שמשהו באוויר של עמק יזרעאל עושה את זה, כי כמו רפול המיתולוגי, גם לניצב בדימוס, אליק רון, בן מושב תל עדשים, יש התכונה ההיא, של לא לעשות חשבון. אין אצלו פוליטיקלי קורקט ושיקולים אישיים, עתידיים. הכל על השולחן, הקלפים גלויים, תכונה שעלתה לו ביוקר אי־שם בדיוק לפני 20 שנה, באירועי אוקטובר 2000, בתחילת האינתיפאדה השנייה.

ניצב רון היה מפקד המחוז הצפוני במשטרה כשנפתחו המאורעות. בגבולות הגזרה שלו התרחשו רוב האירועים הקשים, בכביש ואדי עארה, בכניסה לסחנין. בסיכומו של דבר, נרשמו 13 הרוגים, מהם 12 ערבים ישראלים ועוד אחד פלסטיני, בעימותים ישירים בין כוחות המשטרה למפגינים. ועדת חקירה ממלכתית, בראשות השופט תיאודור אור, קמה בעקבות המהומות הטרגיות ובסיומה נקבע שניצב רון כשל בתפקידו והומלץ שלא ימלא יותר תפקידים בתחום ביטחון הפנים.

"ודאי שההחלטה פגעה בי, אבל כבר הייתי בשל לקראתה", רון הודה כשנפגשנו. "זו הייתה מתנת סיום קריירה שקיבלתי מהמדינה ומראש הממשלה, אהוד ברק, שאין בלבי עליו. אני הייתי מקים ועדה הרבה לפניו. הרי יום אחד התקשר אליי עו"ד דב ויסגלס, שלא הכרתי אישית. הוא אמר 'מדבר מעריץ, תבוא אליי דחוף לפגישה'. נכנסתי למשרדו ומיד נשביתי בקסמיו. הוא אמר 'שמע, אני זונה זקנה עם קצת ניסיון, אז שלא תהיה לך טעות לרגע, תקום ועדת חקירה ממלכתית ואתה תהיה היעד מספר אחת'.

"הוא צחק והוציא מהמגירה רשימה: 'במקרה הכינותי שמות עורכי דין שכל אחד מהם ישמח לייצגך'. אמרתי לו 'אם יש דבר שאני לא יכול לסבול זו התנהגות פולנית. אין לי סבלנות. אני לא אעזוב עד שנחתום שאתה מייצג אותי'. הוא אמר 'בסדר, אבל שתדע שאי אפשר יהיה לצאת נקי מהפרשה. תצטרך לשמור על קור רוח ונימוס'. עניתי 'לגבי קור רוח אין בעיה, נימוס? כל זמן שלא ידליקו לי את הפתיל. אם ידליקו, זו תהיה מכה על שולחן, שכוסות הקפה ייפלו'. דב חייך והבטיח שישגיח עליי. היו לי כמה לילות לבנים שבהם הייתי צריך להחליט איך אני מתנהל ואמרתי שאני אתנהל כמו אליק רון. לא אביע חרטה ולא התנצלות ולא אתכופף, או אתקפל. אני אצא לקרב. אני לא יכול שלא לזהות את עצמי בגילוח של הבוקר".

אליק רון (צילום: יוסי אלוני)אליק רון (צילום: יוסי אלוני)

כשתיאודור אור השתולל

רון לא שוכח את אותם ימים שבהם הארץ געשה. את ההתייצבות שלו בפני השופט אור, ששימש כיו"ר הוועדה כשלצדו, ליד השולחן, ישבו השופט האשם חטיב ופרופ' שמעון שמיר, שהקשיבו לעדות הארוכה. "באחת הפעמים הייתה השתוללות של בני משפחות ההרוגים מחוץ לאולם והמאבטחים מילטו את השופטים דרך דלת צדדית", רון נזכר. "בפעם השנייה שזה קרה הופסקו הדיונים עד שסידרו קיר מזכוכית משוריינת. כתבתי על זה שיר".

רון לפעמים מחבר שירים תוך כדי נסיעה ברכב. אלה שירים ביקורתיים, כאלה ששוב מסרבים לעשות חשבון:

"וברחתם אחת וברחתם שנית.
והכרזתם שביתה עד שוריינתם זכוכית
ומצאתי חשוב זאת לומר, להבהיר,
כי שוטרים מצווים הגנת המדינה,
לא מורשים משמרתם להפקיר".

