מבחינתי כל העניין הזה התחיל מבקשת עזרה של עמיתים מחו"ל. כתב של ה"סאנדיי טיימס" הלונדוני, מקס פראגנל, הגיע לישראל בראשית אוגוסט 1986 בניסיון להתחקות אחרי סיפור מדהים: מישהו ערק והביא ל"טיימס" דיווח מפורט פלוס צילומים על הנעשה בכור הגרעיני בדימונה.
פראגנל הגיע ל"מעריב" כי ידע שעמי דור און (שהלך לעולמו כשהוא בן 82 ב־2019) עובד אצלנו. דור און ועמיתו אלי טייכר יצרו לעצמם שם של בעלי ידע בענייני הגרעין בישראל. הם עקבו בשיטתיות אחרי הפרסומים הזרים על הגרעין הישראלי. המומחיות שפיתחו הייתה מוכרת לאנשים רבים בתחום אבל גם לעיתונאים שעסקו בנושאים של פירוק חימוש ובריתות צבאיות במקומות שונים בעולם.

פראגנל ביקש להיפגש עם דור און. הוא סיפר שיש בידי ה"טיימס" עדות של עובד ש"ערק" מהכור ותהה אם שמענו משהו על כך. אמרנו שלא ידוע לנו כלום, אבל ננסה לברר עד מחר. אני טלפנתי לכמה מקורות אפשריים ודור און גם. די צחקו מאיתנו. עמי טלפן גם לשותפו אלי טייכר, והם נפגשו שוב עם פראגנל.

רק בימים אלה נודע לי המשך הסיפור. לאלי טייכר יש אח בשם שוקי טייכר. אלי סיפר לשוקי על הביקור של פראגנל. שוקי היה באותו זמן בצבא במחלקת ביטחון שדה. בראש המחלקה עמד יואב דייגי. בתור סוג של קוריוז שוקי סיפר ליואב, שכמובן גם לא ידע כלום - כי הכור בדימונה לא היה בתחום האחריות של ביטחון שדה. אבל דייגי, בחוש לא מוסבר עד היום, החליט לבדוק ובלבל את המוח לעמיתיו. אלמלא עיקשותו של דייגי וחושיו המחודדים (אף כי לא הייתה סיבה לחשדותיו), העניין היה מתפתח בדרך שאי אפשר לחזות גם בדיעבד.

והם בדקו. והתוצאה הייתה שכעבור כמה שעות הופיעו אצל עמי ואלי, וגם אצלי, שניים מבחורינו הטובים. הציגו את עצמם כבשן ויוסי ממשרד ראש הממשלה מבלי שהציגו תיעוד כלשהו. הם רצו לדעת מה אנחנו יודעים - בסך הכל לא הרבה. גם את שמו של האיש שדיבר עם ה"טיימס" לא ידענו.

עיתון הסאנדיי טיימס עם הדיווח על סודות הגרעין של ישראל (צילום: צילום ארכיון)עיתון הסאנדיי טיימס עם הדיווח על סודות הגרעין של ישראל (צילום: צילום ארכיון)


היה ברור לנו שמאז הלגלוג ההתחלתי ועד הביקור הבהול של בשן ויוסי התגלה שמשהו לא טוב התרחש בדימונה. ב־1986 עוד התייחסו לכור בדימונה כאל מפעל טקסטיל. הסודיות שאפפה את מערכת הביטחון על כל חלקיה הייתה די מחמירה, אבל ממש משחק ילדים לעומת חומות השתיקה והחיסיון מסביב לדימונה. כל ניסיונותינו לברר מה לכל הרוחות והשדים הולך פה - נתקלו בקירות אטומים ובמעברים חסומים.

עבודה עיתונאית דומה מאוד לעבודה מודיעינית - אבל ללא האמצעים העומדים לרשות אנשי המודיעין (הם יכולים לחטוף, לענות ואפילו להרוג. עיתונאים מקסימום מדברים ממש לא יפה, ואלה שמעיזים להפר אתיקות גם מתחזים ואפילו מאיימים, אבל תחמושת אמיתית וכלים רציניים - אין להם). עיתונאים יכולים לשאול הרבה שאלות מול הרבה מקורות ובהרבה מקומות. הם לא יעוררו חשד, כי הם בעצם ממלאים את תפקידם. זאת הסיבה שעיתונאים או עיתונאות משמשים הרבה פעמים כיסוי לאנשי מודיעין. אחד מגדולי המרגלים הסובייטיים במערב היה העיתונאי הבריטי קים פילבי. ויש עוד דוגמאות.

עיתונאים ישמחו לשתף פעולה על בסיס החלפת מידע. אבל לפעמים אנשי המודיעין המתחזים לעיתונאים הם שמחליפים מידע עם עיתונאים אמיתיים. המתחזים מוסרים לאמיתיים מידע - חלקי או שלם, אמין או מפוברק - שמשרת את מטרותיהם.

