כשאות המופת השיקומי הוענק בחודש שעבר לנכה צה"ל, תא"ל במיל' אברהם עשהאל, הופתע מנכ"ל משרד הביטחון, אודי אדם, לראות באולם מספר לא מבוטל של בכירים לשעבר. היו שם בין היתר הרמטכ"ל דן חלוץ, מפקד חיל האוויר, האלוף במיל' איתן בן־אליהו ומפקד אכ"א, האלוף במיל' גיל רגב. גוורדיה רצינית שכיבדה בנוכחותה את הטקס.

"איך הצלחת לאסוף חבורה כזו?", שאל אדם. "זר לא יבין זאת", ענה עשהאל הנרגש. "מדובר בחברות של 50 שנה. הם באו אפילו מבלי שהזמנתי, אז איך אני יכול שלא להתרגש?".

את החבורה הבכירה מחבר הדבק החם של טייסת הפנטומים 201, אי־שם משנות ה־70 של המאה הקודמת, עם ימים של אימונים ארוכים וקרבות אוויר בלתי נשכחים. עשהאל היה נווט בטייסת, מטוסו הופל במלחמת יום כיפור, והוא נשבה על ידי הסורים. רגלו השמאלית נקטעה שם, אבל כששב סירב להרים ידיים ולהשלים עם מצבו. הוא חזר לטוס והשתחרר מצה"ל כתא"ל, ובין היתר שימש כקצין החינוך הראשי.

"כשאני מרצה בבית הספר לטיסה, אני מספר לחניכים שקיבלתי שלוש החלטות במהלך השבי", עשהאל מדגיש. "הראשונה שלא יהרגו אותי, והיו להם הרבה הזדמנויות. השנייה שתקופת השבי אמורה להיות ממושכת. היו לי בראש שמונה שנים, כי אז היה בכותרות הסיפור של הטייסים האמריקאים בהילטון האנוי, ביניהם סנאטור ג'ון מקיין. אמרתי שאני בן 23 ואחזור הביתה צעיר בן 31 שכל החיים לפניו. ההחלטה השלישית? שאני אעשה תמיד הכי קרוב למה שעשיתי קודם. איך ולמה? לא ידעתי, אבל החלטתי. אז לא הרגו אותי, חזרתי אחרי שמונה חודשים ולא שמונה שנים, וכשבאו אליי מאגף השיקום ואמרו 'אתה נכה משרד הביטחון, לך תלמד באוניברסיטה, שכור דירה, תקבל אוטו אוטומטי', אמרתי להם, 'צאו מהחדר, אני לא הולך לשום מקום'".

מפקד החיל רצה לעצור את הטיסות, הטייסים סירבו. חיל האוויר ביום הכיפורים. צילום: לע"מ

גם בגיל 69 אפשר לזהות בעשהאל את סממני חיל האוויר הישן והטוב. אותה גאווה, על סף השחצנות, והראייה הברורה של המטרה. הוא פורש את סיפורו האישי כמו אחד שכבר כתב ספר ובקרוב יוציא את ההמשך. הכל נמצא בראש.

"התגייסתי בשנת 69' היישר לבית הספר לטיסה, שם הוכשרתי כנווט", הוא מספר. "קיבלתי כנפיים במרץ 1971 והגעתי ל־201, טייסת מטוסי הפנטום הראשונה שעברה תהליך מורכב במלחמת ההתשה. היא איבדה את המפקד, היו לה אנשים בשבי. מאוד אהבתי לטוס, ובכל הזדמנות שהייתה קצת מתיחות, התנדבתי להישאר. יודע איך זה? צעיר, נועז וטיפש, כשהאגו השחצני רוצה להוכיח שמה שלמדת אתה עושה הכי טוב, רק תנו לי הזדמנות. חיכינו לאקשן, ומשום שהתגייסנו אחרי ששת הימים היינו בטוחים שפספסנו את אם כל המלחמות ומה שנעשה עכשיו זה רק שירות דרדל'ה".

