יחד עם צה"ל, שנולד לתוך מלחמת העצמאות, נולדה גם קהילת המודיעין הישראלית, חודש וחצי לאחר הכרזה המדינה ופלישת צבאות ערב. אבל הרעיון חלחל שנים רבות לפני שמישהו חשב על הקמת מדינה יהודית עצמאית. כבר בישיבת הוועד הפועל הציוני שהתכנסה בלונדון ב־1 ביולי 1919 שטח חיים ויצמן, אז יו"ר ההסתדרות הציונית ולימים נשיא המדינה, את חזונו להקמת גוף מודיעיני יהודי־ציוני: "אני משוכנע כי בזמן הקרוב ביותר יש הכרח להקים מחלקת ביון יהודית כללית... צריך שאנשינו יהיו בכל מקום כדי להשיג מידע על כל התרחשות המעניינת‬ אותנו. דבר זה ישמש אותנו כמכשיר של התגוננות ושל הגנה. חלילה לנו כי נופתע...".

ויצמן ניסה לקדם את חזונו במהלך סיוריו בארץ ומגעיו עם הבריטים, אך יעברו עוד כ־30 שנה עד שהחזון יתממש ויוקמו כאן גופי מודיעין מקצועיים שייתנו מענה לצורכי היישוב היהודי. מיד לאחר ההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, לצד השמחה ברחובות היישוב היהודי, החלו פיגועי הטרור הערביים ופרצה מלחמת העצמאות. כבר אז, וביתר שאת עם פלישת צבאות ערב ב־15 במאי 48', נדרש שינוי מהותי באופן ההתמודדות של היישוב, אך השינוי הגיע רק כחודש וחצי לאחר מכן.

גם לאחר ההכרזה על הקמת המדינה ב־14 במאי נמשך המצב הבעייתי, עם מספר גופי מודיעין שלא היה ביניהם סנכרון. העיקרי שבהם היה ש"י - שירות

הידיעות של ההגנה, שהוקם בשנת 41' והתמחה באיסוף מודיעין על הערבים בארץ, הבריטים, אצ"ל, לח"י והקומוניסטים. נוסף לכך, פעלו גם אג"מ 3 - מחלקת מודיעין מטכ"לית קטנה שהקים ראש אגף המבצעים יגאל ידין; המחלקה המדינית של הסוכנות, שהייתה אחראית על איסוף מידע מדיני בעיקר בחו"ל; וגופי המודיעין של אצ"ל ולח"י. אלה פעלו ללא יד מכוונת, אמצעי ומקורות האיסוף שלהם היו דלים והמהימנות שלהם הייתה בעייתית.

מיצג של חיל המודיעין בעיר הנוער בתל אביב. צילום: שמואל רחמנימיצג של חיל המודיעין בעיר הנוער בתל אביב. צילום: שמואל רחמני

התוצאה הביאה לפערים מודיעיניים קשים. מפקדי החטיבות הלוחמות יצאו לקרבות ולמבצעים ללא מידע חיוני. כך למשל חטיבה 7 לא קיבלה מידע חיוני על הימצאות כוחות ירדניים בלטרון ולא ניתנו התרעות על כוונות לתקיפת שיירות או על כניסת צבא ההצלה של קאוקג'י לארץ בראשית 1948. הנחת העבודה הייתה שזירת הפעולה העיקרית תהיה מול הכנופיות הערביות, ולכן לא הונחה תשתית מודיעינית לגבי צבאות ערב ולא היה מי שיעבד את המידע שהעבירו גופי המודיעין, יסיק מסקנות ויציג תמונת מודיעין כוללת ומהימנה.

הליקויים חייבו שינוי תפיסתי עמוק במבנה ובדרכי הפעולה המודיעיניות. בהקשר זה התבטא יגאל ידין: "הייתה תחושה של אין־אונות... של מועקה גדולה...". גם מח"ט הנגב נחום שריג מתח ביקורת על הליקויים שפגעו במאמץ בלימת הפלישה המצרית: "מודיעין צבאי כמעט שאינו בנמצא אצלנו. נתנפצה כל מערכת הידיעות על האויב. ידיעות חיוניות הושגו רק בכוח עצמנו, שהיה דל ומוגבל".

