"ניתאי בני", כתב תא"ל במיל' אורן אבמן לפני יותר משלוש שנים, בפרקים הראשונים של ספר שמעולם לא הושלם ופורסם, "ביקש שאשוחח עם צעירים לפני גיוס. אני, שרגיל להרצות למפקדים, לאולמות מלאים, לרמטכ"ל, לחברי קבינט, נאלם דום. מכה בי ההכרה כי הסיפור של הדור שלי שנלחם כנגד טרור וגרילה, 'במלחמה חדשה', כמעט ולא סופר בכלל. הם לא למדו את זה בבית ספר, לא בתנועת הנוער, לא נכתבו על התקופה הזו שירים, כמעט ואין ספרים, יצאו מעט סרטים. סיפורו של דור לוחמים שלם נותר כמעט ללא תיעוד. מהבופור ועד ג'נין, מסוג'וד דרך הליטני, טייבה וגלגלית, מוצב ריחן, חצביה, מרג' עיון, כרכום וראס נקורה. בלטה ומחנה הפליטים ג'נין. שמות שכל מי שהיה בשנים הללו של לחימה רצופה מכיר. מלחמות ארוכות, עקובות מדם, חסרות תהילה, מלחמה ששזורה בחיי המדינה".

בראיון לרגל 20 שנה ליציאה מלבנון, מספר אבמן גם קצת על המורשת: "תקופת הלחימה ברצועת הביטחון הייתה התמהיל של טוסט על כיריים סולר, או על תנור החימום, מבצעים מרתקים, פצמ"רים, פצועים והרוגים, טילים והלוויות, מוצבים, בטון ושיירות. סיפור על מקצוענות וירידה לפרטים, ערכים, מנהיגות, מבצעים קשים, היתקלויות, פחד וסיפורי גבורה".

אבל לקראת סוף הראיון חשוב לו להבהיר: "המורשת חשובה. אבל מה שקרה לנו אז, קורה לנו עכשיו, ואלה השאלות שאנחנו צריכים להתעסק איתן היום. משנות ה־90 ועד שנות ה־2000 היינו בעשור של עיוורון, התעסקנו באין ספור פרטים. התעסקנו בעץ, בענפים, בעלים שלו ואיבדנו את היער. היינו אלופי העולם במיקרו־טקטיקה, בפיתוח טכניקות קרביות, היה גם דור של מפקדים קשוחים והצלחות מבצעיות, אבל היה עיוורון אסטרטגי".

הסאגר הראשון שלי

אורן אבמן השתחרר רשמית מהצבא רק לפני כשלוש שנים, את רוב שירותו הצבאי הוא עשה בגולני. השחרור מהצבא הוא חלקי בלבד. לאחר 30 שנות שירות צה"ל לעולם יישאר חלק ממנו. הוא אוהב את הארגון שבו בילה את הרוב המוחלט של שנותיו הבוגרות. 20 שנה לאחר שפיקד על יציאת צה"ל מרכס הבופור, קשה להגיד שלבנון, ולקחיה, מאחוריו. שש שנים אחרי היציאה הגיעה מלחמת לבנון השנייה, ואבמן לא אוהב את הקונספט: "כמו בזירת אגרוף, כל זמן שהתוצאות מוכרעות בנקודות, זה בסדר, אבל האם אנחנו צריכים לחשוש שזה לא יהיה בנקודות, ברמה של נוקאאוט, או שנשכב על הקרקע והשופט יתחיל לספור?".

אתה באמת חושב שחיזבאללה יכול לתת לנו נוקאאוט?
"נוקאאוט זה כשהשופט מגיע לספירה של עשר. אני חושב שאנחנו צריכים להיות מאוד מוטרדים מכל מה שקורה סביבנו - לבנון, חיזבאללה סוריה, יהודה ושומרון ועזה, וזה במעגל הקרוב עוד לפני שאנחנו מדברים על איראן. השילוב האפשרי של כל הדברים הללו לא מייצר נוקאאוט, אבל השאלה היא מתי אתה קם בספירה ואיך אתה ערוך להתמודד עם האויבים שלך".

