הייתי עושה כל מה שניתן כדי לעזור לכורדים בסוריה, אבל האמת חייבת להיאמר: נוכח הצבא הטורקי החזק, שמתקיף עם טנקים, ארטילריה ומטוסים, הם בנחיתות ובסופו של דבר אין להם סיכוי להצליח. למרות הכל, בתור מי שנהיה לפטריוט כורדי, הייתי שובר את הראש כדי למצוא דרך לעשות משהו למענם”.

את ההערכה הפסימית הזאת משמיע תת אלוף בדימוס צורי שגיא, מי שב־66’ וב־74’ ניצח על שני הניצחונות הגדולים ביותר של המורדים הכורדים בצפון עיראק על הצבא העיראקי. עתה, מששב הנושא הכורדי לבעור בכותרות, הפך מעונו בשיכון הצנחנים ברמת גן למעין חמ”ל זוטא. צוות של הבי.בי.סי התייצב אצל צנחן העבר הנועז כדי לשמוע איך היה לפני שנים, והטלפון הנייד שלו עובד שעות נוספות. בין המתקשרים: יוצאי כורדיסטן בישראל, שמבחינתם הוא יקיר העדה, ויוצאי קהיליית המודיעין. שגיא נענה להם ברצון. קצת אקשן לא מזיק גם בגיל 85.

“מה שקרה עם הכורדים בצפון עיראק לא דומה למה שקורה איתם כיום בסוריה”, מסביר שגיא. “בעוד שאנחנו פעלנו עם הגב של איראן שבטרם עידן חומייני, כולל סיוע של שלושה גדודי ארטילריה איראניים, לכורדים בסוריה אין את היתרון הזה. הם לחוצים בין ארדואן, אחד שמגיע שיתקעו לו כדור בראש, לבין בשאר אסד, בלי שטח הררי, שבו ניתן לרדת להגנה מבלי להתמודד עם כוחות שריון גדולים”.


הנשיא אסד נחלץ לעזרת הכורדים.

“לא הייתי ממליץ להם לבנות עליו יותר מדי. אסד מחפש קודם כל את טובתו, מתוך חשש שפלישה טורקית תביא לכיבוש חלק ניכר מהמדינה שלו. נראה שהוא נוהג כפי שהוא נוהג מתוך כוונה להשתלט מחדש בעתיד על השטח הכורדי. לסורים יש יכולת להתמודד עם הטורקים, אבל במצב של הצבא שלהם אחרי מלחמת האזרחים אין לכורדים הרבה סיכויים. גם ב־66’ המצב של הכורדים בעיראק היה נואש. אומנם קיבלתי פקודה לסגת, משהו שאצלנו, הצנחנים, לא כל כך אוהבים לשמוע והפכתי למענם את הקערה. כיום אני לא רואה מי יבוא מבחוץ ויעשה את זה. האירופים הם בני זונות מלידה. טראמפ? לך תדע מה מתרוצץ בראש שלו, כשהוא טוען שהכורדים לא נחלצו לעזרת האמריקאים בנורמנדי, במלחמת העולם השנייה. כשאתה שומע ממנו דבר כזה, בא לך לבדוק את השפיות שלו”.

אינך מצטייר כאוהד שלו.

“ואיך אפשר? כל עוד הוא עוזר לנו, עלינו להגיד תודה, אבל מי שמדבר על ברית הגנה עם ארצות הברית הוא מטומטם גמור. כשיש ברית בין זבוב לפיל, הפיל מתערב מתי שהוא רוצה ולא להפך. אנחנו מספיק חזקים כדי להסתדר בלי הברית הזאת”.

מהן ציפיותיך מהכורדים הסורים?

“או שיברחו מזרחה לעיראק או שיברחו דרומה לתוככי סוריה. לא נראה שהם יילחמו עד החייל האחרון. לכורדים בעיראק היו הצלחות בלתי רגילות הודות למי שניהל אותם. בלעדיו הם אולי היו מתמוטטים. מטעמי צניעות לא אכנס לפרטים”.

תומכי צבא טורקיה פועלים בסוריה. צילום: רויטרסתומכי צבא טורקיה פועלים בסוריה. צילום: רויטרס

הצנוע, שאיתו אני משוחח כעת, עדיין בקשר עם הכורדים?

“עם הכורדים העיראקים, אני מדגיש. הם אפילו הזמינו אותי לבקר אותם, אבל השלטונות כאן אסרו עליי זאת מחשש לביטחון שלי למקרה שגורמים עוינים ינסו להתלבש עליי”.


אפשר להשוות בין הכורדים בסוריה לאלה בצפון עיראק?

