על בימת קפה "פינגווין" בנהריה התנוסס המהפנט אנריקו צ'יקרלי. בשנות ה־60 מדינה שלמה הפקירה את תודעתה בידי האיטלקי. בכל אולם מזדמן ועל כל בימה אפשרית זימן צ'יקרלי את מתנדביו, לחש באוזניהם את לחשיו, הפיל עליהם תרדמת אלוהים וניווט אל תהומות חלומותיהם.

באותו לילה, לאחר שסיים לשעשע את אורחי "פינגווין" המיתולוגי, התיישב ליד חוליה מהיחידה להפעלת סוכנים באמ"ן. האנשים היו בדרך לגבול לפגוש סוכן מלבנון, וצ'יקרלי פתח בפיצוח. "נכון שעברת ניתוח בתחתית רגל שמאל?", סגן שבתאי בריל אישר שנשלף לו משם גידול שומני. "ובעוד זמן קצר אני רואה קשר שלך עם לבנון". בריל נדהם. אף על פי שהיה על אזרחי, המכשף לא התקשה לנחש אותו. מיד הורה לאנשים להתעופף מה"פינגווין": "לפני שהאיש הזה יחשוף אותנו לגמרי".

המזל''ט במודל ראשוני (צילום: יוסי אלוני, רפרודוקציה)המזל''ט במודל ראשוני (צילום: יוסי אלוני, רפרודוקציה)

חבל שלא היה איתכם באמ"ן בערב מלחמת כיפור.
"ואלי זעירא (אז ראש אמ"ן) היה ממש מאמין למהפנט צ'יקרלי".

סא"ל (מיל') שבתאי בריל הוא האיש שדיבר אל הקיר. לא שמעו לו כשהיה היחיד באמ"ן איסוף שאבחן מלחמה בדרך, לא שעו להפצרותיו לפתח מזל"ט שהמציא והפעיל שנים קודם לכן ואולי יכול היה למנוע את הפתעת אוקטובר. צומת חייו קלוע תסכול, כווייה וכפיות טובה. הוא תקע בשופר עוד לפני נעילה אך לא זכה לכפרה במוצאי מלחמה. לאחר שעקף את מפקדו הישיר והניח את תחזית האסון הממשמש בחיק הפיקוד העליון, נחסמה דרכו, והאיש הראוי לפקד על יחידה 848 - כיום 8200 - נאלץ לעזוב את אמ"ן ולבסוף גם את צה"ל.

היה לך ברור שתשלם מחיר?
"מה זאת אומרת? לאיש צבא אסור לעשות מה שעשיתי. באמ"ן מחקר היה נוהל ויכוח בין קצינים. הלקט שיצא בעקבותיו נקרא 'דעת אמ"ן'. אחריו נאסר להפיץ משהו שונה מדעת המפקד".

את בערת נשמתו, את סכום מועקותיו, שחרר עתה ב"לראות למרחוק כי בנפשי הדבר" (הוצאת סטימצקי). ספרו מייסר ומרתק. מודע לחשד שגילו (83) עלול לעורר, מבהיר המחבר שאין הכתוב נסמך על רצפתו הרעועה של כושר התיעוד האקטואלי. את רוב הפרקים כתב לפני עשרות שנים, כשהזיכרון היה צעיר והקטסטרופה רעננה.

מזח בתעלה (צילום: יוסי אלוני, רפרודוקציה)מזח בתעלה (צילום: יוסי אלוני, רפרודוקציה)

הוא נולד לאיכר ממגדיאל בן העלייה השלישית ולאם מהעלייה הרביעית. למד בתיכון המקצועי בסמ"ת בחיפה והתגייס ב־1956. לאחר הטירונות הוצב ביחידה הטכנולוגית של אמ"ן, סיים קורס קצינים בהצטיינות ונקלט ב־848. במלחמת ההתשה היה מפקד מרחב סיני של יחידתו.

מה שיתפתח למזל"ט עלה במוחו כששירת כראש מדור ביחידה להפעלת סוכנים. יום אחד הגיע אליו סוכן עם תשליל תמונות של גשר מצרי כשני קילומטרים ממערב לתעלת סואץ. זה היה הצילום הראשון של מתקן מעבר לתעלה אחרי ששת הימים. התוצאה הייתה מרגשת, אך הושגה במבצע מסוכן שכלל העברת מצלמה לסוכן במצרים. 

