בראשית ינואר 1974 סיימתי חופשה קצרה שנייה במסגרת שירות המילואים במלחמת יום כיפור. הגדוד שלי גויס ב־6 באוקטובר (ושירתנו עד אפריל). בדרך לפריסת החירום שלנו במרחב שלמה - הדרום הפרוע של סיני - עוד היו כאלה שהצטערו שאולי הנסיעה עד שארם תימשך והמלחמה כבר תוכרע לפני שנגיע אליה. עוד היינו שבויים באופוריה של ששת הימים.

הדבר הזה לא נסתייע, וכאשר הגענו למקומותינו עוד הסתובבו בשטח חוליות קומנדו מצריות שפגעו פה ושם בכוחות צה"ל. ואחר כך קיבלנו פקודה לנוע צפונה לאורך מפרץ סואץ. בסוף הלחימה מצאנו את עצמנו - הגדוד - בתפקיד הפקק הדרומי במצור על הארמיה השלישית המצרית. הארמיה הזאת הצליחה לחצות את תעלת סואץ ולהתמקם ממזרחה, במרחב בין איסמעיליה לבין העיר סואץ. ימים רבים אחרי הפסקת האש וחללים רבים אחריה הצליחו האוגדות של האלופים אריאל שרון ואברהם אדן שחצו את התעלה מערבה, והכוחות שעמדו מול הארמיה השלישית ממזרח לתעלה, ליצור טבעת כיתור הדוקה.

הפלוגה שלי הייתה בנקודה הקדמית ביותר מדרום מול הארמיה השלישית, ושמרה גם על מקום חשוב - עין מוסא, מעיין שחיילים מצריים בודדים ניסו להגיע אליו, כי היה אצלם מחסור חמור במי שתייה. מפקדת הגדוד הייתה קצת מאחור, והדבר הטוב ביותר בגזרה היה ראס סודר. הייתה שם רצועת נחיתה. בחופשה הראשונה מהמלחמה בסוף נובמבר נסעתי הביתה כמעט עשר שעות בטרמפים. בחופשה השנייה בינואר זו כבר הייתה טיסה של 40 דקות.

ב־19 בינואר 1974 הגיע שליח מיוחד ממפקדת הגדוד. "אתה מתבקש להגיע למפקדה היום בשתיים בצהריים", אמר החייל. "מה קרה?", שאלתי. "תהיה לך שיחת טלפון חשובה", השיב. אני יודע שזה לא מהמשפחה, כי אסרתי עליהם להתקשר אליי בדרך אחרת מאשר מתקשרים לכל החיילים. לרגע חששתי שאולי זה קשור לעובדה שאשתי בהריון מתקדם, אבל נרגעתי, כי אם זה כל כך דחוף לא היו אומרים שתהיה שיחה בשתיים. רק לפני זמן קצר נפטר אביו של אחד הקצינים שלנו והגיע רכב לקחת אותו הביתה.

בשעה שתיים הגעתי לגדוד והגיע טלפון מהאלוף ישראל טל (טליק), שהייתי מאוד מיודד עמו, והוא ביקש ממני להגיע למחרת לפגוש אותו בביתו ברחובות. ישראל טל היה אז סגן הרמטכ"ל ועד שלושה ימים קודם לכן הוא היה גם מפקד חזית הדרום. הוא נשלח לשם להחליף את שמואל גונן שהודח ואת חיים בר־לב שהיה שם בייביסיטר, אבל סיים את תפקידו.

טליק ואני למדנו יחד באוניברסיטה. הוא מדע המדינה ופילוסופיה - וזה היה לפני היותו גנרל חשוב. אני למדתי כלכלה וסטטיסטיקה. הגשר המחבר בינינו היה חברי הקרוב מאוד גיא יעקבזון. הוא היה איש מופת כמעט מכל היבט אנושי אפשרי. ברשימת 100 האנשים החשובים ביותר בעיצוב מדינת ישראל כפי שאני תפסתי אותה - הוא היה בחמישייה הפותחת. מעבר לנוכחותו האינטלקטואלית, בקיאותו בשירה, יכולותיו כזמר ודבקותו בערכים בסיסיים של יושרה, הגינות ואומץ אזרחי - הוא היה מפקד טנקים מצטיין. איש קר רוח שלא יודע מהו פחד, לפחות כמו אמנון ליפקין־שחק. בזמן שכולנו למדנו בירושלים הוא היה נפגש עם טליק פעם בשבוע לדבר על איך בונים יחידת שריון מצטיינת ומוחצת. וכך יצא לי להכיר את טליק.

