"כמה דיווחים בתקשורת היו בחודש האחרון בנושא של נעמה יששכר? וכמה סיקור תקשורתי היה בנוגע למה שקורה כאן בשטח עם בלוני הנפץ? כלום!", אומרת בכאב בתיה הולין, תושבת כפר עזה.
לפני מספר שבועות חזרו בלוני הנפץ בסערה לחייהם של תושבי עוטף עזה. "היו בלונים ששוגרו מרצועת עזה עד אוקטובר 2019 בערך, לא באותה עוצמה כמו שקרה בשנת 2018", משחזרת הולין. "אחרי אוקטובר אפשר לומר שזה נרגע, היו פה ושם בלונים, אבל לא בעוצמה כזו שזה הטריד. ואילו עכשיו, הבלונים חזרו לחיינו, ובעוצמה רבה. לא רק שהם חזרו בעוצמה רבה, הם גם נהיו הרבה יותר מסוכנים".
מה בעצם התחדש בבלונים האלה?
"כבר בשנה שעברה ראינו גם בלונים שמחוברים אליהם צעצועי ילדים ממולכדים. ראינו כל מיני 'סטארט־אפים'. היום אנחנו גם רואים יותר כמויות יומיות של בלונים, והם גם יותר מסוכנים. הם לא רק אמורים לגרום לשריפות, אלה בלונים שמחוברים למטעני חבלה ויכולים בקלות להרוג בן אדם, אם הם מתפוצצים עליו או לידו.
"כמו כן, סיפור המסוכנות שלהם הוא גם בכך שהרבה פעמים הם מתחילים את המעוף עם מטענים, ובאמצע הדרך המטען נופל. כך הבלונים מגיעים ללא מטען למקום מסוים, ואז אף אחד בכלל לא יודע על קיומו של מטען כלשהו, בטח לא על מיקומו. במקרים רבים מטענים נופלים בשדות חקלאיים, וחקלאים יכולים להיתקל בהם בלי לדעת בכלל שהם נמצאים שם".
שגרה דרוכה
"אנחנו חיים פה מנס לנס", אומרת ניצה נקן, תושבת שדרות. "מספיק שפעם אחת איזה ילד יחזיק בלון וזה יתפוצץ לו בידיים, אז יקרה אסון. אנחנו לא רוצים שיקרה אסון. ביום רביעי למשל נחת בלון בשדות נגב, קרוב לבית עם ילדים קטנים. זו שגרה דרוכה. כל הזמן צריך לפתוח עיניים, לראות שאין סביבך כל מיני הפתעות. זה כמובן גם משפיע על ילדים. הבן שלי בגיל 13 מאוד חרדתי, כל הזמן מחכה לתגובה. אומר לעצמו שאם יש בלונים, אז בסופו של דבר צה"ל יגיב, ואם צה"ל יגיב, אז הם יירו רקטות.
"הוא כבר נמצא בכוננות ספיגה וחרדה משרשרת האירועים הצפויה, מהתסריט שעלול שוב להתפתח. אומנם כרגע אין הסלמה, אבל בגוף שלו, בדריכות שלו, זה כבר קיים. זה לא רק הבן שלי, זה קורה למאות ילדים ומבוגרים שחיים בחרדה, קופצים מכל פיצוץ קטן ועושים שיקול אם לצאת או לא לצאת מהבית, כי אולי יהיה משהו".
למרות שלמושב מבקיעים שבמועצה האזורית חוף אשקלון הבלונים עדיין לא הגיעו, גם שם כולם נמצאים בסוג של כוננות. "לפני כמה ימים אפילו קיבלנו הודעה מהגננת שההורים מתבקשים לא להגיע לפני שהגן נפתח, כי יש נוהל חדש שבו הגננות מתבקשות לעשות סיבוב סביב הגן ולראות שאין שם כל מיני בלונים חשודים", מספרת שמרית פלדמר־עמר, תושבת מבקיעים.