הכתובת הייתה על הקיר

דוד בן־גוריון ראה את הדברים אחרת. לאחר שמונה לראש מחלקת הביטחון של הסוכנות היהודית במרץ 47', החל בן־גוריון לבחון את מידת המוכנות למערכה של ארגון ההגנה וש"י. בתהליך ארוך, שנקרא "הסמינר", קיים בן־גוריון פגישות ודיונים רבים, למד מא' ועד ת' את אתגרי הביטחון שניצבו בפני היישוב ואת הדרכים לשיפור ההיערכות ללחימה. עוד לפני החלטת החלוקה הוא העריך כי מלחמה של ממש בפתח וכי היישוב היהודי ייאלץ להתמודד עם כוחות צבא סדירים של מדינות ערב. אלא שהוא היה בין הבודדים שסברו כך. רבים חלקו על תפיסתו.

תוך כדי התהליך, באוקטובר 47', התברר עד כמה חמור מצב המודיעין של היישוב. אל"מ בדימוס יהודה שפר, שכתב את הספר "מודיעין השדה במלחמת העצמאות", מספר על כוח סורי שחדר מרמת הגולן והשתלט על תל דן מבלי שאיש התריע. הכוח אומנם נהדף על ידי הבריטים, אך לבן־גוריון התחדדו חומרת הפערים וההכרח בשינויים בשורות ההגנה והמודיעין.

בעקבות האירוע הבין בן־גוריון שצריך "מודיעין אחר" ודרש לקבל מידע מדויק על צבאות ערב, אלא שש"י לא עמד בדרישה. לא היו לו הכלים לכך, וראשיו המשיכו לדבוק בעמדתם הבסיסית - על הישוב היהודי להגיב בצורה שקולה ולא לגרור את הערבים למהומות ואת מדינות ערב למערכה. המלצה זו, כשבועיים לפני כ"ט בנובמבר 47', שיקפה את הקיבעון התפיסתי של ש"י ושל ההגנה.

קשרית בפלמ"ח. צילום: אתר תמונות הפלמ"חקשרית בפלמ"ח. צילום: אתר תמונות הפלמ"ח

בספרו "אי יהודי בים ערבי" כתב ההיסטוריון ד"ר ישראל בן דור: "הגישה הכללית ביישוב היהודי זלזלה בערבים ובתרבותם. החשיבה הייתה שהם מסוגלים

לפעול רק כהמון מוסת או בכנופיות - מארבים, רצח בדרכים, נזק ליבולים, הצתות - ולא כצבא. ראשי ההגנה סברו שהערבים לא יפלשו מכיוון שהבריטים בארץ וצבאות ערב מעוטי יכולת, ולכן הופתעו מפלישת הצבאות הערביים". 

"משבר אוקטובר" הביא את בן־גוריון לבדוק לעומק את המתרחש בש"י. הוא הסתייע בעיקר בראובן שילוח מהמחלקה המדינית של הסוכנות וביגאל ידין, שמונה בנובמבר 47' לראש אגף המבצעים בהגנה. עוד באותו חודש הוחלט על רפורמה בש"י, אך עד שגובשה התוכנית פרצה המלחמה. למחרת החלטת החלוקה, ב־30 בנובמבר, נפתחה אש על שני אוטובוסים שהסיעו יהודים באזור המרכז. שישה נוסעים נהרגו. השלב הראשון של מלחמת העצמאות יצא לדרך.

על אף שהיה חסר ניסיון צבאי סדיר, הבין יגאל ידין את הצורך בכינון גוף מודיעין צבאי והחליט למקמו באגף המבצעים. כך הוקמה אג"מ 3, מחלקת המודיעין באג"מ. על תפיסה זו העיד לימים חיים הרצוג, נשיא המדינה השישי וממייסדי המודיעין הצבאי: "ידין היה צנטרליסט גדול וראה את עצמו גם כקצין מבצעים וגם כקצין מודיעין".

