גדי איזנקוט הוא הרמטכ"ל האחרון שנלחם במלחמה אמיתית. הרמטכ"ל הבא, אביב כוכבי, התגייס רק ב־1983, שנה אחרי פרוץ מלחמת שלום הגליל (לבנון הראשונה), שבה היה איזנקוט מ"פ בגולני. הוא השאיר בלבנון שני לוחמים שנפלו לידו ובהמשך איבד את שני חבריו הטובים, בני מחזורו ומפקדי סיירת גולני, תא"ל ארז גרשטיין (1999) וסא"ל אמיר מיטל (1988). בשלוש השנים האחרונות הסדיר איזנקוט את חשבון הדמים שלו עם חיזבאללה ופטרוניו. עד כמה שזה נשמע מוזר, היחידים בזירה המזרח תיכונית שיש להם ניסיון צבאי דומה לזה של איזנקוט, הם חסן נסראללה והגנרל קאסם סולימאני. בעוד ארבעה ימים הוא ייפרד מהם. מלחמת ישראל נגד איראן וחיזבאללה, המכונה מב"ם (מערכה בין המערכות), תועבר לידי ממשיכו.

צה"ל של איזנקוט הפעיל במלחמה הזו עוצמה אדירה ושקטה שבה הפליא מכותיו בצד השני, כמעט בלי לשלם מחיר. כשאיזנקוט מדבר על סולימאני ונסראללה, אי אפשר שלא להבחין בהערכה מסוימת, כמעט אחוות לוחמים. אם היה איזנקוט יכול לסכם את כהונתו במשפט אחד, היה אומר משהו כזה: בחרתי לריב עם הבריון הכי חזק ומסוכן בשכונה, ולא לבזבז אנרגיה על היריב הכי חלש. ובמילים אחרות: לא חיפשתי את המטבע מתחת לפנס. הלכתי על האתגר הקשה והחשוב באמת, ולא התעסקתי בשטויות.

פרשנות: איזנקוט יצא למלחמה באיום האיראני. הוא שכנע את הקבינט והוביל את צה"ל לראשונה בתולדותיו לעימות אלים עם משמרות המהפכה של סולימאני. במקביל, הצליח איזנקוט להימנע מעימות מיותר בעזה. מיותר, כי אין לישראל אסטרטגיה, אין לה מטרה, אין לה מנגנון יציאה מעימות כזה. הרמטכ"ל הצליח להפנות את עוצמתה של מדינת ישראל נגד האיום האמיתי. עם זה הוא ייצא ביום שלישי הקרוב מהקריה בתל אביב, אחרי 40 שנה, בפעם האחרונה על מדים.

נסראללה ואיזנקוט זה ממש דרבי. הם נולדו באותה שנה. איזנקוט היה מח"ט גולני כשאגוז (תחת פיקודו) הרגה את האדי נסראללה, בנו של מנהיג חיזבאללה, במבצע נוף פראי. העבודה שהגיש איזנקוט במסגרת לימודיו באוניברסיטה עסקה בנאומי נסראללה. הוא גם נחשב לאבי “דוקטרינת הדאחיה", שבמסגרתה החריב צה"ל בלבנון השנייה (איזנקוט היה ראש אמ"ץ) את הרובע השלטוני של נסראללה וניסה לחסל גם את האיש עצמו, שחמק מהפצצות חודרות הבונקרים במעבה האדמה. החשבון, אפוא, נשאר פתוח.

חסן נסראללה. צילום: רויטרסחסן נסראללה. צילום: רויטרס

אם לא יקרה משהו לא צפוי בימים הקרובים, אפשר לקבוע שרא"ל גדי איזנקוט הצליח לחזור הביתה בשלום, והכוונה אינה לסכנות המלחמה, אלא לג'ונגל הפוליטי. זה לא היה קל. בטרם נכנס לתפקידו הסתגר במשרד יחד עם עוזרו, רונן מנליס (לימים דובר צה"ל) והתייעץ עם 140 איש. שבועות ארוכים ישב לסמינר עצמי, כתב מסמך חזון מפורט שהתנוסס מולו לאורך ארבע השנים כמצפן. שקד על תוכניות מפורטות, בנה חזון מדויק, סימן לאן הוא רוצה לקחת את הצבא ויצא לדרך. הוא למד, לפרטי פרטים, את ארבע המערכות שעברו על צה"ל בעשור שקדם לכניסתו לתפקיד: לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן. הוא היה מפקד פיקוד הצפון, ראש אגף המבצעים, סגן הרמטכ"ל. הוא אחד הקצינים הרציניים והמעמיקים בתולדות המטכ"ל. הוא הגיע מוכן.

