ילדים רבים נוטים ללכת בעקבות הוריהם בכל הקשור לשירות הצבאי. הסיפורים ששמעו בילדות, הערכים שעליהם גדלו, ולפעמים גם הרצון להראות שהדור שלהם אינו נופל מהקודם, מביאים מתגייסים רבים לשאוף להגיע ולשרת בדיוק באותו מקום שבו שירת האב - ובשנים האחרונות, לעתים גם האם - או להמשיך את המורשת הקרבית שלו. פעמים רבות רואים זאת לא רק אצל אחד מילדי המשפחה, אלא גם בקרב אחיו, ששואפים לחקות את המסלול הצבאי של ההורה. לכבוד יום העצמאות, שלושה מורעלי צבא מספרים כיצד השפיעו אבותיהם על דרכם בצה"ל.

הבת: רס"ן ל', מפקדת גף תעבורה ביב"א צפונית במערך הבקרה בחיל האוויר
האב: אל"ם (במיל') מאיר, לשעבר מפקד מערך הבקרה בחיל האוויר

"הילדות זכורה לי כתקופה שבה אבא לא היה בבית רוב הזמן, למעט בסופי שבוע. אבל למרות זאת, הוא תמיד היה נמצא בכל האירועים החשובים, אם זה טיול שנתי בבית ספר או הופעת בלט. הוא גם תמיד דאג להיות בוועד הכיתה", מספרת רס"ן ל' (33), נשואה ואם לשניים, מהיישוב שבי ציון. אביה, אל"מ (מיל') מאיר (56), שבזמנו היה מפקד מערך הבקרה בחיל האוויר, עובד כיום כמנהל שיווק ברפאל.

"נדדנו המון בין ערים שונות במהלך הילדות", היא ממשיכה ומספרת, "המעברים לא היו פשוטים, אבל לקחתי זאת כחוויה. זה גם לימד אותי להסתגל בקלות רבה יותר לחברה חדשה, לסיטואציות חדשות. אני הבכורה במשפחה מבין ארבע בנות. כשהייתי בכיתה ז', אמרתי 'די, אני לא מסוגלת יותר'. גרנו אז בנהריה והיינו צריכים שוב לעזוב, אבל רציתי להישאר. היה לי כיף עם החברים שלי. בעקבות זאת, אבא ויתר על התמודדות לתפקיד מסוים ונשארנו לגור בנהריה".

רס''ן ל' עם אביה מאיר (צילום: צילום פרטי)רס''ן ל' עם אביה מאיר (צילום: צילום פרטי)

ספרי על המורשת של אבא.
"אומרים שבת בכורה קשורה מאוד לאבא. מאז שהתחלתי לדבר על הצבא, היה לי ברור שאגיע להיות בקרית ביב"א. רציתי ללכת להיכן שאבא היה. כילדה, הוא היה לוקח אותנו לפעמים ליחידה, והיה טבעי מאוד בעיניי שאלך לשרת שם. היה ברור גם לו שאני מכוונת למסלול הזה, והוא עודד אותי לכך. כילדה כל הזמן ספגתי ממנו את הציונות, את הערכים. כשהתגייסתי היה ברור לי שיש לי אופק ארוך בצבא. לפחות לשם אני מכוונת. אבא תמיד יעץ לי לעשות כל מה שאפשר כדי לפתוח כמה שיותר דלתות בעתיד. למשל, ללמוד פיזיקה חמש יחידות כי זה יפתח לי יותר אפשרויות בעתיד, או ללכת לקצונה כדי לפתוח עוד הזדמנויות להמשך. עד היום אני מתייעצת איתו המון וסומכת מאוד על הדעה וההכוונה שלו. אנחנו גם חברים טובים. כל המשפחה חמה מאוד ומחוברת".