לפעמים אנשי המודיעין אפילו לא מתחבאים מאחורי סיפור כיסוי. הם חושפים את היותם אנשי מודיעין. העיתונאים הנלהבים מאמינים שהצליחו למצוא מקור חשוב - אולי בלעדי. נדמה להם שהשיגו סקופ - כאשר מראש השתמשו בהם להשתלת ידיעות על מנת להשפיע על מה שקורה אצל המתחרים האמיתיים - הצד השני, האויב, היריב. לתקשורת אין שום משמעות וגם לא חשיבות בעיני אנשי מודיעין - עוד כלי בארסנל.

הנה סיפור להמחשה. בשנים 1976־1979 הייתי כתב "מעריב" בוושינגטון. יום העבודה בוושינגטון מתמקד מסביב לסטייט דיפרטמנט - משרד החוץ. מדי יום מתקיים שם תדרוך עיתונאים בשעה 12:00. אחרי התדרוך רבים מהעיתונאים - עשרות משתתפים מכל העולם - היו יורדים לאכול ארוחת צהריים במסעדה בבניין. בקבוצה שישבתי בחברתה התברג כתב סובייטי שייצג את סוכנות החדשות הסובייטית טאס. באותם ימים עמדה לקום באיטליה ממשלה בהשתתפות הקומוניסטים, וזאת הייתה בעיה גדולה מאוד, כי איטליה היא חברה בברית נאט"ו, ושותפות קומוניסטית בממשלה עלולה לחשוף סודות חשובים שיתגלגלו למוסקבה בעיצומה של המלחמה הקרה.

הנושא עלה כמעט מדי יום בתדרוכים, ואנחנו התלוצצנו עליו לא מעט. והנה אחד מהחבורה אומר לכתב הסובייטי: "במקום להיכנס דרך הקומוניסטים לממשלה ברומא, למה ברית המועצות לא פשוט משתלטת על איטליה כמו שעשיתם בכל מזרח אירופה?".

"ניסינו", אומר הסובייטי, "שלחנו לפני שבועיים צוות השתלטות לרומא. אבל באיטליה כמו באיטליה - הם עוד מחפשים את המזוודות שלהם בשדה התעופה".

אני חשבתי שזו אמירה די שנונה. מצא חן בעיניי. נקשרה בינינו שיחה שנמשכה מדי פעם בסטייט דיפרטמנט ונוצרה ידידות מסוימת. ואז יום אחד הוא מזמין אותי לארוחת ערב עם אשתי אצלו בבית - עם אשתו.

שער עיתון מעריב. 26 באוקטובר 1986 (צילום: ארכיון מעריב)שער עיתון מעריב. 26 באוקטובר 1986 (צילום: ארכיון מעריב)


אני נוטה לקבל את ההזמנה. אבל אני יודע שהאמריקאים עוקבים בקפדנות אחרי כל סובייטי שמתגלגל במקומותיהם, ואני לא רוצה שבמסגרת המעקב הזה, אני פתאום אופיע במצלמות של ה־FBI ואצטרך להסביר לאמריקאים מה עשיתי בפתח ביתו של העיתונאי הסובייטי.

לכיסוי תחת שלי אני פונה לנחיק (מנחם) נבות, נציג המוסד בוושינגטון, ואומר לו: "נחיק, תודיע לחברים שלך בכל זרועות הביטחון האמריקאיות שאני הולך לסובייטי לארוחת ערב ידידותית, שלא יופתעו מנוכחותי במעקבים שלהם" (נחיק יהיה לימים סגן ראש המוסד. הוא נפטר בשנה שעברה, בן 88. הקריירה המודיעינית של נבות נמשכה שנים וכללה את העלאת יהודי עיראק וחילוץ הישראלים האחרונים מטהרן. כמו כן, היה מאוד מעורב בלבנון לפני ותוך כדי מלחמת לבנון הראשונה כולל אירועי סברה ושתילה).

נחיק משיב: "תן לי יומיים". אחרי יומיים הוא חוזר אליי: "לאמריקאים יש 29 סימנים שעל פיהם הם מעריכים את חשיבותו של כל סובייטי בוושינגטון. הבן אדם שלך עונה חיובית על 24 מהסימנים האלה. במילים אחרות, הוא סובייטי חשוב מאוד ואפילו מותר לו לגור בבית נפרד מאחרים. קוראים לו כך וכך והוא קולונל בג'י.אר.יו, שזה המודיעין הצבאי הסובייטי, וזה הכי מסוכן - יותר מקג"ב". נחיק מעריך שהסובייטי מעוניין לגייס אותי למשהו ומציע שאני אוותר על ארוחת הערב. ויתרתי.

נחזור לענייננו. בשן ויוסי הולכים ומבטיחים לחזור אלינו בהקדם. "תגידו לאנגלי שהבירור ייקח עוד 48 שעות", הם מציעים. מדינת ישראל מגלה שמרדכי ואנונו מדבר עם ה"טיימס". היא מגלה את העניין עשרה חודשים אחרי שהוא פוטר (או התפטר) יחד עם עוד כ־200 אנשים מהעבודה בכור. אנשי הביטחון האחראים לעניינים בכור לא יודעים שוואנונו נסע לחו"ל, לא יודעים שהמיר שם את דתו. הם לא יודעים דבר על ואנונו עכשיו, אף שידעו שהוא בעל עמדות מאוד קיצוניות, וגם לא על כל המפוטרים האחרים. והם לא יודעים כי הם התרשלו. הם צריכים לדעת על כולם, כי המפוטרים האלה סוחבים עמם מידע סודי.