ישראל טל (צילום: משה מילנר, לע''מ)
ישראל טל (צילום: משה מילנר, לע''מ)

אני עולה על המטוס בראס סודר ואומר לחבר'ה בפלוגה שאני חוזר הערב - מקסימום מחר בבוקר. יש משהו דחוף בארץ. מגיע לטליק הביתה והוא אומר: עכשיו תרשום מה שאני אומר לך כמו עיתונאי - לא כמו קצרנית. והוא מכתיב לי את הכותרת:

"תוכן שיחה שהתקיימה (לא לפרסום בשלב זה) ביום 20.1.74 עם האלוף ישראל טל. הנושא העיקרי של השיחה - סיפור הדחתו של סגן הרמטכ"ל מצה"ל, שעמדה להתרחש ביום ב' 14.1.74 בשעה 19:00".

להלן הדברים, כפי שכתבתי אז,
שישה ימים אחרי התרחשותם:

"חודשים ארוכים לפני המלחמה הזהיר האלוף טל בעל פה ובכתב מפני האפשרות של מלחמה ממשמשת ובאה. בעומדו על סכנה זו בפני הממונים עליו ניתח אותה בשלושה מישורים: א. אם לא יהיה פתרון מדיני ייאלצו הערבים לפתוח באש; ב. בידיהם עוצמה כלכלית ומדינית מוחצת; ג. המטוס ככלי מלחמה איבד את מקומו הראשון במערך התקיפה עם הופעת הטילים המשוכללים שאין עדיין פתרון מניח את הדעת כדי לנטרלם.

"בניתוחיו הוסיף האלוף את הטיעון המרכזי שאין שום תועלת במלחמה נוספת. הוא מנה שלוש סיבות לכך: א. המלחמה תגרור אחריה מצב מדיני וכלכלי בלתי נסבל למדינת ישראל; ב. תתחולל התפוררות חברתית מוחלטת; ג. הניצחון שיושג יהיה יקר ביותר והתנאים החדשים בשטח לא יהיו כאלה שייתנו בידינו יתרונות כלשהם לגבי אפשרות הסדר.

"לאור כל זאת המליץ סגן הרמטכ"ל לעשות מאמץ עילאי ומרבי למציאת פתרון מדיני. הערכות אלה הוצגו בפני הרמטכ"ל ושר הביטחון, שדחו אותן בבוז ובזלזול. היום הקריטי היה ה־30 בספטמבר, עת שיגר את התזכיר המדויק ביותר שלו (השתמש במילהAlarming). כאשר עוד באותו יום ענה לו הרמטכ"ל בתנועת ביטול בידו, הייתה זו הפעם הראשונה שאיבד את עשתונותיו וכתגובה ביטל את כל הדיונים שהיו מיועדים לאותו יום והזעיק אליו את ראש אמ"ן (אלוף אלי זעירא) וראש מחלקת המחקר, ובמשך שעה וחצי ניסה לשכנעם לשנות את הערכותיהם, אך לשווא.

"פרצה המלחמה ואירע מה שאירע. לגבי תפקידו בעת המלחמה ובניהולה אין הוא מרחיב את הדיבור משום שהעניין אינו נוגע לסיפור. הוא מתעכב רק על הסכסוך שהתפתח בינו לבין הדרגים הממונים ואשר התבטא גם בניהול המלחמה. ההתגלות הראשונה של הסכסוך הייתה באותו יום שבו איבד שר הביטחון את עשתונותיו והורה לכוחות לסגת מרחק ניכר ברמת הגולן ובסיני וכן הורה להתכונן לקראת תקיפת האויב (מה שנקרא, על פי פרסומים בחו"ל, נשק יום הדין).

"בעניין זה התקיים דיון חפוז ב'בור'. שר הביטחון הציג את תוכניתו והיא התקבלה על דעת כולם למעט האלוף טל (כאן הסביר האלוף כי לאחר פרוץ המלחמה נשבר בתוכו עיקרון שהיה מקודש בעיניו והוא לויאליות לממונים עליו. לאחר מה שקרה, החליט שיותר לא ישתוק, ואם הפורום הצבאי והביטחוני אינו מקבל את טיעוניו, ילך תמיד לפורום המדיני כדי להזעיקו. 'לו הלכתי לגולדה ב־30 בספטמבר... ודאי הייתה מסכימה עם דעתי שיש לגייס את מערך המילואים'. עוד החליט כי החלטת הממשלה תהיה בשבילו ההנחיה הנכונה והיחידה, שכן 'שיקול דעתם של שר הביטחון והרמטכ"ל אינו מספיק'. ההנהגה הביטחונית ראתה בו בעל דעה סוטה. היה מנודה - ע"ד).