“השוני הבולט שעולה נעוץ בשירות הנשים, גם בתפקידי קצונה קרביים, אצל הכורדים הסורים. זה דבר שתענוג לראות אותו ואצלנו בכלל לא היה מה לדבר עליו. הברזאנים אומנם לא דתיים - ואני זוכר את חיבתו של מנהיגם, מולה מוסטפה ברזאני, לוויסקי - אבל מתבססים על מבנה שבטי מסורתי, שבו השירות הצבאי היה מחוץ לתחום לגבי נשים”.

יורים ובורחים

כשתא”ל בדימוס שגיא אומר במעין גאוות יחידה “אצלנו” מתוך הזדהות עם מי שהיו אחיו לנשק בצפון עיראק, צפה ועולה מאליה השאלה מה למושבניק החרוץ לבית שינקין מעין ורד ולכורדים. כדי להשיב עליה, אנחנו עוברים איתו ל־65’. שגיא היה אז בן 31, מג”ד 890 של הצנחנים, מגיבורי פעולות התגמול של שנות ה־50, שאף נשלח להדריך את קציני צבאו של קיסר אתיופיה, היילה סילאסי, כאשר נקרא שוב לדגל.

“אז נשלחתי לאמן את ‘הכומתות הירוקות’, היחידה המיוחדת של צבא השאה, שאבטחה את מתקני הנפט בדרום איראן”, הוא משחזר. “תוך כדי זה נשאלתי אם אהיה מוכן לחצות בחשאי את הגבול ולהדריך את מנהיגי המרד הכורדי בשלטונות עיראק, שהתנהל כמלחמת גרילה. כשקוראים לי, אני מוכן. הביאו לי ערבוב מוזר של לוחמים, מנער בן 16 עד סגן אלוף בן 60 שערק מהצבא העיראקי, אבל מהר מאוד הבחנתי שיש להם תפיסה הרבה יותר חדה מאשר לאיראנים. הלחימה שלהם התבססה על היותם קלעים בחסד עליון. הם היו מתקרבים לעיראקים, יורים עליהם ובורחים. זה היה המרד שלהם וככה לא מגיעים רחוק. כשתחקרתי את הכורדים, הם סיפרו לי שעלו על זה ששש חטיבות עיראקיות מצפות להפשרת השלגים כדי לתקוף את האזור ההררי שלהם. הערכתי שאותן חטיבות ינפנפו אותם בקלות. אז עשיתי מהר חושבים והחלטתי שיש להיערך במהירות להגנה שתתאים להם. כלומר, לוותר על שטחים עבירים לשריון, ובשטח ההררי שמצפון לאזור ראוואנדוז לבנות מוצבים קדמיים שבהם ימוקמו הקלעים הטובים ביותר”.

לוחמים כורדים בצפון סוריה. צילום: רויטרסלוחמים כורדים בצפון סוריה. צילום: רויטרס


עם מה הם היו אמורים לקלוע?

“לא תאמין, עם מאוזר K98, רובה גרמני ממלחמת העולם השנייה, הארוך בחצי מטר מהרובה הצ’כי. כשהגרמנים עברו לרובים חצי אוטומטיים, האיראנים בתקופת השאה רכשו מהם כמות אדירה של מאוזרים. כשרצו להיפטר מהם, הם העבירו רבים מהם לכורדים, שלהם הנשק הזה התאים בול. כשבאתי אל ברזאני עם התוכנית שלי, הוא הסתער עליי: ‘אתה משוגע אם אתה חושב שאוכל לעמוד גלוי מול הצבא העיראקי, עם כל המטוסים והטנקים שלו’. עד כדי כך הוא היה ספקן. אז לך תתווכח עם מנהיג סמכותי כמוהו. אבל מה, אף על פי שהוא פסל את התוכנית שלי על הסף, הכורדים נערכו בשטח בדיוק כפי שתכננתי”.


איך הסברת לברזאני מה שהיה עליך להסביר כשהוא לא ידע לקרוא מפה?

“המערכים שבניתי להם היו על שלוחות של הרים. ברזאני אומנם לא ידע לקרוא מפה, אבל הכיר כל ערוץ בהרי כורדיסטן. כשהוא והפמליה שלו היו באים אליי בערב, הם היו חולצים את הנעליים בכניסה לאוהל. ‘תביאו לי את הנעליים’, הייתי אומר להם וכל נעל הייתה מקבלת שם של הר. הייתי מסדר את הנעליים לפי השטח וברזאני ואנשיו הבינו יופי”.


זה עזר?