ואחרי כל זה, המשימה הכי קשה שלו הייתה לא לגמור כמו גבי. הכוונה לחברו הטוב, הרמטכ"ל גבי אשכנזי, שנשאב למערבולת שדים ויצרים מול השר שמעליו ונגרס בגלגלי הדרג המדיני עד דק. איזנקוט נשבע שזה לא יקרה לו. הוא נזקק לכוחות על־אנושיים כדי לעמוד בשבועה הזו. מאז עזיבת אשכנזי ב־2011, המצב מול הדרג המדיני רק החמיר. המדינה והצבא, שנוהלו פעם בידיים מקצועיות ושקולות, עברו לניהול הרשתות החברתיות.

המנהיגים שִבשבו את עצמם על פי דעת הקהל במקרה הטוב, הבייס האלקטורלי במקרה הפחות טוב ולפעמים גם הסמנים הקיצוניים שבו. את הדוגמה המוחשית ביותר קיבלנו בסוף השבוע שעבר, כשהמזכיר הצבאי של ראש הממשלה, תא"ל אבי בלוט, הועבר זובור פומבי בידי ראש הממשלה, כדי לא להפסיד כמה קולות עקב פינוי מאחז עמונה. איזנקוט לא איבד את שלוותו לאורך כל הזמן הזה. שמר הכל בתוך החדר, בבטן, בכספת. סיגל לעצמו מבע של ספינקס. נדמה לי שזה היה יותר מאתגר מהפעילות המבצעית שניהל בשנים הללו בהיקף אדיר מול אויבי ישראל.

זה כמעט התפספס לו לפני כמה שבועות, ב־2 בדצמבר. המפכ"ל היוצא, רוני אלשיך, שסיים באותו יום את תפקידו, הזמין אותו לפרידה אישית במטה הארצי. אירוע סגור. איזנקוט ואלשיך ביחסים מצוינים. הרמטכ"ל סבור שאלשיך היה מפכ"ל מצטיין. היה לו מספיק שכל לא להגיד את זה בקול רם. האירוע עצמו היה מרגש, ללא תקשורת. למזלו של הרמטכ"ל. רק כשיצא משם והתחבר לתקשורת, הבין שבעודו יושב שם, מוקף במפכ"ל וקציניו, פרסמה המשטרה את המלצותיה בתיק 4000 והרעידה את המדינה. “זה היה כיפה אדומה", אמר אחר כך מי שאמר בסביבת איזנקוט, “לך תדע מה עבר בראש של אלשיך כשארגן את האמבוש הזה". אבל זה נגמר בשלום.

חזותו מטעה. הוא לא נוטף כריזמה, לא נושא נאומים חוצבי להבות, לא גורר אחריו הילה, בלורית או תואר. כשלומדים להכיר אותו, מבינים שהוא מתוחכם, מחושב, לא חף מערמומיות. קצין נועז באופן יוצא דופן, יבשושי ברמה על־אנושית, ענייני להחריד. יכולתו לקבל החלטות היא אינסופית. אנשיו טוענים שהוא מכונה אנושית לקבלת החלטות. אם עובר עליו יום בלי החלטה משמעותית, הוא מרגיש שלא תרם. הוא קורא מהלכים מראש, לפעמים הרבה מראש. הוא מגיע לישיבות קבינט מאורגן ויודע בדיוק מי יגיד מה ואיך צריך לשכנע כל שר, אפילו בנפרד, לקבל את המלצותיו. בקבינט הנוכחי הרגיש קצת אבוד.