"בחולקו על התוכנית הצבאית שקבע מר דיין באותו יום מר ונמהר, אמר האלוף טל שהפעולה המוצעת היא בבחינת מעשה ייאוש אחרון וניסיון של איבוד לדעת לאומי. אף כי המצב בחזיתות קשה, יש להניח שחיל היבשה יעצור את האויב ואף אם לא יעשו כן - ההתמוטטות לא תבוא תוך שעות אלא ימים ואולי שבועות. על כן אין להחליט על פעולה נמהרת כזו אחרי שיקול דעת של שתי דקות.

"בעקבות דברים אלה אמר האלוף אהרן יריב כי הוא נוטה לקבל את דבריו של האלוף טל ומציע לשקול שוב את הפקודה. דברי האלוף יריב הכריעו כנראה את הכף, שכן האלוף זעירא הצטרף אף הוא לבקשה לשיקול מחודש, וכך נמנעה פעולת הייאוש. באותה הזדמנות דרש האלוף טל להעמידו בראש חזית הדרום. בנימוק שנוכחותו דרושה ב'בור' נדחתה בקשתו והסיכום היה שרא"ל בר־לב יירד דרומה. זה היה סיכום טוב מאוד, לדעתו, שכן הייתה דרושה שם סמכות. בר־לב מצויד בסמכות ובקור הרוח המתאימים לניהול החזית הסוערת הזו.

"ההתנגשות השנייה התחוללה בין האלוף טל לבין בר־לב. היא הייתה ב־12 באוקטובר, והנושא היה צליחת התעלה. בר־לב המליץ לבצע צליחה באותו יום לפי דרישתו של אריק. טל התנגד והצליח לשכנע את גולדה לקבל את דעתו. הנימוקים שלו היו כי שתי דיוויזיות שריון מצריות עדיין נמצאות ממערב לתעלה ויש לתת להן קודם לחצות מזרחה ולהגיע לקרב שין בשין - שבו לטענתו הטנקיסטים שלנו וירטואוזים דוגמת הטייסים - ורק אחרי קרב כזה לצלוח את התעלה. לא נשמע בכל ההיסטוריה הצבאית שמגיבים על אופנסיבה באופנסיבה. קודם כל יש לשבור את המתקפה המצרית. ואכן הצליחה בוצעה רק אחרי הקרב שין בשין הגדול - שאותו צפה והזמין האלוף טל - שבו הושמדו 280 טנקים מצריים.

"באותו ויכוח טען עוד האלוף טל כי צה"ל מעולם לא תִרגל ולא התכונן מבחינת ארגון וציוד למבצע מסוג הצליחה המוצעת שהיה כרוך בפריצה לעומק של עשרה ק"מ של אויב, השתלטות על ראש־גשר ופיתוח מתקפה מעבר למים. אין אנו יודעים כיצד עושים זאת, טען. אי אפשר לעשות במלחמה אקספרימנטים, ונשארו לנו בדרום רק 500 טנקים. אם אלה יושמדו, לאן תגיע מדינת ישראל. בטנקים האלה צריך לשבור קודם את ההתקפה המצרית ורק אחר כך להשתמש בהם לצליחה.

"(במאמר מוסגר, הצרה עם המנהיגות הצבאית שלנו, קרי הרמטכ"ל ושר הביטחון, שהם בורים מוחלטים בהיסטוריה צבאית. בפרט השר, הוא אדם מבריק אבל רדוד. אין לו שום ידע, והוא לא למד דבר מכל מה שקרה במלחמות של עמים זרים, כדי לבסס על כך החלטות צבאיות אופרטיביות)".

דיווח של עידו דיסנצ'יק על ישראל טל, 1974 (צילום: ארכיון מעריב)
דיווח של עידו דיסנצ'יק על ישראל טל, 1974 (צילום: ארכיון מעריב)

"כאמור גולדה קיבלה את דעתו וצליחת התעלה נדחתה למועד מאוחר יותר. בשוך הקרבות נתמנה אלוף טל מפקד חזית הדרום. באותו יום שבו שבה גולדה מביקורה בארצות הברית. דיין טלפן לו ואמר כי גולדה שבה בידיים ריקות והוא צופה את חידושה הקרוב של המלחמה. האם יהיה מוכן האלוף לקבל על עצמו את הפיקוד על החזית? התשובה הייתה חיובית. למחרת טלפן הרמטכ"ל ואמר: 'טוב, אני מבין שאתה יורד דרומה?'. התשובה: 'אני מוכן, אבל הבה נשוחח על כך'. דדו: 'מה יש לשוחח? אתה כבר גמרת זאת מאחורי גבי ויש שר הביטחון'. טל: 'בסך הכל אמרתי שאני מוכן לעשות זאת לאחר ששאל אותי. מה נעשה כאן מאחורי גבך?'.