הרצוג עצמו היה האיש המתאים ביותר באותם ימים להוביל את המודיעין הצבאי, שבו התנסה כקצין בכיר בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. אלא שהוא נדחק הצידה. ידין ורבים מבכירי ההגנה העדיפו את אנשי ההגנה והפלמ"ח, שזחלו בשדות, הכירו את השטח ונמנו עם המחנה הנכון. הרצוג ודומיו, שצברו ניסיון מעשי במלחמה בתפקידי מטה ומודיעין שדה, נתפסו כזרים ואולי אף חשודים. החשדנות והרתיעה מיוצאי הצבא הבריטי יביאו בהמשך גם למרד האלופים נגד בן־גוריון ביולי 1948.

בן גוריון.  מחוץ לקופסה. צילום: פריץ כהן, לע"מבן גוריון. מחוץ לקופסה. צילום: פריץ כהן, לע"מ

לאחר שפסל את מועמדות הרצוג, הציע ידין את התפקיד לזרובבל ארבל (וורמל), שנחשב לאחד מראשוני המודיעין הקרבי והצטיין בחשיבה מחוץ לקופסה, דוגמת פרויקט "תיקי הכפרים" שהחל ב־1942 - הכשרת שתי יחידות סיירים בעמק הירדן ובגלבוע לאיסוף מידע על הכנופיות והכפרים הערביים והכנת תיקי שטח. הוא גם הדריך את קורס המודיעין הראשון בשפיה ב־1942. בסוף 1947, לאחר פרוץ המלחמה, ביקש ידין שיקים את מחלקת המודיעין. וורמל דחה את ההצעה וביקש למלא תפקיד קמ"ן ביחידת שדה. ידין נעתר ובחר בעזרא הלמר (עומר), שהיה חסר ידע בנושאי מודיעין, כראש אג"מ 3. על כך העיד לימים הרצוג: "לידין היה תסביך גדול בקשר ליוצאי הצבא הבריטי... הם כבר היו חשודים".

בינואר 48' כתב בן־גוריון ביומנו על כשלים בקשר בין המבצעים למודיעין: "אין די תיאום בין ש"י ובין עזרא (דנין) ואנשיו. לפלמ"ח יש כאילו ש"י משלו". ואכן, ש"י הפעיל מספר מחלקות ושש נפות ברחבי הארץ. אלא שהתהליך לא כלל היזון חוזר ובקרה לידיעות, והקשר עם גורמי האיסוף היה לקוי. לא ניתנו הדרכה והכוונה, והמידע זרם בכיוון אחד בלבד.

הרצוג, שהיה אז מראשי ש"י בירושלים, העיד: "הייתה הזנה מצד ש"י למפקדת ההגנה וראשי המוסדות הלאומיים, אבל לא בצורה מאורגנת. הדברים פעלו יותר במקריות ולפי הקשר האישי של אנשי ש"י עם הגורמים השונים. הוא הדין גם לגבי אספקת חומר מודיעין לבן־גוריון. נגישות גורמים שונים במודיעין לקברניטים, ובמיוחד לבן־גוריון, קבעה יותר מכל דבר אחר. לכן הוא קיבל יותר חומר מהתחום הערבי והרבה פחות מהתחום הצבאי".

מודיעין במשרה מלאה

ב־7 ביוני 1948 החליט בן־גוריון שהרפורמה בגופי המודיעין חייבת להתבצע באופן מיידי, במטרה ליצור גוף מודיעין צבאי רלוונטי, תוך שינוי תפיסתי והתאמתו לצורכי התקופה. וכך, ב־30 ביוני 1948, סמוך להקמת צה"ל, כינס איסר בארי, ראש ש"י עד אז, את בכיריו במטה השירות ברחוב בן יהודה 85 בתל אביב, והודיע להם על החלטת בן־גוריון לפרק את ש"י ולהקים שלושה גופים - שירות המודיעין הצבאי (ש"מ) ושני גופים נוספים: "דעת", שפעל במסגרת המחלקה המדינית של משרד החוץ והתמקד באיסוף מידע מדיני בחו"ל (שממנו צמח לימים "המוסד"); ושירות הביטחון, שבראשיתו נקרא "מחץ" והופקד על ביטחון הפנים ובהמשך גם על הריגול הנגדי (שממנו צמח לימים השב"כ). בראשיתו פעל מחץ במסגרת צה"ל ומשרד הביטחון ורק בהמשך הפך לגוף עצמאי.