"אור השתגע מהשיר", רון נזכר בחיוך. "מה לעשות, ככה ראיתי את הדברים. הרי אור כל הזמן היה עוקץ אותי כדי שאסביר מה היה. שאל 'מה זה מבחינתך קו אדום?'. הסברתי שאם פורעים ערבים מעראבה או סחנין מנסים לפרוץ למתקן 'רפאל' בגוש שגב, אז ההנחיה לשוטרי מג"ב שמי שחותך גדר ומטפס, יורים בו, כי נמצאים שם דברים שהעין לא רשאית לראות. הוא אמר 'אמרת שכביש ואדי עארה הוא ציר תנועה מרכזי, אז לכאורה זה גם קו אדום. באחת ההזדמנויות סגרת אותו לתנועה, איך זה מסתדר עם ההנחיות שלך?'. עניתי שכל הצפון בער וכמפקד ניסיתי להבין איפה מרכזי הבעיות, היכן צריך לתגבר והיכן אפשר להוריד, ומאחר שדיללתי בכביש כוחות, אמרתי שאין מספיק אנשים להבטיח תנועה בציר, אז סגרתי אותו לתנועה. הסברתי שאם זו הייתה מלחמה לא הייתי נותן לסגור את הכביש אפילו לחצי דקה. הייתי יורה בכל מי שהיה מנסה להפריע. שוב הוא השתולל".

אבל שוטרים ירו על מפגינים.
"הבאתי צלפי ימ"מ, כי לראשונה בתחומי הקו הירוק ראיתי ערבים ישראלים, רעולי פנים, עם רוגטקות. אישה מבית שאן, שנסעה עם תינוקה, נפגעה, איבדה שליטה ועשתה תאונה. תוך כדי שרצנו אליה, שוטר חטף אבן שריסקה לו את הפרצוף. נתתי הוראה לצלפי הימ"מ להתחיל לפגוע ברגליים. רובה צלפים זה כלי נוראי, אז הפקודה הייתה לירות מתחת לקו הברך, כי מעל יש סיכוי שתפגע בעורק המפשעה, וזה מוות בטוח. אף אחד לא נהרג מאש צלפי הימ"מ, אבל ריסקנו רגליים, וזה גרם להם לברוח.

"השופט אור שאל מה פתאום מול אבנים אני יורה? עניתי שלפי המסורת היהודית דוד הרג את גוליית עם קלע והבאתי תוצאות מחקר שבדק אם רוגטקה כזו יכולה להרוג, והתוצאה הייתה חד־משמעית. יתרה מזו, בג'סר א־זרקא עמד פורע על הגשר, זרק אבן והרג נהג. אמרתי: 'אדוני חושב שאחכה עד שייהרגו אנשים בכדי שתהיה לי הזכות לירות? לא עלה ולא יעלה בדעתי'. אור אמר: 'יש הנחיות ברורות לגבי נוהל שימוש בכדורי גומי'. סיפרתי שכשאני מרצה לשוטרים אז אני שואל אם מישהו יודע מהי ההגדרה לשימוש בכדורי גומי. הנוהל הוא גיבוב שטויות ודברי טמטום של אנשים מטומטמים, או כאלה שרצו לכסות את התחת. מי שכתב שכדורי גומי אסור לירות למרחק של פחות מ־40 מטר, או יותר מ־100, הוא אידיוט ולמה? אתה מצפה ששוטר ימדוד טווח כשההמונים מסתערים, זורקים אבנים ובקבוקי תבערה? אני לא מוכן ששוטר יהיה כפוף לנוהל כזה. לכדור גומי יש גרעין מתכת. בטווח של 40 מטר הוא מסוכן ומעל ל־100 הוא לא מדויק. תרצה לפגוע בחזה ותוציא עין".

היום היית פועל אחרת?
"20 שנה אחרי יש יותר אמצעים ויחידות, אבל לא, הייתי פועל אותו הדבר, יורה ברגליים של רעולי פנים שפוגעים באישה עם תינוק, או זורקים אבן בג'סר א־זרקא. אנשים לפעמים מתקשים להבין, כי הם אוהבים אבחנות חדות, אתה ימין, שמאל? אני ישראלי, קנאי חשוך מרפא למדינה, וזה לא עושה אותי איש ימין, ממש לא, כי אני גם מתנגד קנאי לכיבוש".

חזרת מאז לוואדי עארה?
"כן, בערך שנה אחרי הייתה לי פגישה איתם ואמרתי מראש למארגן שלא יצפה ממני להתנצל או להביע חרטה. באתי לשים דברים על השולחן, להסביר מה עשינו ואת חשיבות שמירת החוק. אמרתי שאנחנו לא יכולים להסכים שמישהו יקום לפגוע במדינה ובאזרחיה מסיבה דתית, לאומנית, או כלשהי. חלק הבין מצוין, אבל לא יכול היה לקבל את הדברים, וגם לא ציפיתי ממנו".

