במחצית הראשונה של שנת 1954 התחולל אחד העימותים העקרוניים בתולדות צה"ל וביטחון ישראל. מדובר היה בוויכוח עקרוני בין מג"ד 890 ומפקד יחידה 101 לשעבר רס"ן אריק שרון לבין סגנו ב־101 ומ"פ פלוגה ד' בגדוד, סרן שלמה באום. שרון, בכיר המנהיגים הקרביים בתולדות ישראל, ביקש, בתמיכת הרמטכ"ל משה דיין, להשתמש בגדוד הצנחנים היחיד בצה"ל כבסיס להקמת חטיבת צנחנים, וכמקפצה עבורו לפיקוד הבכיר והעליון. באום ביקש להפוך את 890 לבסיס להקמת חיל קומנדו מודרני, רב־זרועי ועתיר טכנולוגיה, שיפגע במרכזי הפיקוד והשליטה של האויב במלחמות הבאות, ויחולל בו קריסה פסיכולוגית - בדומה לפעולת חיל האוויר, 13 שנים מאוחר יותר, במלחמת ששת הימים. 
 

"אמרתי אז לאריק", סיפר לי באום, "עבר זמנה של הצניחה. אפשר לרכוש מסוקים והם יעבירו כוחות באיגוף אנכי לכל נקודה שנרצה - לתקיפת שדות תעופה, לתקיפת מפקדות, לפיצוץ גשרים חיוניים. יש לנו הזדמנות פז להקים חיל קומנדו שיהיה הטוב בעולם. יש להקים מפקדה מאוחדת לכוחות המיוחדים, לשייטת 13, לנחיתה מהים ולהנדסה קרבית. יש לנו עולים מסוריה שיפעלו בגזרה הסורית ועולים ממצרים שיפעלו בגזרה המצרית. אומנם כוחות קומנדו לא הכריעו מעולם מלחמות, אך הם סייעו לרתק כוחות עצומים לשמירה על מתקנים.

השפעתם הפסיכולוגית היא עצומה, ומורל היחידה הלוחמת חשוב יותר מיכולת הניווט של המפקד. עליתי לירושלים ולילה שלם דסקסתי את הנושא עם גוליבר (יצחק בן מנחם), חברו הקרוב של אריק מילדותו ואדם בעל חשיבה צבאית מעולה, שנהרג בפשיטה על המוצבים הסוריים מעל לכנרת אחרי שנה וחצי. שנינו הסכמנו על כך, אבל את אריק זה לא עניין. באותו שלב הוא ראה בי איום, השמיץ אותי, דאג להפוך את הסייר המעולה, מאיר הר ציון, לסִמלה של הצבאיות הישראלית וכל כך הצליח במשימה הזאת, עד שקבר את החשיבה האסטרטגית בצה"ל - הסיור וההסתערות הפכו לחזות הכל. במלחמת לבנון הראשונה, כשהיה שר הביטחון, כל הבניין שבנה התמוטט".
 

היה זה עימות בין מצוינות טקטית, שעיקרה מילוי משימה, לבין תחכום אופרטיבי ואסטרטגי שמחייב השכלה צבאית רחבה ועמוקה וחשיבה מופשטת. בעימות שהתרחש בלשכתו של שרון - בצריף בריטי ישן בבסיס תל נוף - והגיע לעתים למהלומות, לא היה לבאום סיכוי, אף שפיזית היה חזק בהרבה משרון. שרון ניצח וקבע את דמותו של צה"ל למשך 64 שנים לפחות, בין 1955 ל־2018, כצבא שבו הדרגים האופרטיבי והאסטרטגי כושלים שוב ושוב, כפי שקרה במלחמת יום הכיפורים ובשתי מלחמות לבנון, והדרג הטקטי של הלוחמים מוציא שוב ושוב את הערמונים מהאש. לפי המומחה לאסטרטגיה, ד"ר חיים אסא, בראיון עומק שהתפרסם כאן, הרמטכ"ל הנוכחי, אביב כוכבי, שאת 20 שנותיו הראשונות בצה"ל בילה בצנחנים, חוזר לקונספציה של באום, עם השינויים והעדכונים המתבקשים. זאת אחת הסיבות לפחות לכך שכוכבי יזכור לטובה את באום, ששכב עבורו על הגדר.

אחרי מלחמת ששת הימים חקרתי כיצד השיג צה"ל ניצחון כה אדיר. אחד ממרואייניי היה באום. מאז ועד מותו ב־1999 קיימנו חברות אינטלקטואלית קרובה מאוד, ובארכיוני מצויות שיחות רבות בינינו והן מוקלטות ומתומללות. תמציתן - דגש על הפער בין טקטיקה לאסטרטגיה בצה"ל, ורציחתה הבלתי מודעת של החשיבה האסטרטגית על ידי אסכולת שרון-הר ציון, שבדומיננטיות שלה הרגה את החשיבה האסטרטגית.

