אחד הרגעים שנחרתו בזיכרוני כעיתונאי היה בינואר 2016, ביישוב עתניאל שבדרום הר חברון. נתן מאיר, שבדיוק ישב שבעה על אשתו דפנה, שנרצחה על ידי מחבל, לעיני ילדיהם, התעקש לאפשר לחברו הערבי, מהכפר הסמוך, להגיע לנחמו. ניסו להבהיר למאיר שהמצב רגיש וביקור יכול להגביר את המתח הגואה, אבל מאיר הבהיר שאם הערבי לא יגיע, הוא לא יקום מאבלו.

ישבנו השבוע בבית משפחת מאיר בעתניאל. אותו בית שבו קרתה הטרגדיה הנוראית, אבל הבית נראה היום אחרת. הוא משופץ לחלוטין ועמוס ברעשי חיים חדשים. לפני כשלוש שנים נתן, 44, התחתן עם זהר ונולדו להם שתי בנות, שהצטרפו לארבעת ילדיו מנישואיו לדפנה ולשני ילדי האומנה שהם אימצו בזמנו.

"יש מושג שנקרא פוסט־טראומה, ואני לא יודע למה אין פוסט־שמחה", חייך. "אדם שהתחתן, או שנולד לו ילד, אמור להיות בפוסט־שמחה כל החיים. לא יודע למה הכאב יותר עוצמתי מהשמחה שהוא יכול לקחת לדאונים חזקים, בעוד את השמחה אנחנו לא יודעים להפוך לפוסט־שמחה".

למה אתה מתכוון?
"הכאב, האבל והאובדן גורמים לבור ענקי בלב שאתה לא מאמין כמה הוא גדול. אתה אומר שלא יכול להיות שיש כאלה מרחבים, אבל אמר לי יהודי, בזמן השבעה, שכמו שיש מרחבים כאלה, המרחבים האלה יכולים לנחם, והוא צדק. אחרי שפתחת את הלב והרחבת אותו לכאב ובאו חיים חדשים, אין מילים לתאר את התחושה. ב'זוהר הקדוש' נכתב שיש שני חדרים בלב, אחד לכאב והשני לשמחה, והם פועמים ביחד, אלה החיים. לכן למי שאומר 'מהיום תדע רק שמחה', אני עונה 'תודה על הברכה והכוונה, זה לא מציאותי'. לדעת לחיות עם שניהם, זה שם המשחק".

זהר ממלאת את החור?
"זכיתי תוך גלגול חיים אחד בשני גלגולים וזכיתי לאהבה מאוד גדולה, ואני מודה לקדוש ברוך הוא כל יום".

רצית להתחתן שוב?
"דפנה הייתה הבן אדם הכי כן וישיר שפגשתי. היא אהבה לדבר על נושאי קצה, שהם טאבו, ולכן המוות חגג אצלנו. בעתניאל נהרגו לא מעט אנשים, העלינו את האפשרות ולגמרי ציווינו אחד על השני להתחתן ולהמשיך. זה קשה ומורכב. אמרה לי אלמנת טרור שהבחירה הקלה היא להישאר לבד והקשה היא להמשיך. לא יודע אם זה נכון, אבל אלה חיים בעולמות מקבילים".

עדיין?
"לגמרי. אהבתי לדפנה רק גדלה מאז שהיא איננה, וכל יום שעובר הוא עוד יום שלא ראיתי ולא שיתפתי אותה במה שהיה. לצד זה יש חיים חדשים, שמחים, עולם מלא שאני חי בתוכו".

איך הילדים מתמודדים?
"שלושה ילדים היו באירוע עצמו וכולם סוחבים אותו באופן יומיומי".

זו מציאות מטורפת.
"אני כנראה חי על הקצה. אני מפחד מהחיים, אבל יש לי את האומץ להישיר אליהם מבט ולהגיד 'ואף על פי כן אני חי איתכם', ואני רוצה לחיות אותם עד בלי די, בגלל זה אני לא רוצה לפחד לגעת בכאב ולא לפחד לגעת בשמחה, ובכל המכלול שמסביב".

היה לך קשה לקום על הרגליים?
"קל מאוד לשקוע, אבל החלטנו לחיות ולקחת את המצב לשני הקצוות. כשיהיה קשה נקרוס ונישבר ואחרי זה נקום ונעוף על עצמנו. אנחנו עושים את שני הדברים ביחד. הכאב נורא. אלה מחוזות שאין לתאר כמה קשה להיות בהם. רק מלהיזכר, אני נמלא בדמעות. הגעגועים מטריפים, והקושי הוא יומיומי".

