ביום שני, 10 במאי 1948, ארבעה ימים לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, פרסם מפקד גדוד האחים המוסלמים ברצועת עזה (ארגון חמאס כיום הוא אחד מצאצאיה של תנועה זו) בכבאשי (סגן אלוף) בדימוס, עבד אל־עזיז מחיל הפרשים המצרי, פקודת מבצע מספר 1 לכוחות המתנדבים. “המטרה: הכוח יכבוש, יהרוס וישרוף את קיבוץ דיר אל־בלח (כפר דרום) היהודית". למחרת, בשעות היום, הותקף הקיבוץ.

לפי ספרו של אחד ממפקדי הגדוד, כאמל איסמעיל אל־שריף, “האחים המוסלמים במלחמת פלסטינה", בחר אל־עזיז לתקוף את כפר דרום כי הוא היה “היישוב היהודי הקרוב ביותר לדרכי התחבורה המצריות". באותו יום שיגר אל־עזיז כמה סיורים לסביבות הקיבוץ וגיבש את תוכנית ההתקפה: “הרעשת תותחים במשך עשר דקות, אשר תיפתח בשעה שתיים אחרי חצות, אור ל־11 במאי. לאחר זאת טיהור שדות המוקשים, ולבסוף הסתערות חיל רגלים משלושה כיוונים וחיסול היהודים אשר יישארו בכפר בחיים לאחר ההפגזה הקטלנית".

קיבוץ כפר דרום השתייך לתנועת הקיבוץ הדתי, שתנועת גוש אמונים וההתיישבות ביהודה ושומרון ורצועת עזה היום הן צאצאיה. הוא הוקם במוצאי יום הכיפורים, 6־7 באוקטובר 1946, כנציג הדתי של מפעל ההתיישבות האסטרטגית: 11 נקודות בנגב שנועדו לספח את הנגב הצפוני למדינת ישראל, העתידה לקום לאחר כשנה וחצי. הקיבוץ השתרע על שטח קטן של שישה דונמים, במרחק 350 מטרים מתחנת הרכבת בדיר אל־בלח. על פי תוכנית החלוקה של האו"ם, הוא נכלל בשטח המדינה הערבית. לאחר פרוץ המלחמה קבע בן־גוריון ששום יישוב יהודי לא יפונה. המפקדים הצבאיים הציעו בכל זאת לפנות את כפר דרום, כי לא היה לדעתם שום סיכוי להגן עליו, או אף להעביר לו אספקה סדירה. בן־גוריון דחה את הצעתם.

ביום ההתקפה נמצאו במשק 45 לוחמים - חברי המשק, וכיתה וחצי תגבורת פלמ"ח, רובם בני 18־19. איש מהם לא עבר קורס קצינים, גם לא מפקד המקום, אברהם דימנט. לרשותם היו 40 רובים, שלושה מקלעים, שישה תת־מקלעים, אקדח רקטות אחד, 200 רימונים, 12 שקיות חומר נפץ כנשק נגד שריון, 20 בקבוקי מולוטוב ו־300 מוקשים נגד אדם. כבר למחרת ההצבעה באו"ם, בכ"ט בנובמבר, נקלע הקיבוץ לחצי מצור, ולכן הוא הגיע להתקפה הסדירה עליו עם אספקה מעטה בלבד.

