מאז ומעולם היה מרחב לטרון אזור כינוס עיקרי, צבאי ואזרחי, בדרך לירושלים. שם, לדוגמה, ליד המעיינות של פארק קנדה היום, כינס הגנרל הסלווקי גורגיאס, בשנת 165 לפני הספירה, כ־40 אלף חיילים ו־7,000 פרשים (על פי ספר מקבים א’) כדי להשתלט על ירושלים, ואותם הפיץ יהודה המכבי לכל רוח במהלך מזהיר, בראש 3,000 לוחמים בלבד.



על פי תוכנית החלוקה של האו”ם, הוקצה מרחב לטרון למדינה הערבית. מכאן, שלפי ההבנה הסודית שבין בן־גוריון למלך עבדאללה, הקובעת שירדן לא תתקוף, וישראל תסכים שהיא תהיה השליטה על יהודה ושומרון, מרחב לטרון היה אמור להיכלל בממלכת ירדן, ולכאורה לא הייתה כל סיבה לצד היהודי להקריב כל כך הרבה קורבנות כדי לנסות להשתלט עליו בחמש התקפות כושלות.



אבל גם ירושלים לא הייתה אמורה להיכלל במדינת ישראל, אלא להיות אזור בשלטון בינלאומי. בן־גוריון הזניח אותה בתחילת המלחמה, לאחר שהעריך ששם לא תתנהל מלחמה. אך עד מהרה, כשהתברר שטעה בגדול, ודווקא ירושלים והדרך אליה היו מוקד המלחמה במחצית הראשונה שלה, הוא הקדיש לה את מרב תשומת לבו וכפה מהלכים בעלי משמעות אסטרטגית, בניגוד לשיקולים הצבאיים של חברי המטה הכללי של ההגנה ושל צה”ל.



ביום הקמת המדינה, 14 במאי, פינו הבריטים את משטרת לטרון, וגם יחידות צבא ההצלה הערבי ששהו באזור מאז מערכת הקסטל בתחילת אפריל פינו אותו ועברו להתארגנות מחדש בסוריה. רכס הקסטל נותר ריק. בהנחיית בן־גוריון, הורה קצין המבצעים והרמטכ”ל בפועל של ארגון ההגנה, יגאל ידין, למח”ט הראל, יצחק רבין, לשלוח פלוגה לתפוס את רכס לטרון. רבין, לפי עדותו בראיון איתי ב־1988, לא עשה זאת, כי כוחותיו היו מרותקים באותו זמן לקרבות בירושלים.



יצחק רבין. קרדיט: ארכיון הפלמ"ח



ב־17 במאי, היום שבו הצליחו לוחמי חטיבת הראל להתחבר לרובע היהודי בירושלים, השתלט הצבא הירדני על מרחב לטרון הריק, והדרך לירושלים נחסמה, מאחר שהיא עברה בשטח שבן־גוריון הסכים שייכלל בממלכת ירדן. מצב זה הטריד מאוד את בן־גוריון, גם מסיבות אובייקטיביות וגם עקב אחריותו האישית להימור הקונספירציה.



ב־19 במאי כפה בן־גוריון על המטכ”ל, בניגוד לדעת כל חבריו, לתקוף את לטרון עם חטיבה 7 החדשה, שחייליה היו עולים חדשים, רבים מהם ניצולי שואה. התקפה זאת במסגרת מבצע בן נון א’ ב־25 במאי, שתוגברה בגדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני, נכשלה, והיו בה אבידות כבדות. בלחץ בן־גוריון, תקפה חטיבת העולים החדשים שוב אחרי חמישה ימים, הפעם בתגבור גדוד 52 של חטיבת גבעתי, ושוב נכשלה. כישלונות אלה נחשבים, שלא בצדק, לכישלונות החמורים ביותר בתולדות צה”ל, שבהם הקריב בן־גוריון עולים חדשים לגחמותיו. אלא שהבעיות היו לא עם יחידות העולים החדשים, אלא בעיקר עם גדודי אלכסנדרוני וגבעתי. הנטייה להתנשא על עולים חדשים ניכרה כבר אז.