בדרכו הביתה באותו ערב אמר לעצמו שוודאי יש דרך קלה יותר. הוא נזכר ביומן קולנוע שבו שודרה כתבה על המתנה החדשה לילדי בר מצווה בארצות הברית: טיסן קטן הנשלט מרחוק על ידי משדר רדיו. ואז באחת נבט בו הרעיון: הוא יקנה טיסן, יצמיד אליו מצלמה זעירה וישגר אותו למשימות בעורף האויב.

כדי לבנות אבטיפוס גייס את איש חיל האוויר וחובב הטיסנים רס"ן שלמה ברק. ברק הכיר לו את עזרא דותן ("בבן"), מפקד טייסת סקייהוק ומשוגע אף הוא על טיסני רדיו. בשדה דב חשף "בבן" הנלהב את הפלא שלו: טיסן מונחה רדיו, שתוך שניות מזנק בחדות מעלה מעלה. בריל הציג את רעיון המזל"ט לחיל האוויר. 

הסביר שהוא זול ושאת תשליליו אפשר לפתח בשטח ולקבל תמונה מיד. פענוח תצלומי אוויר (תצ"א) ממטוס ללא טייס (מל"ט), לעומתם, דורש שעות. בזמן הזה עלולים הכוחות לשנות היערכות, מה שיהפוך את הצילומים לבלתי מהימנים. אבל הכחולים היו נעולים, לדבריו, על המל"ט הגדול יותר, המהיר יותר והיקר יותר.

בריל המשיך אל אל"ם אברהם ארנן, ראש מחלקת איסוף באמ"ן. "רק 850 דולר כדי לבנות אבטיפוס", ציין בפניו. אבל ארנן ביקש לראות ביצועים. הם מגיעים שוב לשדה דב, ולוליין השמיים במיטבו. לעיני קצינים משתאים הוא חותך את האוויר בתמרונים אווירובטיים ומונחת בשלום. 

האישור ניתן, ורשימת ציוד חוברה - כולה מחנויות לחובבי אלקטרוניקה בארצות הברית. לטיסן מוצמדת מצלמת סטילס קטנה שמכילה 50 תמונות. זוממים גיחה מבצעית ראשונה, אך ארנן הזהיר רוצה עוד בדיקה: שהצעצוע יוטבל באש כוחותינו לוודא שיצליח לחמוק מנ"מ מצרי. אש מקלעים כבדה נפתחת על מסלולו של הטיסן, אך הוא שב ממנה ללא פגע.

ספרו של שבתאי בריל  (צילום: צילום מסך)ספרו של שבתאי בריל (צילום: צילום מסך)

ב־7.7.69, מכביש שלא רוסק בהפגזות המצרים בהתשה, ובפעם הראשונה בעולם, ממריא מזל"ט לטיסה מבצעית מעבר לקווי האויב. שניים שולטים בשליח מסיני: שלמה ברק ונפתלי הורוביץ, איש טיסנים מיומן גם הוא. מחצר מעוז "פורקן" שמול איסמעיליה צופה חבורת קצינים, בהם שבתאי בריל הנרגש. הטיסן עולה ל־100 מטר ומופנה מערבה, לכיוון התעלה. 

"נשמע זמזום מוזר כמו של דבורה. נשמע חזק", דיווחו חיילי המעוז הסמוך שלא הובאו בסוד המבצע. "נראה גוף מטוס בגודל פייפר טס בצורת זיג־זג משונה מעל המוצבים". כשהטיסה לקראת סיום, פותחים המצרים באש. אבל הורוביץ וברק מסתתרים מאחורי עמדת ההפעלה ומנחיתים את הטיסן ששובר כנף לאחר שנתקל בעמוד ברזל. בתשליל שפותח מהתמונות שהביא זוהו מזח לסירות, תעלות קשר, מוצבים ומבנים בצד המצרי.

לאחר שכמה טיסנים מתרסקים בניסויים ואין הצוות מצליח לבנות מערכת עובדת בזמן סביר, אמ"ן סוגר את המיזם. "ההחלטה עוררה כעס גדול מאוד", העיד מפקד היחידה הטכנולוגית יוסי לנגוצקי בסרט המודיעין "חלום עם כנפיים", "אבל אני חושב שנהגתי ביושרה רבה ובמקצועיות רבה (כשהסברתי) שנושא המזל"טון, בוא נקרא לו, הוא נושא שמתאים לחיל האוויר ולא לחיל המודיעין. חיל המודיעין הוא הצרכן, הוא זה שמעוניין בתוצאה, הוא זה שיוכל להשתמש בתוצאות, זה שיוכל להזין את הגופים השונים במוצר, אבל הוא לא האיש שיוכל להפעיל את המערכות". כשגם חיל האוויר לא מפתח את "הצעצוע", נגנז ב־1971 רעיון המזל"ט. "שנתיים אחרי הגיחות המבצעיות המוצלחות בטיסן שבנה ופיתח הצוות המקורי", קובע בריל.


