הדרמה הפוליטית החריפה ביותר בתולדות מדינת ישראל, בין ימין ושמאל, התחוללה בפרשת אלטלנה, בעת ההפוגה הראשונה - יותר מחודש אחרי הכרזת העצמאות. שני הגיבורים הראשיים ייצגו את הכוחות המתנגשים: מצד אחד, ראש הממשלה ושר הביטחון בממשלה הזמנית דוד בן–גוריון. מצד שני, מנחם בגין, שהקים אז את תנועת החרות, מפקד ארגון אצ"ל, שהיה בתהליך פירוק.

אבל באירוע הדרמטי נכלל גם אדם שלישי, נסתר עד היום מעיני הציבור ומכתבי החוקרים. נחשוף אותו כאן ובכך לא רק שנאיר באור חדש את אותה פרשה מכוננת, אלא גם נשנה את פרשנותה.

על פי מה שידוע, באותם יומיים של כמעט מלחמת אחים בחוף כפר ויתקין ובחוף תל אביב נהרגו 19 בני אדם בחילופי האש - 16 אנשי אצ"ל ושלושה אנשי צה"ל. מתברר שאחד מחללי אצ"ל, אברהם סטבסקי, היה “חסיד" - כינוי לסוכן סמוי של שירות הידיעות של ההגנה (ש"י) באצ"ל. הוא נפצע באונייה ונפטר - אולי חוסל - למחרת בבית החולים. אף על פי שקשה לעכל מידע זה אחרי 70 שנה, המקור של מידע זה אמין מאין כמוהו. במחקרי על המודיעין של ההגנה ראיינתי בסוף שנות ה–70 את אחד ממנהיגי מפא"י ושר האוצר לשעבר, זאב שרף. בתקופת היישוב הוא כיהן בין היתר כמזכיר שירות הידיעות של ההגנה וכאחראי על המחלקה שעסקה ביהודים. בין השאר שתלו שם סוכנים חשאיים בארגונים יהודיים כברית הבריונים, הקומוניסטים, אצ"ל ולח"י.

כאמור, סוכנים אלה נקראו “חסידים". שרף הסכים לחשוף בפני סודות אחדים מהפעילות, לאחר שראש המפקדה הארצית של ההגנה במחצית הראשונה של מלחמת העצמאות, ישראל גלילי, מסר לו פתק עם הוראה לדבר איתי בנושא. בשיחה המרתקת בביתו בירושלים העיד שרף כי סטבסקי היה “חסיד". עדות מסייעת היא העובדה שסטבסקי, שהיה פעיל בתנועת בית"ר בפולין, ניסה לעלות ארצה ב–1933 כמעפיל בלתי חוקי, אבל במרסיי קיבל באופן יוצא דופן רישיון עלייה מטעם הסוכנות היהודית - וכך הגיע לארץ ישראל כחוק. כאן החל מיד בפעילות בבית"ר ובארגון הימני הראשון, ברית הבריונים, שהנהיג אב"א אחימאיר.

שלוש דרמות פוליטיות התרחשו אצלנו עד רצח רבין: רצח חיים ארלוזורוב, ממנהיגי מפא"י, ב–1933; דיר יאסין באפריל 1948; ואלטלנה ביוני 1948. בשניים משלושת האירועים האלה היה מעורב סטבסקי: ברצח ארלוזורוב הוא היה הנאשם מספר אחת בביצוע הרצח, יחד עם אחימאיר וצבי רוזנבלט. השניים האחרונים זוכו, סטבסקי נידון למוות בתלייה אבל זוכה בערעור עקב סיבה משפטית פורמלית, שבעיני רבים הייתה מפוקפקת.