שלמה באום ואריאל שרון. צילום באדיבות משפחת באוםשלמה באום ואריאל שרון. צילום באדיבות משפחת באום

 

באום נולד במושב כפר יחזקאל שבעמק יזרעאל ב־1928. אביו היה ממייסדי תל חי וחמרה, ואחר כך מפקד האזור ומוכתר של המושב. באום קיבל בבית חינוך ציוני וביטחוני עמוק, ובשדות המושב חישל את גופו. ותיקי העמק סיפרו שפעם כשחרש, לא הלכה הסוסה בתלם. הוא הניף עליה את ידו. הסוסה התעלפה. באום חייך כשביקשתי שיאמת את הסיפור ואמר "היו דברים בגו". בביתו הייתה ספרייה גדולה, לרבות ספרי היסטוריה ומלחמה רבים. באום נהג לצטט את נפוליאון שכתב: "פיקדתי על 64 קרבות, ב־62 נהגתי כפי שלמדתי מהספרים של יוליוס קיסר, של פרידריך הגדול ואחרים".

מגיל מאוד צעיר בלע באום ספרי מלחמה ושוחח עליהם עם אביו. חבריו לא התעניינו בנושא. מגיל 10 הוא זכר איך "באחד הימים שב אורד צ'ארלס וינגייט מפעולה עם שני שבויים ערבים. כל ילדי העמק רצו לעין חרוד לחזות בהם. וינגייט חקר את השבויים והם סירבו לדבר. הוא הוביל אותם למרחק של קילומטר מן הקיבוץ, אל משוכת צברים, הכה אותם מכות נמרצות בעזרת ה'סברס' והם 'שרו' את כל מה שידעו". 
 

הקשר בין זיכרונות ילדות אלה ובין תורת הפשיטות, שפותחה ביחידה 101 ובצנחנים ברור. בגיל 18 הצטרף באום לחיל השדה של ארגון ההגנה. אחרי שנה פרצה מלחמת העצמאות, ולמרות גילו הצעיר הוא נחשב ללוחם מספר אחת בעמק.
 

אחרי שאוטובוס של אגד נורה בדרכו מעמק בית שאן לעמק הירדן, קצת אחרי פרוץ מלחמת העצמאות (הנהג נשרט, ולא היו נפגעים נוספים), החליט מפקד הנפה, אברהם איתן (פופל), להגיב. משה בן צבי, מפקד פלוגת החי"ש בגוש חרוד וקצין המודיעין הנפתי, גייס ארבעה מפקדי כיתות ואת באום, שהיה ידוע בעמק כלוחם ללא חת. הם עצרו מכונית פרטית על הכביש הראשי והודיעו לבעליה היהודי כי מכוניתו מוחרמת למשימה מבצעית. האיש התנדב להשתתף במבצע.
 

ב־24 בדצמבר, עם שחר, התמקמו השבעה בין הגשר הרומאי (ביציאה מעמק בית שאן לעמק הירדן) ובין עיקול הכביש מדרום לו. על הכביש הצפוני הניחו מוקש, למקרה שיבוא לקראתם סיור ממונע של חיל הספר העבר ירדני, מכיוון צמח. משה בן צבי חבש כאפייה לראשו, לבש סודר צבאי, ענד דרגות של רב־טוראי ונראה כאיש חיל הספר. הוא עמד בצד הכביש כדי לעצור את האוטובוס הערבי שיצא בשבע בבוקר מבית שאן לצמח. באום הוצב על גבעה, כצופה, והאחרים שכבו בתעלה בצד הכביש עם סטנים מכוונים. בשעה שבע ועשרה צעק באום: "מגיע!".
 

בן צבי סימן לאוטובוס לעצור, עלה עליו, שלף אקדח ופקד על הנהג להרים ידיים ולצאת החוצה. באוטובוס היו 30 מקומות ישיבה, אך נסעו בו 60 איש עם צרורות, תוצרת חקלאית ותרנגולות. הכל נדחקו אל דלת היציאה, ובאום, שירד מהגבעה, ניגש לאוטובוס ועלה על הפגוש האחורי. הוא סיפר: "על הספסל האחורי נשארו שני ערבים, מכוסים בכאפיות על הפנים. אחד מהם התכופף להוציא משהו מתחת לספסל וחשבתי שהוא לוקח את החבילה שלו. חברו צעק לערבים שיפנו מקום, והתכופף להוציא גִ'יפט (רובה ציד) דו־קני. היה זה נשק קטלני, וקשקש (בן צבי), עם הברטה שלו, לא היה יכול לעשות הרבה נגדו. הרמתי את הטומיגן שלי וכיבדתי אותו בצרור. הצרור עבר אותו ודפק עוד מישהו לפניו.

נשמעו צעקות, הערבים צעקו, באוטו ובחוץ, וגם החבר'ה צעקו: 'מי יורה, מי יורה?'. לא הייתי בטוח שהתנהגתי בסדר. הייתי שלם עם עצמי, אבל לפי הקוד של ההגנה היה אפשר להאשים אותי ברצח. קפצתי לאחור ולא אמרתי דבר. פתאום ראיתי ערבי קופץ מחלון האוטובוס ורץ לכיוון שסיירי חיל הספר היו עלולים להגיע ממנו. צעקתי לו בערבית לעצור והוא לא נעצר. כיבדתי אותו בשני צרורות. הוא נפל".
 