תרמת רבות לביטחון המדינה, לא הרגשת שהעונש כבד מדי?
"אני לא בא ואומר 'איך שמו אותי?', צריך לשים מישהו, והמישהו הזה הוא מפקד המחוז הצפוני שניהל 90% מהאירועים באותם ימים. אתה מפקד, מצד אחד אתה מקבל כבוד ויוקרה, כי מכירים ביכולות ובניסיון שלך. מצד שני, אתה חייב לדעת שאתה נושא באחריות ואתה לא יכול להתחמק, ואת זה קשה למצוא היום במדינה. אתה רואה איך אנשים מושחתים עוקפים זאת בקלות".

מהומות אוקטובר 2000 (צילום: אבי אוחיון, לע''מ)מהומות אוקטובר 2000 (צילום: אבי אוחיון, לע''מ)

ביבי, יוני ואני

לרון יש כתובת אחת עיקרית - ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הקשר בין השניים החל בשנות ה־70, בתקופה המשותפת בסיירת מטכ"ל, אז רון ויוני ז"ל, אחיו של ראש הממשלה, פיקדו על צוותים ביחידה ואפילו חלקו את אותו חדר. "ביבי היה צעיר ממני בסיירת", רון מספר. "יוני היה קצין בששת הימים, נפצע ובמסגרת השיקום למד בהרווארד וכשחזר לקבע אחיו הציע שיצטרף אלינו. אני הייתי פרא אדם, ויוני נהג להשגיח עליי. אין יום שלא היו אצלי מכות, והוא כל הזמן הזהיר, 'אתה חייב להיות ממושמע, כי תפגע לעצמך בקריירה'. אמרתי 'לא רוצה שום קריירה. אני רוצה לגמור את השירות ולצאת להרי האנדים'. יוני היה אמיץ, מקצוען. אחת התכונות שהיו לו ואין לי עד היום, היא סימון יעד, הליכה לקראתו כשהוא לא נתן לדבר להזיזו ימינה או שמאלה. לביבי יש את אותה תכונה, ואני רואה בו אלוף העולם בשיווק, השקרן הזה".

זה מה שחשבת עליו גם אז?
"זה לא העסיק אותי. ביבי היה חייל טוב, קצין טוב, מקצועי, אמיץ. היום אני יודע שזה היה חלק מהעניין. למה? לכל אורך השנים, מחייל ועד קצין בכיר במשטרה, היו לי לא מעט פעמים שהייתי צריך להחליט אם אני עושה כך או אחרת והחלטתי על הדרך שבעיניי הייתה הישרה והנכונה גם בידיעה שזה יעלה לי בקריירה. יוני היה תמיד מעיר 'תבין, אתה פוגע בעצמך'. לכן אני משוכנע שאם הוא היה נשאר בחיים, לדעתי הוא היה באותו מסלול כמו אחיו".

רון הלך בעקבות לבו. הוא השתחרר מהצבא, חסך כסף, נסע לעבוד בהרי האנדים וחזר ממש לפני מלחמת יום הכיפורים. "הקפיצו אותי לבסיס, שאלתי מי נמצא והיכן?", נזכר. "אמרו שחצי נמצא בדרום עם מפקד היחידה וחלק עם יוני ומוקי בצר בצפון. אמרתי שאני אצטרף לצפונים. לקחתי ג'יפ ועליתי. הקרב הכי משמעותי מבחינתי היה נגד גדוד קומנדו סורי, שנחת עם מסוקים מצפון לנפח. יוני ומוקי, שניהם קצינים מקצוענים, רבי תהילה".

רון המשיך ביחידה, בעיקר במילואים כשהקשר עם יוני נתניהו, שמונה למפקד הסיירת, נשמר. בתחילת יולי 1976 הוא נקרא בדחיפות לבסיס. "לא היה לי מושג למה הוזעקתי", רון מספר. "כשהגעתי ראיתי בלגן נוראי וכוחות גדולים. היה ברור שהולך להיות מבצע רציני. עמדנו שם והרמטכ"ל, מוטה גור, לא אהב את כמות המשתתפים. הוא רצה לדעת מיוני מה תפקידו של כל אחד. יוני הסביר 'מוקי מפקד כוח החוד, זה ככה וההוא ככה, ואליק רון הוא מפקד החפ"ק'. לא יכולתי להתאפק, זזתי הצדה ופרצתי בצחוק היסטרי. היה לי ברור שהוא מצא תירוץ לקרוא לי, כי כשהוא סיפר למוטה, לא היה לי מושג מה הולך להיות.