ארגון ההגנה, שהיה בשליטת השמאל, הטיל על אחד מראשיו, שאול מאירוביץ' (אביגור), מקורבו של בן–גוריון, לחקור את הפרשה. התפרסם ברבים כי אביגור הגיע למסקנה שסטבסקי רצח, אף שהדוח שהגיש לא נחשף מעולם. אחרי שנה מונה אביגור לעמוד בראש הש"י. כעבור זמן הוא היה מעורב אישית בפרשת אלטלנה, כאחראי על רכש הנשק מטעם משרד הביטחון באירופה. המטה אז ישב בפריז וגם אנשי אצ"ל, ששלחו לישראל את אלטלנה עם נשק ולוחמים, פעלו מבירת צרפת.

לאורך השנים התקבעה בתודעת השמאל ההנחה שאנשי ימין הם שרצחו את ארלוזורוב. זאת אף על פי שוועדת חקירה ממלכתית קבעה ב–1982 כי סטבסקי לא היה אחראי למעשה. הסיבה, בין היתר, היא כי ראש הממשלה מנחם בגין מינה את הוועדה.

לאחר ששוחרר, עזב סטבסקי את הארץ והיה פעיל מרכזי במפעל ההעפלה של התנועה הרוויזיוניסטית. הוא התמחה ברכישת אוניות. ב–1947 הוא נמנה עם ראשי משלחת אצ"ל בארצות הברית, “הוועד העברי לשחרור האומה". בקיץ אותה שנה רכש הוועד את נחתת הצי האמריקאי LST 138, שהשתתפה בפלישה לנורמנדי ב–1944, ושינה את שמה לשם העט של זאב ז'בוטינסקי, “אלטלנה".

המפעילה הרשמית של הנחתת הייתה חברת קו שלושת הכוכבים, והעומד בראשה היה “החסיד" סטבסקי. לפי חוקר פרשת אלטלנה שלמה נקדימון, “סטבסקי היה מאכער שארגן פעילויות מורכבות של הוועד". מכאן שניתן לחשוד שהש"י קיבל מידע על מהלכי האונייה והשפיע עליהם.

אברהם סטבסקי. צילום: אתר יזכור

ראש בראש

אלטלנה היא ביסודה, כאמור, פרשה מגה–פוליטית. אין מדובר באי–הבנה או בקצר בתקשורת, כפי שטען שמעון פרס באוזני בגין בעת הקמת ממשלת האחדות הלאומית לפני מלחמת ששת הימים.

גיבורי הפרשה, בן–גוריון ובגין, היו טיפוסים מנוגדים. ב–1920 הקים הראשון את ארגון ההגנה, צבא המדינה שבדרך. ב–1930 הוא איחד את אחדות העבודה ופועלי ציון והקים את מפא"י. בזמן פרשת אלטלנה הקים בגין את תנועת החרות. בניגוד לבן–גוריון, בגין לא ראה ביריביו הפוליטיים אויבים שיש להיאבק בהם, אלא אנשים תועים שהוא, בכישוריו, מסוגל להחזירם לדרך האמת.

העיד על כך אחד המפקדים באצ"ל, משה דולגין, ממייסדי תנועת החרות ומפעילי הליכוד, לפני כתשעה חודשים, סמוך למותו, בראיון מצולם על ידי עוזרת המחקר שלי אופירה לוי: “לאחר שבן–גוריון הורה להפעיל את התותח הקדוש על אלטלנה בחוף ימה של תל אביב בכוונה להרוג את בגין, התכנסנו, קבוצת מפקדים, בבית ספר אליאנס ברחוב שבזי בתל אביב.

אמרנו: ‘נחסל את בן–גוריון ואת כל החבורה שלו. הם ירו עלינו, ואנחנו נהרוג אותם'. בגין אמר: ‘חברים, לא ולא. לא תהיה מלחמת אחים'. השתוללנו, צעקנו, אבל שמענו בקולו. יכולנו לחסל בקלות את בן–גוריון ומקורביו. כמו לעשן סיגריה או לשתות כוס סודה, כי היינו מאומנים לזה. ידענו איפה הוא נמצא ואיך לפגוע בו. לא הייתה בעיה פיזית או מצפונית. אם בגין היה רק שותק, אפילו לא מאשר, בן–גוריון היה מת מזמן. שמענו בקולו. בדיעבד אני מבין היום שבגין צדק. הוא מנע מלחמת אחים. אנחנו יכולנו אומנם לכבוש את תל אביב, כי שם הימין היה חזק, אבל אז הקיבוצים היו כובשים את כל הארץ, והייתה מתחוללת מלחמת אחים, כמו בין הצפון לדרום בארצות הברית".