בן צבי קרא, בערבית, את הכרוז של ההגנה, שהזהיר את הערבים מפני פגיעות במכוניות של יהודים, והציע לנוסעים לברוח לכיוון הירדן. חבריו שפכו בנזין על האוטובוס וזרקו עליו בקבוקי מולוטוב. כשעלה האוטובוס באש שמעו את צעקתו של באום: "המשוריין מגיע!". כל השישה מיהרו אל המכונית הפרטית, שחיכתה להם עם בעליה, ונמלטו.
 

"למחרת בשש אחרי הצהריים עבדתי בחלקת השדה שלנו", סיפר באום, "הגיע קשקש רכוב על אופנוע נורטון ואמר: 'יש טרַבְּלְס. אברהם פופל רותח. אתה הרגת שני ערבים'. עניתי: 'בסדר, הרגתי שני ערבים, אבל למה הוא רותח?'. ענה: 'יש בעיה של טוהר הנשק'. עניתי: 'מוֹישֶל, הרי אתה יודע למה יריתי בהם. הראשון היה יורה בך בג'יפט. השני ברח מהאוטובוס לכיוון המשוריינים ופחדתי שיתריע. הייתי צריך להבטיח את אזור הפעולה או לא?'. הוא השיב: 'תראה, הוא רותח ויש עוד אנשים שרותחים ורוצים להעמיד אותך לבירור בהגנה. מי יודע, אולי זה יהיה משפט?'.

קשקש היה בחור סוג אל"ף, חברמן, שקול ואמיץ, אבל הם טִמטמו לכולנו את השכל. לא נקראתי לבירור או למשפט, אבל יצאה שמועה שאני עתיד להישפט במפקדת הנפה. ומיד עשו עליי חרם והפסיקו לדבר איתי. התייחסו אליי כאל מצורע. אחרי ימים אחדים ראה אבי שמשהו לא כשורה בהתנהגותי. סיפרתי לו על הפרשה. הוא אמר: 'שמע, שלמה: האנשים האלה הם פשוט לא נורמליים. צפצף עליהם. מה זה טוהר הנשק? נשק צריך להיות נקי כדי שיעבוד טוב. זה הכל'. זה מה שאמרה אמו של צבי ניסנוב (איש "השומר" - א"מ) כששלחה אותו להרוג את הערבים. היא אמרה לו: 'בני, יותר טוב שתבכינה האמהות שלהם ולא אמא שלך'".
 

איך התייחסת אז לסכסוך עם הערבים?
"לא האמנתי שניכנע ונרים ידיים. האמנתי אמונה בלתי מסויגת בכוחנו ובכוחי כחייל, כמפקד כיתה וכמפקד מחלקה בחטיבת גולני. עד שלב מסוים ראיתי את כל העסק כ'מאורעות' וכפעולות גמול. החל משלב מסוים הבנתי שזאת מלחמה ולא מאורעות. הבנתי שהעניין הוא אנחנו או הם. חשבתי על מלחמת חורמה. בשלב די מוקדם ובלי שאיש יסביר לי הגעתי למסקנה שאם אנחנו רוצים לחיות בארץ הזאת, עלינו לפתח צבא באיכות גבוהה ולא מיליציה כפי שהייתה אז, וכפי שיש לנו עד היום (השיחה התקיימה ב־1978 - א"מ) ולהכות אותם שלא יוכלו לעמוד על הרגליים. לאחר שהבעתי את דעתי יצא לי שם של 'איש דמים'".
 

מה הביא אותך למסקנות אלה?
"שני אירועים שהתרחשו על הגלבוע. פעם חזרתי ממארב בסביבות הכפר נוריס. נהרגו לנו שבעה חבר'ה, ביניהם כמה מחבריי הטובים ביותר. הערבים התעללו בהם כהוגן וחתכו אותם לחתיכות. אירוע שני שהשפיע עליי יותר מכל היה אחרי שנכשלה התקפת הפלמ"ח על הכפר זרעין, ב־21 באפריל 1948. בפלמ"ח היה ברדק יוצא מגדר הרגיל. לא עשו מפקד לפני היציאה ולא ידעו מי השתתף ומי חסר. לכן לא ידעו מה קרה. אחרי ימים אחדים עמדתי בכביש העמק ליד כפר יחזקאל ושוחחתי עם שני בחורים, אחד מהם בעל משאית. התקרב אלינו משוריין, וקצין בריטי אמר שיש ארבעה יהודים הרוגים בדרך לזרעין, 'אִין וֶרִי בֶּד קונדישן (במצב רע מאוד)'. קצת פקפקנו, אבל האנגלי עמד על דעתו שאלה יהודים. תפסתי את הנהג ושכנעתי אותו לעלות לכיוון זרעין. אחד הבחורים הצטרף אלינו ונסענו לאסוף את הגוויות. מראה הגוויות המרקיבות היה אחת החוויות המזעזעות בחיי, ואני לא מזדעזע בקלות.