איזנקוט היה המזכיר הצבאי של אהוד ברק ואריאל שרון. הוא היה זה שהרים להם טלפונים אחרי פיגועי זוועה. הוא זה שבישר לשרון על הדולפינריום. “ראש הממשלה", אמר לשרון ביום שישי ההוא, “יש 21 הרוגים ועשרות פצועים ליד הדולפינריום בתל אביב, רובם נערים ונערות, ביניהם רבים אנוש וקשה". הוא שמע את השתיקה של שרון. לדעתך, שאל אותו שרון, אני צריך לרדת לשם עכשיו? אני לא חושב, אמר לו תא"ל איזנקוט, אבל הייתי מכנס קבינט מחר בבוקר. הקבינט הזה כונס. שרון הכיל את הדולפינריום. הוא ידע שטרם בשלה השעה לחומת מגן. הוא הבין שנדרשת מישראל בעת הזו יכולת הבלגה ועמידה שתאפשר לה לעשות מה שצריך לעשות בהמשך. ועכשיו צריך איזנקוט להתעסק עם ינוקות כאיילת שקד, גלעד ארדן, נפתלי בנט. שקד הייתה בת 20 ומשהו באינתיפאדה ההיא.

גדי איזנקוט ואביב כוכבי. צילום: פלאש 90גדי איזנקוט ואביב כוכבי. צילום: פלאש 90

למרות כל זה, הוא רואה בדרג המדיני מקום קדוש. המשולש של ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל נתפס בעיניו כערש הממלכתיות, קודש הקודשים ממש. הוא הסתגל גם לקבינט הילדים הנוכחי, למד איך עובדים עם השרים, איך נותנים להם לפרוק לחצים, איך מובילים אותם להחלטה הנכונה. הוא עשה את זה באומנות ותמיד בגיבוי ראש הממשלה.

במגירתו נח מסמך בן יותר מ־23 שנה שמסייע לו עצמו לפרוק תסכולים. מדובר במאמר שכתב זאב שיף, הפרשן הצבאי המיתולוגי, ביוני 1995. “צה"ל נדחק ממרכז הקונצנזוס", כך הכותרת. הטקסט מדהים עוד יותר. שיף כותב על הפיכתו של צה"ל לשק חבטות של אינטרסנטים פוליטיים, בעיקר מהימין. מי שקורא אותו היום, בטוח שנכתב בשבוע שעבר. רק השמות משתנים.

שיף כותב על ההתקפות משולחות הרסן מימין על תבוסתנותו של הצבא, הגידופים נגד אלופים, ראשי שב"כ, הפשקווילים על הבוגדים, הרוצחים, המשת"פים הבאים מקרבנו, ומסיים בטקסט המדהים הזה: “אם הצהרת מלחמה כזו באה מפי המנהיגות הרשמית, מדוע לא יקומו אלמונים, קיצונים מהם, ויקראו לרצח פוליטי? בכרוז שהופץ אחרי מינויו של ראש השב"כ הנוכחי (כרמי גילון) נאמר ‘עורו בני ציון, אנשי בליעל מתייוונים רשעים רודפים יהודים צדיקים.

הגדילו עשות הרשעים כאשר בראש הארגון שב"כ העמידו אחד מהרשעים הגדולים, רודף ידוע, המתיוון הרשע (כאן מצוין שמו של ראש השב"כ וכתובתו) ודינו, ודין שאר הרודפים, ידוע כמובא בפוסקים שגם בזמן הזה דינם מוות! על החתום, ארגון חרב דוד'. במילים פשוטות: קריאה לרצח פוליטי. היום ראש השב"כ, מחר הרמטכ"ל והמפכ"ל, ראש הממשלה הוגדר מכבר כ'רודף ומוסר', שדינם מוות".

את זה כתב שיף חודשים ספורים לפני רצח רבין. המאמר הזה מונח על השולחן של איזנקוט כמו אנדרטה, נורת אזהרה אדומה, אש תמיד. שום דבר לא השתנה לטובה מאז. אולי להפך. הרמטכ"ל יודע שמצבו עוד טוב יחסית. הוא מודאג מאוד, אבל שומר על אופטימיות. הוא שומע את הקולות ורואה את המראות. לא מתכופף. מאמין שההיסטוריה תסדיר את העובדות, תחזיר את האמת (האמיתית, לא האלטרנטיבית) למקומה. הוא יודע ששום דבר לא השתנה מאז ששיף כתב את המאמר ההוא. זו אותה אג'נדה, אותו פס ייצור, אותה קרקע גידול. כל אחד, בתורו, צריך להחליט: להרכין ראש או להתמודד. הוא החליט להתמודד. הוא לא מתחרט על זה לרגע.