האמונה עוזרת?
"בטוח. הרמח"ל (רמי משה חיים לוצאטו - א"ל) מדבר על שתי הנהגות. אחת בעולם שיש בו חטא ועונש, תן וקח, החיים הפשוטים שאנחנו רגילים להתנהל בהם. מקבילה להנהגה הזו היא הנהגה גבוהה יותר, הנקראת 'הייחוד והאמונה', שאינה ניתנת לתפיסת אדם והיא רק של אלוקים, שבה אפשר לשאול את השאלה הקשה 'למה הייתה שואה?', הרי אין עוונות בעולם שיצדיקו, ובכל זאת הייתה. בעולם הפנימי שלי, הרצח של דפנה מגיע מאותו מקום. אישה שהייתה מלאה במצוות ובחסד וברגע שנרצחה עמד לידה ילד אומנה, עם צרכים מיוחדים, שלקחה על עצמה לגדלו. זה אולי נשמע פתטי מבחוץ, אבל בעיניי, הקדוש ברוך הוא בחר לשים את טביעות האצבע שלו בביתי. כואב לי נורא, הוא פגע בי אישית ואני זועק אליו, 'אתה רואה כמה אני סובל וכמה קשה לילדים', אבל בתוך זה אני גם אומר שיש משהו שלא אבין ואני גם לא רוצה שיהיה לו הסבר אנושי ולא רוצה לחיות בעולם שבו הוא מוצדק. כשאלוקים אומר 'את זה אתה לא מבין', אפשר לומר שבנקודה זו, כמאמין, קל לי יותר".

הרצח ערער אצלך את האמונה?
"אפילו לא טיפה".

למה בחרת להישאר באותו בית?
"גרתי בעתניאל כי היה לי טוב, ואני גר פה כי טוב, ובן אדם צריך לגור היכן שטוב לו. ההישארות בבית הייתה מרצון לא לברוח. כשנכנסת, אמרת שאתה זוכר את הבית אחרת. באמת שיפצנו, הפכנו אותו מבחינתי לארמון. לי מתאימות יותר צניעות ופשטות שאני מחפש בחיים, אבל הבית היפה והנעים אפשר לנו לגור ולחיות בטוב ובשמחה".

הרצח לא יצר אצלך רגשות שנאה? הרי מהכפר השכן יצא הרוצח.
"יש רגעים של אמוציות, אבל גם כשלבן שלי בורח פיפי מחוץ לאסלה יש אמוציות. כן, לפעמים אני אומר לעצמי 'אני שונא אותם, שימותו', אבל זה לא ממקום שאני רוצה שימותו, או שיעופו, אלא בגלל שמאוד קשה ויש רגעים נורא קשים בחיי. אני יכול להגיע לאמוציות ושם אגיד לאלוהים כמה אני כועס עליו וכמה אני שונא את הערבים, אבל הרגעים האלה מאפשרים לי לגדול ולצמוח".

כשמשפחת הרוצח ביקשה בבית המשפט חמלה, סירבת.
"מי זכאי לרחמים? אנחנו. מגיעה לך הזכות שהאוויר שאתה נושם לא יהיה מזוהם על ידי אנשים כמוהו, לכן הוא בן מוות, והיה לי הרבה יותר נוח אם צה"ל היה מפציץ את הבית מלמעלה ולא מסכן את החיילים. לא היה מעניין אותי מה היה קורה לאמו, אביו ואחיו. יראו וייראו".

נקמה.
"לא. בעולם מוסרי הקווים ברורים, והם לא מאפשרים טרור ולא תומכי טרור. במשך אלפי שנים יהודים נרדפו ולכן 72 שנות קיומנו הן זמן קצר שבו אנחנו סוף־סוף עומדים על נפשנו. סומכים רק על עצמנו ונבוא חשבון עם מי שיבקש לחשוב משהו רע עלינו. עד הסוף ועד הקצה, והוא לא יוכל לפנות לא לבג"ץ ולא לבצלם ולא לאף אחד, כי אנחנו זכאים לחיים. הזכות לחמלה מתחילה שם. לילדים שלי מגיעה חמלה. כשדיברתי בבית המשפט, אמרתי שלנו מגיעה חמלה שהרוצח לא יפריע לחיינו יותר ושנדע שעד יומו האחרון הוא בכלא ועדיף פחות מזה".