"ליקטנו אברים בלי לדעת מה שייך למי. כולם היו עירומים ומבותרים לחתיכות. אספנו אותם והובלנום למפקדת הנפה. כשראיתי איך הערבים מטפלים באנשים שנופלים לידיהם, הבנתי את כל העניין. הבנתי שאם הם יכבשו חס וחלילה את היישובים היהודיים, הם יאנסו ויחתכו את כולם לחתיכות. הסקתי לדעתי את המסקנות הנכונות, וזה לא היה קל בימים ההם. במקומותינו, אנשים הלכו בתלם. הייתי יוצא דופן. הבנתי שלא מדובר במאורעות, אלא במלחמה לחיים ולמוות, מלחמת חורמה ללא רחם, ואכן זה בדיוק מה שקרה".

לאחר מלחמת העצמאות סולק באום מקורס קצינים בשל "התחצפות", לאחר שהבהיר למפקד הקורס בנוכחות החניכים שאין הוא מבין דבר בענייני צבא. מח"ט גולני אברהם יפה התנגד לסילוק כי סבר שבאום הוא נכס לצה"ל, ושלח אותו למחזור הבא - שאותו עבר באום בשלום. כקצין שילב יפה את באום בסיירת גולני, שעליה פיקד אז שרון, כדי שידווח למח"ט על פעולות חריגות של המפקד. המפגש בין שרון לבאום, למשך חודשים אחדים ב־1950, היה מהאירועים החשובים והמשפיעים בתולדות צה"ל. שרון היה מנהיג צבאי מעולה ואיש שטח שאין שני לו, לבאום הייתה אינטליגנציה צבאית גבוהה ויכולת לעשות אינטלקטואליזציות ברמה האסטרטגית הגבוהה ביותר, שסייעה לשרון ולצה"ל לא פעם. 
 

השניים בילו לילות ארוכים בדיונים על רמתו הנמוכה של צה"ל במלחמה, על המיתוס השקרי של הפלמ"ח, ועל הסיבה העיקרית לכך שצה"ל הידרדר אחרי המלחמה. לדבריו, "אבדה אחרי מלחמת העצמאות הנורמה של הדבקות במשימה, וכך נקלענו לנחיתות פסיכולוגית. המצרים שמו לב לזה ושיגרו יותר ויותר חוליות טרור פלסטיניות מרצועת עזה. סיפרתי לו על הרושם שעשה עליי בילדותי אורד וינגייט, וטענתי שיש ללמוד מווינגייט איך להשמיד את הטרור". 
 

במחצית השנייה של 1953, כשהקים שרון את יחידה 101, הוא קרא לבאום ומינה אותו לסגנו. ביחידה 101 הטיל שרון על באום לבנות את תוכנית האימונים ליחידה. שרון פיקד על היחידה והיה "שר החוץ" שלה, בעיקר בלשכתו של משה דיין, ובאום בנה אותה תחת השפעתו על שרון, ואימן את הלוחמים. הוא פיקד בהצלחה מרבית על כוח ה־101, שיחד עם הצנחנים, בפיקוד אהרון דוידי, ביצעו פעולת תגמול נגד הכפר קיבייה באוקטובר 1953. 
 

באום הציל את חיי שרון ובן טיפוחו, מאיר הר ציון, לאחר שהשניים הסתבכו במחנה הפליטים אל־בורייג' ברצועת עזה. זה היה בליל שבת, 30 באוגוסט 1953, זמן קצר לאחר הקמת היחידה. חמישה אנשים בפיקודו של שרון חדרו למבנה של באר מים, סמוך למחנה הפליטים אל־בורייג'. "במבנה היו שני ערבים", סיפר מאיר ברבוט. "אריק פקד לחסל אותם בסכינים. השאלה הייתה מי יעשה זאת. איש לא העז. אריק הכה אחד מהם ברובה הקרבינה שבידו. קת הרובה נשברה, ושני הערבים תפסו פחד וברחו בזעקות אימים ונכנסו במהירות למחנה".
 

החוליה של באום חסמה את הדרך מפני תגבורות אפשריות של הצבא המצרי. במחנה אל־בורייג' התגוררו אז 6,000 פליטים, רבים מהם לנו בחוץ בגלל החום. הבורחים מהבאר צעקו, ודיירי המחנה התעוררו וירו באוויר. שרון והר ציון הסתערו על העמדה שממנה רוב האש נורתה, אבל הרובה של שרון היה שבור, והטומיגן של הר ציון לא פעל. שרון חבט ברובהו על ראש אחד היורים. הם ברחו. אחד מאנשיו של שרון נפצע מהיריות. סיירוּת־על והכנת שטח לא הועילו לשניהם.
 