התנגדותו של בגין למאבק אלים נגד כוח בן–גוריון הייתה לצנינים בעיני אחדים מראשי אצ"ל, בייחוד בעיני קצין המבצעים של הארגון, עמיחי פאגלין (“גידי"), שאותו ראיינתי ארוכות בנושא בתחילת שנות ה–70. פאגלין ביקר קשות את בגין על שאצ"ל הגיע למלחמת העצמאות ללא כוחות סדירים גדולים שמסוגלים להגשים את המטרה הלאומית של שליטה על ארץ ישראל השלמה. לדבריו, זאת הייתה גם דעתם של רבים מהמפקדים המבצעיים, שהיו מאוכזבים מהעומדים בראש הארגון.

פאגלין גם נפגע מכך שגלילי דחה על הסף, במו"מ על כניסת אצ"ל לצה"ל, למנותו לסגנו של קצין המבצעים והרמטכ"ל בפועל יגאל ידין. סגן מפקד הפלמ"ח, אורי ברנר, שחקר את פרשת אלטלנה, קבע בספרו “אלטלנה" ש"הפרשה בצורתה העוברית מקופלת ביחסי פאגלין–בגין כבר בשלהי 1945", כשבגין בתקופת תנועת המרי העברי לא היה מוכן להפר את הנחיות הנהגת היישוב, אפילו בתחום רכש הנשק.

הכוחות לא היו שווים בכוחם בזמן פרשת אלטלנה. בן–גוריון תמרן בקלות את בגין למלכודת. משום שלא רצה לדבר עמו, הוא שיסה בו את גלילי, ממנהיגי מפ"ם, ואת דוד כהן, איש השומר הצעיר, שפיקד על יחידת אברהם בש"י, שתפקידה היה לרדוף את חברי אצ"ל ולח"י בתקופה הראשונה של מלחמת העצמאות. מנהיג חרות, כמובן, לא היה מודע לכך.

בן–גוריון ומפא"י היו מוכנים לוויתורים קטנים לאצ"ל, כמו גיוס גדודיו לצה"ל, אבל מנהיגי מפ"ם דרשו לפרק את הארגון ולגייס את חבריו לצבא החדש כבודדים, במטרה למנוע מאנשיו להתברג בו בתפקידים בכירים. אלה ראו בפלמ"ח, שהיה נתון להשפעתם המוחלטת, את שלד הפיקוד של צה"ל שאחרי המלחמה. המפקדים ישפיעו אידיאולוגית על המגויסים וכך מפ"ם תצליח בבחירות.

בן–גוריון, ברוב ערמומיותו, שיסה את מפ"ם באצ"ל, ואחר כך פירק את הפלמ"ח. לגלילי ולכהן היה עניין לדווח לזקן שיש מידע ולפיו בגין מתכנן מרד; ולבן–גוריון היה עניין לא לבדוק את המידע ולפעול על פיו.

מתחילת מלחמת העצמאות התקיימו דיונים בין מנהיגי אצ"ל ונציגי הסוכנות היהודית על איחוד עם ההגנה, לקראת הקמת המדינה. ראשי מפ"ם התנגדו למהלך בכל תוקף. שתיים מהדרישות שהעמידה המפלגה למפא"י כתנאי להצטרפותה לממשלה העתידית היו: לא להסכם עם אצ"ל ולא לצירוף רוויזיוניסטים להנהגת המדינה. בתחילת מרץ כתב יעקב ריפתין, ממנהיגי מפ"ם, בעיתונה “על המשמר": “נקום נגד הבגידה הפשיסטית... אם יש עוד מישהו בתנועת הפועלים החולם, ולא רק חולם, על הסדר והסכם עם אנשי הטרור, הרי הוא מטשטש את האמת, משלה את הציבור, מפריע לגיוס המוני העם לשם הוקעתם של אנשי הטרור וסילוקם מעל במת חיינו הציבוריים".

