אברהם דר, שהלך השבוע לעולמו בגיל 94, לא היה סוכן ביון טיפוסי. רחוק מכך. הוא לא היה ביטחוניסט קשוח, מחושב וקר, אלא לבבי ומלא הומור, גאון שדיבר חמש שפות ברהיטות והתחבב על כל מי שפגש אותו. תכונות ייחודיות אלה, בשילוב היכולת להיחלץ ביצירתיות מכל מצב, הן שהצילו אותו לא פעם ממוות.
"אבא היה פרפורמר ברמ"ח אבריו", מספר בנו, במאי הקולנוע ומפיק הסרטים גידי דר. "אני הכי דומה לו מהמשפחה. הוא היה שחקן. בכלל לא הטיפוס הביטחוני. אדם ייחודי, סופר אינטלקטואל, היסטוריון אבל כזה שחווה בעצמו, איש העולם הגדול שהבין אותו כבר כילד. תמיד 'שיחק' עם אנשים במובן הטוב של הביטוי. דיבר עם ערבי כערבי, ועם אנגלי כאנגלי. הוא יצר אינטראקציות והתאים את עצמו למי שמולו במובן האנושי של תקשורת בריאה, שיח וצחוק. שום דבר אצלו לא היה פשוט. תמיד מורכב והפוך. הוא לא ענה לשאלה איך שאתה רוצה, תמיד איך שהוא יבחר לנכון. אישיות מיוחדת. מצד אחד הוא בא מעולם אינטלקטואלי אירופי, אבל עם חיבור עצום לעולם הערבי. הוא היה מאוהב בתרבות הזו עד ימיו האחרונים".
על החיים ועל המוות
דר היה מחלוצי המודיעין הישראלי וממקימי קהילת הביון. רוב המבצעים שהשתתף בהם נותרו חסויים עד היום. הוא נולד ב־1925 בירושלים, לאב ממוצא תימני־בריטי ששירת כקצין בצבא הבריטי ולאם בת למשפחה ירושלמית שורשית. כילד, ספג את מכלול התרבויות שהיו בבית ובשכונה. כך למד חמש שפות ברמת שפת אם – ערבית, ספרדית, אנגלית, עברית וצרפתית.
"הוא גדל בירושלים בתקופה מאוד מיוחדת, תחת השלטון הבריטי אבל עם הדי הטורקים, וגדל עם כורדים, אנגלים, ערבים ועוד", מספר הבן. "הוא היה מבריק והיה ברור שהוא גאון. לצד זה, הוא גם היה פושטק לא קטן. הוא לא היה ביי דה בוק, תמיד בלט ונודע ככבשה שחורה. כולם אהבו אותו מאוד. הוא היה סקרן גדול וסיים את בית הספר בגיל צעיר. הייתה בו סקרנות עצומה לתרבויות והוא נהג ללכת מכות עם הערבים בשכונה, לצד כבוד גדול לתרבותם.
סבו עבד עם המשפחות העשירות ביותר בעולם ואביו היה קצין מוערך. כשהיו פרעות בחברון, כשהיה בן חמש, השייחים לקחו אותו ושמרו עליו כי רחשו כבוד לאביו. כאדם שגדל עם כזו חשיפה לתרבויות, הוא הבין אותן לעומקן, ולצד היכולת לשחק תפקידים, זה סייע לו מאוד בתחום שהגיע אליו. בעיניי ובעיני רבים הוא היה סוכן חשאי מושלם. ייחודי. כמו שאמא אומרת, 'אלוהים יצר אחד ואי אפשר לשכפל'. טיפוס ייחודי. ממזר גדול, המון כישורים, מספר סיפורים, מבריק וגאון".
יכולות האלתור והיצירתיות התגלו אצל דר בגיל צעיר מאוד, וכשבגר הפך לקצין בעל תושייה ויכולות ריגול וביון יוצאות דופן. גידי זכה לשמוע סיפורים בילדותו ואף הספיק לתעד את חלקם. כרגע אין לו תוכניות להפוך את החומר לסרט תיעודי, אבל אין לדעת.
"אבא היה מספר סיפורים כבר מילדות", הוא אומר. "אביו היה בשלב כלשהו מפקד מחסנים של הצבא הבריטי, והאצ"ל רצו מכשירי קשר. אז הוא אסף מכשירים כביכול לתיקון, וחבר'ה מהאצ"ל הגיעו לאסוף אותם. אלא שאז נתקע להם הרכב, בתוך המחנה. הוא דיבר אנגלית, ונראה כמו בריטי קטן, וכשעברה שם חוליית חיילים אנגלים הוא ביקש מהם לעזור לתקן את הרכב, בטבעיות מלאה.