אבמן, 52, תושב יישוב קהילתי בגליל, נשוי לאיריס ואב לארבעה ילדים, ששלושה מהם לקחו את הצבא ברצינות: ענבר בת ה־26, סרן במיל', השלישה של גדוד 13 בצוק איתן ושל בסיס הטירונים החטיבתי. ניתאי בן ה־23, סרן בצבא והיום מפקד פלוגה ביחידה מובחרת, וארבל בן ה־19, שהתגייס רק לאחרונה לצבא וכעת עושה טירונות ביחידה מובחרת, יצא לרגילה ראשונה והצטרף לאביו ביום הראיון. שניר, הצעירה, בכיתה י"ב ורוצה, איך לא, להתגייס לגולני כמדריכת אימון גופני.

אבמן התגייס לגולני ב־1987 ושירת בפלוגת החבלה של גולני ובתפקידי פיקוד שונים בחטיבה החומה, עד שהגיע לתפקיד הסמח"ט. ב־1999, על רקע ההחלטה של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, לצאת מלבנון, מונה למפקד גדוד רכס הבופור ופיקד על הנסיגה מדלעת והבופור. יחד עם פלחה"ן ופלנ"ט נח"ל, תחת פיקודם של אבי דהן ורן כהנא. בחומת מגן פיקד על גדוד 12 של חטיבת גולני, שלקח חלק בכיבוש מחנה הפליטים ג'נין. בהמשך כיהן גם כמפקד חטיבת כפיר ובמספר תפקידי תא"ל, בהם גם מפקד אוגדה.

כבר ב־1993, בהגיעו לתחנה הראשונה בלבנון, הבין אבמן שהמציאות משתנה בקצב מואץ. בגיל 25, בהיותו אב טרי לענבר, הוא עלה לקו הראשון וזיהה את חיזבאללה כאויב משמעותי. באותה תקופה, כשהארגון רק התחיל לבצע פיגועים נגד צה"ל, באמ"ן עוד התייחסו אליו כאל גוף קיקיוני, אבל במהלך 1993 חל שינוי ביחס של הדרגים הבכירים כלפי האויב החדש. "אני זוכר כדור אש מתגלגל לעבר העמדה בבית העמודים", משחזר אבמן. "רצתי למא"ג, צעקתי פקודות בקשר ויריתי במקלע, בירי לא אפקטיבי, למרחק של כשלושה קילומטרים. זה היה הסאגר הראשון שנורה ברצועת הביטחון על ידי חיזבאללה".

ריחן, המוצב הצפוני ביותר ברצועת הביטחון, כונה "מוצב המוות". בקיץ 1993, בארבעה חודשי תעסוקה מבצעית, מצא מולו אבמן אויב חדש. "לא ידענו עדיין לתת לו כותרת", הוא אומר. "אויב שנלחם מולנו בלחימת גרילה ואנחנו עדיין בפרדיגמות ישנות. ריחן היה ב־1993 מקבץ של בתים לבנוניים וסוללת עפר ארעית. ארז גרשטיין ז"ל, מפקד החטיבה המזרחית באותה תקופה, הגיע למוצב לאחר הירי. איתו גם משה קפלינסקי, מפקד חטיבת גולני. אני מ"פ צעיר, קצת חוצפן ויהיר, מישיר מבט לארז ואומר: ירו עלינו טיל סאגר. ארז מביט במבט מלוכסן ואומר לי 'אבמן, אתה חי בסרט, זה בטח היה פצמ"ר, מאיפה אתה יודע איך נראה טיל סאגר?'".

אבמן עלה על ג'יפ הסיור הלא ממוגן, יצא לבד מחוץ למוצב ואסף את השברים והזנב של הטיל. כשחזר לבסיס הניח אותם על השולחן מול גרשטיין ואמר: "אמרתי לך שזה היה סאגר?". גרשטיין, כך משחזר אבמן, ענה לו: "אמרתי לך שזה היה סאגר".

"אמרתי לך שזה סאגר?". תת אלוף ארז גרשטיין ז"ל"אמרתי לך שזה סאגר?". תת אלוף ארז גרשטיין ז"ל

הדרגים הטקטיים חשים על בשרם ראשונים את השינוי ואחריהם ישנו צה"ל הגדול?
"עמירם לוין, כמפקד פיקוד הצפון, היטיב לבטא את זה - היה אותנו והיה את תל אביב, ככה הוא היה קורא לזה. בקו השני שלי בריחן המציאות בשטח משתנה במהירות, הרכבים הלא ממוגנים וג'יפ הסיור של המ"פ נשארים מאחור. חיזבאללה מבצע פעילות מאוד ממוקדת נגד מוצבי צד"ל ובצירי התנועה מול צה"ל, המוצבים שלנו עדיין לא ממוגנים מול פצמ"רים. כל שנה בלבנון היא כמו שנת כלב, כמו שבע שנים. לא היינו חסרי אונים ולא הרגשנו כך, היו לנו הרבה הישגים, וחיזבאללה ספג מכות קשות, אבל לא ראינו את התמונה השלמה".