הוא חושב שמדובר במאבק על פניה של החברה הישראלית. הוא החליט שחובתו לנקוט עמדה. הוא לא יכול להסתתר מאחורי ממלכתיות תפקידו. הוא מכיר בעל פה את “נאום השבטים" של הנשיא, אבל צה"ל חייב להיות שבט אחד. אין לו הפריבילגיה להתעטף בקלישאה שצה"ל הוא בבואה של החברה. הוא צריך לדרוש נורמות אחרות, מדויקות ואחידות, אחרת הצבא יהפוך לכנופיות. לא מתוך התנשאות, אלא מתוך הבנה שאין אפשרות אחרת.

לכן, בניגוד לעצות של כמעט כל יועציו, הוא החליט לאכוף את פקודת השירות המשותף של נשים בצבא. ובניגוד לעצות של כולם הוא צמצם את מספר מכוני ההשתלמות הפעילים בצבא בצורה דרמטית. ומתוך ההבנה הזו הוא החליט שיהיו סדר ומשמעת ולא יהיה מצב שכל אחד מתגלח מתי שבא לו (למעט הדתיים, כמובן). והכי חשוב: ברגע שזה נדרש, הוא לא היסס להפגין עמדה ערכית ומקצועית. פרשת אלאור אזריה היא האירוע המכונן, ואיזנקוט לא מתחרט, אפילו לחצי שנייה, על העמדה שאימץ. זו הייתה הזדמנות שאסור לפספס ליישר את הצבא, להבהיר איפה עובר הקו האדום, לסמן את הגבול. הוא עשה את זה ונאלץ לראות איך הדרג המדיני משסה ומסית ומלבה את הרוחות הרעות. הוא חשק שפתיים.

מאז היה מ"מ צעיר בגולני הוא הביא בחשבון שכל תפקיד הוא האחרון שיעשה בצה"ל. זה אִפשר לו לעשות מה שצריך, ולא מה שצריך לעשות כדי להתקדם. פתאום הוא באמת הגיע לתפקיד האחרון שלו בצה"ל. הוא הבין את גודל המעמד, את המחויבות, את האחריות. בלי ציניות. כשישב באותו לילה ארוך כשכוח מיוחד של צה"ל הסתבך בחאן יונס, ופיקד על האירוע, חייו חלפו לנגד עיניו. הוא ידע את הסיכונים והבין את הנסיבות.

למרות כל האמור, ואף שחודשיים מאוחר יותר הוא אמור להשתחרר, אישר את הפעולה הרגישה הזו. כשהכוח נחשף, האש נפתחה ושערי גיהינום נפערו, הוא שמר על שקט מוחלט. הוא ידע כמה גורלי הוא המצב. הוא הבין שאם יישאר לוחם אחד חי, או מת, בידי חמאס, יזכה יחיא סנוואר בניצחון היסטורי ויוכל לרוקן את בתי הסוהר בישראל. צה"ל הפעיל באותו לילה עוצמת אש אדירה כדי לחלץ את כולם, כולל גופתו של סא"ל מ', הגיבור האלמוני, ולסגור את האירוע בלי נזק אסטרטגי. הוא ידע עד כמה מלחמה בעזה היא עניין מיותר, והנה - הוא כמעט נשאב אליה נגד רצונו. כשזה נמנע, נשם לרווחה.

פעילות צה"ל לחשיפת מנהרות בגבול הצפון. צילום: דובר צה"לפעילות צה"ל לחשיפת מנהרות בגבול הצפון. צילום: דובר צה"ל

היה עליו לגייס את כל כוחותיו כדי להסביר לקבינט את הנסיבות. את העובדה המצערת שבמקרה הזה, אנחנו התחלנו. האש הוצתה במהלך פעולה חודרנית שלנו. הוא ראה אנשים בצד שלנו מנסים להפוך את האירוע לסוג של תבוסה, והתקומם. שרים אמרו לו בקבינט שזה נגמר 500–160 לטובת חמאס. הם שיגרו למעלה מ־500 רקטות, אנחנו תקפנו 160 מטרות.

