הרמטכ"ל לשעבר ויו"ר הכנסת בהווה, בני גנץ, שוחח היום (שלישי) עם רוני דניאל יואב לימור ואלון בן דוד במסגרת המשדר המיוחד של "הקבינט" ב-103FM לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, והתייחס למשמעות של היום המיוחד עבורו.
אתמול נפגשנו ושאלתי אותך בערב יום הזיכרון על החברים שאתה חושב עליהם ביום הזה, וענית שהרשימה ארוכה מדי. ביקשנו בכל זאת לדבר איתך על כמה מתוכם.
"כן תשמעו זה נורא מורכב אבל אני מבקש להתייחס לאירוע שהיה עכשיו בכפר סבא, לאחל רפואה שלמה לאישה שנפצעה, אני מבין שהאירוע נוטרל. אבל גם זה וגם האירוע שהיה בשבוע שעבר במעלה אדומים מזכיר לנו שלמרות השקט היחסי שהיה לנו בתקופה האחרונה, בסופו של דבר אתגרי הביטחון בגבולות, בתוך הארץ ומעבר לגבולות, זה דבר שיישאר בתוקף ולכן נכון לזכור את זה בפתח הדברים. לעניין הזיכרון, תשמעו זה באמת עניין מאוד קשה. זה משהו מאוד מורכב, מאוד קשה, מאוד ארוך, מאוד מתמשך. באמת קשה מאוד להתמקד בדמות, אם תכריח אותי אני אעשה את זה".
יש עיסוק אינסופי ברשתות החברתיות סביב תקופת לבנון, נפתחה קבוצת פייסבוק אפילו וראיתי שכתבת שם בשתי נגיעות על הכניסה שלך ללבנון כצעיר ומי שסגר את השער כתת אלוף בשנת 2000.
"כן זה נכון, זה באמת שני לילות מאוד משמעותיים, כי האחד מהם פותח לי את שנות לבנון, שנים רבות והאחר סוגר אותן. פחות או יותר שליש מחיי ביליתי בלהיכנס ולצאת מלבנון כל הזמן. אנחנו אומנם יצאנו מלבנון אבל לבנון לא עזבה אותנו. אם ניקח את זה מראש הנקרה במערב ועד הר דוב בצפון, לא התנסינו גם בפעילות מבצעית שלא איבדנו בה חברים ונופלים, באמת לאורך הרבה מאוד שנים. מושא השכול הראשי של אנשים בגילי הוא בעיקר לבנון, אלה המבוגרים מני סוחבים את מלחמת יום הכיפורים או ששת הימים.
"אחד הדברים שאומרים עליי בתוך האגדות על שם מי אני קרוי, אחת מהן היא על שם בני רוט שגר פעם במושב כפר אחים ונפל בשנות ה-50'. אנחנו כבר מתחילים לאבד את הדורות של הקמת המדינה ונשארים לחיות עם הדורות שחיים פה, זה מאוד קשה. אורי אזולאי בן קריית שמונה ששירת בדובדבן, במטכ"ל ובצנחנים והיה אצלי מ"פ.
צעירי קריית שמונה מאותה תקופה המקבילים לאורי רצו לראות אותו משתחרר כדי שיהפוך להיות ראש עיריית קריית שמונה.
"אורי היה קודם כל אדם מדהים, היה מ"פ אצלי בחטיבה. הייתה לי בעיה בפלוגה אחרת כשהוא סיים להיות מ"פ והוא בא והתנדב לפקד על הפלוגה המסייעת של גדוד 202. אמרתי לו – 'אורי זה הדבר הכי קשה שצריך לקרות פה עכשיו', הוא אמר – 'אני הולך לעשות את הסיפור הזה'. הלילה הזה שהוא נהרג ויואב בר משרונה איבד את רגלו, היה גם כן חייל חמוד אצלנו ששאלתי אותו – 'למה התגייסת לצנחנים' והוא אמר 'אני רציתי להיות שפיץ'. הוא היה שפיץ אבל איבד את רגלו. אורי נהרג באירוע הזה ואבל כבד ירד עליו בחטיבה, אני זוכר שעמירם לוין שהיה אלוף פיקוד צפון התקשר להגיד לי שאורי נפל, כי החטיבה הייתה בגזרתו, והיה אובדן גדול קודם כל לחייליו אחר כך לפלוגה, לגדוד ולחטיבה כי אורי היה מגיע להיות קצין בכיר ללא כל צל של ספק.
"כמובן למשפחתו, משפחה גדולה וענפה בקריית שמונה ובאמת קריית שמונה איבדה בן, נראה לי כל כך מדויק להגיד את זה על אורי, שהיה באמת איש אמיץ מאין כמוהו. אני מלא הערכה לנופלים. בסוף תראו את כל חיילי צה"ל, אלה שלא נפלו, אלה שמשרתים, אלה שבחרו לשרת בשירות קרבי משמעותי, וממשיכים דור אחרי דור לקחת את זה עליהם, לא משנה באיזה גזרה, באיזו סיטואציה ובאותה רמה של מסירות. הלב כבד. אנחנו יורדים עכשיו מישיבה מיוחדת בכנסת לשמוע את הסיפורים של חברי הכנסת, חלקם על משפחתם שלהם, ודיבר היום עוזי דיין שאביו נהרג עוד לפני הקמת המדינה. הוא זכה לגדול על ברכי הסיפורים, דרך מיכאל ביטון שמספר על אחיו ודברים קשים".