למרות זאת, אישר הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית הסכם לשיתוף פעולה מבצעי, חרף התנגדות נציגי מפא"י ומפ"ם. במהלך התקפת אצ"ל על יפו, חתמו עליו נציגיו ואנשי ההגנה.

דוד בן גוריון. צילום: לע"מ

ההצעה הצרפתית

צחות לשונו של בגין פעלה לרעתו בפרשת אלטלנה. לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר על חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית, הוא הכריז ברדיו אצ"ל: “ביתורה של המולדת הוא בלתי חוקי. הוא לא יוכר לעולם. חתימת מוסדות ויחידים על חוזה הביתור משוללת כל תוקף. היא לא תחייב את עם ישראל. ירושלים הייתה ותהיה לעולמים בירתנו, ארץ ישראל תוחזר לעם ישראל כולה לנצח". בהכרזה זאת ובדומות לה נתן בגין לבן–גוריון ולגלילי עילה להציג אותו כמורד.

חוקר פרשת אלטלנה, שלמה נקדימון, כתב בספרו “אלטלנה" כי בדיונים במפקדת אצ"ל במהלך המלחמה הועלו מספר הצעות: להכריז על הקמת ממשלה, ביוזמת אצ"ל, בתחומי ארץ ישראל השלמה; לא להכיר בממשלה העומדת לקום (“ממשלת החלוקה"); להמשיך את קיומו של אצ"ל כארגון מחתרתי.

ראש הוועד להצלת האומה, הלל קוק, לחץ על בגין מפריז להכריז על הקמת ממשלה שרוב חבריה יישבו ויפעלו בגולה. בגין דחה את ההצעה, וקוק כינה אותו ואת חבריו “משרתי הסוכנות". יחד עם זאת, בגין הורה לשליחי אצ"ל בחו"ל לגייס דיוויזיה כדי “שתוכל להגיע לחופי הארץ עם סיום המנדט, על אנשיה וציודם".

מהלך זה זכה לכינוי “התוכנית הגדולה". השליחים ניסו לגייס 5,000 איש ועלה בידם לגייס רק 100. גם רכש נשק של שליחי אצ"ל לא צלח. אנשי הש"י דיווחו על כוונת אצ"ל לפעול באופן עצמאי, גם אחרי הכרזת העצמאות, ובן–גוריון יכול היה לפרש זאת בקלות ככוונות למרוד בשלטונו.

בתחילת מרץ 1948 הגיעה אלטלנה לאיטליה יחד עם סטבסקי. בגלל כישלון חברי אצ"ל בחו"ל לרכוש נשק ולגייס לוחמים, לא נעשה בה השימוש כמתוכנן. יומיים לאחר הכרזת העצמאות, ביום ראשון 16 במאי, רשם בן–גוריון ביומנו: “באחת בלילה הוזעקו ישראל (גלילי) ושקולניק (לוי אשכול) לבגין, שהציע להם לקנות ספינה שלהם ברבע מיליון (דולר), ובשכר זה יקנה נשק".

הזקן דחה את ההצעה ומאוחר יותר יכול היה להבין שהאונייה לא נועדה לשם מרד. ההגנה רכשה באותו זמן אוניות. סוכן ספינות בנמל מרסיי הציע לנציגי הארגון לרכוש את אלטלנה. כאשר נודע זאת לשאול אביגור, הוא דרש מהם להפסיק מיד את המגעים. שני אירועים אלה מלמדים כי לבן–גוריון היה אינטרס שלאצ"ל תהיה אפשרות לשלוח את האונייה ארצה, גם אחרי הכרזת העצמאות.

