זהו סיפורם של מיכאל (מייק) גולדמן ז"ל, מיכאל ורדי ז"ל ודוד חודק, שלושה קציני שריון צעירים, חברים לחיים ולנשק, שיצאו לקרב במלחמת יום הכיפורים בגזרת התעלה. שניים נפלו, אחד שרד. כל השלושה זכו על חלקם באותו קרב בעיטור העוז.

בסוף השבוע, 47 שנים לאחר אותה מלחמה ולקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הפגיש המרכז למלחמת יום הכיפורים באתר השריון בלטרון את חודק, היום עורך דין בעל שם, ואת חבריהם ובני משפחה של השלושה, למפגש רווי זיכרונות על רעות, אחוות לוחמים וגבורה.

עורך דין דוד חודק (צילום: ראובן קסטרו)עורך דין דוד חודק (צילום: ראובן קסטרו)

בפינה מוצלת של האתר, במרחק המתבקש בימי הקורונה, ישבו חודק, רמי סווט, בועז כהן, צביקה פוגץ' ויוסי זמרי, כולם קציני שריון בעברם, שעשו כברת דרך משותפת עם השלושה, וביחד עם טל ורדי, אחיו של מיכאל, וליאורה גולדמן, אחותו של מייק, שבו והעלו את סיפורם של הלוחמים ושל קרב הדמים בפתחו של מוצב "מפרקת", אחד ממעוזי קו בר־לב, שאליו נקלעו עם פרוץ המלחמה.

עמד להשתחרר

סגן מיכאל (מייק) גולדמן נולד בדרום אפריקה ועלה בגיל שנה לארץ עם הוריו. הוא סיים את לימודיו בפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה והתגייס בנובמבר 1970 לחיל השריון. גולדמן סיים את קורס הקצינים בהצטיינות ולאחריו הוצב כמדריך בקורס קציני שריון (קק"ש).

סגן מיכאל (מייק) גולדמן (צילום: באדיבות המרכז למלחמת יום הכיפורים)סגן מיכאל (מייק) גולדמן (צילום: באדיבות המרכז למלחמת יום הכיפורים)

סגן מיכאל ורדי נולד בתל אביב וגדל בשכונת צהלה. אביו היה אלוף בצה"ל וכיהן כראש אכ"א. ורדי התגייס לצה"ל בינואר 1970. הוא התקבל לקורס טיס, ולאחר שנשר מהקורס עשה הסבה לשריון וסיים בהצטיינות את קורס קציני השריון. לאחריו גם הוא נשלח להדריך בקק"ש ביחד עם גולדמן ועם דוד חודק.

סגן מיכאל ורדי ז''ל (צילום: באדיבות המרכז למלחמת יום הכיפורים)סגן מיכאל ורדי ז''ל (צילום: באדיבות המרכז למלחמת יום הכיפורים)

ב־5 באוקטובר 1973, יום לפני פרוץ המלחמה, מוטסים השלושה ביחד עם מדריכים וצוערים נוספים לסיני. הם מקבלים את טנקי ה"שוט קל" (צנטוריון מושבח) של גדוד עוז 77 שהוטס לגולן, ומצוותים כמפקדי מחלקה באותה פלוגה במסגרת גדוד 198, בפיקודו של סא"ל עמיר יופה.

למחרת, לקראת השעה 14:00, נפתחת המלחמה בהפצצה של מטוסי סוחוי מצריים על בסיס חיל האוויר ברפידים. את ורדי המלחמה תופסת ביום האחרון לשירותו הסדיר בצה"ל. למחרת עמד להשתחרר ולהתחיל בלימודיו בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון.

מיד עם פרוץ הקרבות מקבל גדוד 198 הוראה לנוע לכיוון מעוז "מפרקת", המעוז הדרומי ביותר מבין המעוזים בגזרה הצפונית של התעלה, מרחק של כחמש שעות נסיעה על זחלים. הם מגיעים לאזור בלילה, לאחר שחיילים מצרים צלחו את התעלה, השתלטו על המוצב מבחוץ והחיילים שנותרו בו הסתגרו בבונקר. טנקים של הגדוד עלו על מוקשים, נתקלו בחוליות קומנדו וגם שקעו בתוך אדמות ביצה.