הבנתם את המשימה?  
"כשאתה חי בתוך פרדיגמה, אתה עיוור, יותר מאוחר אתה לומד לאתגר אותה. בכל מוצב, בכל חדר תדריכים, היה פלקט גדול, עם המטרה של הגנה על תושבי הצפון. המורשת שעליה התחנכנו היא של הפיגועים הקשים של אש"ף, ילדי משגב ומעלות, אנחנו בפרדיגמה של ארגון טרור המחפש לחדור ולרצוח אזרחים בגבול הצפון, אבל חיזבאללה כבר מכוון למקום אחר. ב־1993 עוד הסתכלנו לילה לילה לעבר ישראל ואמרנו לעצמנו באמונה מדהימה שאנחנו מגינים על הילדים של מטולה וקריית שמונה ורק בזכותנו השקט ממשיך".

ובפועל?
"בכל התקופה שלנו ברצועת הביטחון חיזבאללה לא חיפש לחדור לביצוע פיגועים ביישובי הצפון, את הפעולה שלו הוא מיקד בניסיון לפגוע בכוחות צה"ל ובירי קטיושות לעבר יישובי הצפון".

"היה אותנו והיה את תל אביב". עמירם לוין (צילום: אריאל בשור)"היה אותנו והיה את תל אביב". עמירם לוין (צילום: אריאל בשור)

חיים בסרט

בחורף 1995 פלוגת החבלה של גולני כבר בעיצומו של הקו השני שלה בריחן. אין ספור תקריות של ירי פצמ"רים, התקפות מוצב, פשיטות ומארבים מנגד של הלוחמים שלנו. בקו הזה לפלוגה של אבמן שני הרוגים ו־16 פצועים. אחד האירועים הזכורים לו היטב מהתקופה הזו התרחש לאחר התקפת המוצב בסוג'וד. "היה לנו פצוע, ורופא המילואים אמר לי: 'אנחנו צריכים מסוק'", הוא משחזר. "עניתי שמסוכן מדי להכניס מסוק, נעלה את הפצוע על אלונקה, ובריחן יחכה מסוק. פתאום הרופא תפס את השכפ"ץ שלי, טלטל אותי בחוזקה וצעק: 'יש כאן מלחמה, ובתל אביב לא יודעים, יש כאן מלחמה'. נתתי לו מכה על הקסדה ואמרתי לו טפל בפצוע, 'תהיה מרוכז'. בסופו של דבר נאלצתי לפנות אותו במסוק עם הפצוע, הוא היה בהתמוטטות עצבים".  

בעצם זה להבין שבשלב הזה לא אנחנו מכתיבים את הקצב?
"זה להבין שאנחנו חיים בתוך סרט, כשאנחנו לא הבמאי ולא התסריטאי. יצרנו את הסרט, בנינו את התפאורה - ואין לנו שום שליטה, ואתה שואל את עצמך מה קורה כאן, קיבינימט? זה לא קרה לפני 200 שנה, עבר דור ואנחנו, הדור של המבוגרים יותר, צריכים לזכור את האירוע הזה בצורה משמעותית".

מה השתנה כעבור שנה בריחן?
"אתה רואה איך מקו לקו המציאות משתנה בצורה מטורפת. בקו השני שלי צה"ל כבר היה מבוטן הרבה יותר. בקו הראשון, כשהיו יורים עלינו מרגמות, היינו רצים לתוך הנגמ"ש. זו הייתה בדיחה".

באמצע שנות ה־90 כבר יש ביקורת ציבורית, שמתעצמת אחרי אסון המסוקים. ישנה תנועת ארבע אמהות, עולות שאלות לגבי הנוכחות שלנו בלבנון. אתם הרגשתם?
"זה כמו המטאפורה של הצפרדע בסיר של המים: המים מתחממים, ואתה לא מרגיש. אבל באמצע יצאתי ללימודים בארצות הברית וחזרתי כסמ"פ אגוז. וכשאתה חוזר, אתה מבין שחלפו רק שבעה חודשים אבל המציאות השתנתה".