מראשית המלחמה ב־30 בנובמבר 1947, נכללו חברי הקיבוץ כמחלקה בגדוד השני של הפלמ"ח, שעליו פיקד משה נצר. קצת מאוחר יותר השתייך הגדוד לחטיבת הנגב של הפלמ"ח, שעליה פיקד נחום שריג. אברהם דימנט קיבל סמכות מלאה לקבוע איך להפעיל את החברים לפי שיקול דעתו בלבד. בשבת, 10 באפריל לפנות בוקר, תקף כוח של האחים המוסלמים את הקיבוץ במרגמות ובאש אוטומטית. התוקפים מנו כ־200 לוחמים, לרבות 34 שכירי חרב גרמנים ושמונה יוגוסלבים. כדור אחד שירתה יהודית שופל פגע בשק חומר נפץ ופוצץ אותו. לפי דימנט, “שני חבלנים ערבים עפו, וחתיכות בשר ירדו על הגשר". התוקפים נכנסו להלם והחלו לברוח. חברי המשק זינבו בהם. לדברי אל־שריף, “האחים נסוגו מהמקום בגררם אחריהם יותר מ־20 הרוגים ופצועים". אז הופיע משוריין בריטי וכפה על שני הצדדים הפסקת אש.

תושבי כפר דרום. צילום: באדיבות ארכיון מוזיאון הפלמ"ח

"האויב באנדרלמוסיה"

לאחר כחודש, ב־11 במאי, תקף כוח משולב של האחים המוסלמים ושל הצבא המצרי הסדיר את הקיבוץ. לפי תחקיר מצרי, ההתקפה החלה במחדל: “ריכוך התותחים אשר היה צריך להיפתח על פי התוכנית, בשעה שתיים אחר חצות, החל בפועל בארבע וחצי לפנות בוקר, כי קצין התותחנים לא טיווח את כליו למטרות מבעוד יום. היה הכרח להמתין עד שיפציע השחר כדי לטווח ולפתוח בהפגזה". בהפגזה נפגעו רוב בתי הקיבוץ. החברים מיהרו מיד לעמדותיהם. דימנט פקד על החברים לא לירות עד שהמצרים יגיעו סמוך לגדרות. לדבריו, “המצרים הלכו זקופים קדימה, בטוחים שנגמרנו מההפגזה. החבר’ה שלנו ירו ופגעו במפקד. האויב נכנס לאנדרלמוסיה", ומצא מסתור בתעלה אנטי־טנקית שנחפרה סמוך לגדר. אך התעלה לא הייתה עמוקה, וראשי המצרים צצו החוצה. חברי המשק צלפו בהם והרגו רבים מהם בתוך התעלה.

המצרים הזמינו ירי ארטילרי נוסף על הקיבוץ. חלק מן הפגזים נפלו לתוך התעלה, ותוקפים רבים נהרגו. למרות זאת הם תקפו בגל שני, הגיעו עד לגדר ופגעו באחדים מן המגינים, שרוחם לא נפלה. המגינים השליכו רימונים על המצרים הנסוגים, שנפגעו במהלך הנסיגה מארטילריה של עצמם. דימנט שיגר מברקים למפקדת חטיבת הנגב בקיבוץ ניר עם וביקש תגבורת ואספקת תחמושת ממטוסים. הגיע מטוס פרימוס של שירות האוויר של ארגון ההגנה והשליך שק רימונים. אחרי שעה וחצי תקפו המצרים בגל שלישי, עם שישה משוריינים נושאי תותחים, ואחריהם התקדמו הרגלים. צוות מרגמה שני אינטש הצליח לפגוע בול באחד המשוריינים שנתקע במקום. חמשת המשוריינים האחרים נסעו לאחור, ואחריהם נסוג החי"ר.

ב־11 וחמש דקות בלילה דיווח דימנט לשריג: “שמות ההרוגים: אברהם ישראל, אברהם בלט, חיים פוקס, יהויכים וויצנדויזן. לא נותרו מוקשים. תנועת מכוניות בחורשה. שישה פצועים, שניים מהם זקוקים להעברה מיידית. אבדות האויב: עשרות הרוגים ופצועים. הנזק שלנו: נשרפו מכון החשמל, צריף חדר האוכל הרוס, מחסן אספקה, סככה, פרה ועֶגלה, בית הביטחון ובית הבאר, ניזוקו קשה. אין אדם היודע כיצד מכינים את הסימון לזריקה מהאווירון. הודע מתי יזרוק ומה הסיכויים לתגבורת. ניזוקו גם שני טנקי המים. הבטריות (סוללות) מתרוקנות". מהאזנה לרשת הקשר של הצבא הבריטי נקלטה הידיעה הבאה: “מטוס יהודי הטיל פצצה על הערבים בסביבת כפר דרום". דווח על כך לכפר דרום עם תוספת: “הצבא מודיע שהערבים מתרוצצים ומייללים, והדבר מבדח מאוד".