"אחרי התרגולים שאלתי אותו 'למה קראתי לי? אתה לא באמת צריך אותי וגם אף אחד לא היה מרגיש בהיעדרי'. אז הוא ענה 'אני זוכר אותך מהקרב בנפח'. השתתפתי במבצע אנטבה בחפ"ק שרץ עם יוני והוא נהרג תוך כדי ריצה. הייתי ליד. מוקי עוד בתדריכים אמר שהחיילים האוגנדים לא לוקחים יוזמה. אם לא יורים בהם, הם לא יורים. תוך כדי ריצה היה צנחן אוגנדי שהיה מולנו. בחוכמה שלאחר מעשה הייתי דורס אותו וממשיך, כי היה ברור שצריך להגיע כמה שיותר מהר מרגע הנחיתה לטרמינל הישן, שם היו בני הערובה. מוטה הדגיש 'אל תיתנו לשום דבר לעכב אתכם'. יוני היה קצין אמיץ, אבל הוא כמעט ולא הספיק לעשות דבר באנטבה. התחיל ריב גלוי בין מוקי בצר למשפחת נתניהו, שניסתה לנכס ליוני את המבצע, ומוקי הוא אחד החיילים היותר אמיצים שהכרתי. פורסם פייק ניוז. הרי יש תרגולת שכשנגמרת מחסנית, אז הבא אחריך עוקף עד שתתארגן. להלביש על מוקי הססנות, פחדנות? זו נבזות".

נקלעת לקרב הקרדיטים הזה?
"כמה ימים אחרי הלוויה, בסיום טקס בהר הרצל, ירדתי עם רבים מחבריי לבית המשפחה. עוד לפני שהציעו כוס מים, הכניסו אותי לחדר שם ישבו האב בנציון, ומצד אחד ביבי, מצד שני עדו, האח הצעיר, שגם היה ביחידה. האחים לא פצו פה, ואילו האב תחקר אותי באנגלית. אמרתי 'מר נתניהו, דבר בבקשה בעברית', והוא עבר לעברית ומדי פעם חזר לאנגלית, ואני שוב 'עברית, בבקשה'. חזרתי לתל עדשים, לבחור עם הפתיל הקצר, שהבין לאן השיחה חותרת. סיננתי 'להגיד לך באנגלית מה קרה שם? קוראים לזה בד לאק. ליוני היה בד לאק'. טרקתי את הדלת והלכתי".

מה הם רצו להשיג?
"שיוני עשה ועשה. זה היה כשידענו שיש ניסיון ללכלך על מוקי ולא יכולתי לקבל את זה, עם כל הכבוד והחיבה שהיו לי ליוני. עבר זמן וביבי התקשר וסיפר שהם לקחו עיתונאי אנגלי, מקס הייסטינגס, שיכתוב ספר על יוני והוא מבקש לראיין אותי. סירבתי ואמרתי 'אתם לוקחים סופר שכל ההוויה שלנו זרה לו. אתם רוצים מסמך בינלאומי'. ביבי נעלב. בערב התקשר אהוד ברק, המפקד שלי בסיירת מטכ"ל, והוא היה ממזר. הוא אמר 'שמע רעיון, תסכים להיפגש עם הסופר ותתהה על קנקנו. אם תראה שהוא בסדר - תדבר, ואם לא, אז מקסימום הפסדת קפה'. לא יכולתי לסרב. אחרי כמה ימים אני חוזר בערב ורואה אנגלי ארוך מונח אצלי על הדשא.

"ישבנו כל הלילה ודיברנו, ולאחר מכן התקשרתי לביבי: 'קבל התנצלות, האיש רציני. הוא היה צנחן בצבא, סיקר כעיתונאי את מלחמת וייטנאם, עשה שיעורי בית'. הם היו מבסוטים. עובר זמן ושוב טלפון מביבי: 'אני ועדו צריכים לראות אותך דחוף'. הם הגיעו אליי, וביבי אמר: 'היחידי שהבין את הבעיה שצפויה, היית אתה. הסופר לא הכיר את ההוויה הישראלית ואתה לא מבין מה הוא כתב'. אותו סופר קלט שליוני לא הייתה הזדמנות לגלות את אומץ לבו באנטבה. היה בד לאק. המשפחה נפגעה נורא, ולכן יצאו שלושה ספרים, מאבק שהוביל למקומות עצובים ומלוכלכים".

והיום לא מוזר שאתה עומד מול נתניהו, בין מתנגדיו?
"לא עומד מול, אבל קשה לי כשאול שבמדינה הזו אדם מושחת, שקרן, שאמור לעמוד לדין, מצליח להסיט עיניים של מאות אלפים, אולי מיליוני מטומטמים שלא רואים שאין תרופות בארון, שחסרות מיטות בבית החולים. החלום שלי הוא לא לראות אותו בכלא, אני דורש שהוא יעזוב. לא יכול להיות שזה יהיה ראש הממשלה שלנו".

