במסגרת המאמץ הלאומי למניעת התפשטות נגיף הקורונה הטיל הדרג המדיני על צה"ל את המשימה לסייע בבלימת המגיפה בעיר החרדית בני ברק ובמספר ריכוזים חרדיים נוספים ברחבי הארץ. בצה"ל נתנו למבצע שם: "מבצע קרן לייזר", ובמסגרתו גויסו כ־12 אלף חיילים וכ־3,000 כלי רכב מ"עוצבת האש". לצורך המבצע נכנסה מפקדת אוגדה 98 לבני ברק ביחד עם שש פלוגות מחטיבת הצנחנים והקומנדו על מנת לסייע לתושבים.

המשימות כפי שהוגדרו לכוח: סיוע של מזון ותרופות לתושבים, ופינוי של חולים או כאלה שנדרשים לבידוד במלוניות ייעודיות לציבור החרדי. פיקוד העורף קיבל את האחריות על חלוקת 120 אלף ערכות מזון לחג הפסח לתושבים הנצורים בבתיהם. צה"ל גם הקצה חיילים לביצוע משימות סיור, בידוד שטחים ואבטחתם, חסימות צירים ועוד, כחלק ממימוש מגבלות התנועה במרחב האזרחי, בהתאם להנחיות משרד הבריאות והדרג המדיני.

עוצר בבני ברק (צילום: רויטרס)עוצר בבני ברק (צילום: רויטרס)

ארבעה הרוגים

תמונות המפגש של חיילים במדים עם תושבי בני ברק החרדים בשבועיים האחרונים ריגשו רבים והזכירו את הסיוע שהגיש צה"ל לתושבי המעברות בכל רחבי הארץ בראשית שנות ה־50, עם קום המדינה, בעקבות גל שיטפונות שפקד את הארץ. גשמי הזעף שפקדו את מדינת ישראל הצעירה הציפו את מחנות העולים והמעברות, שבהם הצטופפו בתנאים לא תנאים עשרות אלפי גברים, נשים, קשישים וטף בצריפים, פחונים ואוהלים. מזג האוויר הקיצוני והסוער, שלווה גם בגל שלג שירד באזורים שונים ברחבי הארץ, גבה גם חיי אדם. ב־6 בפברואר 1951 קרסה תקרת חדר האוכל במחנה העולים בעין שמר מעומס השלג ובאסון נהרגו ארבעה בני אדם וחמישה נפצעו.

האחריות לטיפול במעברות הוטלה על מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית. אולם נוכח פגעי מזג האוויר והמצב התשתיתי והתברואתי הקטסטרופלי שפקד את המעברות, קיבלה הממשלה החלטה על מבצע צבאי, שבמסגרתו הופעל צה"ל כדי לסייע לאוכלוסיית העולים.
מבצע הסיוע וההצלה כונה "מבצע מעברות". הרמטכ"ל דאז יגאל ידין כתב בפקודת יום שפרסם ב־17 בנובמבר 1950 כי "הממשלה החליטה להטיל על צה"ל להטות שכם למשימה הגדולה הזאת".

"אנו נקראים להוכיח פעם נוספת שגם לאחר תום הקרבות לא תמו תפקידינו ומשימותינו", המשיך. "לא נירתע מהשתתפות נוספת בביצוע התפקיד החלוצי הראשון במעלה ובעל החשיבות הביטחונית הגדולה העומד בפני מדינת ישראל: קליטת העלייה. אנו נקראים גם להוכיח לעולים שהורגלו לראות בצבא בארצות מוצאם אויב ונוגש - שצבא מדינת ישראל הוא להם למחסה ולעזר", הדגיש ידין.

"חשיבותה הביטחונית של המשימה היא ממדרגה ראשונה. למעברות נועד תפקיד חשוב בהגנת גבולות המדינה. אם לא נהפוך כל מעברה למשלט ואת כל יושבי המעברות לאנשים היודעים ומוכנים להגן על עצמם - לא ייכון ביטחוננו", סיכם ידין.

יגאל ידין מבקר במעברה (צילום: דוד אלדן- לע''מ)יגאל ידין מבקר במעברה (צילום: דוד אלדן- לע''מ)

אלתרמן התפעל

אז, כמו היום, העיתונות דיווחה בהתרגשות על פעילות החיילים והחיילות שפשטו על המעברות. תמונות של לובשי המדים מחלצים עולים מהשיטפונות ומהבוץ, מחזקים מבנים ומחלקים מזון ושמיכות, וביקור של הרמטכ"ל וקצינים בכירים בשטח, עיטרו את העמודים הראשונים.
התמונות לא נעלמו גם מעיניו של המשורר נתן אלתרמן, שלא הסתיר את התפעלותו וכתב בעיתון "דבר" את הטור "הצבא לעזרת המעברות":

על תפארת צבאות במגן וצנה
רוב שירי גיבורים
נתחברו מאז טרויה.
איך לשיר על צבא עת חוגר הוא סנר
ובוחש בכפית
דייסת קוקר־וסויה?
איך לשיר על עצב עת רבי־סמליו
עם יודע שאגה במלא לע,
מצוים לעסוק ב"טפת חלב"
וכמעט להניק בפעל?
כי אמר הצבא: אם העם אינו נע,
שוב אטה נא כתפי העומסת.
כי כשם שהייתי מגן למדינה
 כן אהיה לו אמה וכובסת!