"האלוף ירד דרומה ועד החלפתו ניהל מלחמה חריפה עם השר והרמטכ"ל תוך הפרה מתמדת של פקודות בכתב ובעל פה שניתנו לו. רוח הפקודות הייתה להסלים את הירי ואת האש בקווים במגמה ברורה לעורר מתיחות ולחדש את המלחמה. לדעתו, נטו דיין ודדו לחדש את המלחמה מתוך כוונות של תיקון תדמית אישית. אילו היה מבצע את הפקודות שלהם, אשר בהזדמנויות אחדות ניתנו ישירות למפקדי האוגדות תוך עקיפת מפקד הפיקוד, היו נגרמות אבידות כבדות ביותר. אילו היינו מגיעים להסלמה של תקריות והתשה, היה הדבר עולה ב־10 עד 20 הרוגים ליום.

"אילו היינו מגיעים למלחמה, היה הדבר עולה באלף הרוגים ליום. בשטח המישורי שבו פרוסים כוחותינו בגדה המערבית מול שתי הארמיות, היו מרוכזים אלפי קני תותחים. על הגשרים שלנו בלבד מוצבות 60 סוללות ארטילריה (360 עד 400 קנים) ו־120 סוללות של קטיושות. האנשים אינם מחופרים כיאות ומחזיקים שם כוחות טנקים וחי"ר יחדיו. אנשי טנקים אינם בסכנה מהפגזות, אולם אנשי החי"ר ימותו כמו זבובים. הסיבה להחזקת החי"ר היא הצורך להתמודד בטילי הנ"ט המצריים.

"כל הפקודות להסלים את הירי תויקו ולא בוצעו בידיעת מפקדי האוגדות. 'ברן' (אלוף אברהם אדן) אפילו שאל כיצד מצפה טל למשמעת ברזל מהם - טל איים על האוגדונרים שאם לא ימלאו את מדיניות האש שהוא קבע אלא את זו שהוכתבה מלמעלה, יאסור אותם או ידיח אותם - כאשר הוא עצמו מפר פקודות. הוא השיב כי בידיו יש הכוח לעשות את שני הדברים, וביום שלא יהיה לו כוח כזה יעיפו אותו לכל הרוחות. כאשר יום זה יגיע, הם כבר יידעו על כך. 'הייתי יותר חזק משר הביטחון בימים ההם. כי הוא חשב על תדמיתו ואני על חיי האנשים'.

"כאשר שר הביטחון התחזק דיו אחרי שובו מוושינגטון, אחד הדברים הראשונים שעשה היה להיפטר ממני. ברן הגיע לפיקוד עם הוראות מלאות להסלים את הירי, והדבר אכן נעשה במשך ימים ספורים עד חתימת הסכם ההפרדה. גם בדבריו של ברן עם קבלו את הפיקוד, הדגיש בפני המטה את העובדה שאלוף טל הודח בגלל שהפר פקודות (דברי האלוף ברן - לפני ארבעה ימים - מצויים בידי האלוף טל).

"האלוף טל גרס וגורס שיש להשיג הסכם הפרדת כוחות ויש להימנע מכל מלחמה במשך שנה לפחות. זהו הזמן הדרוש לצבא כדי להתארגן מחדש. אסור ליזום מלחמה ויש להימנע מפרובוקציות שעלולות לחולל אותה. מלחמה נוספת, גרס האלוף טל, לא תשנה דבר: 'נפסיד בה כשם שהפסדנו במלחמת יום כיפור. שם ניצחנו בקרבות אבל הפסדנו במלחמה. דבר דומה יקרה במערכה נוספת. מבחינה מדינית לא ישתנה שום דבר'.

"המקום הקריטי ביותר להתחדשות המלחמה היה אזור הגשרים שלנו, ושם אפשר שהייתה מושמדת חטיבה שלמה המונה שלושה גדודי טנקים ושלושה גדודי חרמש. החיילים שם היו מפוחדים ביותר, בין השאר גם משום שאריק סיפר להם שהם בשר תותחים, והנה שוב מבצרים אותם בקו דוגמת קו בר־לב ואין להם שום סיכוי מול הארטילריה המצרית. דבריו של אריק והפחד הנוראי שבו היו שרויים החיילים אילצו את האלוף טל לנקוט פעולות דרסטיות.

"הוא הודיע לאריק שידבר איתם בנוסח הדמגוגי שלו והסביר להם שאילו התכוון אריק למה שאמר, לא היה מחזיק את החי"ר שלו באותה צורה מול המצרים. עוד הסביר לחיילים שבשעתיים הראשונות למלחמה ימותו 20 טייסים כדי להציל אותם, כי זו תהיה הגזרה היחידה שבה יתקוף חיל האוויר את הטילים.