אחד הזיכרונות של רס"ן ל' הוא מתקופת מלחמת לבנון השנייה. "הייתי אז חיילת ביחידה. אבא היה מפקד המערך", היא מתארת, "זכורה לי התקופה הזאת, שאני חיילת צעירה המסתובבת בעמדות ובחללים המבצעיים, והוא הכי בכיר שיש ויושב בעמדות הכי בכירות ומנהל את הלחימה. הרגשתי גאווה, והוא גם נתן לי להרגיש שהוא גאה בי. לאורך השנים, בכל מקום שאליו הלכתי בעקבותיו, הייתי מקור לגאווה בשבילו. מצד שני, הייתה לי גם תקופה מאוד לא פשוטה, כי לא כל המפקדים הישירים שלי ידעו איך להתמודד עם זה שאני הבת של המפקד".

זיכרון נוסף שלה הוא מתקופת מבצע צוק איתן. "אבא כבר היה מילואימניק ואני הייתי בדרגת סרן, בקרית", היא מספרת, "הגענו יחד ליחידה הדרומית ויצא לנו אפילו לשבת יחד בעמדה. זה היה מרגש מאוד. גם בפן המבצעי הבאנו תוצאות טובות. שיתוף הפעולה בינינו היה זורם מאוד".

כיום היא מפקדת על גף שאמון על כל תעבורת השמיים במדינת ישראל. "אני מפקדת על קצינים וחיילים, בקרים ומש"קי בקרה אווירית, שבעצם מבקרים את שמי מדינת ישראל ודואגים לסנכרון בין המשימות הצבאיות לטיסות האזרחיות, תוך שמירה על בטיחות והגנה אווירית של גבולות המדינה", היא מסבירה, "האתגר שלי קשור קודם כל לפיקוד. להיות מפקדת זה אתגר בפני עצמו. אני אוהבת מאוד את עולם הבקרה, אבל העולם הפיקודי שנלווה לו נותן לי באמת את הסיפוק וההרגשה הטובה לקום בכל בוקר. זה להניע אנשים, לדאוג לחיילים ולקצינים. יש לי את הילדים שלי בבית ויש את הילדים הנוספים שהם הקצינים והחיילים שלי בצבא. אני מתייחסת אליהם כאילו הם הילדים שלי".

אתגר גדול מאוד נוסף, לדברי רס"ן ל', הוא שילוב המשפחה והקריירה בתפקיד מבצעי ביחידה מבצעית. "זה לנהל את הכל יחד", היא אומרת, "זה לא פשוט. אבל אני נשואה למילואימניק, בקר ביחידה, והוא לגמרי מבין ומכיר את העולם הזה ותומך מאוד. הקלף המנצח הוא שאני גרה קרוב להורים שלי, שעושים הכל כדי לסייע לי ועוזרים המון עם הילדים (בני 4.5 ושנה ושמונה חודשים). גם בתחום הזה למדתי מאבא שלי. מהיום הראשון שהבת שלי נכנסה לגן, התנדבתי להיות בוועד הגן וגם נכנסתי לוועדת החינוך של היישוב שלנו".

אם לא די באתגרים הללו, לדבריה יש אחד נוסף: "להיות אישה בתוך המערך הזה. היום כבר יש יותר נשים. כשאני התחלתי, היינו בודדות והרוב היו גברים. השאיפה שלי היא להגיע הכי גבוה שאפשר, להתקדם ולהיות סגן אלוף במערך, אולי להיות מפקדת יחידה ואולי אף יותר מזה. היום מנסים מאוד לעודד נשים לתפקידי מפתח בכירים בצבא כדי להראות גם לצעירות שזה אפשרי". 

הבן: רס"ן יעלי קורנפלד, קצין אג"ם בחטיבה 7
האב: רס"ן רפי קורנפלד ז"ל, מ"פ בחטיבה 7

יעלי קורנפלד עם אבי, רפי ז''ל (צילום: צילום פרטי)יעלי קורנפלד עם אבי, רפי ז''ל (צילום: צילום פרטי)

"לא גדלתי בבית של איש קבע, אבל כל החינוך, ההוויה. החברים הכי טובים של אבא שלי היו המ"פים המקבילים אליו", מספר רס"ן יעלי קורנפלד (31) מתל אביב.