בן־גוריון לא ויתר: לאחר הכישלון השני של חטיבה 7, התחיל שעון החול האסטרטגי לצלצל ברעש ולהזהיר שמתקרבת הפוגה (ראשונה) במלחמה, בלחצה של מועצת הביטחון של האו”ם. אם רכס לטרון יישאר בשליטת הירדנים, לא תוכל ישראל להעביר אספקה ל־100 אלף תושבי ירושלים ולחטיבות שפעלו בגזרתה.



על פי מידע שקיבל בן־גוריון, הכשרת דרך בורמה לא הייתה ודאית, והוא ביקש להבטיח אספקה רציפה לירושלים. בלחצו הורדה חטיבת יפתח של הפלמ”ח, מן הגליל העליון לסרפנד (צריפין), ותוכננה הפעם התקפה גייסית שכמותה לא הייתה עד אז במלחמה. הפיקוד הוטל על מפקד הפלמ”ח, יגאל אלון, והשתתפו בה חטיבות יפתח והראל, עם סיוע ותגבור של חיל האוויר וחטיבות גבעתי, קרייתי ו־7.



המטרה הייתה לא רק להשתלט על מרחב לטרון, אלא גם על גזרת לוד ורמלה מצפון־מערב לו, ועל כל גזרת צפון ירושלים, עד רמאללה ועד בכלל. יגאל אלון קיווה שבמגה־מבצע זה יוכח מי ראוי להיות רמטכ”ל צה”ל; שאסור לפרק את הפלמ”ח, ושעל מפקדיו להיות השלד הפיקודי של צה”ל לאחר תום המלחמה. מבצע יורם יצא לדרכו ובוצע בלילה שבין 8 ל־9 ביוני.



לחימת גבורה


הראשון שתיאר את מבצע יורם בהרחבה היה ההיסטוריון הצבאי הביקורתי אריה יצחקי, בספרו בן שני הכרכים “לטרון”, שיצא לאור ב־1982, לאחר שמערכת הביטחון לא התירה את פרסומו במשך שנים אחדות. את פרק 21 הוא כינה “המבצע העלום – מבצע יורם” והסביר “מרבית התעודות שקבעו את משימת המבצע; הנתונים; הידיעות, ושיטות הפעולה בכל הדרגים הפיקודיים - אבדו”. ממה שפרסם יצחקי דומה ששלמה שמיר, עם חטיבה 7, שהושמצו באופן חריף על ידי כל מפקדי הפלמ”ח, תפקדו הרבה יותר טוב מהמשמיצים. כבר ביומנו רשם בן־גוריון למחרת שמפקד החזית קולונל דוד מרכוס, וסגנו, יגאל אלון, שפיקד על המבצע, שינו את תוכנית המבצע שאושרה על ידי יגאל ידין, מבלי לדווח לו.



לפני כשנה פרסם ברשת ספי גלעדי, שאחיו בנימין (בניה) גלעדי נהרג במבצע, מחקר ממוסמך, וגם צירף מקצת מן הראיונות שערך. על פי הפרסומים של יצחקי וגלעדי, וגם של אחרים, כוחות אחדים של המבצע ביצעו פעולות הטעיה כדי לשכנע את הירדנים שהיהודים יתקפו אותם מדרום־מערב. הירדנים שוכנעו. השלב הראשון הצליח.



לאחר שאור הירח ייעלם, תוכננו שתי פלוגות מצומצמות של הגדוד החמישי של חטיבת הראל, בפיקוד המ”פ זיוי צפרירי, להשתלט על מוצב י”ג, שבו שהתה מחלקה ירדנית. אחריהן יגיע לאותו מוצב הגדוד השלישי של הפלמ”ח בפיקוד המג”ד משה קלמן, ויתקוף ממנו את מוצב י”ד, הנמצא ממערב לי”ג ושולט על כל הסביבה. שני מוצבים אלה ממוקמים חצי קילומטר וקילומטר וחצי מצפון־מזרח למשטרת לטרון. במוצב י”ד הייתה ממוקמת פלוגה ירדנית מוגברת. ההנחה הייתה שלאחר הכיבוש יבין הפיקוד הירדני שכוחותיו מכותרים ויפקד לסגת מכל המרחב, כדי שהכיתור לא יושלם, והם ייפלו בשבי או יושמדו.