מדהים שאתה שומר על אופטימיות.
"אנחנו חיים במציאות בלתי נתפסת. אומנם במקום הזה שכלתי את דפנה וחיי כל אחד הם יקרים, אבל בשנים האחרונות מעט דם יהודי נשפך. לא היה דבר כזה כבר אלפי שנים, הרי בין המלחמות נהרגו מאות אלפים בפוגרומים, לכן זה נס. בירושלים תסתובב חופשי, בבית צפאפא, באבו גוש יש מסעדות מלאות ביהודים, לפני קום המדינה מי חלם על זה? היום אנחנו בעומקו של שלום, רק צריך לפתוח לו את הדלת".

 נתן מאיר ורעייתו השנייה, נתן מאיר ורעייתו השנייה,

ארבע שנים אחרי הפיגוע, עתניאל נמצאת גם היום בכותרות כחלק מתהליך הסיפוח. החשש של הנהגת המתנחלים הוא שהיא תישאר כמובלעת בתוך מדינה פלסטינית. מאיר ממשיך לחיות ביישוב הקהילתי וחושב שאפשר אחרת.

"שלום הוא תוצאה של תהליך, הוא לא נייר", אמר כשנפגשנו בביתו. "אין לי טלוויזיה, אבל שמעתי שיש היום תוכנית ריאליטי שבה לוקחים זוגות, מכניסים לבית ואומרים 'מפה תחיו'. להבנתי, זוגיות בונים הפוך. מכירים, יוצאים, רואים שטוב. אנחנו צריכים לחיות אחד עם השני. אני לא קונה את הפתרונות שבעיניי הם מזעזעים, גזעניים ולא משרתים את האידיאולוגיות, או את המורשת, שלנו ושלהם. אנחנו אולי לא רוצים עירוב מלא, אבל כן היכרות, חיים משותפים והערכה הדדית. זה שלום. מסמך שייחתם בוושינגטון לא יביא זאת. מניסיוני הדל ההפך: הסכם אוסלו היה אחד הדברים שפגעו ביצירת שלום, ודווקא המתנחלים ביהודה ושומרון יוצרים את החיים הכי משותפים בעולם. לי יש מלא חברים פלסטינים, ואני גאה ואוהב אותם ובקשר ברמה שאם האישה שלהם חולה, אני יודע. כשעתניאל נכנסה לבידוד בגלל חולת קורונה, התקשר אליי אחד מהם ואמר 'אם אתה צריך משהו, רק תגיד'. זו תוצאה של חיים משותפים. ידיעה שהם יודעים לעשות דברים שאני לא יודע ולי יש מה להציע להם ומכיוון שטוב לנו, אז יש פחות אינטרס להרוס את זה".

מהיכן ההיכרות?
"מהחיים. ערבי בנה לי את הפרגולה שבחוץ ואחר עשה עבודות נגרות, ולפני הרבה שנים עבדתי בבנייה, וערבי שהיה טפסן מחונן לימד אותי את המקצוע. שתינו קפה ונהיינו חברים. אותו ערבי שבא לשבעה הגיע מאותו מקום, ואני אישית בן אדם שלא מפחד לדבר. אני אוהב לקחת את המציאות לקצה, לדבר עם הפלסטינים על טרור, שלום ועל איזה נשק יש לו בבית והתשובות כל פעם מדהימות אותי. אין לי סטטיסטיקה ביד, אבל מההיכרות אני שומע אותם אומרים 'תודה שאתם כאן'".

ה"תודה" לא בדיוק מתבטאת ביחסים בשטח.
"לפני הרבה שנים שכן שלי בנה את ביתו. הייתי אז רכז הביטחון של היישוב ונכנסתי לדבר עם הקבלן על פועלים ואישורים, ואותה שיחה מבחינתי הייתה מכוננת לחיים. האיש היה מבוגר והוא סיפר, 'גדלתי במערה באזור דהריה. היו אז מעט מאוד בתים באזור והפרה גרה איתי באותו חדר'. אמר לי, 'בוא תראה משהו'. יצאנו לקצה היישוב והוא אמר 'תסתכל בעין פשוטה של בן אדם שמבין איזה בית נבנה לפני 60 שנה ואיזה נבנה לפני 30 ותגיד מי מהבתים הוקם לפני 67'? את העושר אתם הבאתם'. באותה תקופה אריאל שרון היה בהנהגה, והוא אמר 'אם היו בחירות אצלנו ולא היו יודעים למי כל אחד מצביע, 90% היו בוחרים בשרון כדי שלא תזוזו מפה'. אני מתכוון לימים ששרון עוד היה ימני".

