המצור על ירושלים במלחמת העצמאות הוא האירוע המרכזי של המלחמה, גם בזמן אמיתי, וגם בזיכרון של אותה מלחמה. זיכרון לאומי זה נצרב בסיפוריהם של האנשים שחוו את מלחמת העצמאות בירושלים, בספרי היסטוריה, בספרי לימוד, בכתבות ובמאמרים בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. אבל בזיכרון הלאומי אין הבחנה בין אספקה שלא נשלחה לירושלים, וגרמה למחסור כבד, לבין היותה של העיר נצורה בהגדרה. ההנחה היא שאם לא הגיעה אספקה לירושלים במשך 47 ימים - מ־20 באפריל ועד השבוע השני של יוני - הרי שהעיר הייתה נצורה. ואיזה עוד סיבה יכולה להיות פרט למצור?

המחקר מלמד שאספקה אכן לא הגיעה לירושלים בתקופה הנידונה, אך לא מפני שהעיר הייתה נצורה, אלא משום שבמחצית מתקופה זו היו המשאיות, האמורות להוביל אספקה מהשפלה, תקועות בירושלים, ולא חזרו לתל אביב. הן נתקעו לא בגלל מצור על העיר, אלא משום שהיו עמוסות בביזה שנלקחה מהשכונה הערבית העשירה קטמון. אנשי הפלמ"ח חששו שאם המשאיות יחזרו לתל אביב, השלל ילך לאיבוד.

השיירה האחרונה של 350 משאיות עלתה מתל אביב לירושלים ב־20 באפריל 1948, בפיקודו של מפקד חטיבת הראל יצחק רבין. בשער הגיא ירו ערבים על השיירה מהמארב, והיא זכתה לכינוי "שיירת הדמים". רבין נסע לקריית ענבים, ביקש לשלוח עזרה, והמשיך למטה חטיבת הראל בבית הכרם. מתוך השיירה חזרו לשפלה 50 משאיות, 50 נבזזו והושמדו על ידי ערבים ו־250 הגיעו לירושלים ופרקו את מטענן. אף שממלא מקום הרמטכ"ל יגאל ידין פקד על רבין להחזיר למחרת את 250 המשאיות כדי להעמיס עליהן עוד אספקה לירושלים, רבין נמנע מכך בטענה שיש מחסומים בדרך, וכי קודם יש להשמיד את הכפר דיר איוב שחלש על הכניסה לשער הגיא ממערב.

המתנדב היהודי־קנדי בן דונקלמן, ששירת כמפקד פלוגה מצטיין במלחמת העולם השנייה, הגיע ארצה כמתנדב, וצורף למטה חטיבת הראל, שם תכנן מבצע להחזרת השיירה לתל אביב. בן־גוריון ויגאל ידין אישרו את המבצע, אך הוא נתקל בהתנגדות מצד שניים ממפקדי חטיבת הראל: הסמח"ט איתיאל עמיחי והמג"ד יוסף טבנקין.

עיקרי המבצע: כיבוש משלט המסרק והכפר בית מחסיר שלידו; השתלטות על הרכסים השולטים על הכביש מדרום ומצפון; וכיבוש הכפר דיר איוב. המבצע עמד להתקיים למרות התנגדותם של השניים. למבצע הוענק השם "מכבי" על שם קצין המנהלה של חטיבת הראל, מכבי מוצרי, שנפצע קשות בשיירת הדמים (במהלך מבצע "יבוסי") ונפטר מפצעיו בבית החולים. מפקד חטיבת הראל רבין מונה לפקד על המבצע ,עם חטיבתו ועם גדוד 51 מחטיבת גבעתי.

חיילי גבעתי. צילום: באדיבות עמותת בית חטיבת גבעתי

התקפה סיבובית

בטרם הסתיימו ההכנות למבצע, התחולל קרב בקטמון, והיהודים כבשו את השכונה הערבית העשירה. גבריאל (גברוש) רפופורט סיפר: "יוספ'לה טבנקין מינה אותי לקצין רכש גדודי. אמרו לי שזה בשביל פצועים. אחרי המלחמה שמעתי שאנשים פרטיים לקחו מזה לעצמם". לפי טענות נוספות שנשמעו מפי לוחמים, הפלמ"חאים העמיסו את הביזה על המשאיות הריקות שחנו בשכונת בית הכרם. היה להם, לדבריהם, אינטרס למנוע את נסיעת המשאיות לתל אביב, אלא אם כן תרד איתם חטיבת הראל לשפלה.