באוקטובר 1979 קלטה חטיבה 7 את טנקי המרכבה הראשונים בצה"ל. אחד המ"פים הראשונים של אותו הטנק היה אביו של יעלי, רס"ן רפי קורנפלד ז"ל. "אבא עזב בגיל מוקדם את שירות המילואים בגלל בעיות בריאותיות שבגללן גם נפטר. כשהוא נפטר הייתי בן 18, בסוף שנת שירות שעשיתי בקהילה האתיופית בנתניה מטעם גרעין רעים של תנועת הצופים. גדלתי על המורשת של חטיבה 7. אבא היה קורא לעצמו 'איש רמת הגולן'. היום, כשאנחנו נמצאים ברמת הגולן, אני לא מרגיש שלם להגיד את המושג הזה 'איש רמת הגולן' עליי, אבל בסוף אנחנו כאלה.
"אבא לא זכה לראות אותי מתגייס. היה לי ברור שאהיה קצין. לחטיבה 7 לא כיוונתי מלכתחילה. זה קרה די במקרה, או שזו יד הגורל. אבל מהרגע שכבר התגייסתי והגעתי לשם והתחברתי לאנשים, לרוח ולאווירה - זו הייתה סגירת מעגל מטורפת. עד היום אני פוגש את החברים של אבא. חבר'ה שהיו מפקדים שלו או שאבא היה מפקד שלהם. מפני שאנחנו דומים מאוד חיצונית וגם פנימית, הם מקשרים מיד".

 רס''ן רפי קורנפלד ז''ל (צילום: צילום פרטי) רס''ן רפי קורנפלד ז''ל (צילום: צילום פרטי)

את מי שיתפת בחוויות הצבאיות שלך?
"צבט בלב שאבא אינו בין החיים ולא זכה לראות אותי מתגייס. הייתי רוצה מאוד לשתף אותו ולספר לו דברים. הייתי בחור צעיר שהתגייס, סיים קורס קצינים וקורס מ"פ - ולא יכולתי לשתף את אבא בדברים האלו. זה כאב מאוד. במהלך החיים אתה מוצא עצמך עושה הרבה דברים שבדיעבד אתה מבין שעשית בשביל אבא. אמא שלי מדהימה בטירוף, אבל לא יודעת לתת את המענה שאבא היה נותן במקרה הזה. יש לאבא שני חברים טובים מאוד מהצבא, שניהם היו בתפקיד מ"פ. בתחילת הצבא הם היו עבורי התחליף מבחינת התייעצויות, סיפורים וחוויות".

מה למדת מאביך?
"אבא היה איש של אנשים. הוא לימד אותי לאהוב אנשים. זאת גם הסיבה שבגללה אני בצבא. לקחתי מאבא את האהבה לאנשים, את ההכרה בכך שכל אדם הוא שווה ולא משנה מאיזה רקע הוא הגיע. הקשר ביני ובין אבא היה קרוב מאוד. כל המשפחה שלנו קרובה ומגובשת מאוד. גדלתי במושב ניר צבי. יש לנו עסק משפחתי של בשר שנקרא 'דרום אמריקה'. כל החברים שלי עבדו אצל אבא שלי. הוא ממש היה חלק בלתי נפרד מכל החברים שלי. הבית שלנו תמיד היה פתוח".

רס''ן יעלי קורנפלד (צילום: דובר צה''ל)רס''ן יעלי קורנפלד (צילום: דובר צה''ל)

בתפקיד שלו כיום, רס"ן קורנפלד מסנכרן בין כל משימות החטיבה. "גם מבחינה מבצעית, גם מבחינה ערכית, חינוכית והתנהלות שבשגרה, כדי להכין אותנו כמה שיותר טוב למלחמה", הוא מסביר, "זה גם להיות יד ימינו של המח"ט בהמלצות, בקבלת ההחלטות. האתגר הכי מרכזי הוא מצד אחד היכולת לשמר קרבה ללוחמים, לשטח, לעשייה, ומצד שני לדעת גם להמליץ על החלטות שישפיעו לטווח הארוך ולא רק נקודתית, כאן ועכשיו".