אבמן בבופור (צילום: רמי זרנגר)אבמן בבופור (צילום: רמי זרנגר)

בבית ידעו מה אתה עושה ומה עובר עליך שם?
"לא, אולי רק שנים לאחר מכן. איריס אשתי גידלה ילדים בבית, הייתי רואה אותה פעם בשבועיים ל־36 שעות. רובנו לא שיתפנו, לא את ההורים ולא את בנות הזוג, מעט מאוד. כשענבר נולדה, התחלתי לפקד על פלוגת החבלה של גולני. לא אשכח את היום שבו אני מגיע להוציא אותה מהפעוטון כשהיא בת קצת יותר משנה. אני עם מדי ב' מאובקים לאחר שבועיים בצבא, עם הנשק, זו סיטואציה שאני לא אשכח אותה, מגיע לגן, נרגש, רואה את הבת שלי, היא מתחבאת מאחורי הגננת ולא רוצה לבוא אליי. אני עם דמעות בעיניים, והיא בוכה ומתחבאת מאחורי הגננת. אני מתקשר לאיריס לעבודה ומבקש שהיא תבוא לקחת אותה, זה היה נורא".

אתה מבין מה עברת שם?
"בטח שאני מבין. כשהילדה נולדה, הלכתי להיות מפקד פלחה"ן גולני, ריחן, הרוגים ופצועים. אחרי זה קו בג'בליה בעזה. מגיע יום שישי באחת בצהריים, ישן עד שבת בשש בערב. קם, נותן נשיקה וחוזר ביום ראשון לצבא. כשניתאי נולד, הייתי בחופשת לימודים ורק אז הבנתי את חדוות האבהות. כשאתה בלבנון, אתה מגיע ביום שישי מאוחר, עייף, מותש נפשית. אלה רק חלק מהשריטות. לא רק אנחנו היינו שם. גם הנשים, ההורים, זה טרום עידן הסלולרי, והקשר עם הבית היה מצומצם. היו קודים ברדיו - 'חילופי אש כבדים בלבנון' זה שם קוד להרוגים ופצועים".

יש לך פוסט־טראומה?
"לכולנו יש, כל אחד בדרכו. גם כשהייתי מג"ד 12 שנה לאחר הנסיגה מלבנון, כל פעם כשהיו פורקים מכולה בגדוד, הייתי קופץ, זה היה נשמע כמו יציאה. כשהייתי מג"ד 12, הגעתי הביתה ליישוב הקהילתי בגליל, אני במקלחת, שומע יריות, יוצא החוצה במהירות, לובש מכנסיים, לוקח את הרובה, דורך אותו, כדור בקנה. אשתי רואה אותי בחוץ רטוב כולי, רק עם מכנסיים והנשק, היא מתגלגלת מצחוק ואומרת 'תירגע, יש חתונה ביישוב, ויש זיקוקים'. זה לא פוסט־טראומה? זה הרגלים של איך אתה ישן ואיך אתה מתעורר. פוסט־טראומה זו מילה חזקה מדי להרבה מאיתנו, ויש לה אקולייזר רחב מאוד".

היית קורא לזה צריבה נפשית?
"ברור שאתה צרוב נפשית, אתה נשאר עם שריטות. כל אחד והשריטות שלו. תשמע, להוציא חייל בלי ראש מעמדה בלבנון, זה לא דבר שעובר לידך. או לתת פקודה שלא מפנים הרוג, מכסים אותו ואומרים ללוחמים תניחו אותו באלונקה בחדר, תכסו אותו בשמיכה שהחיילים הצעירים לא יראו ונחכה ללילה ורק אז נוציא את הגופה בשיירה לישראל. אתה מפתח קשיחות, אז בוודאי שנותרות שריטות. היו תקופות בחיים שלי, בלבנון בעיקר וגם בג'נין, שאתה מתקלח עם מים רותחים עוד ועוד ולא יוצא ממך הריח של הגופות. עד היום הילדים מפחדים להעיר אותי כשאני ישן, מעירים אותי מרחוק".