כעבור יומיים נפגש בן–גוריון עם ראש המזכירות העולמית של הציונים הרוויזיוניסטים, ד"ר שמשון יוניצ'מן, שבאותם ימים היה צמוד לבגין בהקמת תנועת החרות. השניים שוחחו על האפשרות שהרוויזיוניסטים/חרות יצטרפו לקואליציה ובגין יהיה נציגם בממשלה. אפשרות זאת זעזעה את גלילי ואת חבריו במפ"ם, והם ביקשו להכשילה בכל האמצעים. יוניצ'מן גם העריך כי אצ"ל לא יתפרק. המידע הזה הטריד מאוד את בן–גוריון.

למחרת הציע שר החוץ הצרפתי לראשי משלחת אצ"ל שישבה בפריז לספק לארגון נשק רב ללא תשלום. השליחים בגולה, שהיו קיצוניים מבגין בנכונותם להשתלט באופן עצמאי על ארץ ישראל השלמה, חזרו לפנטז על “התוכנית הגדולה". “שותף" לשמחתם היה סטבסקי, שהעביר את המידע למפעיליו. אנשי אצ"ל, לעומת זאת, לא העבירו את המידע על ההצעה הצרפתית לבן–גוריון וחשדו התבסס. גלילי וכהן החלו לפמפם באוזניו את האפשרות של מרד. בשלו התנאים מצד כל המעורבים בדבר להתפרצות פרשת אלטלנה.

אוספים את הנשקים

במהלך בלימת הפלישה של צבאות ערב לארץ ישראל, ב–26 במאי 1948, החליטה הממשלה הזמנית על הקמת צה"ל. אחרי חמישה ימים התפרסמה פקודת יום להקמת “צבא ההגנה לישראל". הפקודה כללה הוראה חד–משמעית שלא יתקיים כוח צבאי במדינת ישראל מלבד צה"ל. למחרת נחתם הסכם בין בגין לגלילי על גיוס חברי אצ"ל לצה"ל - גדודים של הארגון שישתלבו בחטיבות. בנוסף, כלי הנשק של אצ"ל יימסרו לצה"ל.

חברי אצ"ל השתלבו בגדוד 57 בפיקוד איתן לבני, אביה של ציפי, בחטיבת גבעתי, ובגדוד 35 בפיקוד של אליהו כץ בחטיבת אלכסנדרוני. לעומת זאת, פעילות הרכש של אצ"ל בצרפת, שהייתה ידועה לש"י, לגלילי ולבן–גוריון, לא נמסרה למשרד הביטחון, כמתחייב בהסכם. אפשר להסביר את התנהגותו של בגין באחת משני דרכים: הוא לא קיבל מידע מלא על ההתפתחות בצרפת, או שביקש ברוב תמימותו להעניק בהפתעה לצה"ל אמצעי לחימה יקרים.

אלטלנה. צילום: המרכז למורשת בגין

ביום שבו התפרסמה הפקודה, ב–1 ביוני, החליטה מועצת הביטחון של האו"ם לכפות הפסקת אש למשך חודש בארץ ישראל. ההחלטה התקבלה על ידי ישראל ונדחתה תחילה על ידי מדינות ערב. מתווך האו"ם, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, ניהל מו"מ בין הצדדים ליישומה. אחד התנאים היה להימנע בזמן הפסקת האש משינוי המצב הצבאי, לרבות רכישת נשק והבאת אנשים בגיל גיוס ארצה. אנשי אצ"ל הצהירו כי הם מתנגדים ל"הצעות הכניעה של הממשלה הזמנית". בסופו של דבר נכנסה הפסקת האש לתוקף ב–11 ביוני. בו ביום הפליגה אלטלנה מצרפת לארץ ישראל מבלי שהדבר דווח לבגין. היו בה 930 עולים שנועדו לגיוס לאצ"ל, 5,000 רובים, 450 מקלעים, חמישה זחל"מים, אלפי פצצות מטוסים וכארבעה מיליון כדורים.

באונייה נמצא גם סטבסקי, אף על פי שנדרש להישאר בצרפת כדי להכין את מסעה השני המתוכנן ארצה, עם משלוח נשק נוסף. סטבסקי התעקש לצאת וכשנפרד אמר לידידו ד"ר שקט מראשי הרוויזיוניסטים בארצות הברית: “יותר לא נתראה. שמע! יהרגוני... לא אשאר בחיים". סביר להניח שהעריך כי יש עניין לסתום את פיו לתמיד.