במעוז עצמו היו עם פרוץ הקרבות 16 חיילים בפיקודו של סרן אבנר אפרתי ז"ל, שמצאו עצמם לפתע נתונים להרעשה כבדה מהאוויר, מהים ומהיבשה, מול אחד ממאמצי הצליחה המרכזיים של הצבא המצרי.

אפרתי ארגן את אנשיו ללחימה, והוא עצמו עבר מעמדה לעמדה, במשך שעות רבות, כדי לעודד את האנשים ולסייע להם. אף שנפצע קשה סירב לפינוי. הוא פקד על חייליו להחליף עמדות, כשהוא עצמו נשאר פצוע בעמדה, בטווח של כמה מטרים מהכוח המצרי, כדי לחפות על אנשיו - עד שנהרג. כל מי שהאזין לרשתות הקשר יכול היה לשמוע את חיילי המעוזים לאורך התעלה משוועים לעזרה ומחכים שצה"ל יתגייס לחלץ אותם.

דיווח לאוגדונר

הראשון לחבור למעוז המותקף היה ורדי. הוא השאיר את המט"ק לחפות עליו ונכנס מספר פעמים רגלית אל המוצב. כשראה את מצבם הקשה של החיילים ואת חוסר התוכלת של הישארותם במקום, תיאר בפני המג"ד יופה את המצב והציע לפנותם. המג"ד יצר קשר עם מפקדת האוגדה והעלה את ורדי עצמו לקשר כדי שיסביר את הצורך בפינוי.

"זה נדיר מאוד שבקרב מפקד מחלקה מדבר ישירות עם האוגדונר. אבל הפקודה שוורדי קיבל הייתה חד־משמעית. להשאיר את החיילים במוצב ולפנות רק פצועים", סיפר בועז כהן, הסמ"פ.

בלית ברירה ורדי ארגן את חילוץ הפצועים, שהועמסו על טנק ונשלחו לתאג"ד בעורף, כשהוא מגלה שקט נפשי וכושר מנהיגות. מרבית החיילים שנותרו במוצב נפלו אחר כך בשבי ושוחררו לאחר המלחמה.

מאוחר יותר, כאשר הפלוגה הותקפה מצפון ונתקעה בביצות, נע ורדי צפונה, השמיד שני טנקים ושני גשרים וניקה את השטח מחיילי אויב. על פעולה זו חזר פעמיים. עם בוקר נתקע הטנק שלו בפתח המעוז. ורדי עלה על טנק אחר, ונהרג כשהטנק ספג פגיעה מטיל. בכל פעולותיו גילה אומץ לב רב, קור רוח, כושר מנהיגות ותושייה ועל כך קיבל את עיטור העוז.

מבול של אש

לעזרתם של חיילי המעוז הנצור ניסה להיחלץ גם גולדמן. "נתקלתי במייק באחת הכניסות למעוז 'מפרקת'", מספר חודק. "הטנק שלי נתקע כמאה מטר מזרחית למעוז, שסביבתו מוקשה על ידי קומנדו מצרי. פתאום אני רואה בחשיכה טנק מתקרב לעברינו ועומד לעלות על שדה המוקשים. רצתי אליו וראיתי את מייק עומד בצריח עם חיוך מאוזן לאוזן. כולו מלא עזוז ומוכן לקרב. שאל אותי 'מה הולך', עדכנתי אותו והחלטנו יחדיו לנסות להיכנס למעוז לסייע לחיילים הנצורים, שאיבדו את מפקדם ומדי פעם קראו לעזרה בקשר".