כי אתה קם עצבני?
"אני קם קופצני ודרוך. אלה דברים שכל אחד לוקח למקום שלו, כולנו שרוטים, כל מי שחווה את החוויות האלה שרוט. מי שכתב את הספר על דלעת, למשל, היה שם ארבעה חודשים, אבל בשבילו זו הייתה חוויה מעצבת. תחשוב, אני מגיל 18 ועד 32 הייתי שם ועברתי את החוויות האלה, יש לזה משמעות".

הורדתי שישה קילו

באמצע שנות ה־90 הוקמה יחידת אגוז, ואבמן, שחזר משבעה חודשי לימודים בארצות הברית, מתמנה בפברואר 1996 לסגנו של המפקד ארז צוקרמן. "אני לומד על רצף אירועים לא טובים שחווה צה"ל בחודשים בהם הייתי בארצות הברית", הוא מספר. "פוגש את הגדודים בקווים, והם חסרי ביטחון. חיזבאללה הצליח להוציא משיווי משקל את הכוחות הלוחמים, וזה מכניס חשש רב בקרב מקבלי ההחלטות בצבא ובמדינה, כל מארב הופך למבצע מורכב, מ"מים כמעט לא מובילים כוח לבדם אלא רק מ"פים, ורק יחידות מיוחדות יורדות לפעילות מבצעית בנהר הליטאני".

התפקיד של אגוז, מסביר אבמן, היה להחזיר את הביטחון. לפי אבמן, יש קו שמחבר בין פלוגות הלילה של אורד צ'ארלס וינגייט, לוחמי ה־101 של אריאל שרון ואגוז בסוף שנות ה־90: קומץ של לוחמים ביחידה קטנה שצריכה להוות מגדלור לצבא הגדול. ביוזמה, באומץ, בהחזרת הביטחון העצמי, בפיתוח טכניקות ותרגולות, בגמישות ובהסתגלות למציאות משתנה. אגוז, מספר אבמן, הפכה להיות בניצוחם של צוקרמן ואחרי זה של צ'יקו תמיר לחממה של מצוינות ואומץ לב. לאגוז הישגים והצלחות מבצעיות חשובות, אבל היו גם אירועים קשים.

איך הגעת לבופור?
"לקראת סיום חופשת הלימודים אני מקבל טלפון ממשה קפלינסקי, אז מפקד אוגדה 91. הוא אומר לי, 'אני צריך ממך טובה'. לקפלן לא אומרים 'לא', עד חצי המלכות. זה האיש שליווה אותי בתקופות קשות בלבנון, האיש שבהלוויות של לוחמים שלנו, כשאתה עומד כסרן צעיר שעובר חוויות מטורפות, מגיע בשקט, נעמד מאחוריך, דובי כזה, מניח יד, ומהיד הזו יוצאת אנרגיה של חום, אהבה וגיבוי. לאיש כזה לא אומרים לא. קפלן אומר לי, אני צריך שתעלה לבופור להיות מפקד הרכס, אנחנו נסוגים בשנה הקרובה, זו הולכת להיות השנה הכי מאתגרת שלנו בלבנון. קיץ 1999, אני מסיים קורס מג"דים עם ציוד לחימה, צ'ימידן על הגב, פקט מרלבורו ועולה ברגל בשל התרעה מודיעינית על פגיעה אפשרית בשיירה".
השהייה בבופור, אומר לי אבמן, הייתה תקופה מטורפת של מנהיגות, אירועים קשים מאוד ומתח נפשי. "הורדתי שישה קילו", הוא מספר. "לבנון 1999 היא כבר לא לבנון שעזבתי לפני שנתיים. חיזבאללה ממשיך להתפתח, צה"ל מתפקד ומתמגן אל תוך המוצבים, שמתכסים בגגות של בטון מזוין (פרויקט המיגון כונה "חומות של תקווה" - טל"ר). לא פחות ממפקד גדוד הוא זה שנדרש לפקד על שיירה שנכנסת לבופור, השינוי הוא עצום".

"לא אומרים לו לא". משה קפלינסקי (צילום: ראובן קסטרו)"לא אומרים לו לא". משה קפלינסקי (צילום: ראובן קסטרו)

שינוי אדיר מ־1993.
"האתגר של ריחן ב־1993 מחוויר מול האתגר כמפקד הרכס. אהוד ברק התחייב לצאת מלבנון, ואני סא"ל צעיר, מטפס ברגל לבופור, למקום הכי מחורבן ברצועת הביטחון, ושואל את עצמי איך אני מייצר תכלית במקום שאין כבר בו תכלית ושמדינת ישראל ויתרה עליו".

