זה היה פיגוע שהלם חזק בבטן של כל ישראלי: קים לבנגרונד־יחזקאל וזיו חג'בי נרצחו לפני כחודשיים וחצי באזור התעשייה ברקן, במקום עבודתם, בידי מי שעבד לצדם. לאחר מכן הגיעו התמונות קורעות הלב של קאי, בנה בן השנה וחצי של קים, שמחפש את אמו, ללא מענה. ביום חמישי לפנות בוקר נסגר המעגל: המחבל, אשרף נעאלווה, חוסל לאחר מצוד של שבועות. גיא, בעלה של קים ז”ל, קיבל את הבשורה במהלך הלילה באמצעות הרשתות החברתיות. בבוקר שאחרי הוא כבר היה בדרכו לעוד יום עבודה שגרתי, אבל התחושות המעורבות בערו בו: גם הקלה מסוימת וגם געגוע אינסופי. 
 
“יש בבשורה הזו אור קטן בתוך החושך שבו אנחנו חיים עכשיו”, הוא אומר. “לא יודע איך הייתי מתמודד אם היו תופסים אותו חי. הייתי מעדיף שלא יתפסו אותו מאשר שיילכד חי, ילמד בכלא, יזכה בתארים, יחיה טוב ואז ישוחרר בעסקה ויהפוך לסלב. אני שמח שחיסלו אותו, כך צריך לפעול. זו רבע נחמה, כי קים לא תחזור וקאי עדיין יגדל בלי אמא. בגיל 29 נשארתי אלמן. אין באמת משהו שינחם, אבל זה לפחות קצת מרגיע”.
 

ב־7 באוקטובר, ב־7:30 בבוקר, הגיע נעאלווה, תושב הכפר שוויכה, ששימש במפעל כחשמלאי, לעבודתו. הוא נכנס לקומת עם כלי נשק, רצח את קים, המשיך לחדרו של חג'בי ורצח גם אותו. בדרכו החוצה פצע עובדת נוספת ונמלט.
 
“הייתי חולה עם חום גבוה וקים לקחה את קאי לגן”, גיא נזכר בקבלת הבשורה הקשה. “לפתע שמעתי דפיקות בדלת ב־8 בבוקר. חוה, אמא של קים, ואחותה שחר היו בדלת. סיפרו שהיה פיגוע בברקן וקים לא עונה. לא חשדתי בהתחלה, אבל בטלוויזיה היה דיווח שההרוגה בת 30 וזיהיתי את המפעל שבו עבדה. שחר התקשרה למפעל ואמרו לה שלא יודעים מה לענות לה. הבנתי שקורה משהו לא טוב. אבא של קים נסע לשם מכפר סבא. בינתיים התקשרנו למד”א והם ענו שלא יודעים על מישהי בשם קים. אחרי חמש דקות רפי חזר אלי: ‘גיא, זאת קים'. אמרתי לו: ‘מה קים?'. הוא ענה: ‘קים מתה' וניתק”. 
גיא התמוטט על הרצפה עם אמה של קים ואחותה. בינתיים החלו להתאסף מכרים סביב הבית, שנמצא מול הגן של קאי. “אני זוכר שעמדתי בחניה ב־16:30 וחיכיתי שתחזור מהעבודה", הוא משחזר. "הלכתי להביא את קאי מהגן והייתה שם אישה בלונדינית שעמדה עם הגב אלינו. היא נראתה כמו קים. קאי קרא לה: ‘אמא, אמא'”.
 
המצוד אחר נעאלווה נמשך כאמור זמן רב. אביו נעצר בחשד כי ידע על כוונת בנו לבצע את הפיגוע. מצד המשפחות, ובמיוחד מצד גיא, נשמעה לאורך התקופה הזו לא מעט ביקורת על כך שהמחבל מסתובב חופשי. 
 
“לא קיבלתי שום הודעה רשמית על החיסול”, הוא ממשיך. “התעוררתי לקאי בלילה וקראתי על זה בטלפון. באותו רגע לא ידעתי אם לשמוח או לבכות, כי במקביל הכאב והגעגוע לקים תמיד איתי. לאורך כל הזמן הזה התפללתי שימצו איתו את הדין. היו חששות, אולי הוא נמלט לחו”ל, וכל הזמן הזה רציתי שיסיים את חייו בדיוק כמו שסיים את החיים של קים. אם לא היה את קאי, הייתי הולך לגמול לו, עין תחת עין. הייתי נכנס לכפר ומחזיר לו באותו מטבע. הייתי סוגר אותו בחדר, רק אני והוא, ולא מחליף איתו מילה אחת. רק מתעלל בו, שוחט אותו על כל הרוע הזה. לא היה אכפת לי לשבת בכלא. לקחו את אשתי כי היא יהודייה. קשרו אותה והוציאו אותה להורג. היא ראתה מה קורה, שמעה יריות, התחננה לחייה - והוא ירה בה בדם קר. אם לא היה את קאי, הייתי בוודאות דורש נקמה”. 
 