מאוחר יותר, כשנפתחה חקירה בשל גניבת המכשירים ודר הצעיר היה אחד החשודים, אביו סטר לו בפניהם במהלך החקירה. כששאל אותו למה, הוא ענה 'כי ככה הם האמינו לי'. בהמשך הם טמנו חלק מהמכשירים בכפרים ערביים והלשינו לבריטים, שהגיעו להתנצל בפני אביו. כשקמה המדינה, כבר היה לו ניסיון במשימות ריגול. עלה חשש שהמצרים יפלשו מהים. הוא יצא למשימת גיוס מידע ונתפס בקפריסין. שם שברו לו שיניים עם קת רובה. הוא חילץ עצמו כשהתחזה לבריטי, וחזר לארץ עם מידע שאין תכנון מצרי כזה. סיפור נוסף נחמד שצילמתי איתו התרחש כשהיה בפלמ"ח וביקר בקיבוץ יגור, בדיוק כשהתרחשה שם 'השבת השחורה' והקיבוץ הותקף. הוא ישן, כשלפתע חייל סקוטי העיר אותו. הוא התחזה לסקוטי, עם המבטא וכו', והציג עצמו כמי שמשפחתו גרה בכפר של אותו חייל, וכך חילץ את עצמו. זו אימפרוביזציה ומשחק על החיים ועל המוות. תמיד צחקנו שאם לא היה במודיעין, היה בטח פושע".
דר הצטרף לפלמ"ח כבר בהיותו בן 17. בהמשך, בגיל 25, גויס לסוכנות הביון והמודיעין הישראלית ושימש בשורה של תפקידים. הוא נטל חלק בחיסול הפדאיון במצרים ובהקמת סיירת מטכ"ל, השתתף בעשרות מבצעים חשאיים ומבצעי העפלה, והיה מעורב בהקמת רשת הריגול במצרים, שלאחר עזיבתו הסתבכה בפרשת "העסק הביש", שהייתה כואבת מאוד עבורו.
"בעצם, היחיד שיצא מוצלח מהפרשה, לא ישב בכלא ולא הואשם, היה אבא", אומר גידי. "תפקידו היה החלק המסובך של הקמת הרשת, והוא ביצע אותו. הוא היה בסך הכל בן 25, ונשלח לבד למצרים. אמרו לו - לך תקים רשת ריגול. הוא נסע לאנגליה, זייף את הזהות שלו, והכל לבד, בלי גב בכלל. אין מערכת מוסד שעומדת מאחוריך ותוכניות וגיבויים. כלום. אבא החליף את שמו ואמר שאם יתפסו אותו ימצאו בריטי בשם ג'ון דרלינג, יליד גיברלטר. תמיד אמר – 'אם אתה רוצה לשקר, תגיד 99% אמת. כשיתפסו אותך, הרוב אמת'. במצרים הוא התחבר לאחים המוסלמים והפך לידיד קרוב של אחד מראשי הארגון. הוא ניחש שהוא מרגל, אבל אבא גרם לו לחשוב שהוא מרגל בריטי".
דר השאיר במצרים רשת מאורגנת היטב, כולל סליקים ותוכניות מילוט. "כשהרשת נחשפה הוא ניסה לעזור לחלץ את השבויים, אבל קיבל הודעה שזהותו נחשפה ולכן לא יוכל לשוב למצרים", מספר גידי. "איש לא חיכה לו בשדה התעופה והוא תפס טרמפ כאחד האדם לביתו, אז בכפר יהושע".
כששב ארצה הקים את שתי רשתות הריגול הראשונות בישראל, והתבקש לפקד על יחידה 131 הנחשבת של המוסד. הוא דחה את ההצעה, כי האמין שבראש היחידה צריך לעמוד קצין בדרגה בכירה ובעל עבר צבאי עשיר. הוא מעולם לא חיפש את אור הזרקורים, אבל הוא לא הסתיר את אכזבתו וכעסו על מקבלי ההחלטות בפרשת עסק הביש.
"ב־56', במהלך מבצע קדש, הוא שאף להציל את עצורי 'עסק הביש'", מספר גידי. "אבל כשחזר ארצה, לאחר שהשתתף במבצע לחילוץ יהודי פורט סעיד, הבין שמשה דיין החליף אלף שבויים מצרים תמורת ישראלי אחד, והשאיר את חברי הפרשה שם. ואז הוא הבין שמישהו לא רוצה שהם יחזרו, וחשד בדיין. מיד התפטר מהצבא וחתך לקריירה מאוד מוצלחת. הוא המשיך לעשות מבצעים כאזרח, אבל יצא מהמערכת כי לא היה מסוגל להיות בה יותר. ב־67' הוא לחץ על מאיר עמית, ולבסוף החזירו את עצורי הפרשה. הוא סיפר שמרסל (ניניו, אחת מעצורות הפרשה - סב"ד) אמרה לו 'אני אוהבת אותך אבל תמיד אכעס עליך כי אתה היחיד שהיה לי שם. מי שהכרתי היית אתה, לא היה אף אחד אחר'. זה הרג אותו, הוא דיבר על זה המון. לימים, נפגשו כולם אצלנו בבית במסיבה השנתית שלהם. הכעס שלו היה על אנשים מסוימים והתנהלותם בפרשה, אבל זה לא השליך כהוא זה על אהבתו ונאמנותו למדינה. שם היה תמיד אידיאליזם וחיבור עצום".