באום סיפר: "כשחיכינו ליד הכביש שמענו את קולות הירי והמהומה. פתחתי את מכשיר הקשר כמוסכם. אריק דיווח שהם תחת אש בתוך עמדה רדודה, ושעשרות ערבים נוהרים לקראתם. את הפצועים נשאו שני אנשים, והוא ומאיר נותרו לבדם לחפות על הנסיגה ולנתק מגע. הוא ינסה לכבוש בית בקצה המחנה ולהתבצר בו, עד שנבוא לעזרתו. קבענו נקודת חבירה. חזרנו במרוצה על עקבותינו, אל המחנה המזרחי. בשניות ספורות פרצנו את הגדר במגזרי תיל וחדרנו פנימה. במחנה הייתה מהומת אלוהים. מאות גברים, חלקם יורים באוויר, נקבצים מכל עבר, דוהרים מזרחה וזועקים 'יאהוד יאהוד, אטבח אל־יאהוד'. השתלבנו בזרם ההמון הפרוע שואגים בקול גדול 'אטבח אל־יאהוד, אטבח אל־יאהוד!'.

"רצנו צמודים זה לזה לבל ייסחף מישהו בזרם. אחרי דקות ספורות מצאנו את עצמנו תקועים בסמטה צרה במרכזו של פקק אדם שהפסיק לנוע, אך המשיך לזעוק 'אטבח אל־יאהוד'.בבחשיכה ובדוחק היה קשה להעריך את עומק הפקק. עתה, משהפסקנו לרוץ, אני שומע צרורות קצרים וקצובים. אין מקום לטעות. אלה הטומיגנים של אריק. קולם נשמע מטווח קצר למדי. אך הדרך אל החוליה של אריק נראתה עתה רחוקה מאוד. פתחנו באש והבקענו דרך מתוך הפקק. מהסמטה נשמעו צעקות, 'יאהוד יאהוד'. הפעם בלי הקידומת. כ־20 מטר לפנינו בית חוסם את הסמטה, ועל רקע הקיר המסויד לבן בולטת צלליתו השחורה של חלון נמוך, שממנו נורית אש עלינו.

"לאור ההבזקים אני רואה שהחלון מסורג ומרושת. רימון לא יעבור כאן. בילקוט גב שהותאם לצורך זה אני נושא 'בקבוקי אִליוב' (דגם משופר של בקבוק מולוטוב - א"מ), וחבריי המתבדחים על חשבוני אומרים שסופי שאני חוטף כדור באחד הבקבוקים ומשמש אור לגויים. עתה הגיע זמנם. שי ז'רז'בסקי, אף הוא בן כפר יחזקאל, מחפה עליי ביעילות ואני זוחל אל הבית, שולף את הבקבוק מילקוטי ומטיח אותו אל החלון מטווח של שלושה מטרים. הלהבה נשאבת לתוך הבית. הירי משתתק. לאור הלהבות אני רואה שהסמטה פונה בזווית חדה שמאלה. אנו חולפים במהירות על פני הבית ומגיעים לכביש החוצה את המחנה.

"אנחנו שומעים את קולו של אריק קורא בשמי. אנחנו רצים לקראתו ומגיעים לבית שבו התבצרה החוליה. לחיצת יד קצרה. אריק מחלק הוראות ומארגן את הנסיגה. פלח (שמואל ניסים - א"מ) וברבוט יוצאים ראשונים, נושאים את הפצוע.

"אריק ומאיר הר ציון יוצאים אחריהם, עוברים את נושאי הפצוע ומחפשים מעבר בין המוצבים המצריים. אנחנו מתעכבים דקות מספר לאפשר להם להתרחק ולנתק מגע. אני מעיף מבט ארוך סביבי. מן הנתונים בשטח ברור לי שההימור של אריק נועז, אבל זה גם היה המהלך היחיד שהיה לו סיכוי להצליח. מאחורי הבית שממערב לנו עדיין נשמעות זעקות ההמון וקולות הירי. אנחנו מתקדמים כמה בתים מערבה, משלחים בהם כמה צרורות פרידה ארוכים, ומסתלקים דרך פרצה בגדר, בצד הדרום־מזרחי של המחנה".
 

הנסיגה עם הפצוע הייתה קשה מאוד. העשרה הסתננו דרך המוצבים המצריים, עברו את דרך הפטרולים והגיעו לאחד מערוצי הוואדי, סמוך לגבול, שם חיכה להם קומנדקר של היחידה. באותו לילה נהרגו 50 מתושבי מחנה הפליטים, ו־50 נפצעו. תושבי עזה הפגינו ודרשו מהשלטונות המצריים להגביר את השמירה לאורך הגבול, לצייד את הפליטים בנשק, ולנקום ביהודים.

אף שבאום יזם את השתלטות ה־101 על גדוד 890, ואף שהציל את חיי שרון והר ציון, הוא נאלץ להשתחרר מצה"ל בעקבות הוויכוח העקרוני עם שרון, שלא הסתפק בפרישה של באום, אלא השמיץ אותו וטען שהוא פטפטן ופחדן. רבים מוותיקי ה־101 והצנחנים אימצו את ההשמצה הזאת.