יוני נתניהו ז''ל  (צילום: עמוד הפייסבוק של בנימין נתניהו)יוני נתניהו ז''ל (צילום: עמוד הפייסבוק של בנימין נתניהו)

שערורייה שאין מפכ"ל

הרצון להדיח את נתניהו נטוע עמוק בלבו של רון, שגם כתב שיר גם על הנושא הזה:
"אין אני ירא את הפרסים, גם לא את החמאס,
לא יפחידוני חיזבאללה, לא דאעש.
ירא אני פניה של ארצי על כי מלאה חמס,
ובראשה קיסר משחית כל מעש.
בלשון באושה ושקרית,
מעמקי הביבי(ם) הוא חובט בשומרי המוסר,
השפיות והחוק, ועלינו לקום ולומר - הלכת רחוק,
אך נדרש עוד מעט, רק עוד צעד קטן - עזוב הכיסא, פג הזמן,
היפרד מהתיקים להם אתה אחראי,
והתייצב מול התיקים האחרים,
וכן... צריך כרטיס אשראי".

"אני לא יכול לשבת בשקט כשהוא חובט בדמוקרטיה, ואין לי ספק שעניין הצוללות עוד יצוץ", רון מבטיח. "יש סעיף בחוק שאני מתכוון לנדנד איתו לבני גנץ. סעיף שנותן מנדט לשר הביטחון להורות על הקמת ועדת חקירה כשיש צל צלו של חשד לעבירה בתחום הביטחוני".

גנץ היה סגנך כשפיקדת על סיירת שלדג?
"ואני כל כך כועס ומאוכזב ממנו. הוא היה סגן מצוין, איש טוב, ערכי, אהבתי אותו, וקשה לי עם חוסר ההבנה או הידיעה מה מוביל אותו להחלטות. האם זו תמימות, טיפשות, ביבי מחזיק אותו עם משהו? אני נוטה לחשוב שזו איזו שאיפה לא לפגוע במעמדו כראש ממשלה חליפי, למרות שאני לא מאמין שביבי ייתן לו. לכן לא קל לי עם התנהלותו והעובדה שנכנס לממשלה הזו".

בני גנץ בישיבת הסיעה (צילום: צילום מסך)בני גנץ בישיבת הסיעה (צילום: צילום מסך)

אגב, גם עם אהוד ברק היית בקשרי חייל־מפקד, איפה הוא נכשל כמנהיג?
"אחד הדברים שאני מתגאה בהם שידעתי להוביל אנשים, גם חכמים ממני. היה לי כלל ברזל שכשיש כישלון, אני עולה על הבמה, וכשיש הצלחה הקצין, האחראי, מקבל את הכבוד. עם ברק היו שנים שהיינו בקשר חם. הוא ואשתו היו באים אלינו לליל הסדר. יום אחד ראיינו אותי על משהו שעשה ואמרתי שאני לא מדען, או רופא, אבל אני חושד שמרוב איי־קיו לפעמים נוצר אצלו לחץ תוך גולגולתי. זה התפרסם ואהוד נפגע. אחרי זמן נפגשנו באירוע של היחידה ואמרתי לו 'אנחנו מכירים כבר שנים, מי כמוך יודע שעוד לא נולד הבן זונה שיסתום לי את הפה, גם לא אתה'. התחבקנו והקשר חזר. למה אני אומר? יש מעט אנשים ברמות הניהול והפיקוד שיש להם את היכולת להתגבר על הכבוד העצמי, היוהרה ובעיקר על האגו ומוכנים להקשיב לאחרים. אהוד היה מפקד שלי, והוא עם יכולות תכנון מחוץ לקופסה שיש למעטים, אבל זה לא מספיק אם אתה לא יודע לעורר באנשים תחושה שאתה סומך, מקשיב ומשנה עמדה, כי הם האירו את עיניך. זה חסר לו. אני אוהב, מעריך ומאוד הייתי רוצה לראות אותו מנהל את המדינה, אבל היום אין לו ציבור משמעותי של תומכים".

איך כאיש משטרה אתה חי עם העובדה שאין היום מפכ"ל?
"שערורייה בלתי רגילה שיש בה שחיתות נוראית. אי־מינוי מפכ"ל קבוע הוא לא מקרי. זה מכוון בכוונת מכוון ולא פוטר את ממלא המקום, שהייתי מצפה שיאיים בהתפטרות ויתפטר. סליחה על היהירות, אני ידעתי לעמוד על שלי ואיש לא הצליח לקפל אותי. לא פעם אמרתי לשר 'לא מתאים? תדיח אותי'. פה כי יריתי בנהג שהשתולל בכביש, פה כי דיברתי קשות על ראש עיריית נהריה, בגלל יחסו למפקדת התחנה, אהובה תומר, שנספתה באסון הכרמל. אהובה הייתה קצינה מקצועית, ישרה, מדהימה. כשראש העיר פנה אמרתי לו 'אתה צריך לראות את החיוך על פניי כל פעם כשאתה מתקשר להתלונן, כי אני יודע שבחרתי נכון'".