אחד הרגעים המרגשים קרה לו לפני כשנתיים. "הרציתי בקורס מ"פים וסיפרתי על בחור שהיה מ"מ, שפיניתי תוך כדי צוק איתן", הוא מספר, "כשאתה מפנה תוך כדי לחימה, אתה עושה הכל מהר מאוד, קולט את הבן אדם לכמה שניות. אפילו לא ידעתי מיהו ולא זכרתי איך הוא נראה. כשסיימתי לספר לחבר'ה את הסיטואציה שהייתה, אחד החניכים בקורס קם ואמר שזה הוא. הוא ניגש אליי, וזו הייתה מבחינתי סגירת מעגל מיוחדת".

מהן שאיפותיך לעתיד?
"אני אמור לצאת בקיץ לקורס מג"דים ולהמשיך להיות מג"ד בחטיבה 7. השאיפה היא כמובן להמשיך להתקדם בחטיבה". 

הבן: סא"ל (מיל') מוטי משעלי, מג"ד חילוץ במחוז דרום בפיקוד העורף
האב: רנ"ג (מיל') יצחק משעלי, מילואימניק בפיקוד העורף

"עד גיל 12, הייתי רואה את אבא בבית רק פעם בשבועיים. אמא גידלה אותנו לבד", מספר סא"ל (מיל') מוטי משעלי (40), נשוי ואב לשלוש בנות ממודיעין. משעלי הוא מילואימניק, מג"ד חילוץ במחוז דרום בפיקוד העורף, האחראי על גזרת אשקלון וקריית גת. בחייו האזרחיים משמש כסגן מנהל אגף הביטחון במוסד לביטוח הלאומי. אביו, רנ"ג (מיל') יצחק משעלי (71), היה איש קבע שמילא שורה של תפקידים ביחידות שדה כנגד לוגיסטיקה. כיום האב והבן משרתים במילואים באותו הגדוד, והאב הוא רס"ר גדודי בגדוד של בנו. בימים טרופים אלו של משבר הקורונה, יצחק גויס למילואים והוא מסייע במוקד הטלפוני של מד"א בפיקוד העורף.

כשמשעלי הבן סיים תפקיד מ"פ והוצע לו להמשיך בקבע, הוא בחר בדרך אחרת. "אף על פי שאז עדיין לא היו לי ילדים, חשבתי קדימה ורציתי להיות נוכח בגידול הילדים שעוד יהיו לי", הוא מסביר, "עד שהייתי בן 12, אבא עדיין היה בתפקידי שטח. לקראת השחרור שלו, עברנו מבאר שבע לצפון הארץ, כך שכבר ראינו את אבא קצת יותר. הוא גם לקח את ההובלה בגדול והחל גם להכין לנו סנדוויצ'ים בבוקר. אחרי שאבא פרש מקבע, הוא עבד בכמה משרות באזרחות".

ספר על השירות שלך.
"התגייסתי לגדוד שמשון שפעל בשטחים. עשיתי שם מסלול לוחם. יצאתי לקצונה ומילאתי כמה תפקידים, בהם מ"מ בטירונות קרבית בחוות השומר, קצין אימונים חטיבתי בבית הספר לשריון ומ"פ טירונים בבית ספר לשריון. השתחררתי בגיל 24 בדרגת סרן. המורשת של אבא הייתה ללכת ליחידה קרבית ולעשות את זה בצורה כי טובה שיש. גם אחותי הקטנה שירתה כלוחמת בהנדסה ואחותי הגדולה כתומכת לחימה. השאיפה שלי הייתה לשרת בתפקיד אפילו קרבי יותר, אם היה מתאפשר".

איך אבא הגיב כשהחלטת לא להמשיך בשירות קבע?
"הוא התבאס, רצה שאשאר, אבל מבחינתי, בתור אחד שגדל לאבא שלא היה נוכח, רציתי משהו אחר. רציתי לחוות את הילדות של הילדים שלי, ולא ממקום של מצוקה או טראומה".