ב־5 במאי נפגש רבין בתל אביב עם ידין לאישור תוכניות. בספרו סיפר רבין כי לפי התוכנית שהציג, היה על הגדוד החמישי לתפוס את המשלטים הצפוניים של שער הגיא; על הגדוד הרביעי לתפוס את המשלטים הדרומיים ולכבוש את הכפר בית מחסיר; ועל גדוד 51 של גבעתי הטיל לכבוש את לטרון. בשלב השני אמור היה הגדוד החמישי לכבוש את הכפרים דיר איוב ויאלו. לידין לא הייתה ביקורת על התוכנית.

בישיבת מטכ"ל ההגנה, בהשתתפות בן־גוריון, ב־7 במאי, נמסר כי מבצע מכבי יתחיל בו־בלילה בכיבוש בית מחסיר, דיר איוב ובית ג'יז; ישתתפו בו 1,700 לוחמים, ואחרי יומיים, ב־9 במאי, יחזרו סוף־סוף מכוניות שיירת הדמים לשפלה. הוחלט כי ב־10 במאי תעלה לירושלים שיירת אספקה בת 100 משאיות, ומאז יעלו לשם שתי שיירות ביום. לכן החלו לגייס נהגים בכל רחבי הארץ.

דונקלמן כתב כי איתיאל עמיחי ויוסף טבנקין התנגדו "התנגדות עזה" למבצע מכבי. הם טענו, לדבריו, "כי הדרך אינה 'העסק שלנו'. זו לא הייתה המחלוקת הראשונה אשר נתגלעה בין מפקדי הראל". יששכר שדמי, סגן מפקד הגדוד החמישי, הודה: "טבנקין חתר תחת רבין וירד במטוס (לתל אביב) לומר לאלון שרבין לא מתפקד".

אורי בן־ארי כתב כי פלוגתו יצאה למשימה העיקרית של מכבי כדי לכבוש את משלט המסרק, "ללא סיור מפקדים בשטח, ללא ידיעה מספקת על כוחו ומערכו של האויב, ללא ניתוח דרכי פעולה אפשריות ותהליך מסודר לקבלת החלטות". ב־7 במאי בלילה תפסו מחלקות מהגדוד החמישי את הרכסים מצפון לכביש, ופלוגתו של בן־ארי יצאה למשימתה מדרום לו. בישיבה עם מפקדי המחלקות אמר בן־ארי: "משימת הפלוגה שלנו: כיבוש ה'מסרק' וכפר בית מחסיר בהתקפת לילה. אני חוזר ומדגיש: בכל מחיר!".

חיילי גבעתי. צילום: באדיבות עמותת בית חטיבת גבעתי

לפי בן־ארי, התחיל המסע הרגלי של הפלוגה בשעה תשע בערב. בארבע שעות הוא גמא עם פקודיו שלושה קילומטרים, בשטח שלא נמצא בו אויב ולא נמצאו בו אזרחים ערביים, דבר תמוה כשלעצמו. באחת אחר חצות הגיעה הפלוגה לרגלי משלט המסרק, מצפון לבית מחסיר. אז הודיע לו, לדבריו, טבנקין במכשיר הקשר: "לא הצלחנו להעלות את הנשק הכבד, את הדווידקה ואת המרגמות, לרכסים מדרום לכביש. הערכת המצב שלנו קובעת שאי אפשר לכבוש את המסרק ואת בית מחסיר ללא סיוע כבד... לכן החלטנו לא להמשיך לבצע הלילה, אלא לסגת לבסיס".

בן־ארי הוסיף כי התנגד להחלטה זו, ואמר לטבנקין: "כולנו יודעים שהדווידקה, או שתפגע או שלא תפגע במטרה. גם מרגמה 3 אינץ' עם כמה פגזים עלובים לא תעשה שום הבדל. מציע ומבקש לשקול מחדש". לדבריו, כל מפקדי המשנה שלו הסכימו איתו, אך טבנקין התעקש, והם חזרו כלעומת שבאו.

לפחות עד אחת וחצי לפנות בוקר דיווח טבנקין לרבין כי הפעולה מתבצעת בהתאם לתוכנית - בניגוד למציאות. רבין דיווח באלחוט למנחם רוסק, מפקד הגדוד החמישי: "הכל מתקדם לפי התוכנית". בשתיים אחרי חצות פקד טבנקין במכשיר הקשר על מפקד יחידת הנשק הכבד לחזור למשוריינים שעל הכביש. "עליך להחזיר את הדוויד(קה) ואת המרגמות לנווה אילן ולחנות שם".