בשלוש וחצי לפנות בוקר נראו ריכוזי ערבים גדולים שהתקדמו מכיוון דרום־מערב בחיפוי משוריינים. שוב החלה הפגזה שפגעה בעיקר בערבים שנותרו מוטלים מעבר לגדר. בתוך הקיבוץ פרצה שריפה. שני רגמים ששכבו בעמדה אחת נקברו תחת מפולת של תעלת הקשר. שמואל ארמל הצליח להיחלץ ראשון. הוא רץ לבונקר המפקדה ודיווח לדימנט, כל עוד רוחו בו, שיוסף רייך נקבר ויש לחלצו מיד. אולי הוא עדיין חי. בו־בזמן הצליח רייך להיחלץ אף הוא, ורץ דרך הפתח השני לבונקר המפקדה להודיע כי שמואל קבור, ויש לחלצו מהר. מה רבה הייתה תדהמת שניהם כשמצאו את עצמם עומדים זה מול זה.

כפר דרום. צילום: קלוגר זולטן, לע"מ


מנותקים לחלוטין

התחמושת הלכה ואזלה. השריפה התפשטה. במברקים דיווח דימנט שהקיבוץ עולה באש. ההתקפה הלכה ושככה. התברר שההתקפה השלישית לא נועדה לכבוש את המשק, אלא לאסוף את הנפגעים הערבים. בשש בבוקר דיווח דימנט לשריג: “רק 35 אנשים נותרו שלמים עדיין. כל הנשק האוטומטי שלנו אינו פועל. נותרו בסך הכל 60 רימונים. כל מלאי הדלק, טנק המים שני צריפים הושמדו. חלק של תעלות הקשר ועמדה אחת התמוטטו. בשני מקומות יש פרצות גדולות בגדר".

אחרי חודשיים, ב־19 ביולי, תקפו המצרים את משלטי ביר עסלוג’ ליד קיבוץ רביבים שבנגב הדרומי, נהדפו וספגו אבדות כבדות. על גוויית אחד המצרים שהשתתף בהתקפה על כפר דרום נמצא יומן, ובו תיאור ההתקפה: “יחידה אחת מחיל ההנדסה וכמה כיתות מחיל הרגלים קיבלו פקודת הכן על מנת לתקוף את הנקודה הזו. הכינונו, אני ותשעה מחבריי, את הדרוש למערכה הזאת. קפטן עבד אל מועם ראוף אסף אותנו ונתן לנו את ההוראות הדרושות. עלינו על המכוניות ונסענו לנקודה. שרר שקט גמור בין הלוחמים, וכל אחד מהם היה שקוע במחשבות עמוקות מה יהיה גורלו לאחר המערכה... ירדנו מהמכונית. לאחר הליכה של חצי שעה בתוך הוואדי הגענו לקיבוץ. הקצין פקד עלינו לשבת עד שהמרגמות יהרסו את מוצבי האויב.

כרבע שעה אחר כך החילונו לשמוע את רעם המרגמות. כעבור רבע שעה של הרעשה פקד עלינו הקצין להתקדם כלפי הנקודה במסווה של עשן. הסתערו החיילים כאריות ובידם נשק מכוון אל האויב. לאחר זמן מה התבהר האוויר מהעשן והחילונו בחילופי יריות עם האויב שנמשכו כמה שעות. הסתיימה המערכה באבדות כבדות שנגרמו לאויב. אבדותינו בנפש היו גדולות מחוסר מחסה, כי הסתתרנו בשדה חיטה... במערכה זו נפלו על קידוש השם 40 חיילים ונפצעו 15. שישה מהקורבנות היו מהיחידה שלי – חיל הנדסה – ופצוע אחד. לאחר המערכה היינו במצב רוח רע, וצער רב אפף את פני כולנו. סבלנו מאוד על אובדן ששת חברינו".