"אני גם נמצאת בצוות חוסן יישובי. אנחנו כל הזמן מקבלים התראות מהמועצה ומעבירים הלאה לתושבים לא להתקרב ולא לגעת בבלונים. אני עם עצמי תמיד תוהה אולי יש איזה בלון בחוץ ואני אפילו לא יודעת. משגרי הבלונים גם השתכללו עכשיו. ראינו שהם אפילו חיברו לבלון כדורגל. הם מנסים לעשות את זה כמה שיותר מושך".
פלדמר־עמר תוהה, "כמה רוע יכול להיות בהם כדי לפגוע בילדים? לוקחים בלון, שזה משהו צבעוני ושמח, והופכים אותו לנשק קטלני. אצלנו במושב עוד לא היו בלונים, אבל באזור היו. כל הזמן צריך לחיות בחרדה. הילדה שלי, בת שנה וחצי, כשהיא שומעת רעש, היא מסתכלת עליי כדי לראות את התגובה שלי. זה עצוב שזה הפך להיות משהו שאנחנו כביכול משלימים איתו. כאילו שזה נורמלי לחיות ככה, אבל זה לא".
"מאז שהתחילו להפריח לכיווננו בלוני תבערה מרצועת עזה, ילדים יודעים שאסור להם להתקרב לשום בלון", מוסיפה הולין. "הבלון הפך מצעצוע, ממשחק תמים של ילדים, לחפץ מסוכן. זה עצוב נורא. בימי הולדת בלון זה כבר משהו מפחיד. ביום חמישי למשל נפל צרור של בלוני נפץ, שחובר אליו כדורגל ממולכד, ביישוב בשער הנגב. הורים כבר הסבירו לילדים שאסור להתקרב לבלונים, אבל ילד רואה כדורגל והוא עלול לרוץ לשחק איתו. אז עכשיו צריך גם ללמד את הילדים שלא ניגשים לשום כדור משחק שרואים. זו בעיה. איך מחנכים ילדים לגדול ככה?".
עד כמה המצב מייאש?
"זו שאלה שנורא קשורה לאופי האנשים. אני חיה בכפר עזה כבר 44 שנים. אנחנו נמצאים 20 שנה במלחמה, זה לא התחיל עכשיו. את יודעת מה כן מייאש? התחושה הזאת שאנחנו לא מעניינים את מי שצריך לטפל בכך: את הממשלה, את המדינה. אנחנו שקופים ומופקרים. ראש הממשלה עסוק בהכל חוץ מבלדאוג לביטחון שלנו. קשה לנו מאוד להתמודד עם זה. אנחנו יכולים להתמודד עם קשיים, אבל לא עם התעלמות. אנחנו יודעים שאנחנו לא מעניינים אותו. אנחנו לא באמת הכוח האלקטורלי שלו. זה מאוד מייאש לדעת שאף אחד לא סופר אותך, כי אתה לא מביא לו תועלת".
איך אתם פועלים כדי לשנות את המצב?
"אנחנו כל הזמן פועלים. אני פעילה בסיפור הזה כמעט שנתיים. הגעתי אפילו לוועדה לזכויות האדם באו"ם. אנחנו כאן חבורה מאוד גדולה של אנשים שמנסים להביא את הנושא למודעות, אבל מי שצריך לתת את התשובות לא היה כאן בכלל. ביבי לא היה כאן בכלל. את שומעת את השרים שלו אומרים שלא צריך להתבכיין על כל בלון. אלה כל מיני אמירות שלא קשורות להוויית החיים שלנו כאן, סוג של פופוליזם".
"התחושה היא שלא ממש סופרים אותנו", אומרת גם נקן. "אם זה לא נופל באיזה מקום אסטרטגי כמו ראשון לציון או תל אביב, זה לא משנה לאף אחד. כאילו שזו גזירת גורל שאנו צריכים להסתדר איתה".
מהו הפתרון לדעתך?
