אתה יכול להגדיר מיהו חוקר טוב? אילו תכונות צריך?
"כתבתי על זה מאמר שנקרא 'פילוסופיה של החקירה הפלילית'. חוקר צריך להיות חכם ונבון. יצירתי מאוד. סקרן. ביקורתי מאוד. כלפי עצמו וכלפי אחרים. אחד שמסוגל לא להסכים עם הממונים עליו ולהילחם על עמדתו. והכי חשוב, מוסרי".

מוסרי? חוקר?
"כן. זה תנאי סף. רק מוסריות ברמה גבוהה תאפשר לחוקר להבין מתי יש מולו נחקר שמודה הודאת שווא. תאמין לי, מאוד מפתה לקבל הודאת שווא. אתה מפצח את התיק והולך הביתה. מאוד מפתה להשתמש בכוח האדיר שיש לך בחדר החקירות לרעת הנחקר".

כן, אבל אתה ישבת לא מעט פעמים מול מחבל שהוגדר פצצה מתקתקת. אם לא תשבור אותו בחצי השעה הקרובה מישהו יתפוצץ בתל אביב ויהרוג עשרות בני אדם. איך המוסריות מגיעה לכאן?
"אתה פועל למען מטרה - לסכל פיגועים ולהגן על אזרחי המדינה. כשאתה מקבל הודאת שווא מנאשם ושולח אותו לכלא, אתה יוצר נזק כפול: מייצר אויב חדש בעוד המחבל האמיתי בשטח ממשיך לגלגל פיגועים, כשבמקביל הערנות של כוחות הביטחון יורדת כי לכאורה לכדת את המחבל".

כינויו בשירות הביטחון הכללי היה "הגרוזיני". עצם אזכור שמו הטיל אימה על מחבלים, נחקרים ומרגלים. הוא נחשב לישראלי החי שחקר הכי הרבה מחבלים ובילה הכי הרבה שנים רצופות במאבק סיזיפי ועיקש בטרור. היה חוקר שב"כ ברמאללה באינתיפאדה הראשונה, ראש שב"כ שומרון באינתיפאדה השנייה, ראש המחלקה לסיכול טרור בעזה, ראש אגף החקירות הנערץ. כמעט ואין פיגוע, רב מחבלים, אירוע טרור או פיצוח מסמר שיער בעשרות השנים האחרונות ש"הגרוזיני", או בשמו האמיתי יצחק אילן, לא פיקד עליו, השתתף בו, נגע בו או הריח אותו מטווח אפס.

ביולי הקרוב יחגוג 64. חייו ניתנו לו במתנה לפני כחצי שנה בניתוח השתלת ריאה שעבר כשהגיע כמעט לערש דווי. אב לשלושה, סב לשלושה, מתגורר באשדוד. ביליתי איתו למעלה מעשר שעות, מהמרתקות ביותר שחוויתי ב־34 שנות קריירה עיתונאית. הוא היה אמור להתמנות לראש שב"כ אחרי יובל דיסקין, אבל סלטה אופיינית של נתניהו ברגע האחרון הפכה את היוצרות ושיגרה אותו לגמלאות. החוויה הזו, שאליה נחזור בהמשך, צרובה בבשרו. הוא איש ימין אידיאולוגי מהסוג שכבר כמעט לא קיים כאן. ביטחוניסט מובהק, אבל גם מוסרי, ערכי וממלכתי.

שלטון החוק חשוב בעיניו מזהות המנהיג. פולחני אישיות מזכירים לו את רוסיה הסובייטית. הוא לא פוליטיקאי. אומר מה שהוא חושב, עושה מה שהוא מרגיש, רודף צדק מושבע ומי שכמעט ולא התראיין או חיפש קרדיטים לאורך עשרות שנות שירותו בשב"כ. עכשיו, אחרי הרפתקה כושלת ומכאיבה אצל בני גנץ (עוד נחזור אליה) והשתלת ריאה דרמטית (גם אליה), מתפנה אילן לסדרת שיחות עומק על חייו, תובנותיו, תקוותיו, אכזבותיו וחשבונותיו.

"בוא אני אתן לך דוגמה על הודאת שווא והנזק הפוטנציאלי שלה", הוא אומר, "אתה זוכר את אולג שייחט, החייל שנחטף ונרצח?"

אי אפשר לשכוח.
"הייתי מפקד שב"כ שומרון. שייחט נחטף ליד נצרת, באזור כפר כנא, ב־2003. מקרה מזעזע. אחרי חקירה מאומצת וממושכת הצלחנו לעצור שלושה חשודים ברצח. הם הודו. הוגש נגדם כתב אישום. בינתיים, עלינו על זה שההודאה שלהם הייתה הודאת שווא. הודענו על כך לפרקליטת המדינה עדנה ארבל בכתב".

לא הבנתי. אתם גביתם את ההודאה ורק אחר כך הבנתם שזו הודאת שווא?
"כן. טעינו. אבל מה שחשוב זה שעלינו על הטעות. הם הודו ושחזרו, אבל זה היה פייק. אז ביקשנו לשחרר אותם. בינתיים מי שהיה אז מפקד המחוז הצפוני במשטרה, יעקב בורובסקי, עשה חגיגה, הזמין צלמים, הודיע למשפחה ומה לא. גם עדנה ארבל לא לגמרי הסכימה. היא כעסה והטיחה בנו, 'איך זה שרק עכשיו אתם אומרים לי שזו הודאת שווא?'. אבי דיכטר, ראש השב"כ, נאלץ להגיד לה, 'גבירתי פרקליטת המדינה, אנחנו נצטרך לבוא לבית המשפט ולהגיד שלדעתנו הם לא רצחו את החייל ומדובר בהודאת שווא'".

מדהים. השב"כ רוצה לשחרר מחבלים רוצחים ופרקליטת המדינה מתנגדת.
"זה מה שהיה. בינתיים מוניתי לראש אגף החקירות. עבדתי על הסיפור הזה אישית, בכל הכוח. ירדתי לשטח, סיירתי, עברתי על כל הפרטים מחדש, כולל ה'פרטים המוכמנים', שהם המפתח בדרך כלל לפענוח אמיתי של פשע. הודאה של חשוד אתה יכול לאמת רק באמצעות פרטים מוכמנים שהמודה יודע עליהם. עדיף שאלה יהיו 'פרטים מוכמנים מחדשים'".

מה זה "פרט מוכמן מחדש"?
"זה פרט מוכמן שלא רק שלא פורסם, אלא שגם החוקרים, כלומר המשטרה או השב"כ, לא ידעו אותו. אם הנחקר מוסיף לך פרט כזה מתוך הפשע עצמו, פיצחת. בקיצור, אנחנו יושבים בדיון אצל עדנה ארבל ואני מדווח שאנחנו במאמץ ללכוד את הרוצחים האמיתיים של שייחט. היא מפסיקה את הדיון ושואלת את דיכטר: 'אתה שומע מה אומר ראש אגף החקירות שלך? אני מעמידה את הרוצחים של החייל לדין בימים אלה, והוא מחפש אותם'. דיכטר לא מצמץ ואמר לה 'גבירתי, זו דעתנו המקצועית. היא שונה מדעתך. הודענו לך שמדובר בהודאת שווא ואנחנו נלכוד את הרוצחים האמיתיים'".