אבל הוא עדיין אינו מוותר. כקצין אג"ם של 848 הוא מריץ שני מכתבים לראש אמ"ן אלי זעירא. אחד באוגוסט 73, כחודשיים לפני המלחמה, ואחד מוקדם יותר, ב־13.12.72: "גיחות של ח"א בתעלה מבוצעות אחת לשבוע או פחות מזה... הצילומים נערכים מגובה רב ובאלכסון וכתוצאה מכך איכות התמונות אינה טובה... קשה לאתר מארבי טילים מצילומים אלה. מאחר שמארבי הטילים קרובים לתעלה, ניתן לשגר אליהם טיסנים ולצלמם. ייתכן שתשאל - ובצדק - מדוע הנושא צריך להיות מופעל בידי חמ"נ (חיל מודיעין) ולא בידי ח"א. התשובה היא שח"א אינו מתייחס ברצינות לנושא ואינו מאמין בו... מאז חיסול הנושא ניסיתי לעניין את גורמי חמ"נ בחידושו וללא תוצאות. רצ"ב 2 תמונות שביצע הטיסן באזור איסמעיליה".על המסמך הוראה בכתב ידו של זעירא להפנות את האיגרת למחלקת מודיעין אוויר.

ומה השיבו?
"אין בידי תשובה אך אני מניח שהייתה שלילית".

אכזבה הייתה גם במגעו הראשון של בריל עם זעירא. בשנות ה־60, כראש מערך האיסוף באמ"ן, בא לבקר במדור לבינה רשתית (ב"ר) בפיקודו של בריל. חדר ההאזנה של ב"ר היה מחוץ לבניין המרכזי, ובריל הוזעק בכל פעם שיורטה ידיעה חשובה מסוריה או ממצרים. כדי למנוע התרוצצות התקין במשרדו אוזניות וקו טלפון לחדר ההאזנה. כשזעירא נכנס לחדרו, מצא אותו אפוף אוזניותיו. "אתה רוצה לעשות עליי רושם שאתה עובד?", חבט בו.

מה ענית?
"שבמקום לרוץ כל פעם אני משתמש באוזניות".

ונחה דעתו?
"איפה...".

לאחר שהתאמתה הערכתו ובאביב לא פרצה מלחמה, גבר ביטחונו של זעירא. המצרים והסורים יודעים שאינם יכולים ולכן גם אינם רוצים. "אפילו היה סאדאת מטלפן ואומר מחר אני תוקף", קובע בריל, "היו חושבים שהוא מבלף". כשמגיעות לאיש המודיעין ידיעות התרעתיות, מסביר בריל, ככל שהן מתרבות ומחזקות זו את זו נוצרת תחושה של יצירה מוזיקלית טובה. "הקצב משתנה ומתגבר, צלילים מתערבבים ויוצרים הרמוניה לקראת הקרשצ'נדו המתפרץ".

ומה צריך אז לקרות במוחו של איש המודיעין?
"אין לו יותר ספקות. כבר אינו חושד - הוא בטוח".

מתי נעלמו הספקות שלך?
"כששמעתי שהסורים מקדמים שתי טייסות מפציצים מ־T4, שעכשיו בחדשות, לדמאר שליד דמשק".
אחרי ששת הימים ומחשש להפתעה ישראלית, נהגו הסורים והמצרים להרחיק את מטוסיהם מהגבול. עכשיו הם מקדמים אותם. "זאת פעולה הגנתית? רצו לחסוך שעות טיסה כדי לתקוף בישראל". אבל לא רק מטוסים. באוגוסט ובספטמבר היו הסורים מסיגים חלק מהשריון שלהם, שלא ישקע בבוץ החורף בגולן. 

"והנה עכשיו הם מוסיפים, מה זה הדבר הזה?", או בחזית המצרית: המשחתות שלא ישתתפו במלחמה שהורחקו למי לוב, הטרקטורים שמפנים חול כדי שהטנקים יוכלו להגיע לתעלה, ציוד הגישור האדיר שמקודם, התותחים שנפרשים לסוללותיהם, 300 המשאיות שפורקות תחמושת, הקשר שנאלם דום ולא מטרטר את פקודות התרגילים כמו פעם. את חששותיו מעלה בריל לפני מפקדו.