"כדי לפזר את פחדיהם סיפר להם את כל התוכניות האופרטיביות, כולל הכוונה לפעולה באזור איסמעיליה כדי למוטט את הארטילריה, ואמר שמבצע זה הוטל על אריק והוא מכין אותו. לדבריו עשה דבר מסוכן ביותר בגלותו את כל הפרטים, כי ישנה סכנה שאחד מהם ייפול בשבי, אולם רק בדרך זו יכול היה להפיג את הפחד. נוסף לכך הקפיד ביותר על אי־חימום הגזרה ונתן עדיפות עליונה למילוי כל הבקשות האישיות, הציודיות והארגוניות שהגיעו למטה מחטיבה זו. הוא הורה למלא את כל מבוקשם תוך 12 שעות מהגשת הבקשה, וכך היה. לדעתו, פעולותיו אלה הצילו את הגזרה מהתמוטטות ללא מלחמה, שלא לדבר על מצב של מלחמה. נוסף לכך פיתח מכשור נגד טילי הסאגר אשר עומדים להשלים התקנתו בימים אלה. מכשור זה יאפשר לשלוף את החי"ר מטווח התותחים ולהשאיר שם רק טנקים. לכל זה היה דרוש זמן ופקודות ההסלמה שבאו מגבוה היו מונעות זאת, לפיכך ומתוך שיקול של חיסכון בחיי אדם, הפר אותן.

"בנושא ההתנגשויות עם הרמטכ"ל ושר הביטחון סיפר האלוף טל על שלושת המקרים הבאים: 1. באחד הסיורים של דיין בחזית הדרומית בעתקה השתתף סגנו של טל, אורי בן ארי. טל לא היה נוכח. שם במקום נתן שר הביטחון הוראה לכבוש הר שממנו שולטים המצרים על כוחותינו ומטרידים אותם. להערכת טל היה הדבר עולה ב־10 הרוגים והתועלת של מדינת ישראל הייתה אפס מוחלט, כי ישנם עוד הרים בסביבה, שיכולים לשרת אותה מטרה. אחרי שבן ארי סיפר לו מה מתרחש, הורה טל לבטל את הפעולה וביקש הוראה בכתב מראש הממשלה לבצע אותה. בכל טיעוניו נגד מדיניות הרמטכ"ל ושר הביטחון הדגיש האלוף טל שלדעתו השניים מפרים את מדיניות הממשלה שהיא להימנע ממלחמה נוספת. ומכל מקום הוא לא שמע שהממשלה סמכה ידיה על מדיניות אשר ביודעין עלולה להביא לחידוש המלחמה ולהרג עצום בקרב הצבא. בעקבות דרישתו להוראה ממשלתית בנושא - בוטלה הפעולה.

"2. בפיקוד דרום הוחלט כי כדי לקדם אפשרות של מלחמה נוספת, יש להעביר את אוגדתו של ברן לגדה המערבית. באופן זה ירוכזו שם כ־500 עד 600 טנקים. זהו שטח מישורי פתוח ומצוין ללוחמת שריון. המצרים היו עומדים בפני מערכה דומה לזו שהתפתחה בששת הימים ואשר נגדה אין להם תשובה. בכל מלחמת יום הכיפורים הייתה הטעות המרכזית אי־השימוש במסות גדולות של שריון. כאן הייתה הזדמנות לכך והיה בזה איום רב על המצרים. נוסף לכך אפשרויות הפעולה הן מגוונות. אפשר לתקוף מזרחה את שתי הארמיות, צפונה לעבר פורט סעיד ולנתק את הארמיה השנייה, דרומה לעבר הנפט המצרי ומערבה לעבר קהיר. אולם דדו ודיין התעקשו שיש להשמיד את הארמיה השלישית ממזרח ולכך נדרשה האוגדה. גולדה קיבלה את דעתם, והתוצאה הייתה שהמצב של הכוחות במערב התעלה היה נחות יותר ואפשרויות הפעולה שלהם מוגבלות. קרב תנועה היה מנטרל את ההשפעה ההרסנית של 600 קני ארטילריה בגדה המערבית, אולם לקרב הזה הייתה דרושה האוגדה של ברן, וזו לא הועמדה לצורך התכנון הזה.

"3. בין שר הביטחון לאלוף טל היו הרבה עימותים בשאלת מדיניות האש. לאחד מהם זומנו כל מפקדי האוגדות בפיקוד, ושר הביטחון הופיע עם פמליה שבתוכה היה אלוף יריב. שר הביטחון נשא נאום בן 30 דקות שבו הסביר את הצורך בחידוש האש בגלל שלושה דברים: א. המורל בצבא נמוך; ב. אין משמעת בחטיבות אף כי בדרגים הגבוהים יותר היא קיימת; ג. יש בצבא פיק ברכיים, מורך לב ופחדנות.