הסיירים שהובילו את הכוח של זיוי טעו בדרכם, ובמקום להובילו למוצב י”ג החלש הובילו אותו לי”ד החזק. עד כאן הכל מסכימים. מכאן מתחיל הביזיון שנרמז על ידי יצחקי, ומפורש בקול גדול על ידי גלעדי: המג”ד משה קלמן הבחין בתקלה של זיוי וניסה להזהירו, אך לא הצליח ליצור עמו קשר. הוא התקשר למח”ט יפתח, מולה כהן, שהתקשר ליגאל אלון, שהתקשר למח”ט הראל, יוסף טבנקין, שהתקשר למג”ד של זיוי, ישכה שדמי, שהשיב שזיוי נמצא במקום הנכון.



זיוי צפרירי. קרדיט: ארכיון הפלמ"ח



לעומת זאת, זיוי הבין ברגע האחרון שטעה, אך החליט בכל זאת להסתער על י”ד. היה זה קרב גבורה שנמשך שעות אחדות ושבו נפצעו או נהרגו רוב הלוחמים אך הם הצליחו לכבוש את המוצב, והירדנים שלא נפגעו - ברחו. בתולדות מלחמות ישראל אפשר להשוות את הקרב הזה לקרב גבעת התחמושת של הצנחנים במלחמת ששת הימים. שניהם היו מיותרים, ובשניהם הפיקוד הבכיר לא תפקד כפי שהיה צריך.



בינתיים פקד מולה כהן על קלמן לנוע לפי התוכנית. המג”ד שאל את המח”ט אם לנוע לי”ג לפי התוכנית או להתחבר לזיוי בי”ד. מולה הורה לו להתקדם לי”ג. כשהכוח של הגדוד השלישי הגיע לקרבת י”ג, נפתחה עליו אש. אף שאיש לא נפגע, ואף שבמרחק קילומטר ממנו התחולל בי”ד קרב עקוב מדם, וניתן היה גם לצפות בו וגם לשמוע את הקולות, קלמן החליט לא לכבוש את י”ג, לא להתקדם לעבר י”ד, ואמר לפי עדות הסובבים אותו: “כאן לא תהיה נבי יושע שנייה”. הוא דיווח על כך למפקדו ונסוג. מולה כהן ויגאל אלון לא מנעו זאת ממנו, למרות שבקלות יכול היה להתקדם למוצב י”ג ולחבור לזיוי, ובכך להשיג את מטרות המבצע.



גלעדי כתב: “עם עלות השחר ב־9 במאי 1948 הייתה תמונת הקרב כדלקמן: כל משלט י”ד שהיה יעד המבצע לאותו הלילה, היה בידי כוחותינו. הירדנים שהיו על המשלט נסוגו צפונה, וכל מערך הכוחות שלהם היה בשלבי התפוררות. בשטח ההתארגנות, על מורדות רכס חתולה, ישב כוח שכלל גדוד וחצי של אנשי פלמ”ח, כולל מפקדות הגדודים השלישי והחמישי, שחייליו היו מהמעולים שבלוחמים שהיו לצה”ל, שרוכזו שם במיוחד כדי לכבוש את משלט י”ד, ושלא לחמו כלל במהלך כל אותו הלילה, במשלט שמולם נמצא הכוח של זיוי, שרוב לוחמיו שכבו לאורכו – הרוגים ופצועים. ובמרחק של כחמישה קילומטרים משדה הקרב, באזור שער הגיא, ישבו מפקדות המבצע והחטיבות שאוישו בכל הצמרת הפיקודית של הפלמ”ח.