תא"ל יואל בן פורת היה מאמין קנאי ב"דת המודיעין". הוא נחשב למפתח תפיסת ההתרעה של אמ"ן. במלחמת השחרור לחם בקרבות יד מרדכי, לאחר שמשפחתו נרצחה "בשחיטה הגדולה המכונה שואה", הוא עצמו נמלט מהאקציה, מצא מחסה ביער ובגיל 12־13 היה "כמעט פרטיזן", כהגדרתו. ההשמדה חורכת את תודעתו ומניעה את חייו. "ילד שואה", מיטיב להגדירו שבתאי בריל.

יחד חבשו את ספסלי החוג לשפה ולספרות ערבית באוניברסיטה העברית, "כי הפולני הזה רצה לדעת ערבית כדי להבין טוב יותר את הערבים", מתפעל גם עתה פקודו, "אינטלקטואל, הגון, נעים הליכות ולא דורסני". על מדשאות גבעת רם נובטת חיבה. מחליפים מחברות, לומדים יחד לבחינות. בריל מתארח בבית בן פורת ברמת השרון, מתוודע לאשתו צביה ולשתי בנותיו. 

רס"ן בן פורת מסיים בציון "טוב" את לימודי הערבית ומתמנה לראש ענף בינה רשתית. בנובמבר 66' מוכרזת בצה"ל כוננות מלחמה עקב תרגום שגוי של מילה בערבית. לבן פורת אין יד בתקלה, אך הוא לוקח אחריות פיקודית ומתפטר. ראש אמ"ן אהרן יריב מסביר שהטעות לא עלתה בחיי אדם ודוחה את התפטרותו. בן פורת מתמנה למפקד 848, "המצפה", התפקיד שיטלטל את קיומו.

"נעילה", ספרו שכתב אחרי המלחמה, הוא ניסיון להיחלץ משברי המפולת, לטעון שהתריע, שהזהיר, אך התכבד בנזיפה. "יואל, אתם באיסוף כל הזמן אומרים 'מלחמה'. גם במאי הצטרפת לחבורת אומרי מלחמה. ובכן אתה טועה גם הפעם", הדף אותו, לדבריו, ראש המחקר, אריה שלו. אלא שאותה טענת דחייה מעלה פקודו בריל נגד בן פורת עצמו. "שוחחנו על ספקותיי כמה פעמים, והוא לא קיבל את דבריי", אמר לי, "הפצרתי בו שיעביר את התרעותיי הברורות, אך הוא התעלם". קצין אג"ם שבתאי בריל, מס' 3 ב־848, יוצא לעקיפת התאבדות מבחינת קריירה כאיש מודיעין.

שבתאי בריל  (צילום: יוסי אלוני)שבתאי בריל (צילום: יוסי אלוני)

שבוע לפני המלחמה נודע לו שצבי לידור, עוזר ראש אמ"ן לארגון ולמינהל, יורד לשארם. במקום לשגר קצין זוטר, הוא מתלווה אליו. "כדי לעקוף את מפקדי בן פורת, מורי ורבי בנושא ההתרעה". כשבכיסו נייר עם ראשי פרקים, הוא מתייצב בשדה דב. בהמתנה ובטיסות הם מתרחקים משאר הקצינים. בריל מדליק את נורות האזהרה שפורטו לעיל וחותם בהתחייבות ללידור: "אתה רואה את דרגות הסא"ל שעליי? אם יתברר שמה שאני אומר לא נכון, תיקח ממני את הדרגות ותגרש אותי מהחיל".

באיזו תחושה נפרדת ממנו?
"דיברתי בלהט, והוא השתכנע".

כשהמידע בכיסו, טס לידור לאלי זעירא בקריה. אבל זעירא חולה בביתו, והוא נפגש עם המעריך הראשי אריה שלו. שלו מנפנף אותו במיטב מילות השחץ כפי שבריל חושף בספרו:
שלו: "מי קורא את כל החומר, אתה או אני?".
לידור: "אתה".
שלו: "ומי אחראי למתן הערכה מודיעינית. אני או אתה?".
לידור: "אתה".
שלו: "אם כן, mind your own business".
ניסיונו של לידור לשכנע אחר כך גם את זעירא נידון לתגובה דומה.

1.10.73, השעה 3:00 לפנות בוקר. צלצול טלפון מעיר את יואל בן פורת משינה שסועה. על הקו ראש מחלקת איסוף מנחם דיגלי עם ידיעה מהמוסד: "שמע, היום מתחיל תרגיל צליחה גדול במצרים באזור התעלה שיסתיים בצליחת אמת. גם הסורים יצטרפו למלחמה".

בן פורת: "מה אומרים על זה החבר'ה מהמחקר?".
דיגלי: "הם אומרים שזה תרגיל".