אז הפער בין יהודים לפלסטינים הוא דמיוני?
"יש מציאות כואבת. אומרים ש־15%־25% בקרב הפלסטינים תומכי טרור וכשמדובר בחצי מיליון איש זו בעיה. בקרב אותם תומכים נמצאת ההנהגה, והיא מצליחה להשליט פחד אדיר על האוכלוסייה. עובדה, רוב התקשורת עם חבריי הפלסטינים היא חשאית. הפלסטיני שהגיע בשבעה נכנס מהדלת האחורית ואחרי השבעה הגיעו שאר החברים, חלק מהם עמד בכניסה, בבכי ואמר 'לא מסוגל להיכנס'. הטרור פוגע בראש ובראשונה בהם".

לא הכל ורוד. מה עם זכויות אזרח, תשתיות?
"הבעיה שלי עם ממשלות הימין היא שהן לא רציניות. אם אתה אומר שהשטח שלך, תתייחס אליו ברצינות. לא ייתכן שביישובים הערביים, השכנים, אין מדרכות ולא בכל הבתים זורמים מים. במדד ה'אין מה להפסיד' יש להם פחות אינטרס".

תספח, תהיה לך לגיטימציה.
"אם כבשתי את השטח, אני יכול לבנות בו מדרכות. יכול להיות שצריך להכין איזה מדרג של כפרים. כפר שלא יוצא ממנו טרור יעלה מעלה ברמת התשתיות, וזכויותיו ישתוו לרמה הישראלית, כמעט לחלוטין. הייתי שמח שיהיה להם שלטון מקומי, אבל במקום זה הולכים אצלנו באיזו הליכה לא ברורה, כי לא מסתכלים למציאות בעיניים, עסוקים בהסכמי שלום. לעשות שלום זה לדאוג שביתו יהיה מסודר ויהיה לו ביטוח רפואי. אדם שמרגיש ביטחון בסיסי למשפחתו, האינטרס שלו לשלוח יד לטרור יורד פלאים וגם אידיאולוגיות יודעות לא להיעלם, אבל להתרכך ולקבל את מקומן הנכון".

למה אתה מתכוון?
"אני לגמרי מאמין בארץ ישראל השלמה. מאמין בכל לבי שאסור לוותר על סנטימטר מהאדמה ומאמין באותה מידה במצוות 'ואהבתם את הגר' - והגר זה לא מי שהתגייר, אלא האדם שגר איתך. לאהוב ולתת לו את הכבוד הראוי. כשנעשה את זה, המציאות תשתנה".

שתי מדינות, אולי זה הפתרון?
"תשלים את המשפט".

שתי מדינות לשני עמים. 
"לפי מה אתה מפריד את האוכלוסיות?".

יהודי ופלסטיני.
"לא בטוח שבג"ץ יאשר את המשפט. אתה בטוח שאתה מוכן לקחת שתי טריטוריות ולבצע סלקציה? 'יהודי? לפה. ערבי? לשם'. זו הדרך למיין? בעיניי אם יש הגדרה לגזענות, היא נמצאת פה. סלקציה בין אוכלוסיות על בסיס גזעני. אין גבול לצביעות לקרוא לדבר הזה שלום. להגיד 'נשים גדרות וחומות כדי שלא יהיה ביניכם קשר'. כולנו יודעים שמדינה אחת תהיה - לא רוצים לומר זאת בקול - אבל הרבה יותר עשירה מהשנייה, ואני מתנגד. אני רוצה גורל טוב ומשותף לשנינו. אלוקים ברא אותנו על האדמה הזו כדי שנחיה ביחד, אז לכפות מעשים אוויליים? יש שאלות קשות כמו: איך עושים זאת?".

איך באמת?
"אם נשב ביחד אפשר לפתור את כל השאלות".

ישבו הרבה פעמים וטחנו מים.
"אגיד לך מה אני עושה בחיים. אני עובר היום ממקום למקום ומנסה להביא שיח שאני קורא לו 'שיח הלב', כזה שמדבר בגובה העיניים, בלי חשש. בשיח הזה, בדמיוני, יושבים ראש הממשלה נתניהו וראש הממשלה החליפי גנץ, וכל אחד אומר לשני 'אני יודע שיש לי הרבה תכונות טובות, אבל יש גם כמה חסרונות ואני משוכנע שאתה יכול לעזור לי'. אבל לפוליטיקאי אסור לומר שיש לו חסרונות, וברור שזה שיח דמיוני בעולם פוליטי, אבל בעולם האנושי זה הדבר שאנחנו צריכים יותר מכל. כשמורידים מסיכות אביב גפן מוצא את העולם החרדי, והעולם החרדי מתרגש עד אינסוף כשהוא מגלה שהצבא הישראלי דואג לו. בעיניי, העלמא דשיקרא נמצאת בפוליטיקה, בהסכמי שלום, להגיד 'כן, ישבנו ודיברנו'. ישבתם כדי לנסות ולחלק ולראות איך נעשה הסכם. אני הייתי במפגשים ולא רבתי בהם על כלום. יש אומנית מוכרת שידוע שהיא לא חוצה את הקו הירוק. דיברתי איתה על הבת שלי, שמאוד מעריכה אותה. היא התרגשה ואמרה שהיא רוצה לבוא לבקר. אמרתי 'את יודעת איפה אנחנו גרים?', אז היא ענתה 'אבל הלב שלנו הוא אותו לב, עזוב אותי מהקו הירוק'. זו הנקודה. אמרה לי פעם מישהי משפט שהולך איתי: 'על האמת אנחנו מסכימים, על השקר יש לנו ויכוח'. משפט מדויק להפליא".