אז איך אתה מסביר למפקדים וללוחמים את התכלית?
"הצנטוריונים הרומאיים היו בקצוות, בפריפריה של האימפריה הרומית, היו מקומות שהם המשיכו להילחם עבור האימפריה גם כאשר היא כבר לא הייתה קיימת. אני מגיע לבופור ומייצר תכלית, מבין שהצורה שבה ניסוג מלבנון תשפיע בעתיד גם על כוח ההרתעה של ישראל. זו תקופה קשה, צה"ל סגור במוצבים, אירועים מבצעיים מתרחשים בעיקר ביום, סמג"ד גדוד הרכס לא עומד בעומס, אשתו מתקשרת ומבקשת ממני לשחררו אותו מהגזרה. לאחר אירוע קשה של פצמ"רים, אני מוצא אותו ישוב במיטה, חופן את פניו ואומר לי שהוא לא יכול להמשיך, שלחתי אותו לארץ בשיירה הבאה. בימים האחרונים שלנו ברכס, כמו בדומינו של ענקים, רצועת הביטחון הולכת ומתמוטטת. מוצב טייבה, שאותו החזיקו לוחמי צד"ל לאחר שפונה על ידי צה"ל, נכבש ללא קרב. שיירה של אזרחים ולוחמי חיזבאללה טיפסו לכיוונו, וצד"ל עלה לרכבים ונטש את המוצב. לנגד העיניים שלנו, אנחנו רואים את שאריות צד"ל במספר מוצבים עולים לרכבים ונוסעים. על ההר, בדלעת ובבופור, נותרו 70 לוחמים, פלוגות החבלה והנ"ט של הנח"ל. החשש שלי היה גדול, שני מוצבים קטנים כאיים קטנים ניצבים ברכס, ואסור לאפשר לשיירות של חיזבאללה ולאזרחים לבנונים להתקרב. הלוחמים בהכנות אחרונות לפיצוץ המוצבים ברגע שיגיע האישור".

מוצב הבופור, 1997 (צילום: חיים אזולאי)מוצב הבופור, 1997 (צילום: חיים אזולאי)

בזיכרונותיו כתב אבמן: "אנחנו יושבים על שישה טון חומר נפץ המחוברים ביניהם בפתיל רועם, חוויה בהחלט מרגיעה תחת מטר בלתי פוסק שחיזבאללה יורה עלינו".

איך נראה הלילה האחרון?
"עם חושך מורידים את הדגלים מתוך המוצבים. אני מדבר עם צ'יקו (תמיר, מפקד חטיבה 769 - טל"ר) והוא זורק פצצה: מנסים למצוא הסדר מדיני, לא יורדים מההר, תיערכו לשהות של עוד מספר ימים לפחות. נשימתי נעתקה. מה? אתם מבינים מה קורה פה?".

השחר מתחיל לעלות, ואבמן נזכר שכבר אין דגל ישראל על המוצב. חיזבאללה, הוא חושש, יחשוב שהמוצב נטוש ויעלה עליו. אבי דהן מפקד פלוגת החבלה של הנח"ל, רץ כמו מטורף ומניף דגל חדש - ובבוקר עדיין נותרים שני דגלי ישראל אחרונים על ההר. עוד לילה יורד על הבופור. בתשע וחצי הגיע האישור מצ'יקו המח"ט: "אחרי עיישיה וריחן גם אתם רשאים לפוצץ את המוצבים". ב־23:00 נכנסו הלוחמים אל כלי הרכב המשוריינים. "בקשר עוד ביקש מפקד האוגדה משה קפלינסקי, שנפצע קשה בכפר ארנון בדרך לכיבוש הבופור במלחמת לבנון, 'שלח בשבילי מבט אחרון. אתה יודע מה המקום הזה אומר לי'. בעשרה לחצות הבופור התרומם באוויר. בדלעת הניסיון הראשון לא הצליח, אבל אחרי מעט אלתורים בשטח גם דלעת הפכה לכדור אש".