4:30 לפנות בוקר, משרד מפקד 848. בן פורת מכנס את המטה שעתיים לפני שימריא לסיני עם נציב קבילות החיילים, רא"ל (במיל') חיים לסקוב. הוא מספר לנוכחים על שיחתו עם דיגלי. שואל את קצין אג"ם, בריל, אם הפעיל את "חורף/קיץ", הנוהל שקבע בן פורת כלקח מפלישת מדינות "ברית ורשה" לצ'כוסלובקיה בקיץ 68'. באמתלת תרגיל הניעו הרוסים צבא לגבול הצ'כי, הרדימו את המודיעין במערב והמשיכו לפלישה. התרגיל הגדול של המצרים עלול להתפתח למשהו דומה. יש להעלות את כוננות הספיגה. אלא שלדברי בן פורת, קצין אג"ם שלו אינו יודע כלל על "חורף/קיץ".

"לפי המצב, הנוהל הזה היה צריך להיות בתוקף כבר שישה ימים", הוא נוזף בבריל. "כה קצפתי על בעל הזקן הבלונדיני שפניתי לסגנו אמנון, שישב לידו, והכתבתי לו את הפקודה". בריל יגדיר את כל הסצינה "תמונה שקרית" ויכחיש אותה בהמשך סיפורנו.

4 באוקטובר, 22:00, 40 שעות לפני האש. רכבת אווירית בדרכה מברה"מ לדמשק ולקהיר. בן פורת מטלפן לראש אמ"ן. זעירא כבר יודע. "איך זה שרק המשפחות מתפנות ולא המומחים הרוסים?", זעירא גורס שאולי הרכבת האווירית תפנה סטודנטים לאחר חופשת הקיץ. בן פורת, לדבריו, שואל: "מאיפה הברווז הזה?". הוא מונה את כל אותות האזהרה במצרים ובסוריה ומסיק באוזני זעירא: "מפקדי, לא יכול להיות דבר אחר אלא מלחמה". מפקדו משיב על טענתו: "אתה, יואל, אל תתעסק לי בהערכות. אתה תדאג שתהיינה ידיעות".

וכך מסכם בן פורת בספרו את השיחה הזאת: "ב־22:00, ב־4 באוקטובר, אמרתי בראשונה את המילים הללו (מלחמה - מ"ח) בכל השכנוע ובכל התוקף - 40 שעות לפני הפתיחה באש. הרבה זמן לקיום הבטחותינו בדבר עומק ההתרעה".

לעומתו יטען אלי זעירא בהרצאתו שתמציתה פורסמה ב־22.7.2005 ב"מקור ראשון": "לא הגיע אליי אדם אחד מכל המערך (המודיעיני) שבא להגיד שיש מלחמה. היחיד היה שבתאי בריל, שפנה לצביקה לידור ולא אליי".

5 באוקטובר, 30 שעות לפני האש. אמ"ן משחרר את הלקט הכי גדול שלו. 39 סעיפים ברזולוציה מיקרוסקופית חורצים חד־משמעית: המצרים והסורים במצב שממנו אפשר לצאת למלחמה. ואז בא סעיף 40 ומכריע: סבירות נמוכה למלחמה. "כשאתה מתחיל משפט חיובי ומסיים אותו ב'אבל'", אומר לי בריל, "אז גמרנו, הפכת אותו לשלילי". 39 סעיפים הם עובדות וה־40 הוא הערכה של אמ"ן מחקר. "ויושבת ממשלה עם שר ביטחון ורמטכ"ל, ואיש לא שואל: 'ומה אם אתם טועים?'".

הסתמכו על כך ש"האמצעים המיוחדים" יתקנו את הטעות?
"בחמישי בלילה, 4 באוקטובר, נפתחו האמצעים המיוחדים לבדיקה טכנית, לראות אם הם עובדים. הם נסגרו למחרת בשש בבוקר. לו זעירא היה מאשר, היו נפתחים לשימוש מבצעי".

חששו שאם יופעלו ייחשפו?
"מה, אספר לך איך זה בנוי? אלה אמצעים אלקטרוניים. המצרים יכלו לקלוט אותם".
הוא מאשים שבאמ"ן בנו על כך שהאמצעים המיוחדים או הסוכנים יספקו את "ידיעת הזהב". זאת שקובעת דברים ברורים. שמפי הרמטכ"ל שאזלי, למשל, יימסר שמלחמה עוד שעתיים או עוד יומיים בשעה הזאת והזאת. "רצו לדעת מה חושב האויב והתעלמו ממה שהוא עושה בשטח".