אבל לא כולם רוו נחת כמו אלתרמן, מהתגייסות הצבא לטובת העורף האזרחי. בדצמבר 1950 פרסם אברהם עופר, לימים חבר כנסת ושר מטעם מפא"י, מאמר ביקורתי חריף נגד שרבוב הצבא למטרות אזרחיות. במאמר שהתפרסם ב"אשמורת", ביטאונה של המשמרת הצעירה של מפא"י, תחת הכותרת "מה לצבא במעברות", כתב עופר: "צבא זו היא מסגרת שיש בה הכרח, לגבי אותו תפקיד אשר לשמו הוקמה - ביטחון המדינה. בשום אופן אין הצבא המסגרת המתאימה - הן מבחינת היעילות המשקית והן מבחינת המשטר הפנימי שלה - לבצע שאר התפקידים במדינה דמוקרטית. לכן יש להגביל אותו לענייני ביטחון המדינה בלבד.

"אין סכנה יותר גדולה למשטר הדמוקרטי במדינתנו מאשר בדרך שעלינו עליה ואנו הולכים בה עתה. ראוי שהציבור ונבחריו ייתנו את דעתם לבעיית הצבא ומקומו בחיי המדינה, יותר משהם עושים זאת עתה", קבע. התנגדות להכנסת צה"ל למעברות עלתה גם בקרב מפלגות דתיות וחרדיות. שכן, הכנסת צה"ל נתפסה לעתים כהפצת אפיקורסות וכניסיון לנתק את בני הנוער מערכי הדת והמסורת.

התנגדות דומה הושמעה גם כיום. בעקבות הכנסת צה"ל לפעילות בבני ברק כדי לסייע בבלימת הקורונה, תהה סגן שר החינוך מאיר פרוש (יהדות התורה) מדוע מכניסים חיילים לעיר חרדית "כשהמטרה היא להוציא זקנים מהבתים ולחלק אוכל לתושבים". לטענתו, "לאותם חיילים אין שפה משותפת ויכולת לתקשר עם הקשישים החרדים". הוא גם הביע את דאגתו מהשפעת המפגש עם חיילים על ילדי בני ברק ושאל: "האם זה טוב בשבילם המראה של חיילים שבאים ודופקים בדלתות הבתים?".

דוד בן גוריון מבקר במעברה (צילום: דוד אלדן- לע''מ)דוד בן גוריון מבקר במעברה (צילום: דוד אלדן- לע''מ)

דיון סוער

ובחזרה לשנות ה־50. במערכת הפוליטית לא חסכו אז את שבטי הביקורת מהממשלה לנוכח המצוקה הנוראית שאליה נקלעו תושבי המעברות ואוזלת היד שהפגינו הרשויות, עד שנזקקו לידו המושיעה של צה"ל. "כנסת נכבדה. לא אטיל, כמובן, על הממשלה את האחריות לפורענות אשר ניתכה על המעברות מידי שמים, אם כי בקואליציה הממשלתית יושבים שליחיו של הקב״ה, אך לא יותן לה לממשלה להסתייע בנימוק שאין לנו שליטה על פגעי הטבע", אמר ח"כ משה ארם (מפ"ם) בדיון סוער שקיימה מליאת הכנסת ב־20 בדצמבר 1951. "מה שאירע במעברות, מה שעובר עכשיו על תושבי המעברות, לא יכופר לכולנו, ובראש וראשונה לאלה שהשלטון, הביצוע והאחריות עליהם", אמר ח"כ ארם, בדומה לביקורת המוטחת כיום על מחדל הטיפול בבתי האבות.

"הצבא, שעשה פעולה למופת, המשטרה, עובדי הסוכנות, ארגוני הנשים, כולם מנסים לתקן ולהציל את המעברות. ממקור חיים, הקסטל, אורה, קטרה, עמינדב, כפר אונו, מעברת פתח ­תקווה, חיריה, אבן יהודה, אלישיב, בית­ ליד, חולון, עין ­שמר ועוד - מכל פינה בוקעת הזעקה: הצילו! האם אי ­אפשר היה להתכונן בעוד מועד כדי לצמצם את מידת האסון, כדי להבטיח עזרה מהירה?", נשאלה השאלה שגם כיום נשמעת אקטואלית מתמיד.

tguvot@maariv.co.il