טוב, אני בשיא המתח. איך זה נגמר?
"זמן לא רב אחר כך מתקשר אליי בחצות הלילה ראש מחלקת חקירות צפון ואומר לי 'יצחק, הייתה היתקלות, מחבלים פתחו באש על כוח מג"ב, שהסתער עליהם, יש מחבל הרוג ויש מחבל פצוע. זה ליד כפר כנא. ליד ההרוג מצאנו M16'. באותה שנייה ידעתי שאלה הרוצחים. שלחנו את הנשק למז"פ והתשובה הייתה ברורה: זה הנשק של אולג שייחט. הייתי בטוח שהמערכת תשתכנע בקלות, אבל טעיתי. התברר שבורובסקי לא יוותר על הרוצחים שלו בכזו קלות. המשטרה הביאה תזה לפיה החוליה שנלכדה מכרה את ה־M16 של אולג מהכלא וכך הוא הגיע לידי המחבלים שתקפו את מג"ב. הבנתי שתהיה כאן מלחמת עולם. ביקשתי שיחה דחופה אצל דיכטר. אמרתי לו 'שמע, חייבים לכתוב מכתב דחוף ליועץ המשפטי לממשלה מני מזוז. להבהיר לו מה אנחנו חושבים'. מזוז כינס דיון דחוף. בורובסקי הגיע עם כל הפמליה והציג את התזה שלפיה הם מכרו את הנשק מהכלא. הוא אמר שלא יכול להיות שזו הודאת שווא, כי המחבלים גם שחזרו את רצח החייל".

יש הגיון במה שהוא אמר, לא?
"היה יכול להיות היגיון, אם השחזור היה ראוי. המשטרה ערכה אותו והוא היה אחד העלובים שראיתי. לא היה בו ערך כלשהו. בשלב הזה נכנסים לתמונה שני פרטים מוכמנים מהחקירה. הראשון, מסלול הובלת גופתו של החייל למקום שבו נקברה ליד כפר כנא. אנחנו ידענו את המסלול כי הכומתה שלו נפלה בדרך. אף אחד אחר לא ידע את זה. זה לא פורסם. זה פרט מוכמן קלאסי. הדבר השני, זו הקביעה של ד"ר יהודה היס מהמכון הפתולוגי שהחייל נהרג בגלל ירי של כדור M16 בלוע. מכאן אתה צריך להתרכז. שאלנו את החשוד האמיתי ברצח, זה שנעצר אחרי הפיגוע במג"ב, 'תגיד, איך רצחתם את החייל?'. השאלה הזו מכונה בז'רגון המקצועי 'שאלה פתוחה' והיא השאלה הנכונה שצריך לשאול.

"אם אתה שואל 'תגיד, נכון שיריתם בו בלוע?', זו שאלה סגורה, מדריכה, שאין לה ערך כלשהו. בקיצור, החשוד אומר שהחבר שלו הסתתר במושב האחורי של הרכב וכשהחייל התיישב במושב שליד הנהג הוא התרומם וחנק אותו מאחורה באמצעות כבל ברקס של אופניים. הם שמו על המושב האחורי קרטונים בכוונה, כדי שהחייל לא יתיישב מאחורה. החשוד הסביר את מה שקרה שם לפרטי פרטים. היה ברור שזה אותנטי.

"בניגוד לחשודים הקודמים, שפשוט לא ידעו כמעט כלום. בדוח החקירה שלהם לא היה אזכור לחניקה בכבל. הם פשוט אמרו שירו בשייחט וזהו. לא עימתו אותם עם פרטים, כלום. אז כתבנו מכתב למכון הפתולוגי. לא כתבנו שום דבר על החניקה והכבל, כדי לא 'להדריך' את אנשי המכון. כתבנו שיש לנו נחקרים שמוסרים גרסה שונה על סיבת מותו של שייחט, וביקשנו בדיקה נוספת. למזלנו, כבר אז הנתיחות צולמו בווידיאו. נחש מה? קיבלנו תשובה שנפלה טעות בדוח הפתולוגי. שייחט נחנק מאחור בחפץ קשה כמו כבל. בינגו. אז מאיפה באה הירייה בלוע של ה־M16? זה פשוט, אחרי שהם חנקו אותו, הם ירו בו לוודא הריגה, בנשקו. אבל סיבת המוות הייתה החניקה והעצור שלנו ידע אותה. המחבלים שעמדו באותה עת למשפט - לא. וזה היה פרט מוכמן מחדש ראשון.

"אבל זה לא נגמר. אחרי הרצח, הם לקחו את החפצים של החייל ושרפו אותם בצד השני של הכפר. ה'רוצחים' הראשונים בכלל לא ידעו את זה. שאלנו את הרוצח האמיתי מה עשו עם חפציו של החייל, והוא אמר ששרפו אותם בצד השני של הכפר. שאלנו מה היה בחפצים שנשרפו והוא נתן רשימה ארוכה. היה לנו מוזר. ידענו מהדוח שהם שרפו את הנעליים שלו, את פנקס החוגר, את הדסקית ועוד כמה דברים. כל זה היה בדוח. החשוד ידע את כל זה, שזה בסדר גמור ומחזק את ההודאה שלו. אבל הוא מסר פרט נוסף: תחבושת אישית. בדוח המז"פ לא הייתה תחבושת אישית בשרידי השריפה. שלחנו מכתב למז"פ. ביקשנו שיבדקו שוב אילו חפצים נשרפו. חזרו אלינו עם תשובה: 'נפלה טעות, הייתה גם תחבושת אישית'. בינגו".

איך זה נגמר?
"בסוף המחבל האמיתי הודה, שחזר והורשע כמו שצריך. החשודים המדומים, שכבר עמדו לדין, שוחררו וקיבלו מהמדינה מיליוני שקלים פיצויים. היועמ"ש מזוז, בחוכמה רבה, שמע את הגרסה שלנו ואת גרסת המשטרה, הקים צוות מיוחד בפרקליטות בראשותו של אלי אברבנאל. המסקנה הייתה חד־משמעית שאנחנו צודקים. חטפנו גם ביקורת מוצדקת, שלקח לנו הרבה זמן לזהות שהייתה הודאת שווא. שמע, אנחנו זיהינו את זה אחרי שהמשפט נגד החשודים הלא נכונים כבר החל, השופט שאל אותם אם זו הודאתם והם ענו שכן. זה לא ייאמן ממש".

איך אנשים שמודים ברצח שהם לא ביצעו, עוד מאשרים את זה אחר כך בבית המשפט?
"יש לי הרצאה שלמה על זה. למה בן אדם בכלל מודה? הרי הוא יילך למאסר עולם. בישראל יש זכות שתיקה. אז בקליפת אגוז, אדם מודה כי ברגע ההודאה, לא דקה לפני ולא דקה אחרי, הוא סבור באופן סובייקטיבי שההודאה שלו עדיפה על המשך אי־הודאה. ככה פשוט. והמחשבה הזו יכולה גם להימשך תקופה, כולל פתיחת המשפט. החוקרים צריכים להיות מקצועיים, מוסריים ועקשנים. בגלל העקרונות האלה, שעמדתי עליהם לאורך כל השירות שלי, נחסכו עונשי מאסר ארוכים מעשרות חשודים, אם לא יותר מזה. תאמין לי שעדיף ככה".

יצחק אילן (צילום: רמי זרנגר)יצחק אילן (צילום: רמי זרנגר)

לא מזמן, לאחר שהתגלתה בגופו מחלת ה־IPF (פיברוזיס ריאתי אידיופטי) חשוכת המרפא ולאחר שהשלים סדרת בדיקות, הבין אילן שלא נשאר לו זמן רב לחיות. "ההערכה הייתה שיש לי שנה אחת, פלוס מינוס", הוא מספר. "במקום לשקוע במרה שחורה, העדפתי להתמקד. רציתי להספיק לעשות שני דברים בשנה הזאת. הראשון, זה להיכנס לפוליטיקה ולנסות להשפיע. השני, להוכיח את חפותו של רומן זדורוב. זה בער בי, זה אכל אותי מבפנים. הייתי חייב".