“עזר באופן יוצא מהכלל. עם הפשרת השלגים, במאי 66’, העיראקים הסתערו עם שש חטיבות. בעוד שאף אחד מהכורדים לא חשב שניתן לנצח שם, אני הייתי בטוח בניצחון. ליתר ביטחון גם הבאתי קבוצה נבחרת של לוחמים כורדים להתאמן בארץ, בסביבות הכרמל, לקראת המערכה. שאלתי את ברזאני איזה חטיבה הכי נחשבת אצל העיראקים ואם ניתן לה קנאק המערכה כולה תוכרע. ברזאני הצביע על חטיבה 4 שלהם, שהייתה מעורבת ב־48’ במלחמה בארץ. הלוחמים שלה נכנסו באופוריה למלכודת שטמנו להם ותוך שעה לא היה זכר לאותה חטיבה, שמנתה 3,000 חיילים. החטיבות האחרות נעלמו מחשש שיהיה להן גורל דומה. לדברי הכורדים, זה היה הניצחון הכי גדול שלהם”.

מוסטפה ברזאני. צילום: Getty imagesמוסטפה ברזאני. צילום: Getty images

איך הגיב ברזאני?

“כשמצאתי אותו באיזו מערה והודעתי לו: ‘ניצחת את הצבא העיראקי’, הוא אמר: ‘מה עשית לי? עד עכשיו, אם היינו הורגים להם 20 פה, 20 שם, הממשלה המשיכה לדבר איתי; עכשיו ירדפו אותי כל החיים’. ‘אתה תרדוף אותם’, תיקנתי. מזה נהייתה לכורדים אוטונומיה, כפי שדרשו. אגב, כשפתאום הוא קיבל תיאבון ושאל אותי אם גם כדאי להכריז עצמאות, עצרתי אותו בזמן. הם היו מסתבכים עם האיראנים והטורקים, לא רק עם העיראקים”.

הדב הסורי

אגב, שגיא לא חזר ארצה בידיים ריקות. ברזאני העניק לו כמתנת פרידה את שאמו, גור דובים סורי, ממנו נאלץ להיפרד עם הנחיתה בארץ.

זה לא סוף הסיפור של שגיא עם הכורדים בהנהגת ברזאני. לאחר שצלח את קרבות מלחמת יום כיפור בצפון, קרא לו ב־74’ ראש המוסד דאז, צבי זמיר, והציע לו לצאת למשימה נוספת בקרב הכורדים. היועץ המיוחד, שחולל נפלאות ב־66’, נענה, ובלי לחשוב פעמיים יצא שוב לדרך. הפעם הסתיים הניצחון, שהסתייע בנשק שלל ששלחה ישראל מהמלחמה, בפיאסקו צורב. בעקבות הסכם שלום שנחתם בעיראק נאלץ שגיא, כמו מסייעים אחרים לכורדים, לצאת משם. בהיותו מפקד מרחב שלמה, נודע לו על קריסת המערך הכורדי.

מולה מוסטפה ברזאני נפטר ב־79’ ממחלה קשה. בנו, מסעוד, מי שהיה קצין המודיעין ליד שגיא, משמש כיום כנשיא האוטונומיה הכורדית בעיראק. שגיא, מי שהיה מושיעם, הגם שזה מכבר איננו ממלא תפקיד רשמי כלשהו, מספר שעד היום הוא בקשרים טלפוניים עם גורמים המקיפים את ברזאני הבן.

אי אפשר שלא לשאול את האיש רב התחבולות, מגדולי הטקטיקנים שקמו לצה”ל, אם יש לו מענה לטרור, שאיננו מניח אותנו לנפשנו. הוא ניגש לחדר העבודה שלו ומביא צילום בשחור לבן. “אתה רואה מה שאני רואה?”, שגיא שואל אגב מבט צופן סוד. “כאן מסופי תעשיית הנפט האיראנית. אם החומיינים, שאחראים לעיקר הטרור נגדנו מלבנון, מיהודה ושומרון ומרצועת עזה, ידעו שהנפט שלהם בסכנה והם יידרשו לשלם מחיר על הטרור שהם מפעילים מולנו, הם יבינו מהר מאוד שזה לא משתלם להם. במקום לריב עם השליחים, עדיף לנו לריב עם בעל הבית”.

נשמע פשוט, הלא כן?

“ממש לא. כל מיני אלופים שפניתי אליהם עם העמדה שלי לא נתנו לי להשלים את הרעיון. אתה מציע משהו והם מתנהגים כאילו אתה בא למתוח עליהם ביקורת. אם הם בורחים ממני, זה סימן שאני צודק. אריק שרון היה מוכן לשמוע ממני עצה, היום כל אחד משחק אותה אבו עלי”.