חודש וחצי לפני פרוץ מלחמת יום כיפור עשהאל חזר מטיול ארוך באירופה ומיד השתלב במציאות של מתיחות צבאית. בימים שלפני תחילת הקרבות כבר כולם היו בבסיס, מוכנים להקפצה, וב־6 באוקטובר הוא השתתף בגיחות הראשונות לעומק מצרים. "ב־7 בחודש, בגלל הפאניקה של משה דיין, הוא פנה באופן אישי למפקד חיל האוויר, בני פלד, ביקש שנפסיק את המבצע בדרום ושלח אותנו להציל את טבריה", עשהאל מספר. "לא היה מודיעין, לא מבצע הכנה ובטח לא גיבוי".

אל הדרך יצא מבצע דוגמן 5, תקיפת מערך סוללות הנ"מ הסוריות. "מלחמה זה הכאוס בהתגלמותו", עשהאל מסביר. "אם רצים על גבעה, או חודרים לעזה, זה לא אומר שלא מסכנים את החיים, אבל זו לא מלחמה. פיתחנו אז שיטה איך תוקפים סוללות טילים. אתה מגיע במהירות גבוהה קרוב למטרה, מושך למעלה, מתקפל וכשאתה שם את הכוונת אתה צריך לראות את הסוללה ולשחרר את התחמושת בגובה נמוך. החשיפה היא מזערית וגם אם נחשפת ונעלו עליך, אתה שובר בגובה נמוך והנעילה מתנתקת. אם שיגרו טיל, כנראה שיפספסו. זו הייתה השיטה, אבל מדובר במבצע מורכב, כי בסביבת הטילים היה נ"מ ותותחים שלהם אין מגבלה של גובה. שמים עליך את הכוונת ויורים. לא היה מודיעין בגלל שהיה מדובר בכאוס של הימים הראשונים וסוללות הטילים התקדמו ולא היו במטרות שנשלחנו לתקוף. היינו חשופים, וממה נפגע המטוס? אש נ"מ. הטייסת איבדה באותו מבצע שישה מטוסים. הייתי עם מאיר שני, הטייס, ונאלצנו לנטוש. אגב, שרידי המטוס עדיין בשטח ליד מושב קשת".

איך יודעים שזה הסוף?

"30 שניות זה הרבה זמן? בשמיים זה נצח. כשמפקד חיל האוויר היה מכניס את המטוסים לקרב מול מיגים, היה לו סטופר. אחרי שתי דקות הוא היה אומר 'הפסק'. מי שהפיל, הפיל. כשאנחנו הופלנו, המטוס קיבל מכה, רעידה, נדלקו נורות ואחרי זה רצף של דברים. פאניקה? ממש לא. אתה כולך אדרנלין כדי לעשות את הדבר הכי מקצועי שיאפשר לך לחזור הביתה עד שאתה מבין שזהו, אין יותר שליטה על המטוס. מדובר בשניות. שני אמר 'תתכונן, נוטשים' ומשך בידית. הנווט יוצא ראשון, הטייס אחריו, לכן צנחתי יותר מזרחית והוא יותר מערבית, אבל מה לעשות, זה היה על ציר הנפט, הסורים ראו אותנו וירו. אני נחתי על הקרקע עם שתי רגליים בריאות, אבל כשהסורים הגיעו, הבכיר שביניהם לקח לי את השעון והשני לקח לי את הרגל. אני זוכר את הכדורים שיצאו לו מהקלצ'ניקוב כשהייתי עם ידיים למעלה".