אתם לא סופרים נכון, הוא ענה, תספרו בטונות. הם חטפו 90 טונות חומר נפץ על הראש, ושיגרו טונה וחצי. תראו את המאזן. לנו נהרג חייל אחד ועוד פלסטיני מג'נין שנהרג באשקלון, ועוד כמה פצועים, רובם קל. אצלם יש עשרות הרוגים. תמדדו את שבעת החודשים האחרונים. הרגנו 280 פלסטינים, פצענו 12 אלף, מתוכם 6,000 מסתובבים עם כדור בגוף. ביום העברת השגרירות האמריקאית לירושלים עמדתי, סיפר בקבינט, על הסוללה עם האלוף אייל זמיר. היו להם 63 הרוגים ו־450 פצועים באותו יום. זה הרבה? זה מעט? אני לא רוצה להתפאר במספרים האלה.

הוא מודע לצורך של הדרגים הפוליטיים לשדר בחוץ את ההפך ממה שהם אומרים בפנים. קשה לו להתרגל. הוא מנתק את עצמו מהבלי העולם החיצוני. הוא יודע שארבע השנים שלו היו השקטות ביותר בעוטף עזה זה שנות דור. שני הרוגים היו לנו בשנים הללו. אבל אז רואה וקורא ושומע את מה שקורה ברשתות החברתיות, מביט בתקשורת מלבה את בלוני התבערה בגיבוי דרג מדיני ופוליטי ולא מצליח להסביר שבסך הכל הצבא והמדינה עושים את הדבר הנכון ומקבלים את ההחלטות הנכונות.

הוא מבין שהלחץ התקשורתי־חברתי יכול לגרור מדינה למלחמה. יקראו לה, הוא אומר, מלחמת וואיינט הראשונה. הוא לא משלים עם המצב הזה. הוא גאה בעצמו שהצליח לשכנע את הקבינט לעשות את הדבר הנכון, בסופו של דבר. הוא שילם את המחיר ברצון. ניסו להפוך אותו לתבוסתן. תקשיבו לרוסים, הוא אומר למי שאומר, הם קוראים לנו חמומי מוח. זו תבוסתנות? העוצמה שהפעיל צה"ל בשנים הללו בחזית הצפונית הייתה שקטה, אבל אדירה. הרבה מעל אלף פעולות התקפיות מכל הסוגים והמינים, מול האויב המסוכן והחזק ביותר. על זה, הוא לא מקבל קרדיט. על מניעת המלחמה בדרום, שותים את דמו.

בנושא הטרור יש לו תפיסת עולם סדורה. התפיסה הזו עומדת בבסיס העימות שפרץ בינו לבין השר שלו, אביגדור ליברמן. בסך הכל, הם הסתדרו מצוין. ליברמן נתן לו לעבוד. לא התערב במינויים, לא התערב בהפעלת כוח, נתן לו מרחב פעולה ושיקול דעת. על דבר אחד הם התפוצצו: עזה. הם רואים את המושג “מלחמת אין ברירה" באופן שונה לחלוטין. פעורה ביניהם תהום בלתי ניתנת לגישור בהקשר הזה. למרבה המזל, הם לא נפלו לתוכה. הם מדדו אותה, ניסו לעקוף אותה, התקוטטו עליה, אבל לא התרסקו. זה ייאמר לזכותם ולזכות האנשים שלהם.

בהרצאות שהוא נותן, איזנקוט מספר על אירוע הטרור המתועד הראשון בארץ ישראל, רציחתו של הרב שלמה זלמן צורף בידי ערבים בשנת 1851. הוא מכיר את האירוע לפרטי פרטיו. יודע לתאר איך שלמה זלמן הוסיף את השם “צורף" לשמו אחרי שלמד צורפות, וכמה כסף בדיוק היה חייב לקהילה היהודית בירושלים. יש לו שקפים שמראים שמאז קום המדינה, בכל שנה היו בין עשרות למאות נרצחי טרור במדינה הזו. ללא יוצא מן הכלל. הטרור הוא תופעה קבועה ומתמשכת, לתפיסתו. כל חייו הוא נלחם בטרור, אבל הוא מודע לכך שאין פתרון קסמים. חיים בינינו מיליוני פלסטינים שרואים בטרור דרך לגיטימית למימוש מאווייהם. מי שחושב שאם נגביר את המכות בהם הם ייעלמו, או שהמוטיבציה תיעלם, הוא דמגוג. נקודה.