בשבת, יום הכיפורים, בשעה 14:00, אומר השטח את דברו. ההפצצה הראשונה על אום חשיבה תופסת את בן פורת בחמ"ל. "עולמו חרב עליו", אומר בריל, שעמד לידו, "הוא הגיב כל כך קשה פיזית ונפשית, בגלל שלא הבין שעומדת לפרוץ מלחמה". סגנו אריה בן טוב יגדיר זאת "קריסה פנימית". בן פורת מטופל במקום, "נדמה לי שאפילו לא קראו לרופא", נשלח לנוח ושב לתפקד.

על השעות האלה הוא כותב בספרו: "הגעתי למרכז השליטה ב־13:45. מזגנים רועשים, חיילים עסוקים בטלפונים, בדיווחים, בהפעלת שולחנות בקרה. כוורת דבורים רוחשת. המכונה משומנת, והיא תעבוד. לאחר כמה דקות נשמעה הצפירה. זו הצפירה שאני מכיר מאז הייתי ילד בן 8. צמרמורת אחזה בי כשנשמעה שוב. 'מה זה?', חשבתי. אמרו שהמלחמה ב־18:00 ועכשיו רק 14:00. ידעתי כי דבר נורא נפל במודיעין. שום דבר כבר לא יהיה דומה למה שהיה וגם אני עצמי לעולם לא אהיה אותו אדם. כשאני מופקד על איסוף מידע ועל התרעה, כישלון קולוסאלי כזה... לקראת הזריחה ביום ראשון נרדמתי, ולא הרגשתי כיצד העבירוני לחדר שכן והשכיבוני על מזרן כמו פגר...".

כמה שעות קודם לכן צלצל אליו צבי לידור, איש סודו של בריל: "אם אתה צריך משהו, תגיד. אנחנו לרשותך, מוזר ששבתאי בלבד ידע אצלכם שמלחמה באוויר, היה אצלי לפני שבוע". רק אז נודע למפקד שקצין אג"ם שלו הלך לו מעל לראש. בעווית נקמה אינסטינקטיבית וללא הסבר הוא מרתק את בריל לחמ"ל. לא ייצא לבסיסים, לא יבדוק נזקים, את מלחמתו יכלה ליד שולחנו. ב־848 פושט זמזום שקצין אג"ם מנוטרל. איש לא יודע למה.

כשתמה המלחמה, מוחזר בריל לתפקידו הקודם - ראש ענף בינה רשתית. "כבאבחת חרב נעצרה התקדמותי מפני שהעזתי לעקוף את מפקדי ולהתריע על המלחמה הקרבה והולכת. אמרתי לעצמי שאני לא נשאר באמ"ן". אבל צביקה לידור מציע לו להמתין, שלא ייחשב לאחד המודחים בעקבות המלחמה. בריל נשאר אך לבסוף עזב והתמנה למושל אזור בית לחם.

ב־1977 סא"ל שבתאי בריל משיל מעליו את המדים, לא את המלחמה. הכאב פוקד את ימיו ופורם את לילותיו. השאלה "מה היה אילו" מכרסמת את נפשו כנקר סורי את גזע העץ. לו היו שומעים בקולו, לו מזל"טו היה משייט בשמי התעלה בסתיו 73' המתעתע. "תראה את התמונות האלה", הוא פורש צילומים מהטיסות הראשונות ב־68', "עם זכוכית מגדלת אפשר לראות את סוגי המכוניות". ארבע שנות פיתוח בטרם מלחמה יכלו להעמיד כלי שיפליל את סאדאת, שילכוד אותו קודם שילחץ על הדק "האקדח המעשן".


הטלטלה שעוברת ישראל לאחר המלחמה הופכת גם את סדר היום היצירתי. מעלה לפני הקרקע את המזל"ט של בריל. מתארגנת קבוצה ובה יהודה מנור, טייס ומהנדס שבכיפור ייצג את חיל האוויר בפיקוד הדרום, אלווין ("אל") אליס, מהנדס אלקטרוניקה בתעשייה האווירית ואנשי בראשית עזרא דותן ושלמה ברק. מטרת הסטארט־אפ שלהם היא לפתח את המזל"ט מהנקודה שבה קורקע.

לאחר סירוב של התעשייה האווירית הם רותמים לחלום את תדיראן. ב־1975 מציע הקונצרן את המוצר שלו למודיעין. מוקמת יחידת "נחשון", שתאסוף את המידע שיביאו המזל"טים. התעשייה האווירית מסתערת כעבור שלוש שנים.