אף על פי שהיה אחרי התקף לב קשה, תפקד רס"ן באום במילואים כקמב"ץ במלחמת ששת הימים, בחפ"ק של מפקד גייסות השריון ומפקד אוגדת הפלדה, האלוף ישראל טל, שלחמה בקרב רפיח והגיעה בסוף המלחמה לתעלת סואץ. באום שימש למעשה יועץ אסטרטגי לטל, והשניים התקרבו מאוד. לאחר המלחמה למד טל לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, מדעי המדינה ופילוסופיה. אני למדתי אז פילוסופיה לתואר שני והתיידדנו מאוד. יחד ולבד בילינו ערבים ארוכים בביתו של באום הנשקף להר הבית, בנקודת התצפית היפה ביותר בעולם, בשכונת אבו טור. טל לחץ על באום להתגייס לשירות קבע, ולהפוך את סיירת חטיבה 7 המשוריינת ליחידת קומנדו.

שלמה באום ב-1993. צילום: ראובן קסטרושלמה באום ב-1993. צילום: ראובן קסטרו


באום נענה וסיפר: "טליק אמר לי, 'אני רוצה שתקים קומנדו משוריין", סיפר לי. "סוכם שאעשה הסבה לשריון. שמו לי מדריכים, ותוך כמה שבועות עשיתי הסבה. משניגשתי למשימה אמרתי לטליק: 'הטנקיסטים שאני מקבל לעולם לא יהיו קומנדו, כי בית ספר לשריון מקלקל אותם. הוא קפץ עד התקרה. אמרתי 'אתה רוצה קומנדו, תן לי טירונים ואני אעשה מהם קומנדו, כי אלה שמגיעים לבית ספר לשריון כבר אבודים'. קיבלתי מאה טירונים ואימנתי אותם בכל מקצועות היבשה. בינתיים פרצה מלחמת ההתשה. אני תכננתי להפעיל את הקומנדו המשוריין מעבר לתעלת סואץ. אלא שאז החליף ברן (אברהם אדן - א"מ) את טליק בפיקוד על הגיס, והיה לו עניין אחד ברור: מה שטליק עשה הוא יעשה ההפך. הסברתי לו מה אני מתכנן והוא השיב שאין לו אמצעים. אמרתי שיש לנצל את יתרון לוחמת התנועה שלנו כדי להלום במצרים. והוא השיב שאיש לא יאשר לי להעביר טנקים מעבר לתעלת סואץ, ועשה לי עם האצבע תנועה להראות שאני משוגע על השכל.
 

"בינתיים המשיכה מלחמת ההתשה ולצה"ל היו עשרות הרוגים בחודש בגזרת התעלה. עם ישראל לא אהב את העניין הזה. יום אחד קיבלתי הודעה להתייצב בגיס לקבוצת תכנון. אמרו לי בלחש 'למפקד הגיס יש רעיון גדול - להתחיל לשלוח לצד השני טנקים'. התחילו הכנות במסגרת חטיבה 8 שעליה פיקד אורי בראון. איציק בן שוהם אמור היה לפקד, ואני כסגנו. הכוח כלל את הסיירת שלי עם שלושה נגמ"שים ושישה טנקים מיחידת טנקי השלל, טירנים. לפני שיצאנו למבצע נהרגו במבצע אחר חמישה חבר'ה. החבר'ה של הקיבוצים רצו לגולדה והיא דחתה את המבצע שלנו. אחר כך החליף פינקו (ברוך הראל) את בן שוהם. שמתי לב שהקצינים והסמלים הוותיקים מודאגים מאוד ומפחדים לצאת לפעולה. התברר שהם אינם מפחדים מהמצרים, אלא מפינקו שהיה סגנו של גורודיש במלחמת ששת הימים. לדבריהם, הוא איננו יודע לקרוא מפה, הכניס את החבר'ה למתחם הג'יראדי ושם נהרגו רבים. הרגעתי אותם שאני אפקד בפועל.
 

"בהכנות האחרונות התברר שהכלים מתחממים ואף אחד לא ידע מדוע. הביאו מנמל חיפה רוסי אחד, שעבד במפעל שייצר אותם, והוא מצא את הסיבה. ברגע האחרון התברר שעמדנו לצאת למבצע עם תחמושת לא תקינה. בלי להתייעץ עם פינקו החלפתי את התחמושת ברגע היציאה. היינו צריכים להגיע למיתלה לפני חשיכה, לעבור בלילה גזרה שהמצרים נהגו להפגיז באופן קבוע. עברנו אותה בשלום והגענו לראס סודר. פינקו נקרא לרמטכ"ל חיים בר־לב, שהקים שם חפ"ק בהשתתפות שר הביטחון משה דיין. חזר ואמר 'תשמעו, חבר'ה, אני חוזר מפגישה עם הרמטכ"ל שאמר שאם יהיה נפגע אחד, כל המבצע לא שווה כלום, אז אוי ואבוי אם תיפגעו. אני מזהיר אתכם'. זה הכה את כולם בתדהמה.