עכשיו, אחרי החיסול, הוא משבח את כוחות הביטחון, אבל מודיע שיתייצב בעצרת המחאה שהייתה אמורה להתקיים אמש בדרישה להחזיר את ההרתעה לנוכח פיגועי הטרור. 

ההפגנה בכיכר רבין. צילום: פלאש 90

 
“אין לי טענה לכוחות הביטחון”, הוא אומר. “רק אל מי שמחליט ונוקט מדיניות של זהירות וידיים קשורות. שם הבעיה. בדיוק כמו שהמחבל לא ריחם על קים, אזק אותה והוציא אותה להורג, כך היה צריך לפעול נגדו. שיהיה ברור לכל טרוריסט שיורידו לו את הבית ויגרשו את משפחתו אם ידעה על מעשיו. אין דבר כזה להרוס קומת מרתף. מי שביקש מבג”ץ את המרתף בלבד הוא הבעיה. האבסורד הגדול הוא שאני צריך להתמודד עם זה, להיאבק על זה, במקום שזה יהיה ברור בחוק: דינו של מחבל הוא עונש מוות, הריסת ביתו וגירוש מיידי של כל משפחתו. היורה מעפרה ריסס אמא ורצח תינוק שעוד לא נולד משום שהוא התחזק מסיפורו של המחבל מברקן, כי אין הרתעה. המחבלים הבאים צריכים להבין שיש להם הרבה מה להפסיד. הגיע הזמן לשנות את הגישה”.
 
חיוך ענק
 
גיא וקים הכירו באמצעות הרשת. ב־21 בספטמבר, שבועות לפני הרצח, חגגו יום נישואים שלישי. באותו בוקר קים השאירה לגיא פתק על המקרר שבו איחלה להם עוד שנים רבות של אהבה ונתינה, ייחלה שימשיכו לעמוד שם זו למען זה ולגדל בגאווה את קאי. 
 
“תמיד אמרו על קים שהיא טובה מדי”, גיא אומר. “היא דאגה לסביבה שלה בכל דבר. לאנשים, לבעלי חיים שכל כך אהבה. היא הייתה טבעונית וטיפלה בכל חתולי הרחוב. היה לה לב עצום וחיוך ענק. תמיד גם שאפה ללמוד ולהתקדם. היא הייתה משפטנית ועבדה בקבוצת ‘אלון' כמזכירה. היא התכוונה להיבחן ללשכת עורכי הדין, כל הזמן גם למדה במקביל בקורסים והתפתחה למקומות שונים. הכי אהבתי את העיניים שלה: חיוך כובש, עיניים שנוגעות. היא הייתה החברה הכי טובה שלי. אחרי הדייט הראשון שלנו מיד התקשרתי אליה ואמרתי לה שאני בא גם מחר, ושמעכשיו אדאג שיהיה לה טוב. היא הייתה מאושרת. כיום הגעגוע פוגש אותי בהכל. הדברים הקטנים, כמו הטלפון אליה כשאני מסיים פגישה עם לקוח, או הדאגה שלה שאכלתי. אלה הבוקסים הכי כואבים. אני לא אוכל לתפוס את מקומה עם קאי, כמו שהייתה מדברת ושרה לו באנגלית, או הדרך הרגישה שבה גידלה אותו”. 
 
תחילה גיא לא רצה לשמוע על פרטי הרצח, נמנע מלרדת לפרטים, מה עבר על אהובתו דקה אחרי דקה. כיום המחשבות הללו מגיעות אליו בעיקר בלילות. 
“עד עכשיו אני לא בקיא בפרטים של מה שהתרחש שם”, הוא אומר. “מישהו אמר לי שהכל לקח שבע דקות. אני מתאר לעצמי מה עבר עליה שם. לשמחתי גם לא היה סרטון. אני מעדיף לא לצפות ולא לדעת. אני מקווה שהוא ירה בה מיד ולא היה לה הרבה זמן לחשוב עלי ועל קאי ולהרים את הראש לקיר המשרד, שעליו הדביקה עשרות תמונות שלנו. אין לי ספק שקים התעמתה איתו. היא הייתה חזקה, לא פראיירית. חונכה לא לוותר על כלום. אולי בגלל זה הוא אזק אותה. וזה הכי קשה לי בעצם, שזו הייתה הוצאה להורג. יש לילות שאני שוכב ומדמיין את התסריט הזה מול עיניי. אלה הרגעים שבהם אני מתפרק”.
 
