"מבער אחורי. מושכים מעלה, כפי שתרגלנו עשרות פעמים. טוב להתרחק מאדמת המדבר אחרי תשעים דקות של טיסה נמוכה. בבת אחת רואים למרחוק: נהר חידקל והעיר בגדד מלפנים, והכור מוקף החומה קרוב משמאל. התותחים נגד מטוסים מתעוררים ויורים. הפגזים מתפוצצים באוויר. למי שראה את ירי התותחים בגולן ובתעלת סואץ, קיר של אש ועשן שהצולל אליו בטוח שזה סופו, נראה הירי הזה כמו עיטור הכרחי בציור נוף קרבי לחג הביכורים. שיהיה. אני מודיע ברדיו שאני ממשיך עוד כמה שניות קדימה, כדי להתרחק מעט מהמטרה, ואז סוגר את המבער האחורי וצולל אליה. סוף־סוף. הכוונת רצה אל החומה ואז אל הכיפה. לעצור אותה וללחוץ. שתי פצצות של טונה יוצאות לדרך. להיחלץ מהצלילה. ‘אזמל אחד צ’ארלי’".
אישיותו המיוחדת של רז באה לביטוי בכך שמעבר להשמדת הכור הוא גאה יותר בכך שלאחר מלחמת יום הכיפורים הוא הצליח להימנע ברגע האחרון מפגיעה במטוס של כוחותינו ליד תעלת סואץ.
ספרו של רז איננו אוטוביוגרפיה סדורה, אלא צירוף של לקטי זיכרונות. רובם אמיתיים בשילוב המחשות תקופתיות, ומיעוטם בדיה מתוחכמת תוך כדי גילוי כישרון ספרותי מרשים לנוכח פקודות המבצע הלקוניות שבהן התמחה בצבא. יש שאינם מתפלאים על התפרצות הכישרון הזה כעת. בהקשר זה הוא מזכיר את ידידו, אברהם שפירא מקיבוץ יזרעאל, שותפו של עמוס עוז בכתיבת “שיח לוחמים". פצ’י, כפי שהוא מכונה בפי כל, הביע כבר לפני שנים את דעתו כי מקומו של רז בגייסות הרוח ולא בגייסות הצבא. “אני אוהב שירה, כתובה ומושרת", מודה רז, שספרו שזור בציטטות רבות של שירים.
קיבוץ גבע שבו נולד כנכד של אחד ממייסדיו הוא תבנית נוף מולדתו. לא במקרה מתנוסס על שער ספרו של רז צילום משנות ה־20 של המאה הקודמת של ותיקי המשק על הגורן, כשמעצב כריכת הספר הוסיף לו צילום של מטוס פנטום החג מעל. רוצה לומר שככל שהגביה עוף כטייס קרב נועז, נותר נטוע בשדות העמק שמהם התרחק זה מכבר. “יש אומרים שאפשר להוציא בן אדם מהקיבוץ, אבל אי אפשר להוציא את הקיבוץ מהבן אדם", הוא מעיר בהומור מה.
כשאומרים גבע, מהדהדים צליליה המשתפכים של להקת הגבעטרון, שאפפו את ילדותו של רז. הוא אחיינו של נחמן רז, חבר הכנסות העשירית וה־11, החתום על מילות השיר “כי אבד אשר עבר", מלהיטי הלהקה, שרעייתו נירקה, הייתה שנים רבות מהקולות הבולטים בה. רז היה מזמר את שירי הגבעטרון, ולדבריו בכלל לא חלם להיות טייס עד שבגיל 18 וקצת חגג את טיסת הסולו הראשונה שלו.
“הרגע שבו הבנתי שאין מדריך מאחוריי ואני נמצא עם הפייפר לבד בשמיים היה באמת בלתי נשכח", מציין טייס העבר שבמאזנו שלוש הפלות. המסכת הזאת נפתחה ביום השני של מלחמת יום הכיפורים, כשהפיל מיג 21 סורי מעל החרמון. כעבור חצי שנה טעם מטוס נוסף מהדגם הזה – גם כן באותו אזור – את נחת זרועו של רז. הוא השלים את המעגל סמוך לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה כשהפיל בשמי לבנון מיג 23 סורי, בקרב אוויר ראשון בהיסטוריה נגד מטוס מהדגם הזה. “אגב, זה לא היה כזה ביג דיל", רז משחרר שוב את הנצרה מההומור שלו. “המיג 23 היה אמור להיות מטוס יוצא מהכלל, אבל במציאות הוא לא היה כזה".
כשמפקד חיל האוויר דאז, אלוף דוד עברי, בחר בו כטייס המוביל ב"מבצע אופרה", רז ראה בכך סמליות. “עברי היה בשלהי 67’ מפקד בית הספר לטיסה שהעניק לי את הכנפיים, כשסיימתי את קורס הטיס, למרבה הפלא", מציין רז.
באחת מטיסות האימונים לקראת "מבצע אופרה", הצטרף אל רז הרמטכ"ל איתן במושב האחורי ובתום טיסתם הוא נתן אור ירוק: “חשוב להגיד שרפול בעצמו היה טייס שהצליח לטוס בדאון, כמובן בלי מנוע, מרמת דוד עד אילת, משהו בלתי נתפס. בטיסה איתי הוא השתכנע שניתן להגיע לבגדד ולהפציץ, לעומת בכירים שהתנגדו למבצע".