"כשמייק הגיע, זאת הייתה עבורנו הזדמנות טובה לנסות להיכנס פנימה", ממשיך חודק. "מייק עומד בצריח ומראה לי את הדגל שהמצרים הניפו בראש התורן על אחת הסוללות מסביב למוצב. 'אתה רואה את הדגל המצרי? הדגל הזה שלי'. כך אמר לי, ואני כמובן הסכמתי".

חודק נכנס לתא הטען־קשר בטנק וגולדמן עמד בעמדת המפקד. הטנק נע לתוך החצר הפנימית של המוצב כשהוא סופג מבול של אש. חודק: "המצרים התבססו היטב על ראש המעוז. מייק עמד עם חצי גוף בחוץ וירה עליהם במקלע כמו משוגע. יריתי עם העוזי וזרקתי רימונים. מהומת אלוהים".

חודק כקצין צעיר (צילום: באדיבות המרכז למלחמת יום הכיפורים)חודק כקצין צעיר (צילום: באדיבות המרכז למלחמת יום הכיפורים)

גולדמן הצליח לתמרן את הטנק לשטח מת, שלא היה חשוף לירי מצרי. שם ירדו השניים ונכנסו למעוז. "ירדנו ועודדנו את הרופא שהיה שם, שהיה זקוק לעידוד משום שלא היה לוחם", סיפר חודק. לאחר מכן הם חזרו לטנק וניסו לצאת משטח המעוז בנסיעה אחורית, תוך שהם חוטפים ירי מנשק קל וממטולי אר.פי.ג'י.

חודק: "אחד הכדורים פגע בגולדמן. הוא נשתל בצריח. המשכתי לכוון את הטנק לתוך למעוז. אני יוצא, בודק את מייקי ואני רואה שאין סימני דם. הוא ישב על כיסא המפקד וראשו שמוט קדימה, עם דופק מאוד חלש. הרמתי את הראש המורכן ויצא לו קילוח דם מהפה". לאחר נפילתו הועלה גולדמן לדרגת סגן והוענק לו עיטור העוז על גילוי אומץ לב, אחוות לוחמים ודבקות במשימה.

ההחלטה הקשה

בהמשך הקרבות נאלץ חודק לקבל את ההחלטה הקשה בחייו: לחלץ לאחור במסע רגלי - בשטח שורץ קומנדו מצרי - צוותים שהטנקים שלהם נפגעו, בהם מספר חיילים והלומי קרב שנפצעו מחוץ למעוז. זאת, כשהוא משאיר במקום את גופתו של ורדי, שנהרג בקרבת מקום צפונית למעוז.
הוא עצמו סירב להתפנות לתאג"ד, אף שנפצע מרסיסים ברגלו, וחזר לאזור הקרבות. לאחר מספר ימים התעלף ופונה לבית החולים שערי צדק בירושלים.

"מי שהשאיר את מיכאל בשטח זה אני. היה לי קשה עם ההחלטה. התלבטתי בקשר עם המג"ד. בסוף הוא השאיר זאת להחלטתי. ראיתי שיש לי פצועים והלומי קרב לחלץ, אז לקחתי את הארנק של מיכאל והשארתי אותו במקום שיכולתי לזכור", מספר חודק. לאחר שאושפז בבית החולים הגיע אליו אלוף רפאל ורדי, אביו של מיכאל, כדי לנסות לברר מה עלה בגורל בנו.

חודק: "הוא הגיע עם מחברת והתחיל לתחקר אותי. ואני, שהייתי בחצי טשטוש, עונה לו בהרבה מאוד פרטים. ואז סיפרתי לו שלקחתי את הארנק של מיכאל ונתתי לו אותו. תגובתו הפתיעה אותי. הוא אמר לי שלא הייתי צריך לקחת את הארנק, משום שהמצרים פועלים בשיטה הבריטית. הם קוברים את החללים, גם של האויב, בסמוך למקום נפילתם והארנק הוא פרט שיכול לסייע בזיהוי".