באוקטובר 1985, בתום כשמונה שנות עבודה, ואנונו נפרד מהכור. בימים האחרונים לעבודתו החליט ואנונו לצלם מתקנים וחפצים שונים בכור. לאחר שהצליח להבריח מצלמה לתוך הכור, צילם 60 תמונות כדי שיוכל להוכיח את סיפורו. הוא חשב שצריך להפריע לישראל בפעילות הגרעינית שלה. עניין של אידיאולוגיה.

באתר ניוז1 פורסם סיכום על הפרשה. בין השאר נאמר שם: אחרי פרישתו מעבודתו החליט ואנונו לנסוע לחו"ל ולנתק עצמו כליל מישראל ולאחר מכן אף מהיהדות. ואנונו הגיע לסידני שבאוסטרליה, שם גילה קהילה הדוגלת בצדק ובשוויון חברתי, שהשתייכה לכנסייה האנגליקנית. בכנסייה פגש את אוסקר גרארו, מקולומביה, שהציג עצמו כעיתונאי. ואנונו סיפר לגרארו על עבודתו בקמ"ג, והלה שכנעו שזה סיפור שערכו הכספי רב וחובה לחשוף אותו. ואנונו הסכים, מסר כמה תמונות לגרארו שנסע לאירופה, מסר את הסיפור ל"טיימס", שהחליט לבדוק אותו. לצורך זה נשלח פיטר הונאם, עיתונאי בעל השכלה בפיזיקה, לתחקר את ואנונו.

במאמר ב"הארץ" ב־2004 כתב יוסי מלמן: "הידיעה (על עיתונאי ה"טיימס" ושאלותיו) הגיעה (מדייגי) לשב"כ, למוסד ולממונה על הביטחון במערכת הביטחון (המלמ"ב). שלושת הגופים האלה הקימו מעין 'ועדת היגוי' לתיאום הפעולות ביניהם. השתתפו בה שבתי שביט, סגן ראש המוסד, יוסי גינוסר, ראש האגף לסיכול ריגול ומניעת חתרנות בשב"כ, ויחיאל חורב - מהמלמ"ב".

הכור בדימונה (צילום: רויטרס)הכור בדימונה (צילום: רויטרס)


בהחלטה של מה שזכה אז לכינוי "מועדון ראשי הממשלות" - ראש הממשלה שמעון פרס, ממלא מקומו יצחק שמיר ושר הביטחון יצחק רבין - סוכם כי ייעשה מאמץ לבדוק את נכונות המידע, לאתר את ואנונו ולמנוע ממנו לממש את כוונתו.

מה שהיה לוועדת ההיגוי ביד עם תחילת החיפושים הוא כתב אחד של ה"טיימס" שהסתובב בישראל. ממנו היו צריכים להתחיל. אני לא מכיר את פרטי הפעולה, אבל בספטמבר יצא צוות משותף של המוסד והשב"כ לאוסטרליה, לא מצא שם את ואנונו, אך גילה כי הוא טס ללונדון.

הידיעה שהוא בלונדון פלוס העובדה שה"טיימס" מדבר איתו הקלו מאוד את החיפושים אחריו. מתרכזים באנשי ומשרדי ה"טיימס", ויש להניח שוואנונו יצוץ. והוא צץ. כאן נראה שסוף־סוף אנשי המודיעין עשו עבודה טובה יותר - כמעט ברמה של ה"טיימס" - וגילו את חולשותיו של ואנונו לנשים בלונדיניות. הם שיגרו פיתיון: סוכנת מיחידת העוקבים בשם שריל בנטוב, אשר כונתה "סינדי". היא יצרה איתו קשר (הפגישה הראשונה הייתה ב־24.9). ב־27.9 הלך איתה לסרט "חנה ואחיותיה". לכל מקום הסיעו אותו אנשי ה"טיימס". ביום ראשון, 28.9, היה פרסום שקשור לפרשה ב"סאנדיי מירור" (עוד נחזור לעניין בהמשך), אבל הדבר נודע לו רק למחרת, ביום שני. הוא נכנס ללחץ, וסינדי ניצלה את מצוקתו ופיתתה אותו לבוא עמה לחגיגה בשניים ברומא, ב־30 בספטמבר. הוא הספיק להודיע על נסיעתו ל"טיימס" משדה התעופה. המוסד רצה להביאו לרומא, משום שראשיו לא רצו לקלקל את מערכת היחסים הרגישה עם הממסד והמודיעין הבריטי. עם הגיעו לרומא, נחטף ואנונו על ידי חוליית לוחמי המוסד והובא בחשאי לישראל באוניית משא.