ראש הש"י באירופה, חיים בן מנחם, שלא היה מודע למלכודת אלטלנה שהוכנה לאצ"ל, הציע לאביגור לחבל באונייה כדי שלא תפליג. אביגור דחה את הצעתו ובאותו יום דיווח במברק מוצפן: “הפורשים העמיסו אתמול את סחורתם על אונייתם בפורט דה בוק". לבגין נודע הדבר רק למחרת, במוצאי שבת, מהאזנה לתוכנית החדשות של ה–BBC באנגלית. הוא ביקש לדווח על כך מיד לגלילי, אבל נכנע ללחץ חבריו ולא עשה זאת. בגין הורה להודיע לאונייה ולחבריו בפריז לעצור את ההפלגה בלב ים ולא להגיע לחופי ישראל, אבל בגלל תקלות קשר המשיכה אלטלנה בדרכה.

רק ביום שלישי, לקראת חצות, הבין בגין כי נפל בפח. הוא טלפן מיידית לדוד כהן, וביקש לזמן פגישה דחופה. באחת אחר חצות, יום רביעי 16 ביוני, נפגש בגין בחברת בכירי אצ"ל, יעקב מרידור, אריה בן אליעזר, חיים לנדאו ועמיחי פאגלין, עם גלילי, אשכול וכהן. השלושה העמידו פני מופתעים. לימים העיד בן אליעזר: “לבי ניבא לי רעות".

למחרת התנהלו דיונים אינטנסיביים בין בגין ואנשיו לבין גלילי ואנשיו. בינתיים גם נוצר קשר תקין עם האונייה והוסכם שתופנה למזח הדייגים ליד מושב כפר ויתקין, שם יפורק הנשק ויופנה למחסני צה"ל. 20% ממנו יישלח לירושלים, שבה עדיין פעלו אצ"ל ולח"י באופן עצמאי, משום שעל פי החלטת החלוקה העיר לא הייתה אמורה להיכלל במדינת ישראל. את השאר, דרשו בגין וחבריו, יש להעביר לגדודי אצ"ל בצה"ל.

לפני שנכנסו לפרטים מעשיים, התפרץ פאגלין: “אני רוצה שהציוד יאוחסן במחסנים שלנו, כי השמירה תהיה אף היא שלנו". כאן התפוצץ המו"מ. האונייה הגיעה לחופי ישראל אחרי יומיים - בלי הסכם. בגין, שכל שיחותיו עם גלילי ואנשיו היו ברוח טובה, האמין כי יש הבנה ביניהם. היה בטוח שלא תהיה בעיה לפתור את הנושא השולי היכן יאוחסן האמל"ח לפני שיישלח לגיסות. הוא טעה בגדול.

במוצאי שבת 19 ביוני הגיעה האונייה בטעות לחוף תל אביב. משהתבררה הטעות, היא הפליגה ליעדה המתוכנן, חוף כפר ויתקין, והגיעה באיחור. בגין החליט לשלוח אותה ללב ים, כדי שתחזור ביום ראשון בערב ותפרוק במשך כל הלילה. ואכן בשמונה וחצי בערב ירדו העולים אל החוף והחלו בפריקת הנשק, בניצוחו של פאגלין ובנוכחות של בגין.

בישיבת הממשלה קרא בן–גוריון דוח שמסר לו גלילי בנושא. הוא הוציא החלטה, פה אחד, מתשעת השרים להסמיך את צה"ל להפעיל כוח כדי ליטול את הנשק מאצ"ל.