אתה באמת מאמין שבשיח ניתן לפתור בעיות כאלה?
"בין הדברים שאני עושה אני עוזר לאנשים שמתמודדים עם התמכרות לפורנוגרפיה. לא מטפל, אלא גם שם משנה את השיח. לא מדבר על פטנטים ואילו חסימות אפשר לשים במחשב, כי זה פחות מעניין. אני מדבר עליי. אומר 'אספר לכם מה אני עושה כשאני נתקל בפורנוגרפיה, כי גם לי יש התמודדות עם יצרים ואני מנסה להיות הכי נאמן לעקרונותיי ולא תמיד מצליח'. הבן אדם ממול אומר 'האיש הזה נראה בסדר, שפוי ואני רוצה את אותו הדבר'. אז כשאתה אומר שהיהודים והפלסטינים ישבו ודיברו, הם לא דיברו ככה. נצטרך אנשים כנים וישרים, ואני לא בטוח שההנהגה שלנו מוכשרת לזה, אולי היא צריכה עזרה בלדבר".

למה לא ניסית להיכנס לפוליטיקה?
"אני לא רוצה להשפיע על הדעה אלא על השיח, ובפוליטיקה כרגע משפיעים על דעות. לא רוצה להיות עוד קול".

אתה בעצמך אומר שלא תוותר על סנטימטר, אין אצלך פשרות.
"למדתי גישור, ושם הסבירו שגישור הוא לא פשרה. גישור זו נקודה עליונה שדרכה שנינו יכולים למצוא את המרב והמיטב בין הרצונות, כי אם נמחק את הרצונות, שנינו אבודים. אשים לך את תפוח האדמה הכי לוהט, סוגיית ההתבוללות. עם כל הרצון שלי לקרבה עם הפלסטינים, אני לגמרי בעד חוק שיאסור נישואי תערובת. קיצוני מצדי? את הדעה הזו אני רוצה להביא לשיח. 'יש לי ערכים של אלפי שנים, ואני לא הולך לשים אותם בצד. אני רוצה ללמוד איך אנחנו יכולים לחיות בצורה משותפת עם ערכים שאומרים שהבנות שלי לא יסתובבו עם הבנים שלך'. הערכים האלה לא מפריעים לי להיות חבר טוב של הרבה פלסטינים, ולא בגלל שאנחנו לא מדברים על הנושא, אלא בגלל שאנחנו כן והוא יודע 'לנתן יש את עקרונותיו ולי יש עקרונותיי והגשמת חזונו היא הדרך היחידה להגשים את חזוני'. אני לא אומר להתנחמד ולהיות מאמי. זה לא שם".

אפשר להיות נחמדים ושני קווים מקבילים שלא נפגשים.
"בהתנסות שלי לא נתקלתי במשהו לא פתיר, ואם יש, אני יכול להסתכל לך בעיניים ולהגיד 'יש לך עיקרון שנורא קשה לי לחיות איתו, אבל אני מעדיף להמשיך לחיות איתך'. אני דוס, יש לי כיפה על הראש, אני מנסה לקיים מצוות כמיטב יכולתי ואפילו יש לי דעות שבחלקן מאוד ימניות, אז מה? אני מבין שאני צריך להיות קשוב. האמת לא נמצאת בידי".