כאשר הובא לבית המשפט כתב על כף ידו: "ואנונו מ' נחטף ברומא. איטליה. 30.9.86, 21:00. הגיע לרומא בטיסה BA504". והנה שוב פספוס של אנשי המודיעין. שריל בנטוב נרשמה לטיסה בשמה של אדם חי וקיים - גיסתה סינדי חנין. כך היא אותרה על ידי הונאם מה"טיימס" ברשימת נוסעי טיסה 504, במושב ליד ואנונו.

במאמר שכתב ל"טלגרף" הבריטי בפברואר 2010 הונאם התגאה בחשיפת סינדי. "מנגנוני הביטחון הישראליים מרבים לטעות... הם העניקו לה שם של אדם קיים... מה שאפשר לי למצוא אותה. לישראל לא אכפת שהטעויות הטקטיות פוגעות במדינה. החטיפה של ואנונו משכה יותר תשומת לב מהגילויים שלו".

בחורינו המצוינים הלכו רחוק יותר: כאשר הונאם ביקר בישראל ב־2004, זמן קצר אחרי שחרורו של ואנונו מהכלא, הם עצרו אותו. הונאם בא לישראל לראיין את ואנונו המשוחרר, ובחורינו לא אהבו את זה. יומיים לאחר מכן הוא גורש מישראל - המגרש הוא שר הפנים, איש שינוי, אברהם פורז - ונאסר עליו לבקר בישראל לעולם ועד. בג"ץ בראשות אהרן ברק סמך ידיו על ההחלטה המטומטמת. עוד ניצחון קטן של העיתונאים על אנשי המודיעין והביטחון. עוד לכלוך קל על שמה הטוב של ישראל הדמוקרטית.

בראיון ל"מעריב" ב־2016 אמר הונאם כי הקדיש את השנתיים שלאחר הסקופ הגדול לחיפוש אחר סינדי. אחרי שמצא אותה בבית קטן בנתניה, העיתון פרסם את תמונתה ואת שמה האמיתי. "אני מרוצה מזה שחשפתי אותה וגרמתי לכך שהיא תהיה חסרת תועלת כסוכנת", אמר. אחרי פרסום תמונתה וכתובתה היא הוטרדה ללא הרף על ידי טובים ורעים עד שעזבה את הארץ - כנראה חזרה למולדתה, ארצות הברית, בפלורידה.

אבל הקדמתי מאוחר למוקדם. הסיפור היה יותר מסובך. בעוד ה"טיימס" ממשיך בבדיקותיו, מגיע ללונדון אוסקר גרארו. חיש מהר הוא מגלה שוואנונו כבר לא נכס שלו וכי ה"טיימס" לא מתכוון לשלם לו על הסקופ הענקי. הוא רץ למתחרים, "סאנדיי מירור", ומוכר להם את הסיפור. יש לו רק התמונות המקוריות שנטל מוואנונו כמעט חודשיים קודם לכן עת חיפש קונה לסיפור.

יואל כהן, שכתב ספר על ההיבטים העיתונאיים של פרשת ואנונו, כותב במאמר ב"קשר" שב"טיימס" ידעו שה"מירור" הולך לפרסם, אבל רצו לראות את הפרסום. לטעמי אין התנהגות יותר מרושלת מבחינה מקצועית: אתה לא מאפשר למתחרה שלך להכות אותך בסקופ וכאשר אתה יודע שהוא הולך לעשות כך, אתה מקדים אותו עם מה שיש לך בדוק ביד ואת החלק הלא בדוק אתה מפרסם כספקולציה. אתה חייב להיות הראשון.

כהן מספק את ההסבר להיסוסים של ה"טיימס": צוות תחקירי "אינסייט" גילו עדיין ספקנות לגבי מניעיו של ואנונו בחשיפת המידע. הם חששו שהסיפור הושתל בידי ממשלה זרה והיה בעצם תרמית. הרקע לחשש זה היה קשור לכך שבמאי 1983 רכש ה"טיימס" את זכויות הפרסום של מה שנטען שהיו יומניו של היטלר, שאחר כך התבררו כזיוף.

וזה מחזיר אותי לבשן ויוסי ממשרד ראש הממשלה. הם חזרו אלינו - אליי, לעמי דור און ולאלי טייכר, ושאלו אם ניאות לעזור להם להשתתף בהטעיה של ה"טיימס". הם אמרו שלדעתם העיתון מהסס לפרסם בגלל הכישלון המביך מאוד עם יומני היטלר. ה"טיימס" לא בטוח לגבי ואנונו והוא בודק בארץ. האם אנחנו מוכנים - כל אחד בנפרד או ביחד - להשתתף במאמץ לחיזוק ההיסוסים שלהם עד כדי כך שיגיעו למסקנה ששוב "עוקצים" אותם כמו עם יומני היטלר?

זאת אומרת, אני אומר לעצמי, הם מבקשים שאנחנו ניקח חלק בהונאה ונפיץ שקרים. יש בעיה. בתור עיתונאי, ובתור בן אדם, אני מתנגד נחרצות להתנהגות כזאת. ואז אחד מהם אומר לי: נניח שאתה עכשיו בקרב - הוא יודע שהייתי 26 שנים קצין חי"ר - ואתה צריך לבצע הונאה רבתי של האויב, אתה מבצע? ברור, אני אומר לו, זה מצב אחר. זה אותו הדבר, הוא מתעקש.