ידין. "תחושה של אין אונות". צילום: דוד אלדןידין. "תחושה של אין אונות". צילום: דוד אלדן

זו הייתה אבן הפינה להקמת קהילת המודיעין הישראלית, אלא שגם כאן הפוליטיקה הארגונית ומאבקי הכוח הכשילו את המהלך. ידין, שהיה אז האיש החזק בצה"ל שאך זה נולד (הרמטכ"ל דורי סבל מאולקוס), הקפיא את המהלך עד ל־20 ביולי 48'. גם לאחר שהוקם לא הייתה הדרך חלקה. בראשית דצמבר 48', בעיצומה של המלחמה, הודח איסר בארי מתפקידו כראש שירות המודיעין, פחות מחצי שנה לאחר מינויו, על רקע הנחיה שנויה במחלוקת שנתן לחסל סוכן ערבי שנחשד כסוכן כפול. בהנחיית בן־גוריון הודח בארי והועמד לדין. את בארי החליף חיים הרצוג, ששימש כעוזרו הבכיר.

לאחר ההפוגה הראשונה במלחמה (10 ביוני עד 8 ביולי) חל באופן הדרגתי שיפור בתפקוד ובתרומת המודיעין הצבאי, שאפשר לצה"ל ביצוע מבצעים מורכבים יותר. קפיצת המדרגה ניכרה בעיקר לאחר ההפוגה השנייה (19 ביולי 1948), שנוצלה לקורסים ולהכשרה של עשרות קמ"נים ומש"קי מודיעין באופן מזורז, וכן להתארגנות ושיפור היכולות. המודיעין התחיל לספק את הסחורה, ובמבצעים הגדולים האחרונים של המלחמה כבר הפיק תרומה מכרעת.

זה קרה גם לאחר שינוי ארגוני משמעותי נוסף - הקמת ארבע החזיתות, שבמסגרתן נפתחה מחלקת מודיעין בכל חזית. התהליך אפשר הקמת מחלקת מודיעין של ממש עם מומחים לתחומים שונים. חוליות האזנה ניידות הצטרפו לכוחות ותוגברו על ידי יוצאי ארצות ערב. גם נושא הסיור האווירי התרחב ותיקי הכפרים הפכו לתיקי יעדים, תיקי שטח ותיקי גזרה.

וורמל, שמונה לקצין המודיעין של חזית הדרום בקיץ 48', הביא לדרגת אומנות את נושא חקירת השבויים. במהלך מבצע יואב, ששיאו היה בכיבוש באר שבע (אוקטובר 48'), נפלו בידי הכוחות שני כרכים עבים ומפורטים של רשימת קציני הצבא המצרי. וורמל ואנשיו ניצלו את הספרים לחקירת השבויים המצרים תוך הפעלת לוחמה פסיכולוגית. כתוצאה מכך סיפקו רוב הנחקרים מידע חיוני.

עד מהרה התבסס מעמדו של המודיעין כמקצוע. לא עוד קצין ידיעות ליד המפקד, כי אם קצין מודיעין במשרה מלאה, שאליו הוכפפה גם כיתת סיור לביצוע משימות איסוף טקטיות. במבצעים הגדולים כבר ניתן היה לראות את הפקת הלקחים, בדגש על מבצע עובדה במרץ 1949, שבו נכבשה בין השאר אום־רשרש, לימים אילת, והונף בה דגל הדיו המפורסם. תוך כדי המלחמה ניצל המודיעין גם את תהליך התעצמות חיל האוויר, שקיבל מטוסי מסרשמיט מצ'כוסלובקיה. אחד מהם היה מצויד במצלמות ולקראת סוף 48' ביצעו שניים ממטוסי צה"ל גיחות צילום אינטנסיביות ברחבי הארץ והוסיפו לכוחות נדבך מודיעיני משמעותי.