איך הגיבה המשפחה?
"חשבתי הרבה. התייעצתי עם אשתי וילדיי. לגבי הפוליטיקה, הם לא הגיבו טוב. אף אחד לא תמך בי. אמרו לי שנפלתי על הראש. אמרו שהמחלה פגעה לי לא רק בריאות, אלא כנראה גם במוח. לאה אמרה לי שאני עושה טעות נוראית. אמרה לי, 'אתה איש ישר. בשביל מה אתה צריך את זה?'"

צודקת.
"יכול להיות. אני מתמטיקאי. עשיתי סטטיסטיקה על הנתונים והבנתי שיש לי שנה. רציתי שזו תהיה שנה עם תוכן. עוד הרגשתי טוב, זה היה לפני ההידרדרות. למה לא לתרום למדינה?"

איך זה נגמר בפוליטיקה, אנחנו יודעים. עוד נחזור לזה. איך זה נגמר עם זדורוב?
"זה לא נגמר. זה רק מתחיל. אתה תופס אותי עכשיו באמצע קריאת תשובת המדינה לבקשה שלנו לדיון נוסף בבג"ץ. שמע, אני בוש ונכלם שאני אזרח כאן. כל התשובה זה שקרים על גבי שקרים. תקשיב לי, ותקשיב לי טוב. אני חוקר למעלה מ־30 שנה. זה המקצוע שלי. יש כאן תפירת תיק קלאסית. זה לא טעות. זו תפירת תיק פר אקסלנס. בדם קר ובמצח נחושה. הכניסו לכלא אדם חף מפשע. זדורוב חף מפשע. אני לא אנוח ולא אשקוט עד שהצדק הזה יֵצא לאור. זה עולה לי בבריאות".

הוא נולד בכפר סוראמי שבגיאורגיה (גרוזיה). סבא שלו היה רב הקהילה. מיכאל, אחיו של הסבא, עלה ארצה ב־1920 באותה אונייה עם ההורים של אריאל שרון ועם סוראמלו, מספר הסיפורים הירושלמי המיתולוגי. "קראו לו סוראמלו כי הוא מסוראמי", מספר אילן, "גם אני מסוראמי. אנחנו גם קרובי משפחה רחוקים. זה מסביר את העובדה שגם אני סוג של מספר סיפורים". אילן מדייק. הוא מספר סיפורים מופלא, עם תשוקה, דמיון, שפה עשירה וניכר בו שחי את הסיפור מחדש. ויש לו מה לספר. אח נוסף של סבו היה "משה הקטן", תלמיד של החפץ חיים, אחד משני היהודים החתומים על מגילת העצמאות של גרוזיה באותן שנתיים שבהן הצליחה להתנתק מרוסיה, לאחר המהפכה ב־1917. אילן מראה לי את כתב ההסמכה, על מגילת קלף, של סבו לרבנות. ההסמכה חתומה בידי הרב סולובייצ'יק. "סבא שלי היה תלמידו ואחר כך גם מזכירו בבריסק", הוא מתגאה.

המשפחה עלתה ארצה כשהיה בן 17. ציונות. עוד קודם, בגיל 16, זכה במקום שלישי באליפות ברית המועצות במדעים מדויקים ומתמטיקה. "עליתי לפודיום לקבל את הפרס", הוא מספר, "גם המקומות הראשון והשני היו יהודים, אבל עם שמות יהודיים טיפוסיים. לי קראו ציצושווילי. לחשתי להם 'אל תדאגו, גם אני יהודי'".

להגיע מכפר נידח בגיאורגיה הרחוקה לצמרת המדע ברוסיה הסובייטית, לא מובן מאליו. אבל הציונות ניצחה את העתיד המדעי של יצחק ציצושווילי הצעיר. כשהחלה עזיבת היהודים מגיאורגיה לישראל, החליט סבו של יצחק, רב הקהילה, שיישאר עם יהודיו עד שיותר ממחצית מהם תעבור לישראל. זה קרה ב־1973. המשפחה השתקעה בירושלים. עד היום היא מחזיקה חלקת קבר משפחתית בהר הזיתים. מרבית בני משפחתו של אילן הם דתיים או חרדים. הוא אחד הבודדים ששומר על אורח חיים חילוני. יש לו שני בני דודים חרדים בטביליסי. אחיו הצעיר, שהיה ממתכנני חדר הבקרה של טיל החץ, נפטר ממחלה נדירה בגיל 48. לאילן אחות אחת.

1973, שכונת נווה יעקב בירושלים, דירת עמידר צרת ממדים, משפחת עולים חדשים מגרוזיה, הורים ושלושה ילדים. "מי היה מאמין שהגעתי משם לאן שהגעתי", הוא אומר היום. כשהתגייס לצה"ל ושירת בנ"מ, העברית שלו צלעה. במבדקי הקצונה הוא נכשל בגלל השפה. ביקש עוד צ'אנס. נתנו לו. הוא חזר אחרי כמה חודשים ועבר בהצטיינות, אחרי שלמד עברית בלילות, לאור פנסים, בשוחות בסיני של אחרי מלחמת יום הכיפורים. התמונה בה מפקד חיל האוויר דוד עברי מעניק לו את דרגות הקצונה מרגשת אותו עד היום. "ציצושווילי", הוא אמר לי, "אל תבייש את הפירמה". מאז, הוא משתדל.

עם אריאל שרון היה לו חיבור מיוחד. לשרון קראו החברים "הקווקזי". סבו וסבתו קבורים בטביליסי. "פעם, בדיון על מבצע מאוד מסווג, הוא שמע את המבטא שלי ושאל אותי מאיפה אני. אמרתי לו שאני מגיאורגיה ואני לא מצליח להיפטר מהמבטא. 'אתה יודע שגם לי יש שורשים שם', הוא אמר. 'כן', אמרתי לו, 'אני יודע'. הוא הזמין אותי לשבת לידו ושאל אותי כמה שפות אני יודע. אמרתי לו, 'חמש. רוסית, גיאורגית, עברית, ערבית ואנגלית'. שרון, שידע לפטפט קצת ברוסית, התרשם עמוקות". כך חברו הקווקזי והגרוזיני בלשכת ראש הממשלה בירושלים, עשרות שנים לאחר שאבותיהם עזבו את הרי הקווקז ועלו לציון.

כשהשתחרר מצה"ל התכוון ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה. הוא האמין שזה ייעודו. המציאות האמינה בייעוד אחר. טלפון מוזר משני אנשים מוזרים לא פחות שהזדהו כעובדי "משרד הביטחון", הוביל אותו לשירות הביטחון הכללי. הם רצו את הרוסית שלו. האגף לסיכול ריגול נגדי שיווע לדוברי רוסית ברמת שפת אם. אילן עשה כמה שנים באגף ואז הפתיע: הוא ביקש ללמוד ערבית ולעבור למגזר הערבי. כשהגיע, אמרו לו שהוא חדש, אז הוא צריך להכין קפה לכולם בכל בוקר. אבל רוסים לא שותים קפה. "אמרו לי 'אין דבר, אתה לא צריך לשתות, אתה צריך להכין'. אמרתי להם שאני לא יודע להכין. אמרו לי אין דבר, תלמד. לימדו אותי. למזלי, חצי שנה אחר כך הגיע הטירון החדש, והחליף אותי עם הקפה. ככה למדתי לשתות קפה בשב"כ".

אריאל שרון (צילום: פלאש 90)אריאל שרון (צילום: פלאש 90)

המרגל הרוסי שבתאי קלמנוביץ' נלכד בדצמבר 1987, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, כשאילן כבר במגזר הערבי. בזכות הרוסית המשובחת שלו, הוא נקרא בדחיפות ל"מילואים" באגף הרוסי. אילן לא היה החוקר הראשי של קלמנוביץ', אבל השתתף בחקירה בעיקר בגלל הרוסית המשובחת. "הוא נשבר בקלות יחסית, אחרי 20 דקות", משחזר אילן, "הוא היה מרגל אמיתי, שתול, מאומן. חקרנו אותו שבוע בבית מלון ואחר כך בבית המעצר קישון".