הדרך שבה ביצענו את הנסיגה מעלה טענות כאילו ברחנו מלבנון.
"אני חושב שטקטית הנסיגה בוצעה בסדר גמור, היה ניסיון ומחשבה לנסות להגיע ליציאה בתיאום בינלאומי. יצאנו לבסוף ב־24 במאי, והיו דיבורים לדחות הכל ליולי בניסיון להגיע להסדרה. אתה יודע מה היה קורה אם היינו נסוגים ביולי? חיזבאללה ארגן מסיבת פרידה מטורפת, ומה שאני חוויתי ב־24 במאי הוא רק הקדימון ביחס אליה. לאור התפתחות האירועים, ההחלטות היו סבירות, והביצוע בשטח התנהל בצורה טובה. ביצענו את משימת הנסיגה באופן שמכבד את צה"ל".

אבמן במהלך הנסיגה (צילום: רמי זרנגר)אבמן במהלך הנסיגה (צילום: רמי זרנגר)

צבא העם בע"מ

יומיים לאחר שנפגשנו, שלח לי אבמן ציטוט מהספר "אנשים מול אש" של גנרל ס.א.ל מרשל, שחקר את הלחימה במלחמת העולם השנייה ואת התנהגותם של לוחמים ומפקדים תחת אש האויב. מדובר בספר שבעבר נחשב לספר חובה בקורסי הפיקוד בצה"ל: "התורות הנאות והתוכניות המדויקות ביותר כישלונן שכיח. גופים מורכבים אובדים בצדי הדרך. מבנים חטובים של כיכר המסדר נעלמים. מפקדינו המאומנים להפליא פסים ואינם. האנשים הטובים, אשר היו עמנו בתחילה, אינם עוד. והנה ניצבת לפנינו האמת במערומיה".

"אני לא רוצה לערבב בין החוכמה בדיעבד למציאות שחיינו בה, בין הציר הטקטי לציר האסטרטגי", אומר אבמן, "אסור להפריד ביניהם, אבל עכשיו בשביל הנרטיב של משהו שקרה לפני יותר מ־20 שנה, חייבים להפריד בין הצירים האלה: הציר הטקטי היה דור של מפקדים מחוספסים, מקצוענים, נחושים ואמיצי לב. נבחנו במבחן האמת כל הזמן, אתה לא יכול להיות מג"ד ולא יירו עליך אפילו קפצון מעל הראש. כל היום נטחנו במטחנה של המעשה והדוגמה האישית. אין לי תשובות לכל, אבל אני בטוח שצריך להציב הרבה יותר סימני שאלה לגבי המתרחש היום והרבה פחות סימני קריאה לגבי הנכונות שבה אנחנו קוראים את מצבנו ואת מצב האויב סביבנו".

נתן את האישור. משה צ'יקו תמיר (צילום: יוסי זליגר, פלאש 90)נתן את האישור. משה צ'יקו תמיר (צילום: יוסי זליגר, פלאש 90)

כלומר?
"גם היום הצבא מאוד משימתי ויודע לעשות הכל, אבל אני אומר שאם זה קרה לנו שם יחד עם מיטב האנשים שלנו, זה קורה לנו גם עכשיו, ואני לא שומע מספיק קולות שמאתגרים את הפרדיגמה שבתוכה אנחנו שבויים".

של האימונים? של מבנה הצבא? צבא מקצועי מול צבא סדיר?
"של אסטרטגיה מול עזה, יהודה ושומרון ומול לבנון. של אסטרטגיה של בניין הכוח, של בחינת מודל צבא העם. של בחינת המצב האמיתי של מערך המילואים ועוד נושאים רבים שדורשים חפירת עומק אמיתית. לא הכל עניין של משאבים, יחידה כזו או אחרת ואמל"ח. זה עניין של תפיסה ואסטרטגיה שיובילו אותנו בכל, ואני חושב שב־2020 מדינת ישראל גיבשה לעצמה סיפור שהיא מספרת לעצמה ולא תמיד מסתכלת במראה לחפש את האמת. באירוע הבא לא נתפרק ולא נושמד, אבל הוא עלול להיות כואב ברמת השבר של יום כיפור, אם לא נדע להבין עכשיו את זה שיש לנו הנחות יסוד שהן מוטעות".

מה המרכזית שבהן?
"בשנים האחרונות הקהינו את ההבנה שעדיין יש איום קיומי על ישראל. האיום האיראני, שהוא מוחשי, ויש עוד כמה משמעותיים מאוד. מעימות כל כמה שנים בעזה ועד לעימות ישיר עם מדינות אויב יש מגוון רחב של איומים משמעותיים. איום קיומי הוא לא רק אם כובשים אותך, יכולת כזו אין לאויבים שלנו, ואנחנו חזקים מהם, אבל תחושה של איום קיומי היא גם עניין של חוסן מנטלי, של פגיעה בלתי נסבלת בשגרת החיים של העורף שלנו".