"אחר כך הגיע אלינו בר־לב בכבודו ובעצמו, בחברת ברן וחבורת קצינים, ובר־לב אמר לכולם 'אם יהיה אפילו פצוע אחד, כל המבצע לא שווה'. נדהמתי. חששתי שאם ידאגו לא להיפגע לא ייזמו כלום. לקחתי את החבר'ה שלי ואמרתי 'כולכם שמעתם את דברי הרמטכ"ל, אנחנו נשתדל כמובן לא להיפגע, אבל אם מישהו מכם ישתדל לא לפגוע באויב, יהיה לו עסק איתי. לדברים האלה של בר־לב הייתה השפעה קשה על האנשים. פשטה שמועה שעל בסיסי הנ"מ מגינים חיילים רוסים והאנשים היו מודאגים מאוד".

ב־9 בספטמבר 1969 הונחת הכוח - שהוסווה ככוח מצרי בים סוף - אל החוף המערבי של מפרץ סואץ, ופשט על יעדים צבאיים לאורך 70 קילומטרים, בסיוע יחידות של חיל הים וחיל האוויר. על השמדת בסיס ראס זעפרנה סיפר באום: "בשער הבסיס הבחנתי במשאית בוערת ואמרתי לעצמי שכנראה זו תרגולת שלהם. הבחנתי בעמדות התותחים שלהם ופקדתי להפגיז אותן ולירות לעברן, כדי שלא ירימו את הראש. הגענו קרוב למשאית ואז צעק פינקו בקשר מאחור 'במקומך עצור', ופקד לירות מאחור על המשאית. הבנתי שעוד רגע היא תתפוצץ לי בפנים. ראיתי שמימין יש ערוץ קטן והובלתי את הכוח אליו. התברר שהמצרים ברחו מהבסיס דרך הערוץ הזה.

"ראיתי מולי עשרות חיילים מצרים. למקלענים הוריתי לירות בכל מי שיוצא. עברנו לאורך הוואדי וחזרנו לשער שבו ניצבה המשאית, ואז הורה לי פינקו 'קח את הטנקים של יאיר נפשי ותפרוץ'. דחפתי את המשאית עם הנגמ"ש ופרצנו פנימה. בבסיס היו בונקרים ענקיים. עלינו עליהם פיזית וחיסלנו אותם. פתאום הבחנתי בחייל מצרי שנעמד מול הנגמ"ש שלנו ומכוון אליי רובה. אמרתי לו 'תעל להון'. הוא עלה על הנגמ"ש נתן לי את הרובה. היה בהלם מוחלט. זה היה השבוי היחיד שחזר איתנו ארצה. משם היינו אמורים להמשיך לבסיס מצרי נוסף במרחק עשרה קילומטרים, אבל אז בר־לב נבהל מהשיחה עם השבוי ששמע בקשר, ופקד לחזור".
 

במבצע רביב הושמדו, לאורך 70 קילומטרים בשטח מצרים, 21 בסיסי נ"מ ורדאר ו־19 עמדות של משמר החופים המצרי. נהרגו כ־150 חיילים ושוטרים מצרים, ובהם מפקד הגזרה המצרי בדרגת אלוף. הושמדו 70 כלי רכב, מהם שלושה נגמ"שים. צה"ל איבד מטוס, וטייסו רס"ן חגי רונן הוכרז כנעדר, ובהמשך כחלל. בכוח הקרקעי הישראלי היה פצוע קל בלבד. נשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, הדיח את צמרת הפיקוד המצרי, ולמחרת לקה בהתקף לב. כעבור שנה מת מהתקף נוסף. יומיים אחרי המבצע תקפו 60 מטוסים מצריים יעדים ישראליים בסיני. חיל האוויר של צה"ל הפיל 11 מהם, ואיבד מטוס אחד. בכל תולדות צה"ל לא היה מבצע בין המלחמות שהניב תוצאות כה דרמטיות.
 

לפי באום: "ברן לקח לעצמו את כל הקרדיט. לפינקו הוא נתן פיקוד על חטיבה 14 המשוריינת. הוא לא רצה בי בגיס, ועברתי לתפקיד קצין מבצעים של אוגדה 36 בפיקוד גורודיש ברמת הגולן. שם תכננתי את הגנת רמת הגולן למלחמה הבאה. הרמה הייתה עד אז פרוצה לחלוטין. ללא יישום התוכנית שלי, הסורים היו כובשים ביום הראשון למלחמת יום הכיפורים לא רק חלקים מהרמה, אלא את כל הגליל העליון ואת עמק הירדן. ברן הקים גדוד סיור משוריין ותכנן מבצע דומה בגזרת האגם המר. באו אליי שני קצינים וסיפרו שההכנות היו גרועות והם פוחדים שייגמר בברוך. ביקשתי ראיון עם סגן הרמטכ"ל, דדו, וסיפרתי לו. הוא דיווח לבר־לב, והמבצע נדחה להכנות נוספות. בסופו של דבר, כשהם יצאו לדרך הם שקעו בביצות בשטח שלנו, ותוכנית ברן הסתיימה בביזיון אך לא בברוך".
 