"כנהוג בדיונים כאלה כל אחד מביע דעתו ואחר כך מסכמים בסדר זה: אלוף הפיקוד, הרמטכ"ל ושר הביטחון. טל מנע את הדיון ונשא נאום משלו שבו תקף את שר הביטחון. המורל בצבא נמוך זה נכון, הוא הסכים, 'אבל האשמה היא בחוסר מנהיגות ובלבול כללי במדינה. אם אתה מתלונן על אלה - לך לממשלה ותפשפשו שם במעשיכם. באשר לחוסר המשמעת, הרי דווקא בחטיבה היא קיימת ובדרג העליון איננה קיימת, וזו שוב תוצאה של היעדר מנהיגות. ולתיקון עניין זה עליך לפשפש במעשיך. באשר לנקודה השלישית, הריני להודיעך שסיני מלאה בגיבורים אשר הוכיחו זאת במעשים ולא בדיבורים, ואני דוחה את ההאשמה הזאת בשמם ובשם הגייסות שלי בשאט נפש'.

"עם סיום הדברים קם אריק והוסיף: 'נראה לי שאם לצורך דיון זה זומנו מפקדי האוגדות אני רוצה לומר לשר הביטחון כי לדבר באוזנינו על פחד ומורך לב זהו עלבון ובזבוז זמן משווע'. בעקבותיו נשא דברים האלוף יריב, שציין כי דבריו של טל נבונים ושקולים. שר הביטחון יצא ברוגזה מן הפגישה בהוסיפו: לא אבוא יותר דרומה אלא על פי הזמנה מיוחדת של אלוף טל.

"ביום שני, 14 בינואר 1974, הוזמן טל לרמטכ"ל בשעה 14:30 ונאמר לו כי הוחלט על שורה חדשה של מינויים (מוטה, חופי, ברן). הדבר נראה לו היות וביקש זה כבר לעזוב את פיקוד דרום, לאחר שלדעתו הוכנס סדר בברדק ואפשר להפקיד את הפיקוד כבר בידיים אחרות. אולם באותה נשימה הודיע לו דדו כי הוא, טל, פורש מן הצבא בו ביום.

"'מדוע?', שאל טליק. 'הן מזמן אמרת כי כוונתך לפרוש', השיב דדו. 'אבל לא ביום שני 14.1 כאשר כל הצבא מגויס כולל אלופי מילואים', ענה סגן הרמטכ"ל. 'זהו זה', חתם דדו. 'אתה אינך מבין מה שאתה עושה לי', אמר לו טליק, 'אתה מטיל עליי את האחריות - בעיני הציבור - למכשלת יום כיפור. אני מוכן למחול על כך, אולם יש לי משפחה. אני מציע לך להחזיר אותי לתפקידי ואני אפרוש בעד שבועות אחדים ביוזמתי, באופן שלא ייראה כאילו אני אשם ביום כיפור'. הרמטכ"ל נשאר בשלו: 'זהו זה, אין על מה לדבר. ההודעה מתפרסמת בשעה 19:00'.

"טל יצא לשר הביטחון וניהל עמו שיחה קשה ברוח הדברים שהחליף עם הרמטכ"ל. כל מה שהשיג זו הצעה להמשיך לנהל במסגרת צבאית את פרויקט הטנק או לנסוע לוושינגטון. לא נתקבלה הצעתו שיחליף את מוטה בז'נווה. דיין אמר לו: 'אתה אינך יכול לייצג את דעותיי בז'נווה (שם התנהל משא ומתן צבאי מדיני - ע"ד)'. הוא חזר לרמטכ"ל והודיע לו שהוא חוזר בו מהצעתו לפרוש מרצונו מאוחר יותר. הוא מסרב להתפטר. 'אתה תודיע שאתה מדיח אותי ואני אצא למלחמה על שמי הטוב', אמר לאלעזר.

"בינתיים דאג שהדברים יגיעו למספר שרים בכירים וכן לידידים בצבא. בתוך שעות אחדות הודיעו שלושה אלופים, 11 תא"לים ו־26 אל"מים שיעזבו את הצבא יחד עם טל. שר הביטחון התקשר לרמטכ"ל ואמר שיש לבטל את ההדחה, כי לא יהיה כוח לעמוד בלחץ הציבורי. למחרת שיגר מכתב לדדו בזו הלשון: 'אני מזכיר לך שטל מונה לסגן הרמטכ"ל בהמלצתך ובאישורי. הוא לא יועבר מתפקידו זה ללא אישורי'". טליק נשאר סגן הרמטכ"ל, אבל הוא נוטרל מכל פעילות ולא הוזמן לשום פורום של דיונים.