"אני באופן אישי לא יודעת מה צריך להיות הפתרון. אני לא אומרת שצריך לצאת למבצע צבאי, אבל אני אומרת שצריך להגיע לאיזושהי הסדרה ולא לאפשר את המצב הזה".
אין תוכנית אסטרטגית
לדברי אלון אלשייך מקיבוץ ניר עם, מעל ל־1,400 שריפות פרצו כתוצאה מטרור הבלונים בעוטף עזה בשנת 2018. מעל ל־30 אלף דונם של שדות חקלאיים, שטחים פתוחים, יערות ושמורות טבע נפגעו. "מדובר בנזק ישיר של מעל ל־30 מיליון שקלים", הוא אומר. "באותה תקופה חיינו בתוך ענן של עשן. פנינו לגופים ממשלתיים ופשוט אמרו לנו שזה לא איום אסטרטגי. ואילו אני מאמין שתחושת הביטחון לא פחות חשובה מהביטחון. הייתי גם חלק מקהילה בעוטף עזה שארגנה כנס האקתון, שבמסגרתו הזמינו כל מיני אנשים לחשוב על פתרונות. הציבור התגייס גם מבחינה כספית כדי לתמוך במיזמים כאלה, שאני מקווה שעוד יצאו לפועל".
אלשייך מוסיף לתאר מציאות בלתי נסבלת: "כשהילדים ואנחנו מריחים את העשן הזה, רואים את השחור הזה, אנחנו מפסידים במלחמה, כי המטרה של הטרור היא להכניס פחד ולהרוס את השגרה. קיבלנו מבטים מכל מיני בכירים שאמרו לנו: 'זה לא נורא, אפשר להכיל את זה'. אבל אנחנו לא מקבלים את זה שאם אף אחד לא נפגע ורק שדות נפגעים, אז הכל בסדר. אחוז חולי האסתמה פה עלה, הילדים רואים בלונים ביום הולדת והם מתבאסים, מפחדים".
עכשיו שוב הבלונים חזרו לחייכם.
"הפרחות הבלונים גורמות לפיצוצים חזקים בלילה וביום שמבהילים את הילדים והמבוגרים. לפעמים גם הצבא מבצע עליהם ירי. זה גורר הרבה אי שקט, ממש נטו טרור. בינתיים זה לא פגע פיזית באף אחד, אבל זה רק עניין של זמן. מישהו ייכנס לסטטיסטיקה. נהיינו כבר מומחים להבדלה בין קסאם לירי, לפיצוץ של בלון, לכיפת ברזל".
איך המצב הזה גורם לך להרגיש?
"אני ברמה האישית מאוכזב מהטיפול במצב. כבר שמענו כמה פעמים על פתרונות שיש למערכת הביטחון, אבל עדיין אנחנו שומעים את קולות הנפץ ורואים את הבלונים. אנחנו לא מתייאשים, ממשיכים בחיים. אבל אזרחים לא צריכים לחיות עם הפיצוצים האלה. מדינה ריבונית לא צריכה לחיות ככה. אמרו לנו: 'אז מה אתה רוצה, שנצא עכשיו למבצע וייהרגו מאות חיילים בגלל בלונים?'. זו בעיניי שאלה לא לגיטימית. אנחנו מרגישים שלוקחים את החוסן שלנו כדי שחיילים או עזתים לא ייפגעו. מבחינתי, הפרחת בלון זה אקט שהפוטנציאל שלו דומה לרקטה".
אלשייך גם מביע את אכזבתו מכך שהנושא הזה לא עולה בכלל במערכת הבחירות, "אלא נבלע בקמפיינים הנגטיביים. אז מה התוכניות של המנהיגים עבור האזור הזה?", הוא שואל, "דרושה תוכנית טקטית לטווח קצר ותוכנית אסטרטגית לטווח ארוך. אנחנו מתכננים לדחוק במנהיגים מכל הקשת הפוליטית להציג את תוכניתם לאזור טרם הבחירות".