מוטי ויצחק משעלי (צילום: דובר צה''ל)מוטי ויצחק משעלי (צילום: דובר צה''ל)

משעלי האב נולד במרוקו. "בגיל 18 הוא גויס למחתרת היהודית במרוקו, עזב את הבית, עלה ארצה בשם בדוי והתגייס להנדסה", מספר הבן, "זה היה מופלא בעיניי איך האהבה לארץ והציונות גרמו לו לעזוב את משפחתו ולהיות לגמרי לבד. אבא תמיד היה אומר לנו 'תלכו עם הבחירות שלכם עד הסוף'. הוא לימד אותנו שצריך ללכת עם הבחירות בלב שלם למרות הקשיים, וגם כמפקד הוא לימד אותי את הדאגה לחיילים. יש חיילים של אבא שעד היום מתקשרים אליו בכל חג. למדתי ממנו לאהוב את החיילים שלי ולדאוג להם לכל דבר. אני מנסה לעשות זאת גם היום, בגדוד של יותר מ־300 חיילים".

במשפחת משעלי פיקוד העורף הוא עסק משפחתי. "הייתי בזמנו בתפקיד מ"פ בבית הספר לשריון. שם הכרתי את אשתי, אשת קבע בפיקוד העורף", מספר מוטי, "היא הכירה לי את העולם של פיקוד העורף, אמרה 'בוא תעשה מילואים אצלנו'. ב־2004 הצטרפתי לפיקוד העורף, לגדוד שכיום אני המפקד שלו. אשתי עד היום בפיקוד העורף, קצינת אג"ם במחוז דן".

איך אביך הגיע לגדוד שלך?
"התחלתי בגדוד כמ"מ. ב־2009 עברתי לתפקיד מ"פ. היו חסרים לנו אנשים, והייתי צריך להקים את הפלוגה מחדש. הבאתי הרבה אנשים טובים מבחוץ שרוצים לעשות מילואים. אני זוכר שכל הזמן המג"ד אמר לי ש'אני צריך רס"ר לגדוד'. שאל אם אני מכיר מישהו שהיה רס"ר. עניתי: 'אבא שלי'. והוא אמר: 'מעולה, בוא ניקח אותו'. אמרתי לו שיראיין אותו קודם, ש'אם מתאים לך, תיקח, ואם לא - לא'. בדקתי גם עם אבא שלי אם זה מתאים לו. אבא הוא מורעל צבא, ואמר 'למה לא'. מאז 2012 אבא משרת כרס"ר במילואים. היום אני המפקד של אבא שלי. זו נשמעת סיטואציה מצחיקה, אבל היא לא כזאת מורכבת כמו שחושבים. ברור לנו מאוד מה קורה. בשולחן שישי בבית זה דבר אחד, במילואים - כל אחד יודע את מקומו. היום, אגב, אבא עושה מילואים לא רק אצלי, אלא גם במקומות נוספים בפיקוד העורף. הוא הפך למבוקש. הוא יכול לעשות גם 40 ימי מילואים בשנה. תמיד כשיש לו מילואים, הוא יבוא על חשבונו יום קודם, כדי שלא יאחר חלילה".

משעלי מספר ש"בימי שגרה, האתגר המרכזי שלי כמפקד הוא קודם כל להכין את האנשים שלי למצב מלחמה ולהיות מוכנים ברמת היחידה. המשימה שלנו היא להגן על התושבים, וזה כל הזמן לנגד עינינו. להיות איש מילואים בפיקוד זה אתגר, כי עדיין לא כולם מכירים בחשיבות המילואים. אבל מי שנכנס להווי הזה, לא רוצה לוותר. פגשתי סיפורים מדהימים של אנשים שבאים עם מחויבות ורעות, דברים שאתה מצליח לפגוש רק במילואים. אנחנו מדינה עם לא מעט שסעים. במילואים כל השסעים האלה נעלמים, כולם יחד, ויש חברויות מדהימות. אנשים באים בגלל הציונות והערכים - ונשארים בגלל החברים. בפיקוד העורף ממש מורגש שאתה מגן על הבית, על האזרחים".

מהן השאיפות לעתיד?
"בשנה שעברה התחלתי תפקיד מג"ד. כרגע אני רוצה להוכיח את עצמי ולהצליח בתפקיד הזה. באתי מאהבה לצד הציונות. מבחינתי זה להמשיך לשרת וליהנות. הסיפוק שלי כיום הוא קודם כל העבודה עם האנשים. אתה רואה את המחויבות והרצינות, וזה נותן המון כוח".