אחרי כמה שעות של התלבטות אני אומר לו: אני אהיה מוכן אם ראש הממשלה, או מישהו מטעמו, יאמר לי שזה דומה למצב מול אויב בקרב ואם זה ייכתב במסמך שיימסר לעורך דין לפי בחירתכם, ויהיה גם כתוב שם שאני שיקרתי לפי בקשת מדינת ישראל בעת חירום. המכתב הזה יישמר אצל עורך הדין וייעשה בו שימוש רק במקרה שהמעשה שלי ייחשף ומדינת ישראל תנסה להתנער מכל אחריות. למה אתה חושב שהמדינה תתנער מאחריות? שאלו. "כי ככה נוהגות מדינות במצבים כאלה". הלכו וחזרו עם תשובה שלילית.

דור און דיווח לי שגם הוא ואלי טייכר התבקשו להטעות וגם הם ביקשו מכתב דומה. גם להם לא הסכימו לתת מכתב ונפרדו בידידות מסויגת.
ה"מירור" רץ להקדים את ה"טיימס" אבל נקט עמדה אחרת. בעיתון השתכנעו שזה ניסיון נוסף לעקוץ את ה"טיימס", ולכן פרסמו ב־28.9 את הסיפור תחת הכותרת: "המקרה המוזר של ישראל ונוכל הגרעין". בכתבה יש תמונות למכביר של גרארו - עם לך ואלנסה, עיסאם סירטאווי ושמעון פרס, וכמובן גם עם ואנונו. ה"מירור" מדווח שגרארו סיפר על פצצות נייטרון בדימונה (פצצה גרעינית שגורמת להפצת כמות רבה של נייטרונים. היא בעלת כוח הדף קטן מפצצת אטום רגילה, ויחסית מפיקה גל חום חלש ופולטת כמות רדיואקטיבית זעומה). אבל העיתון מוסיף שבדיקת ה"מירור" העלתה שגרארו אינו אלא שקרן או אולי - עוד אפשרות - סוכן עלום שתפקידו היה להפיץ את הסיפור השקרי כדי להכתים את ישראל ולגרום לה נזקים.

ה"מירור" חקר על גרארו וגילה שהוא בעייתי, משקר חופשי, נחשד בעבר בפלילים, מכר מעשיות מומצאות להרבה עיתונים. הוא גם אמר ל"מירור" שוואנונו מדען בדימונה. הם שאלו בשגרירות וקיבלו תשובה חדה מאוד מדובר השגרירות אביתר מנור - מעולם לא עבד בדימונה מדען בשם הזה. זה היה נכון, כי ואנונו לא היה מדען אלא טכנאי. זה עזר לחזק את ההתרשמות השלילית של ה"מירור" מגרארו. מנור ידע על מה באמת מדובר, כי שמע מהשגריר. "הייתי נדהם", אמר, אבל זה לא הפריע לו לתת את התשובה המטעה ל"מירור".

הבעיה - בדיעבד - הייתה פחות מורכבת. גרארו סיפר להם סיפור נכון בבסיסו על ואנונו ודימונה. אבל הוא לא דייק והגזים. ל"מירור" לא היה זמן לבדוק כראוי את הדיווח, והעיתון גם שש לפרסם סיפור ששוב יציג את ה"טיימס" כעיתון לא רציני. גרארו צויר כגיבור הרע, וה"מירור" איבד סקופ עולמי, אבל ה"טיימס" קיבל סוף־סוף אישור לנכונות הסיפור שבידיו.

ביום 26.9 כינס ראש הממשלה שמעון פרס את ועדת העורכים (זו ועדה שיצא שמה לשמצה כגוף שמסייע לרשויות השונות להסתיר מידע מהציבור. זו טענה לא נכונה, אבל לא כאן המקום להתעכב עליה). גורמי שלטון היו מדווחים לוועדה הזאת על עניינים רגישים בתנאי שלא יפורסמו. בעצם השתתפותם בישיבה, העורכים מתחייבים לא לפרסם. זו הייתה דרך טובה - לדעתי - מצד אחד לשתף את הציבור במידע ומצד שני לשמור על חיסיון מסוים בעניינים רגישים (כמו הגרעין הישראלי, משלוחי נפט מאיראן, עליית יהודי אתיופיה דרך סודן - וגולת הכותרת: התוכנית להחליף חיילים שבויים באלפי מחבלים אסורים. רבין הביא את זה לוועדת העורכים, ששם אמרו לו שזו תהיה בכייה לדורות, אבל הוא בכל זאת הלך על זה).

פרס אמר - אני מצטט מסיכום שכתב מזכיר הוועדה אלתר ולנר: "קראתי לכם בעניין אחד בשם מרדכי ואנונו, שמכר סודות הכור ל'סאנדיי טיימס'. מדובר ב... בחור שבגד ומכר אינפורמציה חשאית ביותר. זה עומד להתפרסם ב'סאנדיי טיימס' ביום א' הקרוב. כינסנו אתכם לבקש מכם להנמיך את הטון... הנזק של הפרסום הוא גדול מאוד... אל תוסיפו אינפורמציה משלנו... (אל תעשו פולו־אפ)... ידוע לנו שידוע גם לרויטרס (סוכנות חדשות בריטית) וגם ל'סאנדיי טלגרף'...".