מפכ"ל זה לא תפקיד פוליטי?
"אבל כשלא ממנים זה שבעתיים פוליטי. זו חוצפה, עזות מצח ונבזות בלתי רגילה מצד השר אוחנה, שמדבר היום ישירות עם המשטרה. הרי תסביר לי אתה למה יש פערים בהתנהלות הכוחות המשטרתיים בתל אביב ובירושלים? פערים באגרסיביות, בשיטות הפעולה. כשיש מ"מ וצריך למנות מפכ"ל, אז יש שורה של מתמודדים שלא רוצים להפסיד את ההזדמנות, ולכן אני נהיה יותר מחשדן לגבי מה הם מוכנים ועד כמה הם קשובים לשר. לא הייתי מוכן לקבל ממנו חצי הוראה. הוא לא מפקד המשטרה, הוא שר שקובע מדיניות כללית. הוא לא יכול לתת פקודות. אני מצפה מהמפקדים לעמוד איתן ולגלות יושרה, אומץ לב ולקחת אחריות. במידה ולא ניתנת להם האפשרות לפעול, שיניחו את המפתחות על השולחן. מפכ"ל צריך להיות מישהו שמתאים למשטרה".

ההנהגה פעם גם חשבה שרוני אלשיך מתאים.
"אלשיך בשלב מסוים הבין שהוא חייב לשמור על עמוד שדרה ויושרה ואז גמר את הקריירה".

מה דעתך לגבי טענות על אלימות משטרתית?
"אני משוכנע שחלק מהביקורת מוצדקת, אבל גם פה אני אומר שניתן להבין רק כשנמצאים בחזית. המדיניות שלי הייתה שאם מישהו תוקף שוטר, אני מצפה שהשוטר יתקוף בחזרה כדי שכמה שיותר מהר יעצרו, יאזקו וייקחו. לא יכול להיות שמישהו הולם בשוטר והוא ייסוג. אני מצפה שישיב מלחמה, ואם צריך להכניס איזו בעיטה טובה, אז לתת, רק שלא להגיע למצב שהוא חונק כמו בארצות הברית. יש גבול שהוא מאוד בעייתי. כשאתה בסערת רוחות, אתה לפעמים מאבד את שיקול הדעת. אתה חש מאוים ולעתים התגובה קיצונית".

כאחד שהגיע לדרגת ניצב, לא שאפת להיות מפכ"ל?
"זה אחד הנעלמים הגדולים שהציבור לא ידע. היה לי חלום להיות מנכ"ל רשות הטבע והגנים והוא נולד כשהייתי מפקד מרחב גליל ונלחמתי בציידים בלתי חוקיים ובכורתי אלונים. זה מצא חן בעיני הפקחים והם התחילו לחזר אחריי. אמרתי שיבוא יום ויהיה על מה לדבר. כשסיימתי לפקד על מחוז יהודה ושומרון והייתי אמור להגיע למחוז הצפוני, שוב שאלו ואמרתי שיש עוד תפקיד אחד ואחריו אני מבטיח. אמרו 'כן, אחרי זה תבקש להתמודד על המפכ"לות'. הצעתי שנלך לעורך דין ונכתוב זיכרון דברים. סיימתי את תפקידי במחוז הצפוני וקיבלתי טלפון מאחד השרים. ענת, אשתי, שמעה את השיחה. הוא אמר שם 'שמחתי לשמוע שהסכמת להיות המנכ"ל. אני טס לחו"ל וכשאחזור נסגור'. כשהוא היה בחו"ל הופיעה עליי כתבה תחת הכותרת 'טעינו', ומישהו, שעשה עבודה, כתב שאני לא ימין, אלא איש שמאל. יותר לא שמעתי מהשר. עבר זמן וראיינו אותי ואותו לרדיו. אמרתי למראיין שאני חייב סיפור קצר וסיפרתי את מה שהיה. השר צעק 'מעולם לא הבטחתי'. אשתי תפסה את הטלפון והחזירה 'אתה שקרן'. השיחה נגמרה".

אליק רון בשנת 2000 (צילום: עמוס בן גרשום, לע''מ)אליק רון בשנת 2000 (צילום: עמוס בן גרשום, לע''מ)

הימ"מ טובים יותר

רון התגלגל למשטרה באמצע שנות ה־80 אחרי שסיים תפקיד כמפקד סיירת שלדג. עמר בר־לב, שהיה מפקד סיירת מטכ"ל, שידך אותו לאביו, חיים, ששימש כשר המשטרה, וזה הציע לו לפקד על הימ"מ, יחידת העילית של כחולי המדים. "רק כשפיקדתי על הימ"מ, הבנתי את הפער העצום בין המקצוענות והיכולת המבצעית של היחידה הזו לבין חוסר המקצוענות של סיירת מטכ"ל, שממנה אני בא", הוא הפתיע. "באותם ימים היה הבדל מטורף, היום אני מאמין שפחות. הרי פיקדתי הרבה שנים על אנשים בכל מיני וריאציות ואתה לומד שברגע שאתה מתפזר על יותר מדי נושאים, אתה מאבד מקצוענות. סיירת מטכ"ל היא יחידה מדהימה, שביצעה מבצעים מטורפים, אבל כשאתה נלחם, המטוסים יעזרו בהפצצות, הטנקים יפגיזו. בפיגוע מיקוח, בטרור, הסיפור שונה. אתה נדרש למודיעין מדויק, ליכולת מבצעית גבוהה, קור רוח ואומץ. אתה לא יכול לזרוק רימונים ולהפגיז. בבני ערובה, שמעורבים עם מחבלים, אתה צריך לזהות נכון ולירות באנשים. אקח אותך לאוקטובר 1994, חילוץ החייל נחשון וקסמן, שכשל".