זה נראה אחרת שאתה מפקד וחיילים שלך הם שנופלים?
"הסיטואציה של לבוא למשפחות היא סיטואציה קשה בצורה בלתי רגילה, אם יש סיטואציה שטיפה מקלה זה שהיית איתם בתוך הקרב ואתה לא נהרגת והם כן ואתה מסתכל בעיניים. שאתה בא למשפחות שכולות שאיבדו את בניהם עקב השירות אבל לא בנסיבות קרביות אתה חסר אונים במידה מסוימת. אני מסתכל על הלילה הזה בו נכנסו כוחות צה"ל במבצע צוק איתן לתוך רצועת עזה ואני יושב בבור במטכ"ל ואני רואה את הכוחות צועדים פנימה ואני יודע שלא כולם הולכים לחזור. זה מאוד קשה. אנחנו לא יכולים לתפקד כשחשיבת השכול מלווה אותנו, אנחנו צריכים לתפקד אבל אנחנו בני אדם וצריכים את הרגעים שלנו. אנחנו בטח נפגשים עם זה כשאנחנו פוגשים את המשפחות השכולות, שאנחנו באים אליהם הביתה. קחו את חגי בן ארי שהדלקתי היום נר לזכרו פה בכנסת עם כניסתי פנימה למשכן היום".
ספר לנו מי הוא היה?
"חגי היה מפקד סיירת צנחנים במבצע צוק איתן, הוא היה בסיירת צנחנים והוא מונה לפני כן לתפקיד אך לא הספיק להיכנס אליו תוך כדי הלחימה. הוא נפצע באורח קשה מאוד בקרבות ברצועת עזה ושכב פצוע קשה במשך תקופה מאוד ארוכה אחר כך. הוא מרמת הגולן, משפחה נהדרת שאביו גם כן מפקד בצבא במערך המילואים, אלוף משנה, ובסוף המשיך את מאבקו עוד למעלה משנה-שנה וחצי אחר כך ונפטר.
"הוא בעצם החלל האחרון של מבצע צוק איתן, לוחם למופת שאני שמח שאליעזר שהיה מח"ט החטיבה בא והעניק לו כביכול את המינוי בפועל גם בשכבו במיטה בבית חולים. זה רק מראה לנו שאנחנו באמת מחזיקים תחת הידיים אנשים נפלאים, מסורים, מוכנים לכל מעשה, מוכנים לשלם כל מחיר, רבים ששילמו אותו ואני שמח שרבים עוד יותר לא. את זה אנחנו צריכים לזכור. אנחנו צריכים לזכור את שאול, גולדין לצידם של אברה והישאם שנמצאים ברצועת עזה, אנחנו מחויבים לעשות כל מאמץ כדי להשיב את הבנים. עוצמת הכאב בלתי ניתנת להסברה".
נוצר פה רצף שמצדיק לשאול, מה הלקח? מה אתה לוקח מכל האירועים?
"השאלה היא לגמרי במקום. מדברים על יום השואה ויום הזיכרון, אלה הימים הכי משמעותיים שיש. יש לנו 3 ימים בשנה שאסור לעסוק בהם בפוליטיקה - לא ביום הכיפורים, לא ביום הזיכרון לשואה ולא ביום הזיכרון לחללי מערוכת ישראל. בסופו של דבר, אני מסתכל על המצב המוסרי שלנו נוכח כל הקורבנות שהעם היהודי שילם בשואה ובימים שקודם, וכל הקורבנות שהחברה הישראלית משלמת, יהודים, ערבים, דרוזים, צ'רקסים ונוצרים וכל מי שמשרת את המדינה הזאת במסגרת פעולות האיבה וכו'.
"בעיני יש צמד מילים שחייבות להיאמר ביחד – עוצמה ומוסריות. אין לנו פה שום זכות קיום ויכולת קיום, אין לנו יכולת קיום ללא העוצמה שלנו ואין לנו זכות קיום ללא המוסריות שלנו. כמה שזה נשמע פומפוזי זו האמת לאמיתה. אנחנו חייבים להיות פה חזקים כי אם לא נהיה חזקים לא נחיה פה. אנחנו חייבים להיות מוסריים כי אם לא נהיה מוסריים מי אנחנו בכלל שנחיה פה? רק על צמד המילים האלה אני יכול לחשוב שהן מקפלות את כל החוויה שלי כבן למשפחה ניצולת שואה וכמי ששירת כמעט 4 עשורים בצה"ל, מחייל ועד רמטכ"ל, וכמי שעתיד להיות שר הביטחון וראש הממשלה. אני מבין את הצורך הזה בשילוב של עוצמה ומוסריות והיכולת לתרגם את זה לשפת המעשה, הן בתחום העוצמה והן בתחום ההתנהגות המוסרית מבחינה לאומית, אישית, וחברתית. זו הצוואה וחייבים לשמור על זה".