מפקד המשימה היה מח"ט אלכסנדרוני, דן אבן. השתתפו בה כוחות גם מחטיבה 7 ומגדוד קומנדו 89 בפיקוד משה דיין. המפקד בפועל היה גלילי, שפיקח ממחנה דורה בנתניה. גלילי ביקש מראש הרכש של משרד הביטחון, פנחס ואזה, לזמן את בגין לפגישת בירור איתו. יעקב מרידור מנע מבגין לצאת למפגש, משום שהיה משוכנע, לפי עדותו, שמתכוונים לחסל אותו בדרך. לאור זאת שלח אבן לבגין אולטימטום, שניסח גלילי, שבו נדרש לקבל תוך עשר דקות את הדרישה למסור את הנשק “לרשות ממשלת ישראל".

יממה אחרי סיום הפרשה הסביר בגין בנאומו ברדיו: “בגלל הדרישה לתת תשובה על כניעה תוך עשרה רגעים החלטנו לא להיענות לאולטימטום טיפשי זה". עד מהרה התברר לו שאולי האולטימטום טיפשי, אבל גם רציני. החלו חילופי אש בין הצדדים. פעיל במיוחד היה גדודו של דיין.

פאגלין הבין שאין סיכוי להתמודד בכבוד עם צה"ל. לאחר עימות עם בגין, התפטר ועזב את המקום. בגין מינה במקומו את מרידור, חזר לאונייה והיא הפליגה לתל אביב. הוא העריך כי שם יוכל להסתייע באוהדים, ובן–גוריון ייאלץ להתפשר.

אבל הזקן לא רצה פשרה. הוא גם דחה ניסיונות תיווך של ראשי ערים ושרים מקורבים לאצ"ל. לפי הערכת נקדימון, מטרתו האמיתית באותו זמן לא הייתה הנשק שהביא אצ"ל אלא פירוק הפלמ"ח. הוא ביקש להכניע ללא תנאי את אצ"ל כדי להזהיר את מפקדי הפלמ"ח ואת תומכיו הפוליטיים, לרבות גלילי: גורלכם יהיה דומה אם תתנגדו לפירוק. בן–גוריון הורה להפציץ את האונייה, מהים ומהאוויר, בדרכה לתל אביב, כדי להטביעה, אבל גילה כי הימאים והטייסים מתנגדים למהלך. בחילופי אש בחוף כפר ויתקין נהרגו שלושה אנשי אצ"ל ונפצעו אחדים משני הצדדים. מרידור קיבל את האולטימטום ונכנע. הפרשה בכפר ויתקין הסתיימה.

מנחם בגין. צילום: לע"מ

שטח צבאי סגור

ב–22 ביוני בחצות הגיעה אלטלנה לנמל תל אביב. הספינה עגנה מול מטה הפלמ"ח במלון “ריץ" ברחוב הירקון. עד אז הטיל צה"ל על חטיבת קרייתי התל אביבית לחסום את הדרכים לעיר מפני תגבורות של אנשי אצ"ל, להשתלט על הצמתים ולהכריז על אזור עגינת אלטלנה כעל שטח צבאי סגור. במקביל קראו מפקדי אצ"ל לאנשיהם להתייצב בחוף פרישמן כדי להציל את בגין. למרות המחסומים, נכנסו רבים לעיר ואף הגיעו סמוך למים. מקורביו של בגין מנעו ממנו לרדת מהאונייה אל החוף מחשש שיירצח. בן–גוריון הורה לצה"ל להכניע את אלטלנה בכל תנאי ובכל מחיר.

מעלות השחר התנהל דו–שיח של חירשים בין בגין ומפקד האונייה אליהו לנקין לנציגים זוטרים של גלילי. בשעה עשר שיגר לנקין לחוף 12 איש, לרבות שניים שנפצעו בלילה מאש שנורתה מאוניית חיל הים. ברשותם היו 30 רובים, שישה מקלעים ומטול נגד טנקים. אנשי קרייתי סירבו לפקודה לירות עליהם. יגאל ידין פקד על אנשי מטה הפלמ"ח לפתוח באש - והתפתח קרב יריות. בינתיים הגיע באקראי למטה יצחק רבין, ונטל את הפיקוד על הקרב.