איך הוא הגיע לישראל?
"הוא היה מרגל עוד בברית המועצות. היה בן יחיד. אמא שלו ניסתה לשחרר אותו מהצבא האדום ולשחד איזה קצין בלשכת הגיוס. הם עלו עליה והשתמשו בה כדי שיתגייס ויהפוך לסוכן בתוך הצבא הרוסי. הוא היה במחלקה המיוחדת, שמפקחת מבפנים על הצבא. אחרי שהשתחרר עבר לקג"ב, וכיסה את האוכלוסייה היהודית בקובנה. גם עליה הם פקחו עין. אבל אז החלה העלייה הגדולה והם הציעו לו לעלות לישראל ולהפוך למרגל בישראל, מלא־מלא. המשימה המרכזית שלו הייתה לחדור ולהתגייס לשב"כ".

נו, והוא הצליח?
"לא, אבל הוא כן הצליח להפוך לסייען שלנו".

אז הוא בעצם סוכן שהוכפל?
"לא. בוא נעשה סדר. יש סוכן. ויש סוכן כפול. כזה שנשלח אליך ואתה מזהה אותו ומכפיל אותו. ואיך קוראים לסוכן שמוכפל פעם שנייה? סוכן כפול ומכופל. ויש הבדלים בין כל הז'אנרים האלה. קלמנוביץ' היה סוכן רוסי, הוא נחשף ונכלא. אם היינו הופכים אותו לכפול, הוא היה סוכן כפול. אם הם היו מכפילים אותו שוב, כלומר משגרים אותו בחזרה אלינו כשהם יודעים שהוא לכאורה עובד עבורנו אבל מפטמים אותו בדיסאינפורמציה וממשיכים לשאוב ממנו מידע, זה סוכן כפול ומכופל".

אבל זה שהוא הפך להיות סייען שב"כ נחשב להישג, לא?
"לא ממש. הוא לא באמת הגיע למידע. יש הרבה סייענים. מה שכן, הוא ידע מה הצי"ח של השב"כ. כלומר מה מעניין אותנו, מה אנחנו מנסים ורוצים לדעת. זה מה שהוא העביר לצד השני ויש לזה ערך מסוים. כך הם בונים את רשת הסוכנים שלהם, כשהם יודעים מה אנחנו מחפשים, והם גם יודעים ממה להיזהר. בריגול, כל צד מנסה להקדים את הצד השני בצעד או שניים".

ממש ג'ון לה־קארה.
"נכון. כולם מנסים להטעות את כולם. כשמשגרים סוכן חדש, המפעילים מעבירים לו מסרים במשהו שנקרא 'חמישיות', זה הקראת חמש ספרות בגלי רדיו קצרים. כשהמודיעין המסכל עולה על החמישיות האלה, הוא יודע שהגיע סוכן חדש".

אז קלמנוביץ' היה הסוכן הרוסי העיקרי מהעלייה הגדולה?
"היו עוד סוכנים, אבל ברובם לא נגענו, כי לא הייתה להם חשיבות ולא רצינו לפגוע בעלייה. הנחנו להם אבל הם היו תחת פיקוח. קלמנוביץ' מקרה מיוחד כי הוא היה סוכן אמיתי, פעיל, שגרם נזק רב".

איזה טיפוס הוא היה?
"גאון מדהים. כשחקרתי אותו, הוא גילה לי שהמפעיל שלו בקג"ב היה גנרל שאנחנו הכרנו, הכינוי שלו היה 'הג'ינג'י'. הוא סיפר לי שבפגישה האחרונה ביניהם הוא הביא לו לוח שחמט מיוחד מגולף עבודת יד מוייטנאם. ברוסיה זה יוקרתי מאוד. הם שיחקו. שאלתי אותו כמה נגמר, אמר לי, 'תיקו. הוא ניצח משחק ואני משחק'. אמרתי לו שהגנרל בטח נתן לו לנצח. הוא התחרפן. 'נתן לי לנצח? השתגעת?' ואז הוא שאל אותי אם אני משחק. אמרתי לו שכן. הוא אמר לי 'בוא נשחק'. קראתי למאבטח, אמרתי לו שיירד למטה ויקנה לנו שחמט. התיישבנו, שיחקנו חמש שעות. ניצחתי אותו 0-3. הוא התעצבן. 'אני בחקירה, הראש שלי לא כאן', אמר לי, 'כשאהיה חופשי ניפגש ונשחק'. אמרתי לו בסדר.

"בינתיים החקירה נגמרה והתחיל המשפט. פתאום התברר שהוא טוען שההודאה שלו שקרית ונגבתה ממנו בעינויים ומכות. ואז התברר שהשחמט הציל אותנו. היה לי מזל שכתבתי זיכרון דברים על השחמט. כתבתי באיזה שעה הפסקתי את החקירה ו'לבקשת הנחקר שיחקנו שחמט חמש שעות, אחר כך שלחתי את הנחקר למנוחה לבקשתו'. כשהתברר לקלמנוביץ' שיש תיעוד של טורניר השחמט שלנו, הוא ירד מהדרישה למשפט זוטא".

תגיד, אנחנו יודעים למה הוא נרצח ברוסיה אחרי שריצה את מאסרו כאן?
"סיפור מדהים. הוא כנראה הסתבך עם העולם התחתון. עשו לו כיפה אדומה כפולה. הוא היה מחובר לאחד ממשפחות הפשע במוסקבה, הסתבך, וכנראה הזמין חיסול. הבעיה היא שהמחסלים גילו לצד השני שהוא הזמין את החיסול, והצד השני שילם להם כפול. הם באו לפגוש אותו כדי לקבל את הכסף תמורת החיסול, וחיסלו אותו. הוא נמצא מת כשבידו המזוודה עם הכסף".

שבתאי קלמנוביץ', ארכיון (צילום: צילום מסך יוטיוב)שבתאי קלמנוביץ', ארכיון (צילום: צילום מסך יוטיוב)

אומרים שאין ישראלי שחקר יותר ערבים ממך.
"יכול להיות. הייתי תשע שנים חוקר ברמאללה באינתיפאדה הראשונה, הייתי מפקד שב"כ שומרון באינתיפאדה השנייה, כולל חומת מגן, הייתי אחר כך ראש אגף החקירות. כמפקד השומרון עבדתי מול ארבעה מפקדי אוגדות איו"ש. שלמה אורן, בני גנץ, יצחק ג'רי גרשון וגדי איזנקוט. עבודה קשה, סיזיפית, יומיומית. אמרו אז שלנצח את הטרור ביהודה ושומרון זה כמו לייבש את הים בכפית. אז ייבשנו אותו. ועוד איך. אבל זה לא רק הצלחות. יש לא מעט כישלונות בסיפור הזה".

תן דוגמה.
"הייתי מפקד שומרון טרי בתפקיד. הבאנו מידע מעולה על מקום הימצאו של מחמוד אבו הנוד, מי שתכנן את פיגוע ההתאבדות המשולש בירושלים ואת שני הפיגועים הקשים בטבריה ובחיפה ב־1999. היה לנו שם הרבה מזל. בגלל תקלה בחימוש, המטענים התפוצצו לפני הזמן ושני המחבלים, ערבים־ישראלים, נהרגו. כל מטען היה 15 ק"ג. היה יכול להיות אסון נורא. אז ניסינו ללכוד אותו והיה שם ירי דו־צדדי של כוחותינו, 3 לוחמי דובדבן נהרגו ומפקד האוגדה התפטר. זה היה אירוע לא פשוט".