חיים הרצוג. נתפס כזר. צילום: יעקב רוזנבלט, לע"מחיים הרצוג. נתפס כזר. צילום: יעקב רוזנבלט, לע"מ

דוגמה נוספת ליצירתיות: בקרבות על ירושלים קיבל קמ"ן חטיבת הראל מטוס קל והחל לסייר מעל הגזרה בחיפוש אחר מחסומים וכנופיות. תרומה בולטת של הסיור האווירי הייתה בכיבוש באר שבע במבצע משה ב־20 באוקטובר 48'. שמחה שילוני, ששימש קמב"ץ גדוד 9 של חטיבת הנגב, יצא לסיור אווירי כדי לחפש נתיב פריצה לעיר. בטיסה הוא גילה שכונה בת מספר מבנים מחוץ לעיר, שממנה הוביל שביל דרך גדר התיל שהקיפה את העיר. עוד באותו ערב הוחלט על פריצה. הודות למודיעין הנקודתי והאיכותי הפתיעו כוחות צה״ל את המצרים ותוך זמן קצר נכבשה העיר. לקראת מבצע יואב הוחלפו המטוסים הישנים של טייסת הנגב בשלושה מטוסי פייפר חדשים ובטייסים חדשים. במקביל, חל גידול משמעותי במספר הטיסות והמידע המודיעיני הלך והשתפר.

אחרי 70 שנה

במרץ 49' הפך שירות המודיעין למחלקת המודיעין והתעצם מבחינת מעמד, משאבים וכוח אדם, אך רק ב־1953 הפך לאגף עצמאי - אגף המודיעין (אמ"ן). הרצוג, שסיים את תפקידו במאי 1950, מסר את השרביט לסגנו בנימין גיבלי, שמילא את התפקיד עד 1954, אז הודח בשל "עסק הביש". בשנים אלה התמודדו צה"ל והמודיעין עם החשש מסבב מלחמה שני. המודיעין המשיך לבסס את מעמדו ותחומי פעילותו - יחידת ההאזנה, המודיעין הקרבי, ההדרכה, ענפי האיסוף והמחקר, ביטחון השדה והצנזורה התפתחו באופן משמעותי. היחידה הטכנולוגית נתנה מענה לכלל הגופים והיחידה להפעלת סוכנים הרחיבה וטייבה את פעילותה ותרומתה.

בחלוף 70 שנה להקמת המדינה קל לבקר את כשלי המודיעין במלחמת העצמאות, אבל השיפוט חייב להיות מידתי ובהקשר של מעבר ממחתרת למדינה וצבא שרק הוקם, במדינה שטרם נוסדה. לבני דור תש"ח, שהניחו את היסודות להקמת צה"ל וקהילת המודיעין, זכויות רבות - לטוב ולרע. הם אומנם לא היו חפים מטעויות, קיבעון מחשבתי, פוליטיזציה ואינטריגות, אך לצד כל אלה היו גם יצירתיות וראשוניות, נחישות, הקרבה ומסירות, והם אלה שאפשרו את הקמת המודיעין הצבאי, התארגנותו והתגבשותו תוך כדי מלחמה, על אף ולמרות כל הקשיים.

פרופ' יואב גלבר, מהבולטים בחוקרי התקופה ומחבר סדרת "החבצלת" על שורשי המודיעין, קובע שלא מדובר במחדל או בכישלון ומציין שייתכן שההגדרה הנכונה היא "חוסר ראיית הנולד": "אף אחד, למעט בן־גוריון, לא ראה מצב של התנגשות בין היישוב למדינות השכנות, גם לא המצרים עצמם, שנגררו למלחמה נגד רצונם. ארבעה ימים לפני הפלישה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, גלילי, עוד לא ראה אותה כתסריט בטוח, אז מה אנחנו רוצים מש"י? מעבר לכך, למדנו מאוחר יותר שהתרעות לא משנות תפיסות, וזה היה נכון גם לגבי 48'".