אתה מצליח לשחזר את הרגע?
"בפרספקטיבה של 46 שנה זה מאוד קשה וטראומטי, אבל באותו רגע דיווחתי בקשר שאני הולך ליפול בשבי ואמרתי לעצמי 'אתה מעביר מפסק, ממצב של לוחם צעיר, שוויצר, שחושב שהוא על גג העולם, לכלום, אפס. יכו אותך, ישתינו עליך, יענו אותך, ואתה צריך לשרוד'. אם אתה לא מעביר את המפסק, אתה נמחק. הייתי פצוע קשה, איבדתי את ההכרה והיא חזרה לפרקים. זוכר כל מיני קטעים כשהכניסו אותי למשוריין ואחרי זה כשזרקו אותי כמו שק תפוחי אדמה על הג'יפ ומשם לקחו לבית חולים באל־מאזה ישר לחדר הניתוח, שם קטעו את הרגל".

יש איזה רגע של טיפול אנושי בדרך?

"לא נתנו לי למות על האלונקה. לקחו לבית החולים, עשו ניתוח וקטעו רגל. חיברו אינפוזיות ואמרו 'יחיה, יחיה. ימות, ימות'. ביום החמישי, אחרי הניתוח, כבר הייתי בצינוק. אין זמן. כשאתה מדבר על טיפול, לא היה כזה. את התפרים וצינורות הניקוז הוצאתי בידיים. חביבי, אין לך מושג כמה כוח יש לך עד שאתה לא מגיע לסיטואציה. הגעתי לבית החולים כי גבי גרזון, טייס סקייהוק מהצפון, מהפלקות שעשו לו ברגליים נאלצו לקטוע לו את הרגל. פלקות זה כשמרביצים לך עם חזרן בכפות הרגליים. כשזה קרה לו, הם נבהלו והחזירו אותי לבית החולים. לא שזה היה תענוג גדול, כי הם שמו אותי בחדר, במכון פיזיותרפיה, עם סמרטוט על העיניים. אסור לראות 24/7 ואתה משתין בקופסת פח, אבל לפחות שמו יוד והחליפו תחבושות על הגדם שלא הפסיק להפריש".


איך עומדים בעינויים?

"יודע מה הכי קשה? לא כשמרביצים לך, אלא כשמענים מישהו אחר. בכלא הייתי בהילטון. היה לי ברז בתא ושירותי בול פגיעה. לא היה מזרן. זו הייתה חתיכת בטונדה, ומדובר בחורף של 73', כשירד שלג בחוץ והיה מינוס ארבע מעלות. אתה רועד, אבל לפחות יכולתי לשתות מתי שאני רוצה ולהשתין. אבל כשעינו מישהו בחדר ממול, התקפלתי לגודל עוברי ולא ידעתי איפה לשים את עצמי".

"איזו מורשת אנחנו משאירים"?. תא"ל עשהאל, 1997. צילום: ראובן קסטרו

רוצה להגיד שלא "נשרטת".

"בוודאי שכן".

במשך שלושה וחצי חודשים עשהאל היה בחזקת נעדר. צלם של המגזין הצרפתי "פארי מאץ'" צילם בבית החולים ללא רשות, וכשחיפשו בישראל רמז על מצב הנעדרים, הצליחו לעלות על זה שאחד המאושפזים, המופיע בתמונה, הוא עשהאל. "היחס אליך הוא שאתה קלף. אם אתה מת, אתה מפסיק להיות שווה", עשהאל הסביר. "צריך להשאירך בחיים. צריך לתת אוכל ושתייה, ואם אתה זקוק לטיפול רפואי - נותנים. כמובן שלא מביאים את מיטב המומחים, אבל אתה קלף, כי היו להם מאות שבויים בישראל. אבא שלי כעס אז מפני שלא ידעו מה עם הבן שלו ובמיוחד כשהחזירו את השבויים המצרים ולא התנו את זה בהחזרת השבויים מסוריה".