כשפורצת מלחמת לבנון הראשונה, יש בצה"ל שתי יחידות שמטיסות מזל"טים: "סייר 2" של תדיראן בחיל המודיעין ו"זהבן" מתוצרת התעשייה האווירית בחיל האוויר. הנה דוגמה נושאת הרהורים למה שהיה יכול להתחולל ביום כיפור תשע שנים קודם:
אנחנו ביומה השלישי של של"ג, השעה היא 10:08, ועל מסך המזל"ט 12 טנקים סוריים הנעים אל ג'זין. הרמטכ"ל מנחה את הקמ"ן לעקוב אחריהם. 10:38, הקמ"ן מוסר מפי המזל"ט שראש הטור נמצא ארבעה ק"מ מג'זין. 11:05: הרמטכ"ל רואה על צג המזל"ט בחמ"ל שלו את מטוסי חיל האוויר התוקפים את המטרה.

אבל גם ההכרה המאוחרת במזל"ט אינה חוסכת מממציאו את עוגמת הנפש. ב־1984 נודע לשבתאי בריל שפרס ביטחון ישראל 81' ניתן למהנדסי התעשייה האווירית על ה"זהבן". את מחאתו הוא מגולל לפני שר הביטחון משה ארנס, שלא היה בתפקיד כשהוענק הפרס. "פרס ביטחון ישראל הוענק למפתחי הטכנולוגיה לפיו (במקור) מופעלים המזל"טים", משיב ארנס על מכתבו של בריל, "אין ספק שלו היו מעניקים פרס להוגי הרעיון - לא היה נפקד שמך מרשימת מקבלי הפרס. לא נותר לי אלא להביע את הערכת כולנו לחלקך בהעלאת הרעיון...".

ואז, כגזירת גורל מאוחרת, שבה המלחמה לחייו. ב־1985 יואל בן פורת מתחיל לכתוב את סיפורו. במאי 91' ועדת השרים לאישור ספרות צבאית משחררת את הספר לפרסום. המחבר מזמין את הקצינים שהיו איתו להעניק לכל אחד עותק. בריל מדלג על ההזמנה אך ראש מחלקת ביטחון שדה שולח לו פרקים רלוונטיים. "וחשכו עיניי", הוא אומר לי. בעצת ראש אמ"ן לשעבר אהרן יריב הוא הולך אל מי שהיה מפקדו וידידו. 

לאחר שהספיק בינתיים להיות דובר צה"ל, סגן נספח צבאי בוושינגטון ולאחר שהשתחרר מאשפוז כפוי בשלוותה הפסיכיאטרי, בן פורת הוא עוזר ראש אמ"ן למתודולוגיה. בצריפו שבגלילות הם מתראים, ובריל מוריד עליו מבול. "למה כתבת שנזפת בי שלא הוריתי על נוהל 'חורף/קיץ'?", הוא שב לפגישה ב־1.10.73 שהוזכרה בראשית סיפורנו. "הקצינים זוכרים ישיבה שקטה. לא כעס, לא גערה, רק נוהל שהתקבל ברוגע". בן פורת עונה: "זאת האמת שלי".

מה ענית?
"אמרתי: טוב, אם זאת האמת שלך... אבל מה עם השריפה בראס סודר?".
ביום הרביעי למלחמה הורה מפקד הכוח המאבטח למפקד בסיס ההאזנה בראס סודר לנטוש כי המצרים בדרך. מפקד ההאזנה התקשר למטה 848 לשאול מה לעשות. בן פורת שישן, לדבריו, בצריף הנמצא ארבעה מטרים ממרכז השליטה כותב: "קולות אמת של מטלפנים התערבבו בחלומות בערבוביה אחת גדולה". כשגברה ערנותו שמע את קצין אג"ם פוקד לשרוף את הבסיס (כדי שהסודות לא ייפלו לידי האויב) ולסגת דרומה. "קפצתי כנשוך נחש וחשתי לחדר המלחמה". קצין אג"ם אישר, לטענתו, את אשר שמע. "שאגתי", ממשיך בן פורת בספרו, "חרפה גדולה ליחידה שתעלה מיליוני דולרים. איך אתה נוטל עליך החלטה כה חמורה מבלי לשאול אותי?".

עתה, בפגישתם, מסביר בריל כי חיפש לשווא את בן פורת. "אריה בן טוב, סגנך, נתן את ההוראה לשרוף". הוא מבקש מבן פורת לצלצל בנוכחותו אל הסגן. הסגן מאשר את גרסת בריל. בן פורת מבטיח להוריד מהספר את סיפור ראס סודר.

עמד במילה?
"לא שינה מילה".