תהום מפרידה אצלנו גם בין ימין ושמאל.
"תהום שניתנת לגישור, כי היא לא קיימת. היא שקרית לחלוטין. שמעת ממני כעת דאגה לפלסטינים ברמה הרבה יותר גבוהה מהשיח המצוי אצל השמאלנים. אתה שואל אותי מה הצעד הראשון לשלום במזרח התיכון? שממשלת ישראל תסב תקציבי ענק לשדרוג התשתיות בשטחי יהודה ושומרון. כשהשטח ייראה טוב, אנחנו נהיה במקום אחר. הדרישות של האוכלוסייה הערבית-ישראלית הרי מספרות חלק מהסיפור. בעיניי, השלטון הישראלי, היהודי, האליטיסטי מזלזל במשך שנים במגזר הערבי, בבדואים. העובדה שאנחנו מאפשרים בנייה בלתי חוקית אומרת, 'תבנו איפה שאתם רוצים, כי גם ככה לא הגעתם למים וביוב, אז מה אכפת לי?'. לא, אני אהרוס בתים שלא נבנו כחוק, כי אני רוצה שהחיים שלכם יהיו מסודרים. רוצים אזור כפרי לחיות בו בשאנטי במדבר? אפשר לראות איך מוצאים, אבל בוא נעשה את זה ברצינות, מדאגה אמיתית".

הם יקבלו תעודת זהות כחולה, זכויות מלאות?
"תעודת זהות כחולה ונצטרך לדון בנוגע לשלטון המרכזי, כי בכל זאת העם היהודי מבקש לשמור על עצמו, וזו תכליתה המרכזית של מדינת ישראל. צריך בשיח משותף לראות איך שומרים שההנהגה המרכזית היא יהודית והמדינה נשארת יהודית, אבל השותפות צריכה להיות מלאה ורחבה, שאומרת שגם הערבים בישראל צריכים לעשות שירות לאומי מלא. יש אינסוף אפשרויות".

זה יבטל את רצונם למדינה משלהם?
"נפגשתי עם הרבה פלסטינים, דיברתי על עניין ההכרה ולא התרשמתי שזה מטריד אותם. זה נשמע לא טוב, אבל כל מי שדיברתי איתו, פלסטיני, ערבי־ישראלי, אמר שהוא רוצה לחיות תחת שלטון ישראלי. תן לי לשבת איתם פעם נוספת, נשמע מה באמת הם רוצים. יש הרבה דברים שאנחנו יכולים לתת. לאוכלוסייה הפלסטינית יש אינטרסים יותר חשובים משלטון. הערבי שגר בכפר מעניין אותו שלטון מרכזי או מים זורמים? שלטון או מדרכה נורמלית שהילדה שלו תלך בבטחה לבית הספר? רוצים הסכם שלום? חכו מאה שנה, נסדר את העניינים ואז תחתמו".

הכרזה על סיפוח לא תתרום?
"לא יודע מה אומר 'סיפוח'. אני בעד שמדינת ישראל תשלוט מהים עד הירדן. יש לי איזה יצר רע לפעמים שמזכיר כמה אני פנאט. היה לי פעם חלום שישראל תכבוש את דרום לבנון כדי שייפסק הטרור ואקים שם בית, כי זה הנוף הכי יפה באזור, אבל אני יודע איפה אני חי, ואני רוצה לחיות בסביבה שאוהבת אותי ואני אוהב אותה והיום אני חי במקום כזה. 'סיפוח' הוא מילה יפה, ואני בעד שמדינת ישראל תשלוט בשטח. הייתי שמח אם היא תכריז על סיפוח השטח ותשפר את תנאי החיים של כל האוכלוסייה".

אתה מודע לכך שבעולם אנשים רואים את המצב לגמרי אחרת.
"אנשים לא מכירים את המציאות, ואני מתוסכל מזה. הם חושבים דברים כל כך לא נכונים או מדויקים. הרי תנועת ה־BDS דופקת בעיקר את הפלסטינים, כי רוב הפועלים באזור התעשייה ברקן הם פלסטינים, אז מי נפגע כשלא מוכרים תוצרת מתנחלים? השקר הזה יוצא לי מכל החורים, בוער בי, משגע אותי. אני קם איתו בבוקר והולך לישון איתו בלילה. שתי מדינות לשני עמים והשתלשלותו. עזבו אותי מהניסיונות ליצור פה שלום של מנהיגים. רוצים שלום ביניכם? אין בעיה, שבו ושתו קפה, אבל אל תכתבו מסמכים. תנו לנו לחיות חיים משותפים, תתמכו בזה בכל כוחכם. תקימו אזור תעשייה משותף ועוד אחד, זה מה שיפריח את המקום. זה לא שלום חיים בנפרד".

למה שלא תשכנע את המושכים בחוטים?
"אני מתוסכל ממה שקורה בהנהגה. יש לי פנטזיה לעבור פוליטיקאי־פוליטיקאי לפגישה אישית ולהגיד את הדברים. ישבתי לא פעם בוועדות הכנסת, אז יש ועדות שעובדות נהדר, אבל בנושא קצה כזה ועדה שאמורה ליצור דיון יוצרת ויכוח, התנגחות. זה לא מטופל נכון".