עשהאל חזר מהשבי בחודש יוני 1974. הוא ירד מהמטוס עם פרוטזה מעץ שהסורים סידרו לו והסתייע במקל. הוא זוכר אושר גדול על היציאה לחופש, אבל גם כניסה לתקופה ארוכה של חוסר ודאות. "מדינת ישראל התפתחה עם השנים מבחינת שיקום", הוא אומר. "אבא שלי נפצע ב־48' והיו לו כוויות בגב. הוא מעולם לא הלך למשרד הביטחון, לא קיבל אחוזי נכות, לא דרש ואף אחד גם לא טיפל בו. עם השנים המדינה העניקה טיפול רפואי פיזי, כשבקטע הנפשי הסתכלו רק על המקרים הקיצוניים, כשמישהו חזר מחוק לחלוטין. זה לא היה בתודעה שגם כשאתה מאבד רגל, משהו בך נשרט, ואני הייתי אתלט בצעירותי. רצתי ריצות שדה, 25 קילומטר בלי להרגיש, אז כשחזרתי עשו לי אבחונים ובין היתר הגיעו שני פסיכיאטרים ששאלו כמה שאלות ואמרו 'נראה לנו שאתה בסדר, אבל אם תצטרך, הנה מספר הטלפון'. לא צלצלתי".

איך חוזרים לחיים?

"מצאתי את עצמי עם חבורה ברמת השרון, שיכור במשך כמעט כל ימות השבוע. שתינו הרבה בירה, כנראה שברחנו ממשהו. בוקר אחד תפסתי את עצמי ואמרתי 'אתה משתגע'. הלכתי לרמ"ח מבצעים בחיל האוויר ואמרתי 'תן לי עבודה, כי אני יורד מהפסים', אז הוא אמר 'בוא תהיה קצין תכנון', ובמקביל נלחמתי לחזור לטוס".


נווט עם רגל אחת זה לא מחוץ לתקן?

"היה תקדים מאוד בולט של גדי אבירם ז"ל, טייס שלא כתבו עליו הרבה. גדי היה טייס קרב שבטיול של הטייסת בסיני, אחרי 67', איבד יד כשהם עלו על מוקש. הוא לא ויתר וחזר לטוס בתור טייס תובלה. הוא היה מפקד הטייסת שלי, טסנו קברניט עם יד ביונית ונווט בלי רגל. גדי עשה קריירה שלמה ולכן חשוב לי להזכירו".


המקרה שלו פתח לך את הדלת?

"ביקשתי אז לחזור לטוס ואמרו 'יש לך 80% נכות, אין לך רגל, איך תעשה את זה?'. קצין הרפואה הראשי, ד"ר קורדובה, אמר 'בשום פנים ואופן'. הגעתי למפקד החיל, בני פלד, ששאל מה אני רוצה ואמרתי 'לחזור'. הוא שאל מה הבעיה וסיפרתי. הוא ביקש מהרל"ש שישיג את קצין הרפואה. פלד היה מפחיד אמיתי. ישבתי בחדרו מכונס בתוך הכיסא ושמעתי אותו אומר, 'ד"ר, שלום. אתה מכיר את סרן עשהאל? הוא רוצה לחזור'. לא שמעתי מה הד"ר ענה, אבל בני אמר לו, 'ד"ר, תגיד, חיל האוויר של מי הוא, שלי או שלך?', ובסוף הוסיף 'תודה, הבנתי' וניתק. הוא קרא לרופא הראשי של חיל האוויר ואמר, 'תכשיר את עשהאל למסוקים ותובלה'. 'מרוצה?', שאל. אמרתי לו 'כן, המפקד'. הצדעתי ויצאתי. בינואר הייתי כבר בקורס הסבה למטוסי הרקולס".

אין פחד לחזור לטוס?