ברבע לשלוש דיווח טבנקין לרבין: "אין כל אפשרות להעלות את המשוריינים ו(את) המרגמות. הדרך קשה מאוד ואין כל שביל. אני סבור שאין לבצע את ההתקפה". הסמח"ט עמיחי, שניהל בפועל את הקרב ממטה החטיבה באבו גוש, חשד שמפקד הגדוד הרביעי מתכוון לא לבצע את המשימה, ושאל את טבנקין בקשר: "האם בדקת אתה שאי אפשר להעלות את הנשק הכבד?" טבנקין התעלם משאלתו, והשיב: "הדרך אינה ניתנת למעבר". ככל הנראה תכנן טבנקין התקפה סיבובית שבה ממלאים פקודה, אך אין מבצעים משימה.

לא בכל מחיר

ב־9 במאי בלילה, שוב תפסו יחידות הגדוד החמישי משלטים על הרכסים הצפוניים, ושוב יצא בן־ארי עם פקודיו לכבוש את המסרק באותה השיטה. הוא כתב: "האויב הבין את אשר קרה בלילה הקודם בשטח, ותפס חלק ממשלטי באב אל־וואד, כולל משלט 16. הערבים הדפו את המתקפה והיא נשברה. הכוח נסוג שנית לבסיסו מבלי שהשיג את מטרתו, ועם נפגעים רבים".

חיילי גבעתי. צילום: באדיבות עמותת בית חטיבת גבעתי

דונקלמן המתוסכל, שלא השתייך לחבורה של הראל, נידב בזיכרונותיו פרטים רבים נוספים על ההתקפה הסיבובית השנייה. לדבריו, המשיך טבנקין בהתנגדותו למבצע, גם אחרי שקיבל פקודות מפורשות מרבין: "(טבנקין ביצע את הפקודות) ברוח כה רעה, שיצחק החליט למנות מישהו שיפקח עין עליו. ניתנה לי פקודה להצטרף למפקדתו של יוספ'לה לצורך ההתקפה על בית מחסיר. ההתקפה תוכננה כקרב הפתעה... יצאנו לדרך כמתוכנן. האוטובוסים עברו על פני אבו גוש ופנו אל המקום שנבחר כקו התחלה. אבל כאשר הגענו שמה, גיליתי לחרדתי כי לא עצרנו על מנת לאפשר לחיילים לרדת בלאט מן האוטובוסים, כפי שתכננתי זאת. הכוח המשיך לנוע בקול רם, ללא כל מאמץ לשמור על השקט ולהסתתר... השיירה המשיכה בדרכה בשאון רם, כאילו יצאנו לטיול ולא אל מול עמדות הגנה חזקות של האויב! לאיוולת זו יכלה להיות תוצאה אחת ויחידה. בתוך דקות מעטות נורתה אש על האוטובוסים... בלב כבד חזרנו לאבו גוש, שם הקים רבין מפקדה קדמית של החטיבה. כאשר סיפרתי לו מה שקרה, נד בראשו ואמר: 'חששתי שיקרה משהו כזה'".

רבין הבריק לידין: "הניסיון לכבוש את משלטי בית מחסיר נכשל. נסיגה. הרוג אחד, חמישה פצועים, אחד מהם פצוע קשה". כבר בשבע ורבע בבוקר פקד ידין על רבין בחריפות: "לקחת הלילה את בית מחסיר בכל מחיר! אני חוזר – בכל מחיר!"

למחרת בלילה שוב יצא בן־ארי לכבוש את המסרק ושוב לא הגיע ליעדו. רק אחרי יום נוסף תקף צוות קרבי, בפיקוד טבנקין, את משלט המסרק, בסיוע הפצצות מהאוויר, הפגזות מרגמות דווידקה ומרגמות 3 אינץ'. כשהגיעו המסתערים לטווח רימונים, ברחו הערבים מהמסרק ורוב תושבי בית מחסיר נמלטו מכפרם. דיר איוב לא נתפסה באותו היום, וגם לא למחרת. אחת הסיבות לכך הייתה מעשי הטבח והביזה של חיילי הראל בבית מחסיר. הפלמ"חניק עזרא ניצן העיד: " X הלך בכפר עם סכין וטבח ערבים. בכל פעם שטבח הוא אמר: 'זה בשביל סמבול, זה בשביל אריאלי', וכו'". ב־11 במאי, אחרי חמישה ימי קרב, השלמת כיבוש בית מחסיר והריסתו, הודיע רבין לידין שחטיבת הראל תשושה ואין ביכולתה לכבוש את דיר איוב. המשאיות הריקות לא חזרו לתל אביב על מנת שישיבו אותן לירושלים עם אספקה, וזאת כדי שביזת קטמון לא תיפול בידי אחרים. המבצע הסתיים ב־60 הרוגים לכוחותינו.