ואנונו משתחרר מכלא שקמה ב-2004 (צילום: אדי ישראל)ואנונו משתחרר מכלא שקמה ב-2004 (צילום: אדי ישראל)


בשלב הזה אני שואל: "אנחנו ('מעריב') ביקשנו תשובות על העניין הזה לפני די הרבה שבועות". מתערב המזכיר הצבאי עזריאל נבו: "המידע שלכם עזר לנו". פרס: "זה אסון מה שקרה... אני לא מעריך שזה יגרום למשבר עם ארצות הברית. יהיו התקפות סובייטיות, והעולם הערבי ירעש. אני מעריך שהרעש יימשך שבועיים".

לא הספקנו לצאת מהישיבה וכל אחד מאיתנו טלפן לכתב שלו בלונדון: שים לב ל"סאנדיי טיימס" מחרתיים. יהיה שם סיפור על דימונה. צטט מילה במילה.

הכתבים בלונדון - לפחות אחד מהם - צלצלו מיד לחברים שלהם ב"טיימס" והתעניינו אם אפשר לקבל את החומר קודם. כך נודע ל"טיימס" על הישיבה שזימן פרס.

זה היה האישור שה"טיימס" חיכה לו. אם ראש ממשלת ישראל מכנס ישיבה דחופה, סימן שהחומר שבידיהם אותנטי, נכון ואמין. אבל ה"טיימס" לא היה בכלל מוכן לפרסום מחרתיים כדברי פרס - במקום זאת היה הפרסום הסותר ב"מירור". ה"טיימס" פרסם רק שבוע מאוחר יותר, ב־5.10.86.

נפגשתי אחרי שנים עם מקס פראגנל, העיתונאי הראשון שבא לחטט בעניין בארץ, ושאלתי אותו על הימים ההם. לדבריו, לרגע אחד לא חשבו שוואנונו זה בלוף ואכן, אמר, כינוס ועדת העורכים היה השכנוע הסופי. בסופו של דבר, הסיכום היה די עגום. ואנונו אומנם בכלא, אבל כל העולם יודע את מה שישראל ניסתה להסתיר.

אחרי הרבה שנים נקלעתי לשיחה עם שבתי שביט. הוא בינתיים היה ראש המוסד וכבר פרש והיה מזמן אזרח. סיפרתי לו על אירועי 1986 ושאלתי אותו אם הוא יכול להעריך למה לא הסכימו בזמנו לתת לי את המכתב. הוא אמר שהוא לא מכיר את המקרה הזה - אבל הוא בדעה שאם המדינה מבקשת ממך לעשות משהו, אתה צריך לעשות אם אתה מאמין שהבקשה היא באמת מטעם המדינה ולא לבקש מכתבים, הבטחות ונעליים.

באוקטובר 1991 הופיע הספר "the Samson option", על איך ישראל הגיעה להיות מעצמה גרעינית דווקא בעידוד - אולי העלמת עין - של כמה ממשלים אמריקאיים, לפחות מימי ג'ון קנדי. הספר נכתב על ידי סימור הרש, מגדולי העיתונאים־החוקרים בדורנו. הוא זכה לתהילת עולם בחשיפתו את פרשת מיי־לאי, כפר וייטנאמי שחיילים אמריקאים טבחו כמעט את כל מאות תושביו. אני קורא את הפרק האחרון בספר הזה שמוקדש לפרשת ואנונו ומסופר בו כי מי שהביא את העניין לידיעת המודיעין הישראלי הוא אחד - ארי בן־מנשה.

בן־מנשה הא מקור חשוב להרבה מהגילויים בספר. על פי הספר, מי שגילה לבן־מנשה על ואנונו הוא ניקולאס דיוויס, שהיה עורך חדשות החוץ של ה"דיילי מירור", עיתון אח ל"סאנדיי מירור".

בן־מנשה מספר להרש שהוא בכיר במודיעין הישראלי, במשרד הביטחון ועוד ועוד אגדות וכי הוא ודיוויס הפעילו ביחד חברה לאספקת נשק לאיראן (לסייע לה במלחמה נגד עיראק). החברה נקראת אורה (ORA), פעלה מביתו של דיוויס בלונדון והוקמה על ידי המודיעין הישראלי, על מנת למכור בחשאי נשק אמריקאי לאיראן. כל הסיפורים של ארי בן־מנשה להרש הם דברים שכבר נלחשו והתגלגלו בתקשורת ב־1990־1991, אבל מעולם לא אושרו. בן־מנשה מראה להרש מכתבים שמעידים ששירת במודיעין והצטיין בתפקידיו. ולא רק שהוא "מאשר" כמה מהסיפורים האלה, הוא גם לוקח לעצמו אשראי כמי שהיה בעל תפקיד מרכזי בכולם.