ישראל טל (צילום: הרצל שפירא)
ישראל טל (צילום: הרצל שפירא)

טל מדגיש כי התנהלה נגדו קונספירציה. כל האלופים מלבדו ידעו כי הוא עומד להיות מודח. "מצב הפיקוד העליון הוא בכי רע", אמר טל, "יד איש באחיו. המאפיה לעומתם זו אגודת צדקה. מה שקרה במטה הכללי הגרמני בשלהי מלחמת העולם קורה אצלנו עכשיו. אינני מוציא מכלל אפשרות שמישהו יתנקש בחיי.

"אני מסביר ואני מקווה שאתה מבין את חומרת המצב: בתוך הצבא התארגנה קונספירציה נגד סגן הרמטכ"ל. הדבר היה מלווה באיומים. אמרו לי שנפגשתי עם עיתונאים - זה לא נכון - וכי הם צילמו אותי בפגישות אלה. אמרתי שרק יעזו להעלות עניין כזה על דל שפתיהם ואפנה למשטרה ולבג"ץ, משום שכל תמונה כזו היא Framing, עלילה. לא נפגשתי עם עיתונאים וכל תמונה תהיה פוטומונטאז'.

"כרגע אני מתייעץ עם חבורת ידידים מה לעשות. יש להניח שאפרוש מהצבא אבל אז אצא למלחמה גדולה. אני מספר לך כל זאת כדי שיהיה מי שיידע את הסיפור שלי במקרה שלא אוכל להגן על עצמי".

אני די המום. יושב מולי סגן הרמטכ"ל של מדינת ישראל ומספר לי סיפור עוועים ותעתועים ועוד מסביר לי שהוא חושש לחייו - כנראה מן הרמטכ"ל ושר הביטחון - והוא קורא לידיד לא במיוחד קרוב שלו (אני), ומספר לו את תולדות הכישלון הנורא ביותר של מדינת ישראל מאז הקמתה. עולה פה אפשרות שהרמטכ"ל ו/או שר הביטחון או שניהם ביחד יגרמו לחיסולו של סגן הרמטכ"ל.

אני מכיר את טליק. הוא איש של קצוות, אין אצלו גוני אפור, ועל כן ייתכן, אני אומר לעצמי, שהוא אולי מגזים. אבל אני גם עיתונאי, ואני מרגיש שאני מחזיק ביד סיפור בעל ערך היסטורי ועוד יותר מהותי ומשמעותי ביותר להבנת מדינת ישראל בימים המטורפים של השיקולים המטומטמים שהביאו לאסון הנורא - יותר מ־3,000 הרוגים, מיטב הדור.

בשיחה של שעה וחצי סגן הרמטכ"ל מפרט את כל מחדלי הצבא וחלק ממחדלי המדינאים. כל העובדות סדורות, וכל הסיפור תפור מנקודת מבטו שלו. מאז ועד היום נכתבו אלפי מחקרים, ספרים ונערכו אלפי דיונים אקדמיים ואחרים - אבל כאן, שלושה וחצי חודשים אחרי פרוץ המלחמה - סגן הרמטכ"ל כבר מצייר כמעט את כל התמונה הרעה. והוא אוסר עליי לפרסם. אני רק תעודת הביטוח שלו למקרה שייבצר ממנו לספר את סיפורו.
אני אומר לטל שאני חוזר היום או מחר ליחידה שלי, ואם תתחדש המלחמה, יש גם אפשרות שאני לא חוזר משם, ואז כל הסיפור הזה הולך לאיבוד. ואין לך ביטוח. "אתה לא חוזר לצבא לפני שאתה מבקר את אביך, נכון?", שואל טליק. נכון, אני אומר. "אז אתה נותן לו את החומר הזה במעטפה חתומה ומחתים אותו על שבועה שהוא פותח אותה רק אם אתה או אני מתים, נהרגים, נעלמים - אינם".

אבי, אריה ז"ל, עוד היה אז עורך "מעריב", הוא יפרוש לפני סוף השנה. אני יודע שהוא מסר את המעטפה עם הכספת ליורשו שלום רוזנפלד, כי שלום, כאשר פרש, החזיר לי את המעטפה. כאשר הייתי אני עורך - 12 שנים יותר מאוחר - טליק טלפן וביקש את החומר. צילמתי והחזרתי את המקור.

במרץ 1974 פרש טליק מצה"ל. בערך חודש לאחר מכן התפטר הרמטכ"ל, דוד אלעזר, בעקבות פרסום דוח הביניים של ועדת אגרנט, שחקרה חלק ממחדלי המלחמה. עם התפטרותו של טליק כתבתי מאמר פרשנות מן המקום שלי מול הארמיה המצרית. החומר הגיע למערכת עם חייל שיצא לחופשה בארץ. חודש לאחר מכן, בעקבות שיחות ודיונים, הארמיה השלישית שוחררה מהכיתור וחזרה במצעד ניצחון לאלכסנדריה.