בוא נדבר על ראאד אל־כרמי, מפקד התנזים בטולכרם. אתה עומד מאחורי ההחלטה לחסל אותו? רבים טוענים שהחיסול שלו פוצץ את ההפוגה שהושגה באינתיפאדה השנייה, הוביל ל"מרץ השחור" עם הפיגועים הכי איומים שספגנו וגרם נזק.
"שקר וכזב. פייק ניוז מוחלט. פשוט לא ייאמן. גם עיתונאים שאני מכבד נפלו כאן. תראה, האחריות שלי. אני הייתי מפקד שב"כ שומרון ואני אחראי לחיסול הזה ואני אומר לך חד־משמעית, באחריות מלאה, הוא היה בן מוות והייתה חובה לחסל אותו. הוא לא ציית להפוגה, לא הפסיק פיגועים ולא נעליים. כל זה המצאות".

שמע, אומרים את זה גם גורמים בתוך המערכת, גם ד"ר מתי שטיינברג שהיה אז יועץ לשב"כ. אנשים שמכירים את החומר.
"טוב, אין ברירה, אני אספר לך את זה מההתחלה. קודם כל, עם מי יש לנו עסק: כרמי היה זה שרצח, במו ידיו, את שני המסעדנים הישראלים שטעו בטולכרם, מוטי דיין ואתגר זיתוני בינואר 2001. בינתיים האינתיפאדה השנייה הולכת ומחריפה. אנחנו רואים במודיעין שהוא מתכנן פיגוע התאבדות קשה. הצלחנו לעלות על זה, לאתר את המתאבד עם המטען. הובלנו אותו למארב מתוכנן, ואז כרזנו לו שהוא מוקף ודרשנו שייכנע. הוא לחץ על הכפתור והתפוצץ.

"אגב, האירוע הזה לא פורסם. בינתיים לא רק שכרמי לא נרגע, אלא להפך. הוא התחיל לתכנן עוד פיגוע. הפעם הוא הפיק לקחים ושינה שיטה. לא הצלחנו לאתר את המתאבד אבל נערכנו לקראתו בשטח. הוא בחיים לא היה עובר אותנו, למרות שעוד לא הייתה חומת הפרדה. הם הלכו שניים, המתאבד עם המטען, והמלווה שהלך אחריו, במרחק ביטחון. פתאום המתאבד מדליק סיגריה ובום, המטען מתפוצץ. בדיעבד, הייתה תקלה במטען. הורדנו את חלקי הגופה שלו מעצי האבוקדו בשער אפרים".

מתי מחליטים לחסל אותו?
"בערך באותו זמן. הנחיה מפורשת לשב"כ של ראש הממשלה שרון. זה היה הרבה לפני חומת מגן. אנחנו מנסים לחסל אותו עם טיל שנורה ממסוק, הטיל פוגע באספלט, כרמי מתגלגל, קם, בורח למוסך ויוצא מהטווח של המל"ט. ניצל בפעם הראשונה. היו עוד כמה ניסיונות שלא פורסמו, אבל גם הם נכשלו. בינתיים יש דיבור על הפסקת אש באינתיפאדה. כרמי יודע שאנחנו על הזנב שלו אז הוא מפיץ שמועות שהוא מפסיק לבצע פיגועים ומתכוון לציית להפוגה. אלא שאנחנו יודעים, בביטחון מלא, שהוא לא מתכוון לזה. להפך. הוא מתכנן פיגוע התאבדות שלישי. חומר יצוק בבטון".

אתם בטוחים?
"בוודאות מוחלטת. אבל תקשיב. לשטח מגיע שליח אירופי כדי לפקח על הפסקת האש. הפלסטינים מחליטים לעשות לו הצגה ולהראות לו שאל־כרמי עצור כדי להוכיח שהם עושים מאמץ לעמוד בהפוגה. כרמי עושה הצגה. כאן נמדד המודיעין. כשאתה יודע לזהות שהיריב שלך מנסה לרמות אותך, סימן שהמודיעין שלך מעולה. וזה מה שקרה. תשמע איך הפלסטינים ניסו לעבוד על השליח האירופי: החבר'ה ביקשו מכרמי לבוא לבית המעצר, כדי לשחק אותה שהוא עצור ולשכנע את האירופי שהרשות הפלסטינית נלחמת בטרור.

"כרמי הסכים, בתנאי שלא יצטרך ללבוש מדי אסיר. 'מי אתם שתלבישו אותי מדי אסיר?', הוא שאל אותם. אבל הם לחצו עליו. זה היה מהותי. בסוף הוא הסכים. השליח האירופי בא, פגש את כרמי במעצר ואפילו הצטלם איתו, כדי להוכיח לנו. אני הייתי מפקד השומרון. אמרתי לדיכטר 'שמע, חייבים להראות לאירופי התמים את החומר'. דיכטר אישר. האירופי בא עם החליפה והעניבה והראה לנו בגאווה את התמונה עם כרמי מהכלא. אז הראינו לו את החומר. הוא רצה למות".

לפני החיסול, מישהו התנגד לחיסולו של כרמי?
"אני מסביר לך שהייתה הוראה ישירה של שרון. ראש הממשלה היה מתקשר כל בוקר לדיכטר ושואל אותו 'למה כרמי עוד חי. אני דורש שתחסלו אותו'. דיכטר הג'ינג'י היה מתקשר אליי ואומר לי 'יצחק, בחייך, הוא הורג אותי, נו כבר'. עכשיו היה לנו מודיעין מדויק ומצוין, ראינו את הפיגוע השלישי. בינתיים, הוא ממשיך לפזר הרגעה כאילו הוא הפסיק פיגועים. ואריק ממשיך לשאול את דיכטר כל בוקר למה הוא עוד חי".

זה היה אחד החיסולים המתוחכמים בתולדות השירות. חלק מחומת בית הקברות התפוצצה עליו כשחזר מהמאהבת שלו, נכון?
"נכון, ועדיף שלא ניכנס לפרטים, כי זה יחשוף איזה איש שפל הוא היה. אבל הוא היה מתוחכם, אכזר, צמא דם. הוא היה גם עלוב נפש. ואז, למרבה ההפתעה שלי, באים חמישה ראשי שב"כ לשעבר לדיכטר ושואלים אותו איך הוא מאשר דבר כזה, איך הוא מחבל בהפוגה, בהפסקת האש. דיכטר הסביר להם שהם לא מעודכנים. לא הפוגה, לא הפסקת אש, לא נעליים. הכל פייק. ואנחנו מסבירים להם שזה פייק. חוץ מזה, שהייתה דירקטיבה מדינית ברורה. דיכטר קיבל הוראה משרון, הוריד אותה אליי ואני ביצעתי".

איך אתה מסביר שראשי שב"כ, שבדרך כלל מעודכנים, חושבים שזו הייתה טעות?
"זה לא מסובך. הם הכירו רק חלק מהמידע. כרמי דיבר בצורה אחת, אבל ידענו בדיוק מה הוא מתכנן. אחד לאחד. ואני גם יודע מי הדליף לראשי השב"כ את המידע, אבל מפאת כבודו לא נזכיר את שמו".

דיכטר נבהל מעצמו אחרי שהחלה הביקורת?
"הוא שאל אותי מה אני אומר, אז הכנתי לו תיק מסודר עם כל המודיעין. כל מי שקורא רואה את תרגיל ההונאה השקוף של כרמי. לדעתי התרגיל הזה הפיל חלק מהצבא, שלא היה מודע למודיעין שהיה לנו. שמע, בעקבות החיסול שלו גם סיכלנו את הפיגוע השלישי".