נעלם לתקופות
דר השתמש בפעולותיו באישיותו הססגונית וביכולתו לספר סיפור ולייצר מניפולציות, החל ממשימות ריגול פשוטות ועד מבצעי חיסול. לא בכדור בראש - זו לא הייתה השיטה שלו. הייתה לו יכולת לרקום סיטואציות שכל אדם יאמין להן, וכך ללכוד אותו ברשתו. כך הפיל ב־1956 את מוסטפה חאפז, ראש הפדאיון המצרי, לאחר שנים של ניסיונות כושלים של אחרים.
"באותה תקופה הוא הגיע מאירופה ונסע לדרום לעזור לאשתו לשעבר, שיישבה עולים בנגב", מספר הבן. "היה פחד אימים מהפדאיון. הוא קם לשירותים בלילה והשומר כמעט הרג אותו. בהובלת חאפז, חוליות הרג היו יוצאות ממצרים, הורגות יהודים וחוזרות. מי לא ניסה לחסלו. אחת המטרות של ה־101 הייתה לחסל את הפדאיון, והם נכשלו. חאפז היה חכם, ולא ניתן היה להתקרב אליו. בתקופה ההיא היו משתמשים במעטפות נפץ, והוא לא פתח שום מעטפה. אבא ביקש לקחת את זה על עצמו. הוא הכיר סוכן כפול בדואי, ואבא טווה סיפור שראש משטרת עזה, שהייתה בשליטת המצרים, משתף פעולה איתנו. הוא בנה סיפור שלם, כביכול בסוד, ונתן לו את המידע במסמך מוצפן בתוך ספר. הסוכן הבדואי רץ לספר לחאפז, ואת זה הוא היה חייב לפתוח כי היה שם מסר נגד מי מאנשיו. כשהוא פתח, התפוצץ עם כל המטה שלו. כמה שעות אחר כך, בשיטה דומה, חיסל גם את הסגן שלו בירדן. והכל בזכות הסיפור המתוחכם שאבא רקם".
דר אהב את ההתיישבות העובדת. הוא התחתן פעמיים עם בנות מושב וקיבוץ, ובנה את ביתו ביערות הכרמל לצד משקים שרכש בגליל. גידי, במאי ומפיק סרטים כמו "אושפיזין", "המשורר" ועוד, נולד בשנות ה־70, כשאביו כבר פשט מעליו את מדי הביון, פנה לעולם העסקים והרשה לעצמו לספר מעט. הוא זוכר ילדות קסומה לצד אדם גדול, ידען מרתק וחייכן. "גדלנו במרכז הכרמל, בלב היער, עם ארבעה סוסים וכלי נשק בבית, חיינו חיי קאובואים בתוך עיר", הוא נזכר. "אבא אהב את הכפר אבל נהנה לגור בעיר. בשנות ה־60 הוא הביא לפה את פרנק סינטרה, נסע באוטו ספורט הכי חדיש, וחי חיים הפוכים משל ביטחוניסט ומרגל. חיינו חיים פרועים והוא נתן לנו המון ביטחון שאפשר לעשות הכל".
הבן מספר כי "בעבר היה נעלם לתקופות ארוכות, אבל כשהייתי ילד כבר היה 'שרוף'. המבצע האחרון שלו היה בשנות ה־70, אבל עדיין אסור היה להגיד את שמו. כינו אותו 'בעל החווה'. ידעתי כל הזמן שהוא מרגל וסוכן חשאי, שהוא היה בכל העולם, והחברים לא האמינו לי. צעקו לי 'שקרן' וזה לרוב נגמר במכות. בשנים שגדלתי הוא כבר היה אגדה. אין עוד אחד כזה. מעין ג'יימס בונד מקומי".
על פי בנו, "משימת חייו הייתה מחויבות אדירה למדינה. זה היה חלק עצום מעולמו והוא רתם את כל חייו לזה. הוא מאוד לא אהב את השחיתויות שמתרחשות כיום במדינה, אבל האמין שישראל הולכת קדימה והיה מאוד אופטימי לגבי עתידנו".