הרש קונה את הסחורה. ויש לו סיבה טובה. הוא בודק ומגלה שבן־מנשה דובר אמת בעניין אחד: בשנת 1989 בן־מנשה נעצר בניו יורק והואשם בניסיון למכור מטוסי הרקולס אמריקאיים לאיראן. זה אכן קרה, אכן הואשם וגם זוכה. בוויקיפדיה נטען (לא בדקתי) שהוא זוכה לאחר שחבר המושבעים השתכנע שהוא פעל בשם ישראל, אף כי ישראל הכחישה זאת בכל הזדמנות. בשביל הרש זו התחלה טובה לאישוש אגדות בן־מנשה.
אני קצת מתפלא על הטענה של בן־מנשה כאילו הוא חשף את ואנונו. אני משיג טלפון שלו, מברר במשרד הפנים את התאריכים שבהם יצא מישראל וחזר אליה. התאריכים לא מתאימים. בן־מנשה היה בארץ בזמן שטען שהיה בלונדון וקיבל את המידע על ואנונו.

בשיחה הזאת הוא מספר לי שדיוויס וגם רוברט מקסוול - הבעלים של קבוצת ה"מירור" - עבדו עבורו כנציג המודיעין הישראלי. מקסוול מאוד מחובר לישראל, הוא אומר, מכיר את כולם. הקשר שלו עם יצחק שמיר (ראש הממשלה המכהן בזמן השיחה) נוצר כאשר מקסוול היה חבר פרלמנט בריטי ושמיר איש המוסד בפריז ומקסוול הכיר לו כמה סוכנים סובייטיים.

הוא מוסיף שמקסוול קנה את סאיטקס, אוניית הדגל של ההייטק הישראלי, כי הבן של שמיר - יאיר, לימים שר החקלאות וחבר כנסת מטעם מפלגתו של ליברמן - עובד שם. עכשיו אני בטוח שבן־מנשה מחנטרש, כי אפי ארזי, המייסד והבעלים העיקרי של סאיטקס, הוא החבר הכי קרוב שלי ואני יודע כמה זמן השקיע עד שגייס את יאיר שמיר, שרק השתחרר מחיל האוויר. אני גם יודע איך אהרן דברת (כלל) ודב תדמור (דסק"ש) רצו אחרי מקסוול שיקנה מהם נתח של סאיטקס ואיך יעקב נאמן (לימים שר האוצר ושר המשפטים בממשלות ביבי) הנדס את העסקה.

אני כבר בטוח שבן־מנשה ממציא סיפורים ומחבר את עצמו לעלילות מודיעין על מנת להאדיר את שמו. מתוך השיחה אני מבין גם למה: הוא עומד להוציא ספר על עלילותיו. בהמשך הוא מבטיח לטלפן אליי בשבוע הבא מלונדון ולהיפגש איתי שם. אני עדיין מחכה לטלפון. 29 שנים.
אני מכיר את מקסוול, שותפי ב"מעריב" - פה גדול, NAME DROPPER מהסוג הנמוך ביותר. אף שירות ביון לא יעז להתקרב אליו, אבל גם לא יהסס לנצל אותו. רק לפני כחודשיים היה ניסיון הפיכה נגד מיכאיל גורבצ'וב. הצבא הרוסי ניסה להפיל אותו ב־19.8.1991. במשך יומיים טלפן אליי מקסוול עשר פעמים לפחות וביקש ממני להעביר לראש הממשלה שמיר ידיעות ממקורות מוסמכים רוסיים על מהלך ההפיכה שנכשלה כעבור יומיים. היו לו ידיעות "מוסמכות" משני הצדדים. אם הוא היה מכיר את שמיר בנסיבות כפי שבן־מנשה טוען שהכירו - לא היה צורך להעביר את הידיעות באמצעותי.

אחרי הטלפון הרביעי איש התקשורת של שמיר אביעזר (אבי) פזנר (עוד חבר קרוב) ביקש ממני: "עידו, שמיר לא מעוניין לשמוע את הקשקושים של מקסוול". ללא קשר, עזבתי את תפקיד עורך "מעריב" 20 יום מאוחר יותר, ב־9.9.1991, כאשר מקסוול קנה מהעיתונאים את השליטה ב"מעריב" ונהפך משותף לבוס.

בעוד אני מהרהר מה לעשות עם בן־מנשה, הולך מקסוול ומתאבד בקפיצה מהיאכטה שלו (שם היאכטה: "גיליין", על שם בתו האהובה) למימי האוקיינוס ב־5.11.1991. במהומה, כל העניין פורח מזיכרוני. אבל אני תמיד רושם לעצמי פתקים כדי שאזכור מה היה מתי, איפה ואיך. 30 שנים מאוחר יותר באה הקורונה והסגר ואני מוצא את הניירת הזאת.