בספרו התלונן אל־שריף שבגלל מחדל אי־הטיווח, “היה הכרח לדחות את ההתקפה כדי למנוע תבוסה מחפירה, אך הפקודות שניתנו היו פסקניות ותבעו המשכת הקרב...", כתב. “אותם לוחמים אשר צריכים היו להפעיל את הטורפדו בונגלור ולפרוץ פרצות בגדר – נפצעו כולם. בקרב ‘האחים’ השתררה מבוכה שנוצלה כהלכה על ידי היהודים. אך בזה לא היה עדיין די. לפתע הוטלו על הלוחמים פגזי תותחים שנורו מעורפם בידי התותחנים המצרים. האש שכוונה לכפר דרום פגעה כולה בלוחמי ‘האחים’ והפילה מהם קורבנות רבים נוספים. זה שבר כליל את רוח הלחימה של ‘האחים’, והם נסוגו משדה הקרב כשהם נושאים עמם 70 הרוגים ו־50 פצועים. אבדות אלה הן פרט להרוגים ולפצועים אשר נותרו בשדה הקרב. הדבר השפיע לרעה על הלוחמים ודיכא את רוחם".

ב־12 במאי שאל דימנט את מטה חטיבת הנגב מה לעשות עם ההרוגים. “האם לסדר קבר כזה כדי שאחר כך נעביר אותם שוב? יש ביניהם גם בן יחיד להורים?" התשובה שקיבל, לקברם סופית במקום, היכתה אותו. תשובה זו היוותה לגביו נקודת מפנה והעמידה אותו על המצב לאשורו – כפר דרום מנותק לחלוטין. תמה התקופה שבה הגיעו מטוס או שיירת משוריינים לפנות פצועים. עתה ניצבו חברי הקיבוץ בפני תקופה חדשה שעמה עליהם להתמודד לגמרי לבד. ייחדו מקום לבית העלמין, כרו קברים, ובשעת דמדומים הביאו את ארבעת הנופלים לקבר ישראל, בתוך המשק. אחר כך סתמו החברים העייפים את הפרצות בגדר, תיקנו את העמדות, הרחיבו את תעלות הקשר ותיקנו את שני המקלעים. עוד נכונו להם עד 15 במאי התקפות של הצבא המצרי הסדיר, עם טנקים, וכולן נהדפו.

“מציאות המוות שירד עלינו באחת, העופרת החמה שנשפכה עלינו כלבה רותחת מלועו של הר געש, עשתה אצלנו פעולה הפוכה", אמר דימנט. “החבר’ה הפכו אדישים וזה היה מסוכן. עם זאת התחדדו החושים, ונוצקה בי רגישות מיוחדת לכדורים". כפר דרום החזיק מעמד בתנאים קשים מאוד, במצור ממושך, עד ההפוגה הראשונה. לקראת סיום ההפוגה וחידוש הקרבות ב־8 ביולי פונה היישוב.

אין עוד במלחמת העצמאות פרשת גבורה, הקרבה ונחישות כמו סיפורו של כפר דרום, הרבה יותר מסיפורן של דגניה בעמק הירדן ונגבה בשפלה הדרומית. אבל כפר דרום היה שייך לקיבוץ הדתי. ההיסטוריונים והסופרים המגויסים של מלחמת העצמאות, שעיצבו את הנרטיב הישראלי המרכזי, השתייכו לשמאל החילוני. לכן סיפורו לא נודע לרוב הישראלים. רק בפברואר האחרון זכו הלוחמים והלוחמות שנותרו בחיים באות הוקרה מהכנסת על גבורתם.