רז לא ישכח את מה שאמר לו רפול לקראת שעת השי"ן, ב־7 ביוני 1981 – “לא משנה מה שתספר אם תיפול בשבי, העיקר שתחזור שלם ובריא". “אלה היו דברים של אב שכול טרי, שבנו יורם נספה ימים אחדים קודם לכן בתאונת טיסה", הוא מעיר. “זאת, כשהיה ברור לו כמו לכולנו שקיימת סכנה שמי מאיתנו לא ישוב מבגדד. הוא הוציא תמרים מכיסו ונתן לכל אחד מאיתנו ואמר בהומור הקשוח שלו – ‘תתחילו להתרגל, זה מה שתקבלו בשבי בעיראק".
היה זה רז שבחר באילן רמון כקצין הניווט של “מבצע אופרה". “מדובר בתפקיד שנותנים לטייסים יחסית צעירים", מסביר רז. “כיאה לצעיר שבשמונת הטייסים שיצאו למבצע, אילן רמון קיבל תפקיד די זוטר. ומאחר שהאמריקאים לא מכרו לנו עם הנץ, הוא ה־F16, אמצעים לתדלוק באוויר, היה עליו לבדוק אם נוכל להגיע בלעדיהם לבגדד. אילן עשה את כל חישובי הדלק ואמר שהדבר כמעט אפשרי. עבדנו קרוב לשנה כדי למחוק את ה’כמעט’ הזה".
למעשה, כל שמונת הטייסים במבצע, שעליו סופר רבות, תפקדו במהלכו הרבה יותר מ"בסדר גמור" וחזרו בשלום לאחר שהרסו כליל את הכור העיראקי ושמו לאל את תוכנית הגרעין העיראקית. בנוכחותו של ראש הממשלה בגין הוענק לרז צל"ש הרמטכ"ל על שהוביל את אחד המבצעים הנועזים ביותר שביצע חיל האוויר מעודו בקור רוח תוך הפגנת מנהיגות, רמה מקצועית גבוהה ותעוזה.
בתפקידו הלפני האחרון בצבא עמד רז בראש יחידה במִנהלת פרויקט הלביא ודעתו על ביטולו היא חד־משמעית. “שר הביטחון דאז, משה ארנס, טעה בתמיכתו הבלתי מסויגת בפרויקט", טוען רז. “זה היה בזבוז עצום של משאבים, מה שהיה בניגוד לאינטרסים הלאומיים". לאחר שעסק בעבר בהייטק, הקים רז עם פרופ’ מיכה פופר, מי שעמד בראש בית הספר למנהיגות של צה"ל, ועם הטייס ד"ר יוסי שוב, גוף העוסק בהשבחת ארגונים ונקרא צומ"ת, בלי קשר למפלגת העבר של רפול.
רז נשוי בשנית וחי בהוד השרון עם רעייתו הניה, מרצה בנושאי המזרח הרחוק. הוא אב לארבעה – שני בנים ושתי בנות – שלא הלכו בעקבותיו אל הטיס. הם עדים לקרבתו של אביהם, הקיבוצניק מפעם, למסורת, מה שפה ושם בא לידי ביטוי בספר. כשגולשים במרשתת (האינטרנט) ניתן להיתקל בסרטון של רז, עטור כיפה חב"דניקית גדולה, מרצה בכפר חב"ד על תקיפת הכור בעיראק. הוא צוחק כשאני מזכיר לו את זה. “יש לי שם חברים שחזרו בתשובה", מספר רז. “הם הפסיקו להזמין אותי לאירועים בארץ ובחו"ל כששמו לב שמבחינה פוליטית אני לא בדיוק איתם. החב"דניקים האלה נעשו מאוד ימניים ובכך אני רחוק מהם. בלי קשר לפוליטיקה הם משוכנעים שזו הייתה אצבע אלוהים איך ששבנו בשלום מהתקיפה בעיראק".
דבריו אלה של רז רומזים שעבר להיות חייל בצבא השלום, ובכך הוא ממשיך את סבו יעקב, שלו ולסבתו שרה מוקדש הספר. “כשמיד לאחר מלחמת ששת הימים הצעתי לסבא שלי להצטרף לטיול לעמק דותן הוא הפתיע אותי כשסירב", מעיד רז. “’שלטון על עם אחר יהרוס אותנו’, אמר כבר אז, והוסיף ‘אני לא דורך שם!’". רז פעיל בארגון המקיים שיחות עם פלסטינים – אצלנו ואצלם. “כשנפגשנו לפני שנה במטה הפת"ח ברמאללה, היה מעניין לראות שם את ‘ספר הזוהר’ שלנו", מעלה רז פרט לא צפוי. לדבריו, הוא, הטייס הקרבי שלעיראקים אולי יש חשבון פתוח איתו, לא חשש מהמפגש. “אם היו מחפשים אותי, לא חסרו להם הזדמנויות אחרות", הוא אומר.
התרעות פיקוד העורף