זה לא סוד שרבים מבחורינו הטובים, במיוחד מצמרת צה"ל והסיירות המהוללות, מכל זרועות המודיעין ומיחידות טכנולוגיה עיליות, משתחררים והולכים לעשות לביתם. יותר מדי מהם (מאות ואולי אלפים) משרתים משטרים אפלים ורודנים מושחתים בכל העולם. מעלליהם מתגלגלים מקולומביה ועד אינדונזיה ומזימבבווה ועד גיאורגיה. אחדים מהם מתעשרים, יש כאלה שנכלאים. אני מגלה שבן־מנשה היה כוכב בתחום הזה מאז שוחחתי איתו ב־1991.

כמה חודשים אחרי שיחתנו הוא מפרסם ספר בשם "רווחי מלחמה", שבו הוא מתהדר בחשיפת ואנונו, הדלפת איראנגייט לעיתון לבנוני ועוד כהנה וכהנה. בין השאר הוא מספר: שמיר ניהל משא ומתן חשאי וישיר עם ערפאת על הפלת המשטר בירדן והקמת מדינה פלסטינית שם. המשא ומתן התחיל בנסיעה סודית של אהוד אולמרט לתוניס לפגישה עם ערפאת ונמשך בכך ששמיר מינה את בן־מנשה (שהיה לדבריו יועץ המודיעין של ראש הממשלה) להמשיך את המשא ומתן בסרי לנקה. ואחר כך על פני עשרות עמודים מפורטות נסיעותיו הסודיות של אביעזר (אבי) פזנר להיפגש עם פלסטינים. פזנר, לדברי בן־מנשה, בכלל לא היה יועץ תקשורת (תוארו הרשמי) לשמיר, אלא משהו דומה ליועץ לענייני ביטחון לאומי.

אני מניח שגם בלי שאצטט את הכחשות אולמרט ופזנר, אין אפילו אחד שיאמין לקשקוש הזה. פזנר מספר לי ששקלו בזמנו מה לעשות עם הספר השקרי. לבסוף מזכיר הממשלה, אליקים רובינשטיין (לימים יועץ משפטי וסגן נשיא בית המשפט העליון) שכנע את כולם להתעלם כדי לא למשוך תשומת לב לספר ולמחבר. ואומנם לא שמו לב. רובינשטיין הזכיר כי רק לפני שנתיים איש המוסד לשעבר, ויקטור אוסטרובסקי, שחזר למולדתו, קנדה, פרסם ספר חושפני על המוסד. היה ניסיון להשתיקו בפעולה שיפוטית - אבל התוצאה הייתה הפוכה: קיבל פרסום ענק והועצמו מאוד מכירות הספר. לפחות רובינשטיין ידע להפנים לקח מאירועי עבר.

אני בודק בגוגל מה קרה מאז עם בן־מנשה. הרבה מאוד והרוב לא טוב. עכשיו יש לו משרד יחסי ציבור ושדלנות בקנדה, ואלה חלק מהעניינים שעסק בהם במשך השנים: עדות נגד בוש האבא שכביכול שכנע את איראן לא לשחרר את עצורי השגרירות האמריקאית בטהרן עד שקרטר יובס בבחירות על ידי רייגן; עדות מכשילה נגד סגן נשיא זימבבווה לטובת הנשיא המושחת ביותר רוברט מוגאבה; ניסיון לעזור לגנרלים הרוצחים שהשתלטו על סודן לרדת מרשימת המוחרמים על ידי ארצות הברית; לאחרונה הוא גם עובד כנראה עבור אחד הצדדים הנלחמים על השלטון בלוב.

לא מזמן הופיע ספר בשם "גברים מתים לא מספרים סיפורים". הספר מטפל בפרשת אפשטיין ונטען בו כי ג'פרי אפשטיין (נרצח בכלאו, נאמר בספר, לא התאבד) וחברתו גיליין מקסוול (נכון - הבת של רוברט שעל שמה הייתה היאכטה) הפעילו את רשת הפדופיליה שלהם מטעם, למען ובשירות המוסד. תפקידם היה להפיל בפח אמריקאים חשובים, כדי שאפשר יהיה לסחוט אותם לטובת האינטרסים של מדינת ישראל. המקור של הטיעונים האלה: ארי בן־מנשה, שמציג תיעוד על עברו המזהיר באמ"ן, במוסד ובממשלות ישראל. מכתבי ההמלצה מופיעים גם בספרו "רווחי מלחמה", והם מרשימים. כותביהם אמרו לי שהוא כתב אותם בעצמו והם חתמו, כדי שסוף־סוף מישהו ייקח אותו והם לא יראו אותו יותר. זה מה שנקרא בסרט "אישה יפה" - BIG MISTAKE.

אני משיג את המייל של סימור הרש ושואל אותו מה הוא חושב היום על מה שכתב בספרו. הנה תשובתו: בן־מנשה הנחיל לי לקח חשוב - לעולם אל תדלה פירורי אמת מערימה של שקרים.

הרש, שבאחרונה פרסם מעין אוטוביוגרפיה עיתונאית, שהזמנתי כבר באמזון, מוכן  להודות בטעות וזה רק מעצים את היותו מגדולי החוקרים בעיתונות האמריקאית. ואם לא הקורונה, הייתי משחק ברידג', לא מחטט על סף גיל 80 בניירת ישנה, ולא הייתי מספר לכם את המעשייה הזאת. אבל זה מה יש.