איפה הוא אמור היה להתרחש?
"בנתניה. מטען של 15 קילו. לאלה שביקרו אותנו הייתה תזה לפיה התנזים מצטרף למה שמכונה 'פיגועי הקרבה', אבל לא לפיגועי התאבדות. זה שקר וכזב כמובן. הם לא ידעו על שני פיגועי ההתאבדות המחרידים שסוכלו קודם. אנחנו ידענו שכרמי ממשיך להפיק לקחים. את הפיגוע הראשון סיכלנו, השני סוכל בזכות היערכות שלנו ותקלה, את השלישי יש סיכוי שלא נצליח לסכל. הוא היה אינטליגנטי, הוא עשה רוורס אינג'ינירינג מהסיכולים הללו והפיק לקחים. קשה לסכל את כל הפיגועים האלה ואת השלישי יש מצב שלא היינו מצליחים לסכל. זה אויב מתוחכם מאוד. זו הסיבה שגם פספסנו פיגועים. עבדנו תחת לחץ כבד של זמן ונסיבות, כשעשרות ישראלים נרצחים מדי חודש. בתקשורת לחצו עלינו למה לא סיכלנו את הפיגוע הזה ואת הפיגוע ההוא. מעניין שלא נהגו לשאול אותנו כמה פיגועים קרו בשטח כי לא לחצנו מספיק על החשודים או על בעלי האינפורמציה".

היו הרבה מקרים כאלה?
"בוודאי. לא מעטים. לצערי".

תן דוגמאות?
"שלילי. מפאת כבוד ההרוגים, בוא נימנע מזה".

אבי דיכטר (צילום: יוסי אלוני)אבי דיכטר (צילום: יוסי אלוני)

תגיד, צרובים בך פיגועי ההתאבדות הגדולים שכן הצליחו? אלה טראומות שמישהו כמוך סוחב איתו?
"ברור. הפיגועים האלה לא מרפים ממני ולא ירפו. עד הרגע הזה".

הדולפינריום שלך?
"כן".

מלון "פארק"?
"כן. וגם מסעדת 'מצה' בחיפה. ועוד רבים".

זה להסתובב עם חבילה על הגב.
"נכון. אין לך מושג כמה. שמע, מלון 'פארק' היה זוועתי. שנה בדיוק אחרי הפיגוע הזה, לקחתי את כל המטה שלי משב"כ שומרון, ביקשתי אישור מהמלון ועשינו ישיבה באותו אולם של המלון שבו אירע הפיגוע. מחווה של כבוד לנרצחים. הרגשתי שחייבים לכבד את זכרם איכשהו. שמע, השב"כ נלחם בטרור, אבל מוגבל לדירקטיבה שהוא מקבל מהדרג המדיני. אחרי הפיגוע בדולפינריום השב"כ המליץ לראש הממשלה שרון לכבוש את יהודה ושומרון. זו הדרך היחידה לעצור את הפיגועים. אני הייתי בישיבה הזו. אני לא אשכח את הדולפינריום. לא אשכח את השבת הנוראית הזו. ידענו מי הנהג שהסיע את המחבל המתאבד. יכולנו להוריד אותו, אבל לא קיבלנו אישור מדיני. אתה יודע למה? כי הוא היה כבר בתוך שטח A. אז אי אפשר, וצריך לכבד את הריבונות הפלסטינית, ואני השתגעתי. התפוצצתי. אבל מה לעשות? שרון אמר שהוא מתאפק ושרון החליט. צריך לזכור שלא הייתה אז לגיטימציה. רק אחרי הפיגוע בתאומים הבשילה הלגיטימציה".

שרון התאפק עד הפיגוע במלון "פארק", בליל הסדר. הייתה לכם התראה על הפיגוע הזה?
"אני אספר לך משהו שלא תאמין. אני ידעתי שהמתאבד הספציפי הזה מתכוון לבצע פיגוע. התקשרנו לאבא שלו. הזהרנו אותו. אמרנו לו 'תקשיב, הבן שלך הולך לעשות פיגוע התאבדות. תשמור עליו'. והוא אמר 'כן, בטח, מה פתאום, לא אתן לו'".

 למה התקשרתם להזהיר במקום לעצור אותו?
"כי ראש הממשלה וצה"ל התנגדו עדיין לפעולות ישירות שלנו בתוך שטחי A. אמרנו להם 'חבר'ה, לא יהיה סיכול עד שלא נעבוד גם שם'. בסוף, ההמלצה שלנו התקבלה וישראל יצאה לחומת מגן".

אירוע כזה, כמו מידע על מתאבד וטלפון לאביו שיבלום אותו, מגיע לשולחנו של ראש ממשלה?
"לא. אתה יודע כמה כאלה היו לנו?"

ובכל זאת, הפיגוע ב"פארק" היה המזוויע ביותר.
"נכון. ליל הסדר. אנחנו מתיישבים אצל גיסי לארוחת החג. ואז ביפר עם דיווח ראשוני, לקוני. אני שולח אנשים לשטח ומקבל דיווחים מצמררים. גופות, ועוד גופות, כולם בבגדי חג. היו כבר 29 גופות. הנפטר ה־30 מת אחר כך. למעלה ממאה פצועים, חלק גדול מהם קשה. המתאבד רצה להתפוצץ במלון יוקרתי בהרצליה. הוא נסע לשם, אבל לא הצליח להיכנס. האבטחה הייתה טובה. אז המנוול הזה נסע לנתניה כי בעבר הוא עבד במלון 'פארק' והכיר את הכניסה האחורית. הוא היה לבוש בבגדי אישה. המטען היה עצום, בסביבות 15 קילו. הוא התיישב במרכז האולם, אני מזכיר לך שזה ליל הסדר, ולחץ על הכפתור".

מה נגמר עם זה ששלח אותו?
"סיפור. אנחנו מדברים על עבאס א־סייד, דוקטור לשריעה, מרצה באוניברסיטה בארה"ב. הוא הגיע לכאן להקים חוליית טרור והוא יזם ושלח את המפגע למלון 'פארק'. ג'רי (אלוף יצחק גרשון - ב"כ) ואני מגלים איפה הוא נמצא, במחנה הפליטים טולכרם. זה כבר בתוך חומת מגן. אנחנו יודעים שיש לו עוד מטען, עם תוספת ציאניד. תפסנו את המטען, תפסנו הרבה נשק, עצרנו את כל החוליה, רק א־סייד הצליח לחמוק איכשהו".
נו, אני במתח.

"בסוף הגיע המודיעין. אני מראה לג'רי את הפוליגון, המצולע בשטח הבנוי שבתוכו נמצא א־סייד. אנחנו סוגרים את המצולע ואני נותן הוראה שאף אחד לא יוצא משם בלי אישור אישי שלי. נסענו לשר הביטחון פואד הביתה, כדי לקבל אישור לפעולה הזו. אנחנו יושבים אצלו בשישי בעשר בערב, אני וקצין צה"ל, ומסבירים לו. הקצין לוחש לי שפואד לא יאשר. אני קולט שפואד בכלל לא מקשיב. כשאנחנו מסיימים, הוא אומר שהוא לא מאשר. נתתי בעיטה ברגל לקצין כדי שייתן לי לדבר ואמרתי לו, 'אדוני שר הביטחון, למה אתה לא מאשר?'.