מה היה שם?
"הייתי מפקד מחוז יהודה ושומרון וביקשו שאגיע. הימ"מ וסיירת מטכ"ל הציגו תוכניות פריצה מידיעה שברגע שאתה פותח באש אתה נמדד בכמה מהר אתה עם כוונות על המחבלים. הכוחות ידעו באיזה חדר וקסמן נמצא, ממידע שהגיע מחוליה שנתפסה. התוכנית של הימ"מ הייתה שמאחר שחלון החדר היה בגובה קומת אדם, שני לוחמים יהיו מצדיו, יירה כלי מיוחד שפורץ ואז הם 'ידקרו פנימה', ויירו במחבלים. זה לא נתן הבטחה להצלחה, אבל נתן סיכוי, כי יש את ההלם שנגרם מפיצוץ החלון. סיירת מטכ"ל בחרה להיכנס דרך הדלת ולמיטב ידיעתי לא לקחה בחשבון שיש שתי דלתות, ואז כשאירע הפיצוץ הלוחמים נתקלו בדלת נוספת ונגמר הסיפור. המחבלים הרגו את וקסמן. אם הימ"מ היה פורץ, לדעתי אפשר היה להציל אותו".

למה בחרו בסיירת מטכ"ל?
"דוד צור, שהיה מפקד הימ"מ באותו זמן, אחד המפקדים היותר טובים, שהה בחו"ל ולסגנו, שגם היה קצין מעולה, חסרו יוהרה ועודף ביטחון עצמי. הוא הציג את התוכנית ולא הצליח לגייס מספיק קולות. אם צור היה שם, אני משוכנע שהיו מטילים את הפעולה על הימ"מ".
רון זוכר איך כמפקד הימ"מ, במרץ 1987, הוא הצליח להקדים את סיירת מטכ"ל, והיחידה ביצעה את חילוץ בני הערובה בפיגוע אוטובוס האמהות, שעליו השתלטו מחבלים ליד צומת ערערה שבדרום. "הגענו ראשונים לשטח", רון נזכר. "עשיתי סיבוב כדי להציב צלפים וכשחזרתי פגשתי את איציק מרדכי, שהיה אז אלוף פיקוד דרום. מרדכי שאל תוך כמה זמן נהיה מוכנים והייתי בהלם. הייתי משוכנע שיקרה מה שקרה כמה שנים לפני, בחטיפת קו 300. הימ"מ הגיע ראשון, נערך לפעולה ובסוף סיירת מטכ"ל הייתה אחראית על הביצוע. רק ששם הייתה תקלה, המחבלים יצאו חיים ונרצחו בדרך. למה תקלה? אצלי לא היה יוצא מחבל אחד חי. הייתה לי תורה שאסור היה לסטות ממנה. כל חדר שעברנו, שורת מושבים במטוס, או באוטובוס, אין מחבלים חיים. אתה לא יכול לקחת סיכון. עד היום יש הרבה חוכמולוגים שלא מבינים. מחבל שוכב, מדמם וכשעברת אותו מתברר שיש לו מספיק כוח לשלוף נצרה מרימון ולזרוק. מה קרה? פאשלה".

מה זה אומר על מקרה אלאור אזריה?
"סיפור אחר, שם לא היו בני ערובה, אבל אני גם לא ממהר לקרוא לו רוצח. תראה, אני לא הייתי נענה לפקודה מראש ממשלה ולא משר הביטחון. אף אחד לא היה מביא אותי לרצוח את מחבלי קו 300, ועוד רצח שניסו להלביש על איציק מרדכי. באוטובוס האמהות אמרתי לאיציק שתוך רבע שעה אהיה מוכן לפעולה. פתאום הגיע בוגי יעלון, מפקד סיירת מטכ"ל, עם היחידה, ונשמעו צעקות. הוא היה משוכנע שנחליף עמדות והסיירת תפעל. מרדכי עמד מולו כצוק איתן: 'הימ"מ יבצע'. עד היום אני צוחק עליו ואומר 'תודה, סוף־סוף, שנתת את הפעולה בגלל מה שהשב"כ עשו לך בקו 300 כשניסו להלביש עליך את הרג המחבלים'. הוא צוחק ולא עונה. הצלפים שלנו ירו והרגו שניים מהמחבלים, וכוח שהסתער על החלונות, הרג את השלישי".