"יש לי מבצעים חשאיים שלא ידברו עליהם גם בעוד 50 שנה. מי שמחליט זה אני, ואם החלטתי שאני עושה משהו - אז אני עושה. האם יש חשש? באפריל 73', לפני המלחמה, היינו בקרב אוויר. רדפנו אחרי מיג, ישבנו עליו, נעלתי עליו עם המכ"ם, ירינו ולא פגענו. סגרנו עליו בתותחים בכדי להפילו וכשהסתכלתי למטה ראיתי פתאום שאנחנו בג'בל דרוז. אמרתי ליגאל סתווי, הטייס, 'פנה מערבה'. הוא אמר לי 'אבל אני תכף מפיל אותו'. צעקתי 'מערבה עכשיו, כי תכף מפילים אותנו. אנחנו באמצע סוריה'. עפנו משם, חזרנו לארץ, הגענו לדת"ק (מקום אחסון המטוסים - א"ל) ולא יכולנו לצאת מהקוקפיט. הברכיים לא נענו מהפחד. אתה מחייך למכונאים כמו אידיוט ולא יכול לקום. מתי הפחד הגיע? אחרי כיבוי המנועים. שם, למעלה, הוא לא קיים, אבל מי שמספר שהוא בכלל לא מפחד, הוא חמור, שוטה הכפר. השאלה היא האם הפחד משתק תוך כדי ביצוע המשימה ועשוי להרוג אותך, או אחרי שהכל נגמר".

אז את כל מה שעברת אתה מדחיק?

"כשהקימו את 'ערים בלילה' (עמותה המטפלת בחיילי צה"ל שהיו בשבי - א"ל), הם הזמינו את איתמר ברנע, שהיה רמ"ח נפגעים בצה"ל. איתמר ישב בשבי, יש לו ריאה אחת, 95% נכות. הוא ד"ר לפסיכולוגיה והוא הזמין אותי לבוא איתו. התאספה שם חבורה והייתי בשוק. יש אנשים שהם ממש מחוקים, ומיהם? הרוב היו בשבי המצרי במשך שלושה או ארבעה שבועות. לדעתי, הם הגיעו למצב הזה בגלל שלא היה להם זמן עיבוד. לנו היו שמונה חודשים. הבנו את המציאות שבה אנחנו חיים, למדנו לחיות איתה. ברגע שאתה בונה לעצמך אתגרים ואתה שם את הרף כל פעם יותר גבוה, אתה לא נותן לדברים האחרים להפריע. האם אתה מדחיק? בוודאי. האם זה יכול יום אחד להתפרץ? כנראה שכן. המערכת עזרה לי ובעיקר החברים בטייסת והמשפחה. הייתי מאוד אמביוולנטי כשאמרו שיציגו את המועמדות שלי לאות המופת השיקומי. למה? השיקום הוא שלי. אתה יכול לסבול או להמשיך לחייך. אני עשיתי את נחל הזוויתן פעמיים, כי החברים סחבו אותי בקטעים מסוימים על הגב. אמרתי שלא אתן לדבר הזה לעצור אותי".

מתי שלב השיקום הסתיים?

"השיקום לא נגמר אף פעם. עכשיו בדיוק זו המכה של הפנטומים. פעם בשלושה שבועות-חודש יש לי לילה לבן כי הגדם חוטף פנטומים. המוח מקבל התכווצויות באצבעות ובשריר התאומים, שלא קיימים. זה כואב ומטריד ואין מה לעשות. אתה לומד לחיות עם זה. יש לי חברים שלוקחים קנאביס רפואי וכאלה שעשו ניתוחים לקשירת עצבים. אני למדתי לחיות עם זה, וגם רות רעייתי יודעת לחיות עם זה. היא יודעת שהלילה לא אישן ואהיה יותר עצבני למחרת בבוקר. השיקום אף פעם לא נגמר והוא התחיל בשבי הסורי, בהחלטות שקיבלתי".

"כאב לי מה שעשו לו". הרמטכ"ל לשעבר חלוץ. צילום: אבשלום ששוני

כואב לך שעל מלחמת יום הכיפורים מדברים בעיקר כמחדל?