בבוקר הרצח גיא כאמור חש ברע והיה עם חום גבוה, וקים לקחה במקומו את קאי לגן. בדיעבד, היה זה הרגע האחרון והמיוחד שלהם יחד. "בגלל שהייתי חולה, יצא שקים נסעה לבד צפונה להוריה ובילתה עם קאי והמשפחה שבת נהדרת”, הוא נזכר. “למחרת בבוקר היא ראתה שאני קודח והציעה שתיקח את קאי לגן במקומי. עד עכשיו אני שומע את הצחוק שלהם במטבח בזמן ההתארגנות בבוקר. זה היה יום שבו קאי הלך לגן בשמחה, עם אמא שלו, נפרד ממנה בחיוך ושלח לה נשיקה באוויר. אני מאמין שזה יד הגורל שבבוקר יום מותה היא נפרדה ממנו באהבה גדולה”. 
 
עדיף לא לדעת
 
לאחר הלוויה של קים לא נותרה עין אחת יבשה. קאי ניצב מול תמונת ענק של אמו וקרא לה "אמא", נישק אותה וביקש אותה. כיום גיא וקאי מנסים לשמור על שגרה, בעיקר עבור הילד שכבר לא מתעורר בלילות ומחפש את אמו. גיא משכיב, מלביש ומטפל בקאי בלעדיה. אחר כך הוא יושב לבדו בסלון הבית והזיכרון בועט בו מחדש. 
 
“אני מרחף”, גיא מודה. “לא יודע אם מחכה שהיא תבוא או מרגיש שזה קרה אתמול. אני רק יודע שהיא תמיד תהיה איתי והזיכרון לא יעזוב לעולם. אני מקווה שתהיה לנו הקלה בהתמודדות, כי אני לא מוצא את עצמי כל כך. לא בחרתי בזה שאהבת חיי תילקח ממני ככה סתם, בהוצאה להורג. כשחזרנו מהלוויה הורדתי את כל התמונות שלה מהמקרר, מהבית, כי היה לי חשוב שקאי לא יחפש אותה. הוא עדיין תינוק ולא אומר משפטים שלמים, אבל מביע את הגעגוע בדרכים אחרות. היה להם טקס קבוע: קאי רץ אל קים בחיוך והיא פותחת את זרועותיה אליו ומרימה אותו. זה היה הרגע שלהם יחד, כמה דקות טובות. למחרת הפיגוע הוא רץ לחדר וחיפש אותה בחיוך הקבוע ולא מצא. לא אשכח אף פעם את המבט שלו – הוא הסתובב אלי וכאילו התחנן שאעזור לו למצוא את אמא”.


צילום: פרטי

 
תשעה שבועות אחרי הרצח, עם הרבה עזרה מהמשפחה הקרובה, מחברים וגם מזרים שביקשו לעזור, גיא וקאי מנסים להמשיך בחיים. התמונות של קים כבר חזרו למקרר ובכל בוקר הם נותנים לה נשיקה יחד. באיזשהו מקום, גיא מוצא נחמה בכך שקאי קטן מכדי לתפוס את גודל האסון. 
 
“בשבוע שעבר שאלתי אותו איפה אמא, כדי שייתן נשיקה לתמונה”, הוא מספר. "והוא פתאום ענה לי: ‘אין. אין אמא'. אז הבנתי שהכוונה שלו שאמא לא פה, שהוא יודע. גם בלילות הוא כבר קורא רק ‘אבא', לא עוזב אותי לרגע. הוא היה רגיל ששנינו משכיבים אותו ואז יוצאים מהחדר, והיום אני לא מסוגל לעזוב את החדר. אם אני יוצא הוא זועק אלי כאילו מבקש שלא אלך, אז אני נשאר ומבטיח שלעולם לא אעזוב אותו".
 
מתי הרגעים הכי קשים?
“כאשר אני מדמיין מה עבר עליה בנשימותיה האחרונות. היא חיה למען קאי ולמעננו. ברגעים כאלה אני מרים את עיניי למעלה ויודע שהיא מסתכלת. אני מתנחם בידיעה שהיא לא הייתה מסכימה שאשבר. אני גם מבקש ממנה סליחה על זה שאני נשבר לפעמים לרגע. היא לא הייתה רוצה שיהיה לנו רע יותר ממה שכבר רע לנו בלעדיה, והיא בטוח יושבת שם ואומרת תודה על סגירת המעגל. היא יודעת שהרוצח הלך לגיהינום ולא לגן עדן, היכן שהיא נמצאת. אין ספק שזו סגירת מעגל גם מבחינתה”.