לימים, סיפר חודק, הוא יצא עם משלחות לאיתור נעדרים בסיני, ובכל פעם שחזרו בידיים ריקות חש מועקה ומפח נפש. גופתו של ורדי הוחזרה לבסוף על ידי המצרים לאחר כשנתיים והוא זוהה על פי צילומי שיניים שעשה בקורס טיס. "זה היה סיום של פרק לא קל", הודה.  לאחר שבוע ימים של אשפוז עזב חודק את בית החולים ללא הסכמת רופאיו וחבר ליחידתו בקרב על העיר סואץ. על אומץ הלב שהפגין, כושר המנהיגות והדבקות במשימה עוטר בעיטור העוז.

חודק בטקס קבלת עיטור העוז (צילום: באדיבות המרכז למלחמת יום הכיפורים)חודק בטקס קבלת עיטור העוז (צילום: באדיבות המרכז למלחמת יום הכיפורים)

דוגמה ומופת

חודק וכל החבורה שמרו מאז על קשרים עם בני משפחות הנופלים. הם מטפחים את הקשר ואת הזיכרון ועורכים מפגשים שנתיים. רמי סווט, יו"ר מרכז מלחמת יום הכיפורים, מספר: "המפגש שקיימנו נועד להביא יחדיו קבוצה של אנשים שיש בהם רעות, אחוות לוחמים, גבורה וזיכרון, לספר את סיפורם של שלושה מפקדי מחלקות צעירים מאותה פלוגה שלחמה במלחמת יום הכיפורים. לסגור מעגל של שלושה קצינים, שהיו חברים בכל קורסי ההכשרה של השריון ומהווים דוגמה ומופת לחיילי ולוחמי צה"ל מאז ועד היום".

חודק: "כל מי שלחם במלחמת יום הכיפורים הבין שמשהו מאוד מהותי התרחש. מבחינתי, זו החשדנות כלפי כל שלטון. כל היררכיה וכל שרשרת סמכותית או פיקודית. זה בעיניי אחד הלקחים החשובים. אני לא בטוח שהציבור בישראל מפנים את זה. אנו צריכים ללמד להבהיר את הלקחים האלה, כי הדורות שאחרינו שונים לחלוטין מהדור שלנו".

"הגבורה של האנשים היא משאב שהפוליטיקאים לוקחים אותו בקלות", הוא מוסיף. "המדינה לוקחת בקלות משאבים שאנשים נותנים לה, אבל לא מחזירה מספיק. אנחנו חייבים הרבה מאוד לנופלים ולמשפחות שסבלו, ואני לא חושב שאנחנו נותנים מספיק".

ליאורה, אחותו של גולדמן, אמרה במפגש: "אני מתרגשת בכל פעם לפגוש מישהו שהיה עם מייק. זו התרגשות עצומה. הלוחמים נשארו חברים. המשפחה שלנו ממש מתרגשת כל פעם שאנחנו נפגשים עם כל אחד שהיה עם מייק. לרגע, זה כאילו מחזיר לנו את מייק. זה פשוט מדהים את כולנו כמה אנו רקמה אנושית חיה. כמה אנו קשורים אחד לשני גם כשעברו כל כך הרבה שנים מאז".

גולדמן הוסיפה: "אחרי המלחמה עלו בי הרהורי כפירה, האם המדינה שווה חיים של בן אדם. ברור שהקרבה היא חלק מההסכם פה. יש לי הרבה סימני שאלה, האם אז זה היה נכון, ועוד יותר היום, כשרואים לאן שהמדינה הולכת. אלה שאלות שאני מגלגלת במוחי שוב ושוב ובתקופה האחרונה ביתר שאת. חוויתי את האובדן ואין לי תשובה חד־משמעית לזה". היא סיפרה עוד כי בכל אזכרה היא נוהגת להקריא את שירו של שאול טשרניחובסקי, "רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד".

המשדר המתעד את המפגש ישודר היום בשעה 17:00 בדף הפייסבוק וביוטיוב של המרכז למלחמת יום הכיפורים.