"פואד אומר שראש הממשלה בארה"ב, הוא לא רוצה להסתבך, המבוקש הוא אזרח אמריקאי, רק זה חסר לנו עכשיו, עוד ייהרגו ילדים אמריקאים שם וכו'. אז אני אומר לפואד דבר פשוט: 'אדוני, אני לא יוצא מהחדר הזה עד שאתה מאשר לי. ממה אתה מפחד? שנהרוג בטעות אישה וילד? אז בוא נקבע שכל ירי כבד מטנק או משהו דומה יקרה רק באישור שלך. אני מוכן שנביא לאישור גם אמצעים קלים יותר. אבל אתה חייב לאשר לנו. האיש הזה מגלגל פיגועים. לא נוכל להבטיח לך שלא ייהרגו חפים מפשע, אבל נוכל להבטיח לך שנעשה כל מאמץ שזה לא יקרה'. אז פואד אומר 'טוב, תסבירו לי מהתחלה'. כי הוא באמת לא הקשיב. הסברנו. הוא אישר. ירי פגז מאושר באישור מפקד חטיבה".

נו, ואיך עבר המעצר? חלק?
"לא. הייתה שם בעיה קשה. זה היה בדיוק אחרי ג'נין, שם נהרגו הרבה לוחמים. ג'רי הטיל את המעצר על מפקד אחת היחידות הצבאיות שסגרה שם את הפוליגון במחנה הפליטים טולכרם. להפתעתי הרבה, הוא סירב. 'ייהרגו חפים מפשע, זה מסוכן מדי, לא כל מבוקש שווה דבר כזה', הוא אמר. תשמע, אני מבין אותו. היה לחץ גדול. הייתה סערת רגשות. למרבה המזל, ג'רי לא הסכים לוותר. הוא אמר לי 'בוא, תעשה טובה, תסביר להם את החשיבות של המעצר הזה'. שיבינו שזה לא סתם אחד. הרי הצבא לא עובד מול שמות. לא מכיר את הפרטים. אמרתי לו, 'ג'רי, תשמע. יש לך כאן הרבה כוחות. תן את זה לגולני. הם יעשו את זה'. ג'רי זרם. הוא בא למג"ד של גולני והטיל עליו את זה. ואתה יודע מה קרה? המג"ד הודה לו על האמון וגולני נכנסו לפוליגון ועצרו את א־סייד בקלות, בלי נפגעים" (אגב, יצחק ג'רי גרשון לא זוכר את האירוע - ב"כ).

אני מניח שאחרי כל זה, הוא בטח שוחרר בעסקת שליט או משהו.
"דווקא לא. התנגדנו בחריפות לשחרורו והוא נשאר בכלא. אבל גם כאן יש סיפור. א־סייד לא שיגר רק את הפיגוע במלון 'פארק', אלא גם פיגוע נוסף בקניון השרון שנרצחו בו 5 ישראלים. כשעצרנו אותו, חקרנו אותו בשטח במתכונת פצצה מתקתקת כי היינו חייבים להביא את המטען והציאניד. העדות שלו הייתה חיונית להרשעה בפיגוע בקניון השרון, אבל לא חיונית להרשעה במלון 'פארק', ששם היו לנו עדויות תומכות. אז בדיון אצל ראש השב"כ היועצים המשפטיים הציעו לשפוט אותו רק על מלון 'פארק', כדי שלא נצטרך להשתמש בעדותו ואז יש סכנה שבית המשפט יפסול אותה בגלל האמצעים שהופעלו.

"צריך להבין, הייתה הנחיה של היועמ"ש רובינשטיין שמחבלים בכירים יישפטו בבתי המשפט האזרחיים בישראל, ולא בבתי דין צבאיים. מה שהיועצים אמרו זה שאין הבדל בין 30 מאסרי עולם, על כל נרצח במלון 'פארק', לבין 35 מאסרי עולם, אז כדאי לרדת מהפיגוע בקניון כדי לא לסכן את ההרשעה כולה. אני לא הסכמתי לקבל את זה. לא יקום ולא יהיה, על גופתי. זו עמדה מוסרית. איך נוכל להסתכל בעיניהם של בני המשפחה של הנרצחים מהקניון? בסוף דיכטר קיבל את עמדתי. הגענו עד בית המשפט העליון, שהכשיר את העדות שגבינו מא־סייד, והוא חטף 35 מאסרי עולם. כמו שצריך".

הפיגוע במלון פארק (צילום: אריק סולטן)הפיגוע במלון פארק (צילום: אריק סולטן)

בוא נדבר על המהנדס יחיא עיאש. גם זה חיסול שלך, נכון?
"כן. באפריל 1995 אני יורד לעזה, מתמנה לראש מחלקת סיכול טרור בדרום. אני עושה חפיפה וזה שאני מחליף אותו אומר לי 'תישאר גם בלילה, הערב אנחנו אמורים לקבל ראיות שעיאש הגיע לרצועה'. זו הייתה ממש מתנה שקיבלתי. שנינו הגענו לעזה ביחד".

זו בשורה טובה או רעה? מצד אחד, הרצון להיות זה שיוריד אותו. מצד שני, מדובר באחד האנשים המסוכנים והמחרידים שפעלו נגדנו.
"רגשות מעורבים. יחיא עיאש זה סמל ודמות. שמע, בלוויה שלו השתתפו מיליון איש. בסוף, מי שהוריד אותו זה לא רק אני שעמדתי בראש המבצע, אלא יכולת ארגונית, טכנולוגית, יצירתיות מדהימה של הארגון. לא איחלתי לעצמי שעיאש יגיע לעזה יחד איתי, אבל הבנתי שאת האיש הזה צריך לעצור".

מה היה מיוחד בו?
"היה בו צירוף נדיר של יכולות שעשו בנו שמות. הוא היה כריזמטי בצורה בלתי רגילה. מנהיג מלידה. זהיר מאוד, ממש פרנואיד, הוא לא דיבר בטלפון שהוא לא ידע בדיוק מתי נרכש, איפה היה וכו'. הוא לא ישן שני לילות רצופים באותה מיטה. היה דתי קיצוני, קנאי מטורף שתיעב כל מה שלא אסלאמי ובעיקר אותנו, היהודים. הדרייב שלו היה דתי טהור. הדבר השלישי הוא היכולת שלו בתחום הנדסת כימיה, שהפכה אותו למהנדס עם יכולת בניית מטענים קטלניים. אגב, בסוף העניין הזה עם התואר בכימיה מאוניברסיטת ביר זית, הוא שהרג אותו. עד היום לא קם עוד אחד כמוהו".

איך העובדה שהוא מהנדס הרגה אותו?
"מצאנו בבית הוריו תמונה שלו עם עוד כמה סטודנטים, מצטלמים באוניברסיטת ביר זית בשלג שירד אז בהרי ירושלים. ביקשתי ניתוח מדויק על כל מי שהיה מצולם שם. זו נראתה חבורה מגובשת. ואז התברר שאחד מהם עזתי. בתקופה ההיא סטודנטים מעזה למדו בביר זית. דרך העזתי הזה הגענו בסוף לעיאש עצמו".

אגב, איך הוא נכנס לעזה בלי שאתם יודעים?
"תאמין או לא, בתקופה ההיא לתומנו, או לטמטומנו, הפיקוח והבידוק היה רק ביציאה מעזה, ולא בכניסה. הערכנו שאף אחד לא רוצה להגיע לשם. אך עיאש הצליח להיכנס. אז הבנו את גודל הטעות והתחלנו לפקח גם על הנכנסים".

ספר לי על נזקיו של עיאש? על אילו פיגועים הוא אחראי?
"הוא ייצר שבעה פיגועי התאבדות אחרי הטבח במערת המכפלה של ברוך גולדשטיין. אגב, הנזק הכבד ביותר של גולדשטיין היה שאחריו החלו פיגועי ההתאבדות".