"בוודאי. מלחמת יום כיפור הייתה ניצחון כביר, חד־משמעית. 101 קילומטר מקהיר, 31 וחצי קילומטר מדמשק, על מה אנחנו מדברים, סליחה? המחיר היה כבד. אלפי הרוגים ופצועים, אבל רבותיי, מהמקום שהתחלנו בו? נכון, היו שטויות וטעויות, אבל השורה התחתונה היא ניצחון כביר".

עשהאל חבר בשנתיים האחרונות בעמותת "מרכז מלחמת יום הכיפורים", יוזמה של לוחמים, בוגרי המלחמה, לשמר את זכרה כדי להנחיל את תולדותיה לדורות הבאים. "אני נותן הרצאות במכינות קדם־צבאיות, וכשהייתי קצין חינוך ראשי הופעתי בבתי ספר ולא יודעים כלום על המלחמה הזו", הוא מסביר. "תמיד מגיעים ליום כיפור, עושים כתבה, שמים תמונה בעיתון ומה מושך את העין? עוד פעם הסיפור של אלי זעירא. מדברים על הדברים שכואבים, כשהשורה התחתונה היא ניצחון ענק. נכון, ניצחון של הלוחמים, אבל עדיין כביר. הטייסת שלי איבדה שישה מטוסים, החליפה מפקד באמצע המלחמה והאם היא עצרה? היא הפילה הכי הרבה מטוסים במלחמה מטייסות הפנטום. מפקד חיל האוויר רצה לעצור לה את הטיסות וכשהגיע לחצור הלוחמים אמרו לו 'על מה אתה מדבר?'".


אז איך תזכיר לדורות הבאים?

"הדור שלנו הגיע לגיל שבו מסתכלים אחורה ושואלים איזה מורשת אנחנו משאירים? כל כך הרבה אנשים לא מכירים את הסיפור של ההורים והסבא שלהם, כי לא מלמדים, אז הסלוגן שהכנסתי בישיבה השנייה של העמותה הוא 'ספר את הסיפור כי באה העת'. אני היום בן 69, ולידי בשולחן יושב אורי אור שהיה מח"ט ב־73', ואורי שמחוני שהיה קמב"ץ פיקוד צפון. הסיפורים שלהם נשמעים, אבל לא הסיפור ששמעתי מנהג תובלה שנשלח לצליחה עם משאית מלאת תחמושת, כשלא הכינו אותו להפגזה מטורפת. אותו נהג איבד שם רגל ואיך שמעתי? בזמן המדידות במכון הפרוטזות. הבן שלו, שהיה שם, אמר שזו הפעם הראשונה שהוא שומע, ואחרי זה לקח אותי הצדה וסיפר שרק לפני חמש שנים ראה את אביו בלי הפרוטזה. אני הסתובבתי איתה בטבעיות. הילדים שלי גדלו עם הרגל הקטנה של אבא ואצלו אביו התבייש. אלוהים אדירים".

אז כל לוחם יספר את סיפורו?

"אני אומר, ספר כי באה העת. את הסיפור של הנהג המילואימניק לא שמעו, שמעו את קהלני. באתי עם רעיון. אני רוצה שכל חייל וחיילת שיוצאים לקורס בצה"ל ייקחו את הנייד, ילכו לסבא וישאלו 'איפה היית במלחמת יום כיפור?'. ישלחו את החומרים ונכניס לביג דאטה. הנכדה תשמע את סבא שלה, והקשר יתהדק. אני לא רוצה אמת של שדה קרב, היא לא רלוונטית. הרי כששנינו נלחמים, אתה פה ואני שם, שנינו רואים משהו אחר. החוקר באקדמיה רוצה מסמכים, ואני אומר 'פאק דה אקדמי'. אני רוצה להשמיע את הסיפור, ועמותה כזו קמה כי צריך כמה משוגעים בכדי לתת את התנופה".

מלחמה זה הרבה יחסי ציבור.