"כל שהיה על מפקדת המבצע לעשות, בשעה שזיוי הודיע על השלמת כיבוש משלט י”ד, היה לצוות על הכוחות הרבים שחנו בשטח ההיערכות לחצות את כרם הגפנים המוריק שהיה אז שדה קוצים, לחוש מיד לעזרת חבריהם שעל ההר ממול, לפנות את הנפגעים הרבים, להתבסס על המשלט הכי מבוצר והכי גדול באזור לטרון.



"כדי לבצע את הדברים הללו הייתה צריכה להיות מפקדה שתתפקד, ולו גם בצורה מינימלית. אך לרוע המזל, בפועל, התנהל מבצע יורם ללא פיקוד מרכזי, לאחר שגם מפקדת המבצע וגם מפקדות החטיבות והגדודים לא תפקדו כלל. מפקדי המבצע נכנסו להלם ולא יזמו דבר, ולא מנעו ממג”ד הגדוד השלישי לברוח משדה הקרב. הם לא ציוו על מפקדי הגדודים השלישי והחמישי לחוש לעזרת חבריהם המצויים במצוקה קשה. הם לא הזיזו חייל אחד ממקומו במהלך הלילה”.



עם שחר פקד יגאל אלון על זיוי צפרירי לסגת מההר ולפנות בכוחות עצמו את כל הנפגעים, בלא שום עזרה. לאחר שבע שעות של לחימת גבורה, נסוג זיוי עם מי שנותר בחיים, רובם פצועים. על ההר נותרו 14 גופות חללים.



מרד במטה הכללי


ב־9 ביוני, בעשר בבוקר, דיווח יגאל אלון, בחיל ורעדה, ליגאל ידין בטלפון שהמבצע נכשל. משקיבל בן־גוריון את הדיווח מיהר לנסוע למטה חזית ירושלים בחולדה, לקבל פרטים ולאכוף על המטה לתקוף באותו לילה שוב. שם קיבל התחייבות שלמחרת יתקוף הגיס שוב. מרכוס ואלון לא התכוונו לכך ברצינות, כפי שסיפר לי קצין המבצעים של החזית, יצחק רבין. לדבריו, הם פחדו להיפגש עם בן־גוריון ושלחו אותו אליו ב־10 ביוני, למסור לו את פרטי הכישלון ולשכנעו לבטל את ההתקפה המתוכננת לאותו לילה.



עם משימה לא נעימה זו התייצב רבין אצל בן־גוריון, ולאחר שמסר לו על הכישלון ביום הקודם, התאמץ, לדבריו, להסביר לו “מדוע נכשלו הניסיונות לכבוש את לטרון, והצעתי את האלטרנטיבה: לתפוס באותו לילה, 10 ביוני, את כל רכס הגבעות דרומית לכביש לטרון, בואכה בית סוסין ובית ג’יז, ולהתבצר בהן – לרכז את המאמץ לסלילתה של דרך בורמה שתוכל לשמש לתנועה בלתי מופרעת. בן־גוריון רתח. הוא הציק לי בשאלות רבות: ‘אפשר או אי אפשר לתקוף הלילה את לטרון?’ השבתי: ‘כן, אך סיכויי ההצלחה קרובים לאפס’. שוב בערה חמתו: ‘מדוע לא נאמר לי אמש במברק שאין כוונה לתקוף את לטרון?’ השבתי: ‘אינני יודע. הוטל עלי להביא בפניך את הצעתם של סטון (מרכוס) ואלון... לשיא הגיעה התפרצותו באומרו: צריך לירות ביגאל אלון!’”



זהו ההסבר מדוע סירב בן־גוריון למנות, בזמן ההפוגה, את יגאל אלון למפקד מבצע דני. בעקבות סירובו התחולל המרד במטה הכללי שגרם להקמת ועדת חקירה בראשות שר הפנים, יצחק גרינבוים, ובן־גוריון חזר בו. זה גם אחד ההסברים העיקריים מדוע היה בן־גוריון נחוש לפרק את מטה הפלמ”ח ב־7 בנובמבר 1948, ומדוע סילק מצה”ל את רוב מפקדיו אחרי מלחמת העצמאות.