השיטה שלך יכולה לעשות גם שלום פנימי בתוכנו?
"במשרדי הממשלה החדשים נדמה לי שיש משרד שאמור לעסוק בשלום בינינו. מצדי שזה יהיה השר החשוב בממשלה. סליחה, שיהיה ראש הממשלה. מה שמפריד בינינו אלה שטויות. זה שאני לא אוכל משהו ואתה כן, הדעות?".

תחבורה ציבורית בשבת. יש דברים שהם ייהרג ובל יעבור.
"לכל מי שאומר 'ייהרג ובל יעבור' אני מציע 'שתה כוס תה ותירגע'. על כל דבר אפשר לדבר, וגם כשאנחנו לא מסכימים, אנחנו יכולים לשבת ולהגיד 'לזה אני לא מוכן'. אני לא אוהב שאנשים נוסעים בשבת, אבל אם תפסיק בגלל שכפיתי עליך, תשנא את השבת ואותי ביחד, ולא ארוויח כלום, ואת זה אלוהים לא רוצה. אני יכול למצוא נקודה משותפת איך שנינו יכולים לדבר על כבוד השבת הרבה לפני המחיצה של 'כן אוטובוס, לא אוטובוס'".

כמה מהמחנה שלך חושבים כמוך?
"יש בעיה בשיח. כשעסוקים בלדבר מהראש ומהמוח במקום מהלב, אז רבים. אתה שואל כמה חושבים? מעט. כמה מסכימים בלב? כולם. זה הפער. כמו שהוא נמצא ביני ובינך על השבת ככה הוא נמצא בין הישראלים והפלסטינים. עזוב אותי מדיונים על גבולות, שחרר".

המתנחלים לא תורמים לשינוי הסטיגמה.
"כשנמשיך לדבר מהמוח, אז נמשיך לחפור לעצמנו את הקבר".

אולי אתה תמים מדי?
"עכשיו הכאבת לי. אני הכי מאמין בזה ומקדיש את חיי למטרה. אני לא מאיים על אף אחד, והשמאלנים הכי גדולים לא מאיימים עליי. אנחנו חושבים אחרת, זה הכל. המוח מפריע, אבל הלב יודע לאהוב עד בלי גבול ולדבר הזה אני מוכן למסור את נפשי. זה כל מה שאני רוצה לעשות היום, ללכת ולדבר כדי לאפשר את הקרבה הזו. לא ידעתי את נפשי בשנה וחצי הארוכות כשלא הייתה ממשלה בגלל שאנשים לא היו יכולים לשבת אחד עם השני. אתם אמיתיים? ברור שתשבו ביחד".

עם כל הרצון לחיים משותפים, מאיר רתח כשאחרי הבחירות הייתה על הפרק אפשרות שמפלגת כחול לבן תשתף פעולה עם הרשימה המשותפת. "אגיד לך למה", ביקש להסביר. "ברשימה המשותפת יש אנשים שבחלקלקות לשון מזעזעת מטשטשים את היותם תומכי טרור. אנחנו לא יכולים לשבת עם מישהו שבאותו שלב יגיד 'אני הולך לירות בשניכם'. זה לא עובד. בתומכי טרור צריך להילחם. ברשימה המשותפת יש אנשים שצריכים להיות מוקאים אל מחוץ לחוק ואני לא מבין איך הם יושבים בכנסת. על ההבטחה שביקשו להפר, שלא ישתפו איתם פעולה, התקוממתי. יש גבול לסובלנות שלי ושם אני אגיד 'אתה מסכן אותי'".

שלום עושים עם אויבים.
"שלום זה היכרות, שותפות. אם נמצאים ברשימה המשותפת אנשים שמעוניינים בזה, גם אם זה נמצא בתוך הגדרה עצמית שצריך לדון עליה, סבבה, אבל אם יש שם אנשים שמבקרים מחבלים בבתיהם, שנמנעים מלגנות טרור ובפועל הם תומכי טרור, לדעתי הם מאיימים על השיח ואני לא חלק מזה".

הם נבחרי הציבור הערבי.
"חמור מאוד שבמדינת ישראל תומכי טרור יהיו בכנסת, כמו שאני לגמרי בעד שכהנא ודעותיו יישארו בחוץ. אני לא פוסל את הציבור הערבי, הבעיה שהנציגים שנבחרו עשו רשימה אחת - קיצונים ופחות קיצונים - ובמצב הזה הם לא רלוונטיים".

