביחידה מובחרת בחטיבת הקומנדו. מבחינת חסון, אייל מועמד רציני לתפקיד הרמטכ"ל הדרוזי הראשון. דנה לומדת במרכז הבינתחומי בתוכנית מצטיינים לתואר שני במשפטים וממשל, רז הצעיר עומד להתגייס.

“זה נפוץ היום בעדה", אומר חסון, “אין סיבה לא לתת שמות ישראליים. ניסינו לבחור לילדים שמות שיעזרו להם בכל מקום, בכפר, בתל אביב, בצה"ל, באוניברסיטה בקנדה. אנחנו חלק מהישראליות".

ובכל זאת, לא הכל טוב. “העדה שלנו עדיין זקוקה לעזרה, עדיין מקופחת", אומר חסון. “יש פער אדיר בין התרומה שלנו ואהבתנו את העם והמדינה לבין המציאות. אין לנו עדיין אזורי תעשייה ראויים, אין הייטק, ויש בעיה של אדמות ושל תוכניות מתאר. צריך לפתור את זה. התשתיות מפגרות. המדינה צריכה לקחת את העדה שלנו ולסמן אותה כמו עיר גדולה שצריך לפתח. בסך הכל 150 אלף איש. לא לעשות לנו טובה, להשקיע בנו. ההשקעה בנו משתלמת. זה הוכח, לא?".