"איזו שאלה. אריק שרון הביא עיתונאים לנגמ"ש שלו כשהסתובב עם התחבושת, ומה עשה פטון? אני אומר, תעזוב אותם, יש פה סיפור שהוא חלק מסיפור המדינה. מלחמה שהשאירה לדור שלנו שריטה, וזה דור שתכף נכחד. זה שייך להרגשה של מה אני משאיר אחריי. תראה את 67', הצנחנים היו חכמים. הרי הקרב בגבעת התחמושת הוא סיפור ביזיון אחד גדול ועשו ממנו הו־הא. הלכו לפוליטיקאים, העבירו חוק בכנסת, והקימו מוזיאון ברמה הלאומית. לא יודע כמה משאבים יהיו לנו להקים מרכז דומה, אבל את הביג דאטה והסיפור קל לנו להשיג".

היום יש חשש גדול מהמילה "מלחמה".

"זה בסדר. מלחמה זה הדבר הכי כאוטי שיש. בתור גנרל לשעבר אני אומר לך שאנחנו מבינים הכי טוב מה המחיר של החרא הזה. מבינים מצוין ואף אחד לא שש אלי קרב, כי בסוף גם אם בצד השני נהרגים, אתה משלם את המחיר, והמחיר הוא בראש ולא משנה ממה אתה עשוי".

תא"ל במיל' עשהאל עדיין נפגש עם החבר'ה מהטייסת, שומר על קשר עם כולם ומגונן כשצריך. בכל זאת, בחבורה יש אנשים שהפכו עם השנים לאנשי מפתח בהנהגה המקומית."את הטיסה הראשונה במלחמה טסתי עם דן חלוץ". עשהאל נזכר. "כאב לי מה שעשו לו. הייתי במילואים כשדני היה רמטכ"ל במלחמת לבנון השנייה, וכל מה שיגידו עליו, לא אסכים לקבל. אני מכיר אותו מכל הצדדים, ולדעתי הפסדנו מנהיג חכם, רציני, שיכול היה לתרום הרבה לעם ישראל, אבל כשביקש להיכנס לפוליטיקה, עשינו לו החברים שיעורי בית והראינו לו שאין סיכוי, בגלל אותו איקס ששמו עליו ציבורית. זה הטבע האנושי, אנשים שילמו מחירים, כל אחד מושך לאינטרסים שלו, ואף אחד לא חף מטעויות. דני ידע להודות בטעויות, למרות שב'ארץ נהדרת' עשו ממנו ארוגנט והוא לא. אם היה מישהו שהיה יושב בדת"ק ומעשן סיגריות עם המכונאים, זה הוא. אז שיחיה בריא ושלם הכי טוב שבעולם ואנחנו ניפגש מדי חודש, נשתה כוס בירה, נאכל דגים, נצחק ונרכל".

לביקור בסוריה היית חוזר?

"אם יהיה פעם שלום ולא אזדקק לפיליפיני, אז לא אכפת לי. אני משתדל להיות ענייני, אחד שלא עובד על שנאות או אהבות. אם הוא האויב שלי, אהרוג אותו בלי סנטימנטים. לשנוא? אני מעריך אותו פחות באופן שהוא התנהל. הוא השפיל אותי כשניצל את ההזדמנות ואמר 'עכשיו אתה לא משתין בקופסה' והשתנתי במיטה, כי אחרת הייתי מתפוצץ. אז אני יורק עליו. לשנוא? לא. בחרתי בחיים ובקריירה, וככל שאתה מתבגר והופך למנוסה יותר, אתה גם מחכים. לומד להסתכל על הדברים בפרופורציות. זוכר שפעם צעקו אצלנו בבית 'אין מים חמים' ויש בבית חמש אסלות וארבעה חדרי מקלחת, אז לך תספר שבמשך חודשיים וחצי לא ראית מקלחת ובפעם הראשונה שעמדת מתחת לזרם של מים חמים, זו הייתה האורגזמה הכי גדולה שיש. עכשיו אתה מבין למה אנחנו צריכים לספר את סיפורנו?".