ב–11 בבוקר פקד ידין, על פי הוראת בן–גוריון, על שמואל אדמון, מפקד חיל התותחנים, לשלוח סוללה בת ארבעה תותחי 65 מ"מ למחנה יונה ברחוב הירקון, מצפון להתרחשות (מלון "הילטון" היום). עד שעה שלוש אחר הצהריים הוצבו התותחים. אבל רק אחד מהם היה תקין, זה שבן–גוריון כינה “התותח הקדוש".

בשעה ארבע שיגר ידין את עוזרו משה בר–תקווה למחנה יונה עם פקודה להפגיז את האונייה. מפקד הסוללה פקד על הצוות: “חמישה פגזים אש תותחים". אחד הפגזים פגע באונייה. מהבטן שלה היתמר עשן ונשמע רעש פיצוצים.

יעקב אברהמי שירת אז בגדוד 57 כסמל מחלקה. עד ההפוגה הוא פיקד על כיתה בקרב כיבוש יבנה ובבלימת הכוח המצרי ב"גשר עד הלום" מדרום לאשדוד. יום לפני שהגיעה אלטלנה לתל אביב, הוא נשלח לשם להתחיילות. בגלל “מבצע אחדות" היו משרדי החיול סגורים.

בכיר באצ"ל איתר את אברהמי ושלח אותו בראש 15 חברים לשעבר בארגון אל החוף. “הגענו סמוך לחוף, מול כיכר לונדון. צפינו על האונייה ועל חילופי האש", הוא שחזר. “שמענו את בגין צועק ברמקול ‘לא לירות, לא לירות. רק לא מלחמת אחים! קחו את האונייה עם הנשק, תנו לנו את החיים'. ראיתי פגזים שנפלו בצדי האונייה. פגז אחד נכנס לבטן האונייה, המכסה שלה היה פתוח. אנשים קפצו למים. רצתי לחוף ונטלתי חסקה. מיהרתי אל הספינה והגעתי אליה ראשון. ראיתי את בגין בירכתיים. אנשים אחזו בו וביקשו להשליך אותו לים. הוא צעק: ‘אני לא יורד. אני אחרון!'. הם לא התחשבו בו וזרקו אותו. הייתי הכי קרוב אליו. הוא הושיט לי ידיים כדי שאקח אותו. הגיעו אלי שתי חסקות, ואנשיהן צעקו: ‘אני, אני'. אמרתי להם: ‘רוצים את בגין? קחו אותו. יש עוד אנשים, אציל אותם".

יעקב אברהמי. צילום: אופירה לוי

סוף עידן התמימות

באותו שלב הסתיים הקרב. 12 אנשי אצ"ל נהרגו בחוף תל אביב ושלושה בכפר ויתקין. וגם שלושה אנשי צה"ל וסוכן סמוי אחד - אברהם סטבסקי. בן–גוריון ניצח והשיג את כל מטרותיו. הוא ניצל היטב את המידע שהיה ברשותו על מהלכי אצ"ל, בזמן שבגין התמים האמין ביושרו של הצד השני. חלק חשוב מהמידע הזה התקבל מסטבסקי, וייתכן כי מסיבה זו מצא את מותו.

לטענת מתווך האו"ם ברנדוט, ישראל הפרה את תנאי ההפוגה בהביאה לוחמים ונשק אל חופיה. בן–גוריון השיב כי גוף מחתרתי היה אחראי לפעולה - והוא פעל נגדו. הזקן לא רק פירק סופית את אצ"ל אלא גם מנע מאנשיו להתקדם בצה"ל. פאגלין המוכשר, למשל, סיפר לי כי במילואים שירת כשומר מתקנים. בגין ותנועת החרות הוצגו כמי שביקשו לחולל מרד, לתפוס בכוח את השלטון ולבטל את הדמוקרטיה.

בגין האמין כי בבחירות לאסיפה המכוננת, בינואר 1949, יכיר העם בצדקתו ויעניק לו את הובלת המדינה. הוא טעה בגדול. מפא"י של בן–גוריון ניצחה, והוא נידון ל–28 שנות אופוזיציה. עד המהפך של 1977.