ישראל טל (צילום: יוסי אלוני, רפרודוקציה)
ישראל טל (צילום: יוסי אלוני, רפרודוקציה)

בשנה האחרונה יצא ספרו של טליק שנכתב במשך יותר מ־30 שנים על ידיו והושלם על ידי בנו יאיר. בעמוד 808 מופיע הסיפור הבא:
"דיין לא רצה שאעזוב את הצבא.

"ערב היום בו בכוונתי לפרוש מהצבא מתקשר אלי אריה דיסנצ'יק, עורך 'מעריב'. הוא אומר לי שהוא בכנסת בירושלים. הוא נפגש עם דיין, ומבקש להיפגש איתי יותר מאוחר בתל אביב בבית 'מעריב'.

"זהו לילה חורפי. בחוץ חושך וגשם. אני בא לפגישה עם דיסנצ'יק בבית 'מעריב'. אנחנו יושבים לבדנו. יכול להיות שאנחנו ממש לבד בבניין הגדול. דיסנצ'יק מספר לי ששמע מדיין שבכוונתי לעזוב את הצבא. הוא אומר לי שהדברים אותם הוא אומר בשיחה זאת הם דעתו של דיין. הוא פונה אלי ומבקש שלא אעזוב את הצבא. הוא ממש מפציר, ושוב מבהיר שהדברים על דעתו של דיין, ושוב מבקש שלא אעזוב את הצבא.

"דיסנצ'יק שמע מדיין את פרשיית הדברים של חזית הדרום. הוא חוזר על הדברים באוזני. זהו תיאור נאמן של העובדות. דיין סיפר לדיסנצ'יק את סיפור המעשה כולו, האירועים השונים, עמדותיי וטענותיי - ביושר ובדיוק. אי אפשר היה להציג זאת נכון יותר. אני מתרשם מהניתוח ומהיושר הפנימי של דיין.

"במהלך השיחה דיסנצ'יק מספר לי שדיין אמר לו: 'כשאריק לא מסכים, הוא אומר: "בסדר", ולא עושה את זה. כשטליק לא מסכים, הוא אומר: "לא", ולא עושה את זה. כתוצאה מזה נוצר מצב שעם אריק אפשר לעבוד, ועם טליק אי אפשר לעבוד'.
"דברי השכנוע של דיסנצ'יק מדברים אלי. כמובן, גם מחשיב מאוד את דעתו של דיין. אבל נחוש לא לשנות את החלטתי.
"אני (טליק) עוזב את הצבא ביום ה־21 במארס 1974".

עכשיו נסגר עוד מעגל. אבי היקר כנראה פתח את המעטפה רגע אחרי שעזבתי. הוא אף פעם לא סיפר לי ורק עכשיו הבנתי. הוא החליט - לא פעם עשה כך - שהוא ישתמש בכוח השפעתו ואישיותו לעשות סדר בדברים. והוא דיבר עם דיין - אף שתוך כדי המלחמה תייג אותו ככישלון פנומנלי שצריך להיסגר בחדר מבודד. "סמכנו עליו - והוא התגלה ככלי ריק", אמר לי. אבל דיין היה עדיין שר הביטחון. ועכשיו הוא יודע שדיסנצ'יק יודע את פרשת טליק. דיין הבין שיותר טוב שטליק יישאר בצבא מאשר שיסתובב ללא רסן באזרחות, והוא ניסה לשכנע את טל להישאר.
דיסנצ'יק נפגש עם טל לאותה מטרה - לשכנעו שיישאר, ואז סיפר לו את כל מה שהוא יודע ואמר שזה בא מדיין, אבל אני משוכנע שזה בא מקריאת השיחה הסודית שלי.

טליק עזב ולא הקים מהומה. הוא העיד בוועדת אגרנט. שר הביטחון שמעון פרס החזיר אותו למשרד הביטחון כממונה על פיתוח טנקים ועוד. שר הביטחון עזר ויצמן החזיר אותו לצבא ב־1979 מתוך מחשבה שיקים את המפח"ש - מפקדת חילות השדה, ויעמוד בראשו. הוא חזר, אבל המפח"ש לא קם על פי תוכניותיו. ב־1989 פשט סופית את המדים, אבל המשיך בפעילות פיתוח הטנקים במשרד הביטחון.

האלוף טל זכה להנצחה גם בקיר "חמשת מצביאי השריון הטובים בהיסטוריה" במוזיאון על שם הגנרל ג'ורג' פאטון בפורט נוקס במדינת קנטאקי בארצות הברית. יחד עמו בחמישייה: האלוף משה פלד, הגנרל ג'ורג' פאטון, הגנרל קרייטון אברמס, והגנרל פילדמארשל הגרמני ארווין רומל.