מה אתה מציע בפועל?
"מתפתחת מציאות שבישראל לא מוכנים להבין או לקבל אותה, וסביבנו מתחילים להיות צבאות מקצועיים, עם לוחמים בני 23־28, ואנחנו ממשיכים עם צבא מיליציוני, של שירות חובה לכאורה ועוצבות מילואים שמתאמנות בין חמישה לעשרה ימי מילואים בשנה. אנחנו לא מסתכלים לאמת הזו בעיניים. יש לנו חיל אוויר מקצועי, ויש לנו מערכים מאוד מקצועיים וחלק מהיחידות מאוד מקצועיות, אבל בחלק מהמקומות אנחנו משחקים בחסמבה במערה הסודית, וזו הפרדיגמה שאנחנו חיים בה עכשיו. המצב הזה מחייב בחינה מעמיקה ושאלה כבדת משקל: האם התוכניות האופרטיביות שלנו ומבנה הצבא מתאימים להתמודדות עם  כמה חזיתות במקביל".

אז הגיע הזמן להפסיק עם "צבא העם"?
"צריך לשאול את השאלה הזו - האם המודל של צבא העם במתכונת של בן־גוריון זה מודל רלוונטי ב־2020. אני טוען שלא. אנחנו גם לא יכולים לעבור לצבא מקצועי בגלל שהאוכלוסייה קטנה. צריך ללכת צעד קדימה, ולא רק לתת פתרונות קוסמטיים. אם אחרי השנה הראשונה שלהם בצבא, לוחמים יקבלו משכורת אמיתית ותנאי ת"ש מעולים, וייצאו הביתה כמו שצריך מבסיסים שנראים כמו שצריך ולא כאלה שנבנו טלאי על טלאי בתקופת המנדט, המצב יהיה אחר. אנחנו מתנהלים משנה לשנה, מתוכנית רב־שנתית אחת לשנייה, קונים 35־F וכיפות ברזל, אבל מי ירצה להיות בצבא שנתיים ושמונה חודשים ולקבל דמי קיום של 1,600 שקל? בשכונה הקשוחה שבה אנחנו חיים, נוצר פער שלא ניתן לגישור ללא שינוי יסודי. חברה מערבית, נהנתנית באופן נורמלי כמו החברה הישראלית, שמסביבה במעגל המיידי אויבים המקדשים את הלחימה, הדם והלוחמנות. חמאס וחיזבאללה הם צבאות והם במעגל הראשון שלנו, ובצבאות האלה, ללא טנקים או חיל אוויר, הם מציבים לנו אתגר. אנחנו הצבא הכי חזק במזרח התיכון, אבל מול האתגרים הקרובים והרחוקים מודל צבא העם במתכונת הישנה שלו כבר אינו מתאים".

לבנון השנייה הייתה שבר?
"זו הייתה מכה, אבל לא שבר. צריך לקחת את המלחמה הזו במידה הנכונה. חיזבאללה קיבל מכה קשה מאוד אסטרטגית. הפגיעה ברובע א־דאחיה הוכיחה את עצמה בענק, ומנגד התגלו הרבה מאוד פערים טקטיים ויכולות אופרטיביות בצבא היבשה שלנו. חלפו 14 שנה מאז, האם ביצענו גם את שינויי העומק הנדרשים? אנחנו עדיין מספרים לעצמנו סיפור. אנחנו מסתכלים במראה ורואים משהו שהוא אינו תמונת המציאות. כדאי שנסתכל במראה ונראה את האמת העירומה והקשה, עם אורות פלורסצנט שמדגישים כל פס של צלוליטיס".

כמו על המצב של מערך המילואים למשל?
"ממבצע שלום הגליל, היכן בדיוק נלחמו עוצבות המילואים שלנו, אתה יכול להגיד לי? מאז לבנון השנייה מקבלי ההחלטות חוששים ובצדק להטיל פעולה משמעותית על יחידות המילואים. היינו צריכים להבין שאין פתרונות קסם, יחד עם כל המור"קים גם מלבנון השנייה, ואי אפשר לאמן יחידת שדה עשרה ימים בשנה ולצפות ממנה לתוצאות טובות מאוד".