לרגלי אמ"ן מונחת תיבת פנדורה שאין הוא שש לפתוח, ובריל נדחק אל הדיבה. לפני שיתבע, עמותת 8200 מנסה לרקום דיל: התנצלות של בן פורת תמורת הסרת התביעה. בריל מסכים. ראש העמותה אפרים לפיד מארגן מפגש לפני 20 איש. באווירה דרוכה, שעת דיבור ניתנת לכל אחד מהנִצים. בריל, כך הוא מספר, נקטע בקריאות של בן פורת: "שטויות", "תמיד לא היית לויאלי". בן טוב קורא מהקהל: "הרי אמרתי לך שראס סודר זה אני", האסיפה מתפזרת. לא האיבה. בריל אינו רוצה להגיע למשפט אך מתכונן לקראתו. מקליט ללא ידיעתם את מי שיכולים להעיד לטובתו בפרשה.

המאבק מתגלגל לאולמו של השופט אילן ש. שילה בתל אביב. באין עניין שהסיפור יתפרסם, מציע כבודו שהסייפים יסורו לקפה הסמוך בבית אסיה ויסתדרו. אבל האספרסו לא ממיס את הרעל. כעבור חודש הצדדים שבים לאולם, והשופט שוב מציע את בית הקפה. כשבן פורת מבין שבידי בריל הקלטות, הוא מוכן להסכם.

ב־13.7.97 יואל בן פורת חותם על "נוסח ההתנצלות לחברנו סא"ל (מיל') שבתאי בריל", וכך נאמר בעמודו הראשון: "שני קטעים בספרי יש בהם פגיעה בקצין האג"ם ביחידה שפיקדתי עליה, המכונה בספרי 'שבו'. באחד הקטעים כתבתי כי הקצין התרשל ולא הוציא הוראות כוננות ובמקום אחר כתבתי כי הורה ללא יסוד לשרוף בסיס מודיעין על ציודו. הובהר לי כי ההוראה לשרוף את הבסיס לא ניתנה ע"י קצין האג"ם אלא ע"י סגני, לאחר שמפקד הכוח באזור ציווה על נסיגה. עדויות של קצינים בכירים הביאוני למסקנה כי קצין האג"ם נמנה עם המתריעים מפני המלחמה העומדת בפתח, והביא בפניי את התרעתו שבוע לפני פרוץ המלחמה. נוכח הבירורים הללו אני מתנצל בפני קצין האג"ם סא"ל (מיל') שבתאי בריל (הקצין 'שבו') ומתנצל על כתיבת הקטעים הפוגעים ומתנצל על פרסומם בספרי ועל עוגמת הנפש הרבה שגרמתי לו. יואל בן פורת".

ומה קרה ביניכם אחר כך?
"לא חזרנו להיות חברים".

לא דיברתם שוב?
"לא".

לא חמלת עליו? האיש איבד את משפחתו בשואה, כשפרצה האש התמוטט עולמו.
"לחמול? ודאי. כאב לי כששמעתי שנים אחרי המלחמה שקיבל סטרוק. כשראיתי אותו עם הפיליפיני. 

אבל לסלוח זה משהו אחר".
אני מתכוון לכך שגררת אותו לבית משפט, למה לא עזבת את זה? האיש נענש דיו.

"למה עליי אתה לא חומל שאני התרעתי ולא שמעו בקולי? למה עליי אתה לא חומל כמה שזה מכאיב לי עד היום? חבריי יודעים שאם מעלים את המלחמה אני שופך מיד את מררתי. איך הם לא ראו? מדוע לא הקשיבו? איך נפלו החכמולוגים יודעי הכל? היהירים! הכל היה כה ברור ובכל זאת טחו עיניהם מראות".
היית בלוויה שלו?

"לא הודיעו לי. ידעו שלא אבוא. אבל עכשיו ממרחק הזמן (בן פורת נפטר לפני 13 שנה - מ"ח) אני חושב שאולי הייתי יכול להגיע".

לו לידור היה מצליח לשכנע את זעירא, הוא אומר, היה שמח לשלם על שעקף את בן פורת. "אבל גם להיענש וגם לא למנוע מלחמה זה פשוט לא הוגן, לא פייר. כך גם עם המזל"ט".

אלי זעירא (צילום: עיתון במחנה)אלי זעירא (צילום: עיתון במחנה)

לא הצלחת למנוע את ההפתעה, לא על ידי המזל"ט ולא על ידי ההתרעה.
"התסכול שלא הצלחתי למנוע את ההפתעה עולה על הסיפוק שאכן ראיתי למרחוק".

איזה אדם זה עושה ממך?
"לא גיבור ולא מסכן. רק אדם שהולך עם הרגשה מחורבנת".