כשהוא מתווכח, גם בקבינט, הוא משווה את הרוגי הטרור לנרצחי הפשיעה. אגב, הפשיעה מפילה יותר חללים בדרך כלל. את הפשיעה, הוא אומר, מבצעים האזרחים שלנו. הם בשליטתנו. ועדיין, אף אחד לא מעלה על דעתו שאפשר להפסיק את הפשיעה לחלוטין. לעומת זאת את הטרור כולם דורשים להדביר. לדרישה הזו, אומר איזנקוט, אין שום כיסוי או סיכוי. צריך להגיד את האמת. תופעת הטרור נוכחת בחיינו ותישאר כאן בעתיד הנראה לעין. החוכמה היא לנהל את החיים למרות הטרור, להילחם בו בכל הכוח, להוריד אותו למינימום ולא לתת לו לשנות את דפוסי חיינו. כל השאר, פופוליזם.

הדיבורים על משפטיזציה בצה"ל מטריפים אותו. 40 שנה הוא על מדים, מאות פעולות מבצעיות, אלפי שימושים בכוח, מעולם לא הוגבל על ידי משפטן. מעולם לא הרימו לו דגל אדום וגם אם זה היה קורה, הוא היה שוקל ומחליט מה לעשות על פי שיקולים מבצעיים. כשהחלה ההתנפלות על הפצ"ר, שמפחיד את חיילי צה"ל (לכאורה) יותר מסנוואר, קרא הרמטכ"ל לחתן השמחה, הפצ"ר אלוף שרון אפק, ושאל אותו מה אחוז ההתערבות המשפטית באירועי הפעלת כוח של צה"ל. תשובתו של אפק הפתיעה אפילו את איזנקוט. בשלוש וחצי השנים של אפק בתפקיד היו עשרות אלפי מקרי הפעלת כוח או אש כזו או אחרת בידי צה"ל. נפתחו עשרות בודדות של חקירות. כמה הועמדו לדין? אחד. אלאור אזריה. זה הכל.

הנתון הזה מדהים. לאיזנקוט לא קל להתפאר בו. הוא מוכיח שכל הדיבורים על משפטיזציה משוללי קשר למציאות. לא היה, לא נברא. ועדיין, זה לא מפריע למפריחי הספינים, מלבי ההסתה והמתגוללים למיניהם על קציני צה"ל. הם בשלהם.

גם בנושא שילוב נשים הוא איתן בדעתו. באחת מפגישותיו עם הרבנים, קם אחד מהם ופתח בנאום חוצב להבות נגד איזנקוט. אתה תיזכר לדיראון עולם, אמר לרמטכ"ל, כמי שהתיר את הרסן, פתח את הפתח לפריצות בצבא, לעירוב הנפשע בין בנים לבנות, וכו' וכו'. איזנקוט נתן לו לסיים. כשגמר להתרגש, אמר לו: תירגע. נשים משרתות בצה"ל מיומו הראשון. לך לקרב על גוש עציון, תמצא בו למעלה מ־20 נופלות, כמעט כולן בנות עקיבא שנלחמו כתף אל כתף עם הלוחמים. יש מאה נופלות במלחמת העצמאות. יש 120 נשים לוחמות שנפלו בשבי. לך להר הרצל, תראה את הקברים. אני מבין את התחושות שלכם, אמר איזנקוט, יש לי אחות דתייה, מתנחלת. יש לי את זה במשפחה. במה שאתם רואים בעיה, אני רואה ניצחון וברכה לחברה הישראלית.

בשנת 2011 התגייסו 700 בנות אולפנה לצה"ל. בשנת 2017 המספר עלה ל־2,700. הן לא מתגייסות בזכותי. הבנות שלכם הן נשים צעירות, סקרניות, חכמות, דעתניות וערכיות במיוחד. הן בוחרות להתגייס בעקבות גיבורות התרבות שלהן: הנווטת הקרבית תמר אריאל שנהרגה באנאפורנה, דפנה מאיר. אני מעודד את זה ומשבח את זה והולך למכינות ולישיבות ומדבר עם הבנות האלה ומתרשם מהן עמוקות. איזנקוט התרשם שהם הקשיבו, אבל יודע שלא השתכנעו. מלחמת התרבות הזו תימשך. מבחינתו, אין דילמה. אסור לוותר.