גם אצל יהודים יש קיצונים.
"ההשוואה לא פֵירית. אתה לא מדבר על אותו סדר גודל של בעיה. זה נכון שיש טרוריסטים יהודים, ואני בעד למגר את התופעה לחלוטין. אם מהערבים אני דורש למגר למינימום, אצלנו אני דורש למגר לאפס. אלה אחיי, ואני אומר באופן הכי ברור שאם אדע על שכן, או בן של שכן, שמתכנן לעשות פעולה כנגד ערבים, מיד אדווח. לא אראה בעיניים. אני נגד פגיעה בכל אדם. מצד שני, צריך להיות נחרצים ולא להיות מרגרינה. לנכונות לדבר ולמצוא שפה משותפת יש מחיר והוא אמירה ברורה בנושא הטרור. אני נכנס לנקודה הימנית, קיצונית שלי, שלדעתי ממש לא קיצונית, אבל יש שיח משוגע בארץ על זכויות פרט לאנשים שאנחנו לא אמורים בכלל לדון בזכויות הפרט שלהם. כשמחבלים עותרים לבתי המשפט, אני מזדעזע ואומר מאיפה הזכות הזו?".

אלה חוקי המדינה.
"סליחה, יש צבא שאמור לראות אותך מאחורי כוונת, שם מקומך. מחבל שדקר ורוצים להרוס את ביתו, סבבה. יש חיל האוויר שיפיל טיל על הבית ומי שיהיה שם שיאכל אותה, לא מעניין אותי. אתם טרוריסטים, תומכי טרור. זו אמירה ברורה: 'כמו שמשתלם להיות איתי, ככה לא משתלם להיות נגדי'. אני עלול להישמע עגול מדי וחסר עמוד שדרה, אבל להפך, דווקא עמוד השדרה שלי והעקרונות שאני מאמין שהארץ שלי ומאמין ביהדותי ומאמין שאסור שנתחתן אחד עם השני ושלא אתפשר עם טרוריסטים, אני אומר בכך 'אכפת לי ממך, ואם השכן שלך טרוריסט, אני אסיר אותו ממך וממני, כי הוא פוגע בך יותר מאשר בי'. מה לעשות, הרשימה המשותפת היא משותפת. לא מכיר שם את כולם, אבל ייאמר לא לשבחם שכשישבנו שבעה הכנסת שלחה נציגים מכל הסיעות, או כאלה שלפחות שוחחו איתי בטלפון. הרשימה המשותפת לא טלפנה ולא שלחה מכתב".

הם היו מרגישים בנוח?
"להרים טלפון ולהגיד 'אנחנו מצטערים על אשתך שנרצחה'? איזה מרחק יש בדעות שלהם מאלה של זהבה גלאון? גם גלאון חושבת שאני לא צריך לגור פה, אבל היא עדיין השתתפה בצער הילדים שאיבדו את אמם וממעשה מזעזע שהתרחש פה, בתוך הבית".

הרצח שינה את דעותיך?
"דברים שהאמנתי בהם קודם יותר ברורים וחדים. הרצח נתן לי הזדמנות להיפגש עם הרבה אנשים שלא הכירו אותי ופתאום מזמינים אותי לשיחות. נוצרה היכרות עם אנשי מפתח, בכירים בהנהגה. אתה רואה איך דברים מתנהלים, ומשם ההחלטה הברורה שאני מוכרח לדבר ולוקח את זה כמשימת חיים".

הגעת עד לאו"ם.
"אספר לך סיפור שהיה שם והמחיש עד כמה אני צודק. ישבתי במועצת הביטחון מאחורי השגריר דני דנון ונציג אחת המדינות ישב ליד. קרה דבר נורא, נשפכה לו כוס קפה על השולחן והרטיבה את המסמכים. אותו נציג נראה נואש וניסה לנגב את הקפה עם דפים שהיו לו. זה היה כמה חודשים אחרי הרצח של דפנה, אני רגיל לבכות והייתי עמוס בטישו. הצעתי אחד. הוא סימן עם היד 'לא'. אמרתי: לא ייאמן, הבן אדם מפחד מתקרית דיפלומטית שחלילה ייקח מנפגע טרור טישו מול הנציג הפלסטיני, שיושב בצדו השני של החדר. שואל אם משהו השתנה? ראיתי שקר. מועצת הביטחון של האו"ם, שמנסה לדאוג לביטחון העולם, לשלום, לא מסוגלת לקחת טישו. באותו ביקור אף נציג לא ניגש ואמר אפילו משפט כמו 'אנחנו לא מסכימים עם מה שאתם עושים, אבל עדיין כואב לנו'. התעלמות ברמה שלא הישירו מבט".