זה אמיתי? עד היום חשבתי שזו אגדה אורבנית. היה איזה פיגוע בצומת מחולה לפני הטבח, לא?
"שטויות. פיגועי ההתאבדות בישראל החלו רק אחרי גולדשטיין, חד־משמעית. עיאש עצמו הוציא הודעה אחרי הטבח במערת המכפלה שיתחיל לבצע פיגועי התאבדות. הבטיח וקיים. לגבי הפיגוע במחולה ב־93', מי שאומר שזה היה פיגוע התאבדות, טועה. כשבודקים את הפרטים מבינים שזה לא. המחבל מגיע עם ג'יפ לחניון, הוא מתפוצץ בין שני אוטובוסים כשהוא רואה בוודאות שהם ריקים. החיילים יושבים במקובץ במקום אחר. המחבל יודע את זה. אין לו שום סיבה להתפוצץ במקום ריק. הרי בסוף אין לנו הרוגים או פצועים בפיגוע הזה. רק המחבל עצמו נהרג. הוא תכנן להחנות שם את הג'יפ ולפוצץ אותו כשהחיילים יחזרו. אבל הייתה תקלה. החימוש הפעיל את עצמו מוקדם מדי. זה הכל".

מי נתן את ההוראה לחסל את עיאש?
"ראש הממשלה רבין. הוא אמר לנו 'חבר'ה, לא מעניין אותי, תחסלו אותו'. בהתחלה הוא הציב לנו מגבלות, בעניין הבלתי מעורבים שיכולים להיפגע, אחר כך הוא הסיר את המגבלות אבל ביקש שהחיסול לא יהיה בחתימה גבוהה. אחרי שרבין נרצח באתי לדיכטר שהיה ראש מרחב דרום ואמרתי לו שאני מעריך שלשמעון פרס אין מושג מי זה עיאש וצריך שפרס יאשרר את המבצע. דיכטר הלך לפרס וחזר אליי עם אישור. פרס אישר את כל מה שרבין אישר. אז המשכנו".

אחד המבצעים המורכבים בתולדות השב"כ, שהדרך אליו הייתה רצופה עליות וירידות.
"נכון. הגענו לרעיון של טלפון נייד עם חומר נפץ די במקרה. אשתו של עיאש רצתה להביא עוד ילד. היה להם בן אחד בשם ברא. אגב, ברא בערבית זה חף מפשע. החלטנו לאפשר לה להיכנס לרצועה כדי שיהיה לנו עוד עוגן שדרכו אפשר להגיע אליו. בינתיים, יום אחד עיאש התקשר לחבר שלו בביר זית. החבר שאל מי מדבר ועיאש ענה 'אבו ברא'. אני נדלקתי. הכינוי הפח"עי שלו היה אבו אחמד. ברגע שהוא משתמש באבו ברא, זה כאילו הוא בפאזה אחרת. בעניינים משפחתיים שלא קשורים לפעילות החבלנית שלו. הבנתי שיש כאן סיכוי. שאולי בקשר שלו עם החבר הזה הוא יהיה פחות זהיר, פחות פרנואיד, וזה התברר כהערכה נכונה. עשינו כאן תרגיל מדהים. הפכנו את החבר הזה לסוכן משוטה וגרמנו לו לקנות את הסלולרי המסוים הזה, שהטכנאים שלנו הפכו בעצם לפצצה. אז עיאש התקשר אליו לוודא שהטלפון נרכש על ידו והוא אישר. באותו רגע ידענו שאנחנו בדרך הנכונה".

ועדיין, צריך להעביר את הטלפון הממולכד מהגדה לעזה, צריך למסור אותו לעיאש.
"נכון. אגב, אני לקחתי את המקור שמסר לו את הטלפון לטיסה פרטית איתי מעל הר הבית. זו הייתה בקשה שלו. הכל היה מתוכנן לפרטי פרטים. הוא קיבל טיסה בשמי הארץ על חשבון השב"כ. הטלפון, אני מזכיר לך, הוא מהסוג הכי טיפש, אלפא, אי אפשר להחליף סים אפילו. ובסוף, זה לא עבד. הייתה תקלה".

מה עושים?
"ראש השירות כרמי גילון ישב שם אבל וחפוי ראש. אמרתי לו, 'שמע, תן לי אישור להוציא את הטלפון בחזרה מעזה'. זה לא פשוט, כי מדובר בפצצה. כרמי אמר לי 'אתה יודע מה? תוציא'. ואז התחלנו לתכנן את הכל מההתחלה. וזה הכי מורכב שאתה יכול להעלות על הדעת. צריך שהסוכן המשוטה לא יבין מה קורה, צריך שהוא ימסור את הנייד לכמה שעות, הטכנאים פותחים אותו ורואים שהחוט פשוט נקרע, הדבק לא החזיק מעמד, בגלל שזה היה טלפון שנפתח ונסגר כל הזמן. עכשיו, צריך לטפל במקור, שלא יחשוד.

"איך עושים את זה? נזכרתי ב'אומנות המלחמה' של סון צו, ספר שלמדתי ממנו הרבה דברים. מפורטות שם חמש השיטות לריגול. בחמישית, אתה בעצם משתמש בסוכן כאילו הוא משוטה, נותן לו לשמוע דברים כאילו במקרה כדי שיהיה בטוח שזה אותנטי, שולח אותו מעבר לקווי האויב, דואג שיוסגר לאויב על ידי סוכן אחר ואז הוא מספר לאויב בדיוק מה שאתה רוצה שהוא יספר לו. השיטה הזו נקראת 'סוכן משוטה תמים'. וזה מה שעשינו עם עיאש. גרמנו לו לחשוד בהאזנה, לא בפצצה. וזה הצליח. החולשה הגדולה של עיאש הייתה המשפחה. גם אם חשד שמאזינים לטלפון הזה, הוא השתמש בו רק כדי להתקשר לאביו ולשאול אותו מה שלומו. אז מקסימום היהודים יידעו שהוא דורש בשלום אביו".

איך עברו עליך הימים האלה כשהטלפון הממולכד תלוי בין חיים למוות, כלומר בין עזה לביר זית, ואתם מנסים להתחיל הכל מהתחלה?
"שמע, זה היה מטורף. אגב, לטלפון הזה קראנו 'הגינקולוג'. ואני הייתי מחובר 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, לגורלו של הגינקולוג הזה. כל תזוזה שלו דווחה לי. ואני מדבר מהקו המאובטח בבית, בכל מיני שעות מוזרות, ושואל על הגינקולוג פה והגינקולוג שם ומה שלום הגינקולוג ולאה, רעייתי, שמעה את זה. היא כמובן לא ידעה כלום על המבצע, אבל פתאום היא שומעת את בעלה מתלחש על גינקולוגים. אז פתאום היא אומרת לי 'יצחק, תגיד לי, מה לך ולגינקולוג?'. עכשיו לך תסביר לה שאתה הולך לחסל את יחיא עיאש...".

ואז הוא התקשר לאבא שלו.
"כן. התקשר ושאל כיף חאלק, ומאז לא שמעו אותו יותר. שמע, האיש הזה היה מגואל בדם. זה היה אחד המבצעים, אם לא המדהים ביותר. אם אני צריך לקחת איתי מבצע אחד, זה המבצע הזה. אגב, הרוסים שמעו על המבצע וחיקו אותו. הם למדו את השיטה שלנו ועשו דבר דומה מאוד למנהיג המרד בצ'צ'ניה. שם זה היה טלפון לווייני שאילץ אותו לצאת מהבית כדי לקלוט את הלוויין ואז עלה מסוק מי־6 ענק והוריד אותו עם טיל". 

יצחק אילן (צילום: רמי זרנגר)יצחק אילן (צילום: רמי זרנגר)

בפרק הבא: על מרואן ברגותי, יחיא סנוואר, מה עושים עם עזה, הטרור היהודי, ג'ק טייטל, אלחנן טננבאום, בני גנץ וגבי אשכנזי, ועל המאבק לחיים: השתלת הריאה של הרגע האחרון שהצילה את חייו של "הגרוזיני".