גדי איזנקוט הוא היסטוריון חובב. של צה"ל ובכלל. בקי בפרטי הפרטים של מלחמות, קרבות, נאומים, מנהיגים היסטוריים וגם אירועי שוליים ביזאריים. ברמה ההיסטורית, הוא שקט. כשהרוח הרעה תסור מן הארץ, כך הוא מקווה, יישארו ההישגים האמיתיים. תר"ש גדעון, שייצב מחדש את הצבא סביב אסטרטגיה קבועה, יציבה ומסודרת. הטיפול המאסיבי בזרוע היבשה. הטיפול בכוח האדם. במוכנות. באימונים. הוא צלח את הרפתקת האלוף בריק בייסורים לא פשוטים. עד היום הוא לא ממש מבין מה קרה בדיוק ולמה הפך בריק את עצמו ממבקר הוגן ולגיטימי למרטיר משיחי שמנהל מאבק אישי.

גאוותו של הרמטכ"ל היא על המלחמה בצפון. על שמנע מהאיראנים התבססות. שפגע בהם בעוצמה רבה, כמעט בלי לשלם מחיר. שהוריד את סדר הכוחות שלהם במרחב הסורי, צמצם מאוד את העברת האמל"ח ומנע מהם בסיסי אוויר, ים או יבשה. במאזן שלו עם נסראללה, הוא מוביל. לפחות על פי הספירה שלו. הוא יודע שבעימות הצבאי הבא מולו, ייקצרו פירות שזרע והשקה וזיבל וגידל ארבע שנים. ורגע לפני הסוף, הדובדבן שבקצפת: הסרת איום המנהרות התת־קרקעיות מעל אזרחי ישראל. בהתחלה בדרום, עכשיו גם בצפון. את זה נשבע לעשות, ועשה.

הוא היה רמטכ"ל מצוין. השפעתו על הצבא דרמטית. הוא משאיר אחריו מורשת סדורה, תוכניות אופרטיביות מפורטות, מלאים משוקמים ורמת אימונים משופרת. מסע הפרידות ממנו היה קורקטי מצד אחד, אבל מרגש במיוחד מצד שני. בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת אנשים דמעו. ח"כים התרגשו התרגשות אמיתית. הגוץ השמנמן הזה, עם הקול המונוטוני והענייניות הכמעט בלתי אנושית, נגע להם בלב. היה בו משהו מתכתי, אבל גם אנושי מאוד. הוא צלח מסע אדיר, וחזר הביתה בשלום. הוא נצמד לכללים באופן טוטאלי. מעולם לא דיבר עם איש פוליטי, שר או ח"כ, ללא אישור שר הביטחון. אף פעם, ככל הידוע לי, לא דרך במעון בבלפור.

רק פעם אחת מישהו עשה עליו סיבוב: היה זה, איך לא, אהוד ברק. איזנקוט מקיים קשר עם רמטכ"לי עבר, וקבע גם פגישה עם ברק. היא הייתה אמורה להתקיים, כמקובל, בלשכת הרמטכ"ל. ברגע האחרון ברק הודיע שהוא לא מרגיש טוב. איזנקוט הסכים לעשות מחווה ולבוא אליו. למחרת זה הודלף לתקשורת. הוא לא חזר על השגיאה הזו פעם נוספת.

שני אירועים אישיים הותירו עליו חותם עז במהלך הכהונה ואולי אפילו שינו אותו. הגידול הסרטני שהתגלה בגופו והנכדה הראשונה שנולדה לו. מעטים יודעים עד כמה נכנס לחץ מהסרטן ההוא. האירוע טלטל אותו ואִפשר לו לקחת פסק זמן קצרצר ולאתחל את עצמו מחדש. אחר כך באה רונה, הנכדה הראשונה. הדבר הראשון שהוא רוצה לעשות בבוקר הראשון שלו באזרחות, זה לקחת אותה מהגן. ארבע שנים רצופות הוא קם כל בוקר בחמש ורבע בבוקר והתייצב בלשכתו, כמו חייל, בשש וחצי. באחד מימי שישי האחרונים יצא למרפסת בדירתו בהרצליה ונתקל שם בבנו, יחד עם כמה מחבריו, על סף שחרור מצה"ל. “עד מתי נובמבר 8", הם צעקו לו. גיוס נובמבר 1978, הגיוס שלו, חצה 40 שנה. עכשיו הוא מגיע, סוף־סוף, לקו הסיום. נאפסן לרגע את הציניות, את הנוגשנות העיתונאית, את האינסטינקט הביקורתי, ונגיד לו דבר פשוט: תודה, גדי.