תסביר איך אחד כמוך הפך לשמאלני.
"בצעירותי גדלנו ימינה מהימין. בית הספר הכי משמעותי שעברתי היה כשהקמתי את מחוז יהודה ושומרון במשטרה, באמצע שנות ה־90. הייתי המון בשטחים כמפקד ימ"מ ובמבצעים של השב"כ, אבל אז אתה בא מזווית אחרת, בא להרוג מחבלים. פה זו הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי להבין מה משמעות הכיבוש. היום יש בי התנגדות מוחלטת, ערכית ופרקטית".

אפשר להפסיק את הכיבוש?
"צריך לנסות. אנחנו לא באמת מנסים. אנחנו עובדים על כל העולם. אני אומר לפלסטינים, פעמיים ניסיתם להשמיד אותנו, פעם ב־1936, כשהבריטים דיכאו את המרד הערבי וניצלנו. פעם שנייה ב־1947, בתוכנית החלוקה. ההנהגה שלנו הסכימה ואתם הכרזתם מלחמה וחטפתם בראש. לו ההחלטות היו בידיי, הייתי לוקח סיכון כדי לאפשר להם להקים מדינה, אבל שיהיה ברור, בפעם הבאה זה ייגמר אחרת. יגורש מפה עד האחרון שבהם. אני עד היום אומר חצי בציניות, חצי בכוונה, לחבריי הערבים, 'אחת הטעויות של בן־גוריון שהוא לא גירש את כולכם, ואז היינו בלי 20% של אוכלוסייה ערבית'. אני אומר להם 'שלא תעשו את הטעות הזו שוב'. אני מוכן להיאבק על שוויון זכויות מלא, ואני נגד חוק הלאום ורוצה שבמדינה יהיה חוק לימוד חובה של השפה הערבית. שוויון זכויות מול נאמנות של מאה אחוז, יהודים וערבים. אנחנו עומדים בין קבלת החלטה שתוביל לגסיסה אטית, לבין סיכון אמיתי, ואני בעד הסיכון ולא לגסיסת המפעל הציוני, שאין לו אח ורע בעולם".

מה עם זכות השיבה ומעמדה של ירושלים?
"ירושלים צריכה להיות מחולקת. אני רוצה לאפשר להם להקים מדינה, ואני בספק עד כמה הם יסכימו. זו מדינה שאסור יהיה לה להחזיק מטוסים, טנקים, תותחים וטילים, וייאסר עליה להיות בקשר עם איראן. אם לא תעשו את זה, לא תהיו פה".

מה תעשה, תגרש?
"אני אשלח אותם באוניות, ולפני הגירוש, כל ניסיון שלהם להקים מפעל מעל הקרקע, או תת־קרקע, של טילים, יופצץ. תהיה להם מדינה. יהיה כוח שיטור והנהגה. פשוט? לא. זה מסובך עד בלתי אפשרי, אבל אני דורש שננסה".

מה תעשה עם היישובים היהודיים, חצי מיליון אזרחים?
"איחוד האמירויות ובחריין הרי לא יוותרו על הניסיון להגיע להסדר עם הפלסטינים. אני אומר להם 'אני הולך לפנות את חלק מאחיי היהודים. אפנה ולא אהרוס אף בית, אבל אני צריך לתת להם מקום אחר ולפצות במיליארדים'. זו פצצה, אבל אחד התנאים להקמת מדינה הוא פינוי עם מתן תמורה הולמת".

איך יצא לך שם של גזען?
"בצדק ובעיקר לאור אירועי אוקטובר 2000. לעומת זאת, ביהודה ושומרון יצא לי שם של שונא מתנחלים. בכנסת הסברתי 'אין לי אבחנה. כל מי שמפר חוק ימצא אותי ויקבל בראש'. כשנתתי הוראה להעלות את אשתו של הרב לוינגר על רכב משטרתי, היא הגישה תלונה שהשמלה שלה התרוממה. אמרתי שתתלונן נגד הרוח".

למרות הדברים הברורים והחזקים, יש איזה ניגוד בין המפקד הקשוח לאליק רון של היומיום. כשנפגשנו בביתו, במושב, הקצין לשעבר הראה את המוני הפסלים שהוא מפסל ואת היין המשובח שהוא מכין מהכרם הסמוך והכל בדיבור חרישי ובטח לא מתלהם וצעקני. אחרי שביקרנו אותו פעמיים במהלך אותו שבוע, כדי להבין מי הוא, סיכמתי שכעת ברור איך אחד כמוהו לא נמצא היום בפוליטיקה. אין לו את זה. רון חייך ואמר "לפחות את זה הבנת".