בין לבין, החלה ב־1970 ברצועת עזה "קְדם־אינתיפאדה". מפקד פיקוד הדרום, שרון, שהשלים בינתיים עם באום, התייעץ איתו. בין היתר יזם באום את הקמת "יחידת רימון" ללחימה מקצועית בטרור, והיה שותף סודי להקמתה, יחד עם מפקדהּ מאיר דגן. האלמנה, אילנה באום, זוכרת את באום ודגן מתכננים לילות ארוכים את בניית היחידה ואת פעולותיה. יחידה זאת הייתה מודל מוקדם ליחידות המסתערבים היום. הקדם-אינתיפאדה ההיא דוכאה ביד ברזל על ידי שרון, לפי שיטות באום. בתקרית מפורסמת חיבלה היחידה בחשאי, ביוזמת באום, במצבור גדול של רימונים שהטמינו אנשי פת"ח בעזה. הרימונים התפוצצו ללא השהיה, ופגעו במחבלים שהטילו אותם.
 

ב־1972 נפצע באום באורח קשה בתאונת דרכים. למרות זאת הוא פיקד במלחמת יום הכיפורים על גדוד מילואים 112, שפעל נגד יחידות קומנדו מצריות במרחב שלמה. הוא השתחרר משירות פעיל ב־1975 והשתתף כאיש מילואים במלחמת לבנון הראשונה ב־1982. ב־40 שנות שירותו הצבאי הוא בנה ארבע יחידות עילית: סיירת גולני, יחידה 101, סיירת קומנדו 7 ויחידת רימון.

לאחר כישלונם של שרון כשר ביטחון ורפול כרמטכ"ל, במלחמת לבנון הראשונה, שבה הם תפקדו, לפי באום, כמפקדי חוליות ב־101, ו"השיגו בעיקר את הקמת ארגון חיזבאללה", ולאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987, שיצחק רבין כראש ממשלה ושר ביטחון, ודן שומרון כרמטכ"ל, "לא הבינו על מה מדובר", הגיע באום לשתי מסקנות דרמטיות: האחת, הטרור המוסלמי מסכן את ארצות המערב ואת תרבות המערב ושאין להן הבנה וכלים להתמודד איתו. בעקבותיו, טען, תתרחש נהירה מוסלמית גדולה לארצות מערב־אירופה. האירופים "הנאורים" לא יתנגדו ויאשימו בכל את ישראל; השנייה, יש לפתח דיסציפלינה חדשה כדי ללמוד את הוויית הצבא והמלחמה.

"יחד עם יוחנן הרמתי, אנשים נוספים, ואנוכי בתוכם, הוא הקים את "המכון הירושלמי להגנת המערב". שקדנו על פיתוח הדיסציפלינה וחיברנו יחד מסמך שעיקרו: מעבר ממחקר נושאי צבא ומלחמה ומפיקוד על פי השכל הישר של המפקדים הבכירים (שחלקם בינוניים ומעוטי השכלה) - לרתימת הצבא והמלחמה לתרבות המדעית. על הטרור והלחימה בו שוחחנו ארוכות. הסברו של באום: "במשטרים דמוקרטיים במערב, וגם בישראל, כמעט ולא ניתן לקבל החלטות על מלחמת השמדה בטרור, כפי שפעלנו בעזה ב־1972־1970 וגם אז לתקופה קצרה בלבד, וכפי שהמונגולים פעלו נגד כת החשישיון בפרס, בימי הביניים.

אחרי חמש שנים באינתיפאדה הראשונה זרקו מצה"ל את אל"ם יהודה מאיר, על שנתן הוראה לשבור למסיתים את הידיים. זה היה משחק ילדים לעומת מה שעשתה יחידת רימון בעזה. ארגוני מודיעין מערביים עושים מדי פעם קונצים נגד מחבלים אך לא לוחמים בהם כפי שראוי. אחת הטעויות הבסיסיות שלנו הייתה שבמשך שנים מדדנו באורח פרימיטיבי את השפעת הטרור, על פי הנזקים הפיזיים שגרם. ראש אמ"ן לשעבר, האלוף שלמה גזית, המחשיב את עצמו לאינטלקטואל, התפאר בכנס בנושא הטרור, שארגונים אלה נכשלו, ומנה את הנזקים הפיזיים שהם גרמו. הוא התעלם מכך שבאמצעות לוחמת הטרור הצליחו הטרוריסטים להכפיש את שמה של ישראל בעולם, ובעיקר במדינות מערב־אירופה החשופות לטרור ומפחדות ממנו.

"למרות הביצועים העלובים של הטרוריסטים במערב אין מי שמעז לגנותם. אף שארגוני הטרור לא כל כך יעילים בתחום הביצוע, הם יעילים ומתוחכמים בתחום התעמולה. הם רוצים לאזרֵח את הטרור בעולם, לתת לו לגיטימציה. בלוחמת הטרור נגדנו מגלים הפלסטינים כישרון ראוי לציון, ואנחנו בדיוק להפך, שהרי בטרור - התעמולה היא מרכיב עיקרי. התקשורת האלקטרונית, ובייחוד הטלוויזיה, בנויה על סנסציות, וטרור, אפילו הוא זעיר, הוא אירוע המפחיד את ההמונים, בייחוד במדינות המערב השבעות".
 

באום נפטר בינואר 1999. חלפו 20 שנה, וכל תחזיותיו התממשו.